אילן בן עמי נ. עו"ד מיכאל קידר

פסק-דין בתיק ע"א 4605/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4605/03 רע"א 6289/03 ע"א 7750/03 ע"א 203/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל המערערים בע"א 4605/03: 1. אילן בן עמי 2. קבוצת י.א בן עמי בע"מ המבקש ברע"א 6289/03: עו"ד מיכאל קידר המערער בע"א 7750/03: יצחק בן עמי המערערת בע"א 203/04: קבוצת י.א. בן עמי בע"מ נ ג ד המשיבים בע"א 4605/03: 1. עו"ד מיכאל קידר 2. בנק הפועלים בע"מ 3. כונס הנכסים הרשמי 4. יצחק בן עמי המשיבים ברע"א 6289/03: 1. אילן בן עמי 2. יצחק בן עמי המשיב בע"א 7750/03: עו"ד מיכאל קידר המשיבים בע"א 203/04: 1. עו"ד מיכאל קידר 2. כונס הנכסים הרשמי ערעורים על החלטותיו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.2.03 בפש"ר 152/97 שניתן על-ידי כבוד הנשיא ו' זילר תאריך הישיבה: ג' באדר ב התשס"ה (14.3.05) בשם המערערים בע"א 4605/03: עו"ד מאיר אלזם בשם המערער בע"א 7750/03: עו"ד חייא גרינבוים בשם המשיב 1 בע"א 4605/03: עו"ד מיכאל קידר בשם המשיב 2 בע"א 4605/03: עו"ד הדס ברון בשם המשיב 3 בע"א 4605/03: עו"ד יעקב פרסקי פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. לפנינו שלושה ערעורים ובקשת רשות ערעור על מספר החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד הנשיא ו' זילר), שניתנו במסגרת הליך פירוקה של חברת יורם בן עמי בניה ופיתוח (1990) בע"מ (להלן: החברה). פסק-דיננו יתייחס לכל הערעורים, שהדיון בהם אוחד, וכן לבקשת רשות הערעור, שתידון כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. ההליך וההחלטות בבית המשפט קמא 2. הערעורים שבפנינו מופנים, כאמור, כנגד מספר החלטות. חלק מההחלטות ניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי תחת "מסמך החלטה" אחד מיום 23.2.2003, כאשר בית המשפט ייחד לכל בקשה פרק נפרד בהחלטה המשותפת. בפתח החלטתו ציין בית המשפט כי הליך הפירוק מתאפיין בשניים: ראשית, יחסים עכורים ביותר בין הנפשות הפועלות, ושנית, הפסקות והקפאות חוזרות ונשנות של ההליך מתוך תקווה שיושג הסדר. לבסוף, כך תיאר בית המשפט, "התעורר חשש שכל הדחיות הללו אינן יותר מאשר דחיות לצורך דחייה, ומכל מקום שהסיכוי להסדר הוא קלוש". נקבע אפוא מועד לקיום דיון בבקשות השונות (8.12.2002), כאשר לדברי בית המשפט "הובהר על ידי הבהר היטב שבמועד האמור יסתיים הדיון בכל הבקשות התלויות ועומדות". ואמנם, הדיון התקיים במועד שנקבע, זאת על אף ניסיונות שונים של הצדדים להביא לדחייתו (עוד נרחיב בעניין זה להלן). לאחר הדיון הוגשו סיכומים ובית המשפט קמא פסק בבקשות השונות. 