פלוני נ. פלוני

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים עפ"ס 46054-01-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית המערערים: 1. המוסד לביטוח לאומי 2. פלוני נגד המשיבה: סיון ביצוע בע"מ ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו בת"א 23263-01-22 מיום 6.1.2025 שניתנה על ידי כב' השופט דניאל הורוביץ בשם המערער 1: בשם המערער 2: עו"ד ישראל ברזילי עו"ד מרווה בדיר פסק-דין ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' הורוביץ) מיום 6.1.2025 בת"א 23263-01-22 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינם של המערערים. 1. ההליך מושא הערעור שלפניי עוסק בתביעת נזקי גוף שהגישו המערערים – שהם המוסד לביטוח לאומי והמערער 2, אשר לפי הנטען נפגע בעת שעבד באתר בנייה של המשיבה. ביום 2.8.2023 נתן המותב החלטה שבה העלה הצעת פשרה, בציינו כי "ההצעה היא בבחינת הערכה בלבד, נכון לעת הזו ואין בה כדי לחייב" (פסקה 2 להחלטה מיום 2.8.2023). בהמשך, בקדם משפט שהתקיים ביום 24.9.2024 הודיע בא כוח המערער 1 שאין בידי המערערים לקבל את ההצעה. בתום שיח מחוץ לפרוטוקול ציין בא כוח המערער 1: "להערת בית המשפט שלא הובאו שום ראיות על נתוני השכר לעתיד, וגם לא קבלות או אסמכתאות על הוצאות ועזרת צד ג', אני משיב שאפשר לתת פיצוי על דרך האומדנא" (בעמ' 2 ש' 11-10 לפרוטוקול). לאחר מכן הסכימו הצדדים לנהל הליך פישור, ונקבע דיון ליום 15.12.2024 בפני שופטת אחרת שאינה מטפלת בתיק. בבוקר דיון הפישור הגישו המערערים הודעה שאליה צירפו מסמך מסוים (להלן: המסמך), ובהמשך אותו יום הגישה המשיבה בקשה להוצאת ההודעה מתיק בית המשפט וטענה, בין היתר, כי המועד להגשת הראיות בהליך חלף זה מכבר. 2. בהחלטה מיום 17.12.2024 נעתר המותב לבקשת המשיבה, בציינו כי יש בהתנהלות המערערים משום חוסר תום לב. המותב הסביר כי התייחס בקדם המשפט לחסרים ראייתיים בטענות המערערים במטרה לקדם הסכמות ופשרות, "והנה, כעת, מבקשים [המערערים – י"ע] לעשות שימוש בדבריי – שנאמרו כאמור במטרה לקדם פשרה – ולעשות מקצה שיפורים לראיותיהם על בסיס הדברים שאמרתי, ובכך ליצור יתרון דיוני בלתי הוגן". המותב הוסיף כי אין מדובר בראיות חדשות שלא ניתן היה לאתר קודם לכן. ביום 18.12.2024 הגיש המערער 1 הודעת הבהרה והדגיש כי המסמך "היה מיועד באופן מפורש לישיבת הפישור והוא בלבד". בהחלטה מיום המחרת ציין המותב כי אף שמהודעתם הקודמת של המערערים עלה שהם התעתדו לעשות שימוש במסמך בדיון ההוכחות שיתקיים בהליך, הוא רושם לפניו את הבהרתם "כי אין כוונה כזו וכי המסמכים נועדו לישיבת הפישור בלבד". ביום 19.12.2024 הגיש המערער 1 הודעה נוספת, שבה הדגיש כי מהודעותיו הקודמות לא השתמע שהמערערים יימנעו מלבקש את צירוף המסמך בהמשך ההליך. 3. ביום 23.12.2024 הגישו המערערים בקשה להארכת מועד לצירוף המסמך כראיה, וביום 1.1.2025 דחה המותב את בקשתם תוך חיובם בהוצאות המשיבה בסך 750 ש"ח. המותב ציין כי לא מצא בבקשה הסבר משכנע להתנהלותם של המערערים, וכי טענתם לקושי בהשגת המסמך הועלתה "באופן סתמי ולא משכנע". עוד צוין כי בקדם המשפט סברו המערערים שדי בהערכת נזקיו של המערער 2 על דרך האומדנא, ושאין צורך לתמוך את טענותיהם בראיות; בהקשר זה הוסיף המותב: "רק בעקבות הערתי בדיון ביום 24.9.24 [...] הבינו [המערערים – י"ע] כי יהיה להם קושי להוכיח את תביעתם, וכעת מבקשים [המערערים – י"ע] לנצל את הערת בית המשפט [...] ולעשות מקצה שיפורים לראיותיהם, בחוסר תום לב". 4. ביום 5.1.2025 הגישו המערערים בקשה לפסילת המותב "בשל התנהלות, התבטאויות, ושורה של החלטות" שמהן עולה, לטענתם, כי המותב גמר אומר שלא לאפשר להם להוכיח את מלוא הנזק שנגרם למערער 2. לטענתם, ניכר שהמותב מייחס חשיבות מופרזת לאמירת בא כוח המערער 1 בקדם המשפט בנוגע לפיצוי על דרך האומדנא – אמירה אשר, כך צוין, נאמרה בעקבות ההצעה שהעלה בית משפט עובר להגשת הראיות, ושאליה התייחס המותב "כמשפט שכובל את ידיהם ורגליהם" של המערערים ומונע מהם מלטעון בנוגע לכושר ההשתכרות של המערער 2. המערערים ציינו כי "הקש ששבר את גב הגמל" היה החלטת המותב מיום 1.1.2025 – שעל נימוקיה פירטו השגות שונות – אך הפנו גם לביקורת שהביע המותב כלפיהם בהחלטתו מיום 17.12.2024, והדגישו כי החלטה זו ניתנה מבלי שהתאפשר להם להגיב לבקשת המשיבה. ביטוי נוסף לנעילת דעתו של המותב מצאו המערערים בהחלטה מיום 19.12.2024, שבה "סילף" המותב את דבריהם בעת שציין כי המערערים לא התכוונו לעשות שימוש במסמך בדיון ההוכחות. כמו כן הלינו המערערים על החלטה נוספת מיום 22.12.2024, שבה המותב לא נעתר לבקשתם לפסילת אחד ממוצגי המשיבה, אלא הדגיש את המגמה הפסיקתית לעבור משאלת קבילותה של ראיה לשאלת משקלה והוסיף כי טענות המערערים שמורות להם. בכך, נטען, גילה המותב "פתיחות" ו"ליבראליות" שאותה לא הפגין כלפי המערערים. 5. למחרת היום דחה המותב את הבקשה לפסילתו. המותב הדגיש כי לאחר תום שלב הראיות אין לבעלי דין זכות מוקנית להגיש ראיות נוספות, וכי דחיית הבקשה לצירוף המסמך היא סוגיה שנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט ואין בה כדי להקים עילת פסלות. עוד דחה המותב את הטענה בדבר יחס בלתי-שוויוני כלפי המערערים, והדגיש כי דחה את בקשתם לצירוף המסמך "לא בשל סוגיית קבילות המסמך אלא בשל העובדה שהמועד להגשת ראיות חלף" – ולא מן הנמנע כי אילו המערערים היו מגישים את המסמך כחלק מראיותיהם, "הייתי מתיר גם [למערערים – י"ע] להגישו ולא הייתי פוסל אותו מטעמי קבילות" (פסקה 5 להחלטת המותב). 6. מכאן הערעור שלפניי, שבו עומדים המערערים על הטענות שבבקשת הפסלות. עוד מלינים המערערים על הקביעה שלפיה הם התנהלו בחוסר תום לב בכל הנוגע להגשת המסמך, וטוענים כי המותב פועל בכל דרך "לשמר את הצעתו הנמוכה". 