3. בש"א 1457/02 היא הבקשה הראשונה שהוכרעה במסגרת ההחלטה מיום 23.2.2003. עניינה – עתירת המפרק לחייב את בעלי המניות של החברה, אילן בן עמי (להלן: אילן) ויצחק בן עמי (להלן: יצחק) בתשלום עבור המניות שברשותם. הדיון בבקשה נערך בישיבה מיום 8.12.2002, זאת על אף המחאות שבאו מפי אילן ובא-כוחו, והניסיונות מצדם לדחות את הדיון, בטענה שסברו כי הישיבה מיועדת לעניינים שבסדר דין, ולא להוכחות. בית המשפט המחוזי קבע כי בא-כוחו של אילן הכין עצמו לדיון שהתקיים בבקשה זו – כך אף לפי דבריו שלו – וכי עובדה זו, כשלעצמה, מפריכה את טענתו לפיה הוא לא ידע שהישיבה נקבעה לצורך דיון לגופו של עניין. בכל זאת, כך ציין בית המשפט, נמנע בא-כוחו של אילן מלהשתתף בדיון, וטען בין היתר שמרשו פיטר אותו במהלך הדיון. בשלב מסוים אף בחר אילן "לפרוש מן הדיון". בית המשפט הורה על הגשת סיכומים. אילן לא הגיש סיכומים לגוף העניין, אלא טען שוב כי סברתו היתה שהישיבה נועדה אך לקביעת סדרי הדיון. הוא ביקש לקיים דיון מחודש בעניין. בקשה זו נדחתה. בית המשפט ציין, בין היתר, כי הודע לצדדים מבעוד מועד שבדיון ביום 8.12.2002 יתבררו הבקשות לגופן; כי בא-כוחו של אילן היה מוכן לדיון; כי לא הוגשו סיכומים על-ידי אילן אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן; כי בשום שלב לא מסרו בעלי המניות תגובה כלשהי לבקשה, וגם בבקשה לדיון מחודש לא הובהר מהם טיעוניהם לגופו של עניין; וכי מן החומר עולה שבעלי המניות היו מוכנים מזה זמן רב להציג את עמדתם. הנה כי כן, בית המשפט החליט בבקשה לגופה. יצוין, כי גם יצחק נכח בישיבה שנתקיימה ביום 8.12.2002, אך גם הוא לא הגיש סיכומים. בית המשפט הדגיש כי הוא למד את עמדת אילן ויצחק – שעיקרה, כי הקצאת המניות לא היתה ולא נבראה – מדברי השניים בהליכים אחרים שהתקיימו. לגופו של עניין, פסק בית המשפט המחוזי כי על-פי דיווח שהוגש לרשם החברות, המניות אמנם הוקצו לאילן וליצחק; כאשר נדרשו השניים, על-ידי המפרק באישור בית המשפט, לפרוע את יתרת חובם בגין המניות – הם לא עשו כן. בכל הנוגע לטענה כי המניות כלל לא הוקצו, קבע בית המשפט כי הצעתו למנות רואה חשבון שיבדוק עניין זה נדחתה, ומכל מקום, המפרק הציג העתק מדו"ח הקצאת מניות החתום על-ידי אילן. בית המשפט הוסיף והדגיש כי רואה החשבון של החברה הודיע במכתב לרשם החברות על טעויות שנפלו באותה הודעה בציון תעודות הזהות של בעלי המניות, וממילא, כך נפסק, יש בכך כדי ללמד "שכל שלא נתבקש תיקונו – שריר וקיים ותואם את המציאות". בית המשפט קבע עוד שההקצאה נועדה לקדם את רצון החברה להירשם בבורסה. נפסק, כי הטענה שהועלתה בדבר חובות של החברה לבעלי מניותיה היא כללית ולא הוכחה, ומכל מקום, לא ניתן לקזז חובות כאלה מחוב בגין הון מניות שלא נפרע. בית המשפט פסק, אפוא, שעל המשיבים לפרוע את חובם בגין המניות המוחזקות על ידם. 4. נעשה כאן אתנחתא מתיאור ההחלטה מיום 23.2.2003, על-מנת להציג החלטה נוספת, מיום 10.6.2003, הקשורה להחלטה שתיארנו זה עתה בבש"א 1457/02. בהחלטה הנוספת, קבע בית המשפט המחוזי כי הריבית וההצמדה לפי הדין, על החוב בגין המניות שהוקצו לאילן וליצחק, יימנו מיום דרישת הפירעון (קרי: משלוח דרישות התשלום) – הוא היום בו נוצר החוב – ולא ממועד מוקדם יותר (מועד הקצאת המניות) או מאוחר יותר (מועד פסק-הדין). 