7. עיינתי בטענות המערערים והגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות ללא צורך בתשובה. בפסיקה הובהר לא אחת כי החלטות דיוניות שניתנות לאורך ניהול ההליך – ובכלל זה החלטות בעניין הגשת ראיות – אינן מקימות כשלעצמן חשש ממשי למשוא פנים, כמשמעות המונח בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 – וכי האכסניה הראויה להשגה על החלטות אלה היא בהליכי ערעור מתאימים, בין אם במהלך ניהול ההליך ובין אם בסופו (ע"א 8697/23 פלונית נ' פלונית, פסקה 5 והאסמכתאות שם (18.1.2024); ע"א 7279/20 גבעון נ' ון-אמדן, פסקה 10 (16.12.2020); ע"א 9327/05 ארד נ' משרד המשפטים, פסקה 3 (20.11.2005)). רבות מטענות המערערים בענייננו עוסקות בהחלטות דיוניות מעין אלה: ההחלטה שלא לקבל לתיק בית המשפט את המסמך שביקשו להגיש, ומנגד ההחלטה שלא לדחות מוצג מסוים שהגישה המשיבה. החלטות אלו מצויות בליבת סמכותו של המותב בכל הנוגע לניהול ההליך, והן אינן מלמדות על נעילת דעתו ואינן מקימות עילת פסלות (ראו והשוו: ע"א 2632/07 דבוש נ' זיתן מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פסקה 5 (27.3.2007)). ההשגות שמפרטים המערערים על החלטות המותב – ובהן טענתם כי ההחלטה מיום 1.1.2025 מייחסת ערך מופרז לאמירה בדבר פיצויים על דרך האומדנא – הן טענות ערעוריות באופיין, שהליכי פסלות אינם המקום לבירורן. 8. עוד נפסק כי הבעת ביקורת מצד מותב על התנהלותו הדיונית של בעל דין או בא כוחו – לרבות קביעות בדבר חוסר תום לב, שימוש לרעה בהליכי משפט וכיוצ"ב – אף היא אינה מקימה עילת פסלות אוטומטית (ע"א 587/24 בר-קמא נ' גן נורדאו בע"מ, פסקה 6 (19.2.2024); ע"א 5684/08 הלייל נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקה 10 (7.10.2008)). בענייננו, לא שוכנעתי כי הדרך שבה תיאר המותב את התנהלות המערערים מלמדת על הטיה כלפיהם, ואף לא על "אנטגוניזם" או יחס בלתי-מכבד כפי שניסו לטעון. בשולי הדברים אציין שלא מצאתי ממש בטענה כי "הצעת פשרה כשהיא כתובה, היא כשלעצמה מהווה עילה לפסילה כשלה מתווספת בעיות נוספות כמתואר בתיק זה" (פסקה 18(א) לערעור). אף בהתעלם מהשיהוי שדבק בטענה זו ומהעובדה שהועלתה לראשונה בערעור דנן – טעמים שמצדיקים כשלעצמם את דחייתה (ע"א 3163/22 פלונית נ' מורג, פסקה 11; ע"א 8277/22 פארן נ' פלדמן, פסקה 11 (15.2.2023)) – בפסיקה הובהר כי אין פגם בכך שבית המשפט יציע הצעת פשרה בשלב ראשוני של ההליך, בזהירות ובמתינות המתבקשת, וכי אין בכך בלבד כדי להקים עילת פסלות (ראו למשל: ע"א 3324/14 פלונית נ' טוגנדרייך, פסקה 8 (8.6.2014)). עוד אציין כי הערעור שלפניי, וביתר שאת בקשת הפסלות, נוסחו בשפה בוטה ומשתלחת – ובצדק ציין המותב בהחלטת הפסלות כי אין להלום התבטאויות מעין אלו. 9. סוף דבר, שהערעור נדחה. בנסיבות העניין ובשים לב לאופן שבו ניסחו המערערים את טענותיהם, המערערים יישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 4,000 ש"ח. ניתן היום, י"א אדר תשפ"ה (11 מרץ 2025). יצחק עמית נשיא