5. נשוב להחלטה מיום 23.2.2003. בש"א 1477/02, שנדונה גם היא במסגרת אותה החלטה, עניינה בקשת המפרק לקבוע שהמחאת זכויות של החברה לחברה אחרת, קשורה, ששמה קבוצת י.א. בן עמי בע"מ (להלן: קבוצת בן עמי) – אין לה תוקף. ההמחאה מתייחסת לזכויות של החברה כלפי גופים שונים. בית המשפט המחוזי קיים דיון בבקשה ביום 8.12.2002, על אף השגות ובקשות דחייה, ולאחר מכן הוגשו סיכומים (כאשר אילן, מצדו, מסתפק בטענות פרוצדוראליות כאמור לעיל, שנדחו). בית המשפט קבע שההמחאה נחתמה בעצומם של הליכי הסדר (שלא נתגבש בסופו של דבר), בבוקרו של דיון בבית המשפט, בלא שאילן או מי מטעמו "יידע את בית המשפט שדן בהסדר, גם לא את הנושים ואת המעוניינים האחרים, שבמחי קולמוס שהונף במסדרון בית המשפט על-ידי אילן בן-עמי כמנהל החברה הממחה, ירדה מסת הנכסים שאמורה לעמוד לרשות הנושים בהסדר, בסכום היכול להגיע ללמעלה מעשרה מיליון ש"ח(!)". דבר ההמחאה לא גולה גם בהמשך הדרך. בית המשפט הוסיף כי "השעבוד המקופל בהמחאת החוב" נרשם אצל רשם המשכונות, אך מסיבה שלא הובררה, נרשם אצל רשם החברות רק שנה ומחצה לאחר ההמחאה; כך, איש לא ידע ולא יכול היה לדעת על השעבוד מעיון בספרי רשם החברות, "דבר שתאם באופן מקרי ומופלא את אינטרס החברה". בית המשפט פסק כי "די בחוסר תום לב קיצוני זה של יצירת שעבוד בהיקף כזה, במהלך הליכי הסדר, תוך הסתרתו מעין כל מעוניין, כדי לבטלו". זאת ועוד, בית המשפט הטעים כי בהודעה ששוגרה לרשם החברות, בדבר השעבוד, צוין שמה של החברה תוך השמטת השנה (1990). בנסיבות אלה, כך נקבע, הדיווח אינו מקיים את דרישות הדין. כך במיוחד בענייננו, כאשר ישנן לא מעט חברות הנושאות את השם "בן עמי", בצירוף תוספות כאלה ואחרות המאבחנות את האחת מרעותה. יתרה מכך, בניגוד לתצהירו של אילן, ממנו עולה שההמחאה מתייחסת ל- 50% מזכויות המגיעות לחברה מגופים שונים, הרי שבהמחאה עצמה, ובהודעה הנטענת לרשם החברות, נכתב שההמחאה נוגעת לכל הזכויות. וזה אינו השוני היחיד: חברת בראשי בע"מ, שאוזכרה בהמחאת החוב כמי שחייבת כספים לחברה וחובה מומחה, לא נכללה בתצהיר. בית המשפט קבע עוד כי בפרוטוקול ישיבת המנהלים של החברה, שבה לפי הנטען התקבלה ההחלטה בדבר ההמחאה, לא צוין מיהם הגופים שאת חובם מבקשת החברה להמחות, ותחת זאת דובר על "...כספים וזכויות אחרות שמגיעות לחברה מתביעות שיש לחברה נגד אחרים". המחאת החוב וההודעה לרשם החברות, כך נפסק, גם לא תאמו את החלטת מועצת המנהלים, ובכל הנוגע לתמורה שמקבלת החברה עבור ההמחאה, ננקטה בהחלטת מועצת המנהלים לשון שאיננה בהירה, עד כדי היעדר מסוימות. בעניין אחרון זה גם נתגלעו סתירות בין דבריו של אילן בחקירתו לבין דברי בא-כוח קבוצת בן עמי. התוצאה, כפי שתיאר אותה בית המשפט קמא, היא זו: עיננו הרואות שאין יודע מהו בדיוק השעבוד, מה הוא בא להבטיח, האם רק כספים שאמורים היו צריכים להיות מושקעים בעתיד, האם רק כספי עבר, האם גם אלו וגם אלו, או אולי רק כספים בהווה. כיוצא בזה אין יודעים אם ההמחאה היא של כל החובות, של חלקן בלבד, ומעל לכל יש סתירות כמפורט לעיל בין הסכמת מועצת המנהלים, לבין התחייבות החברה, לבין פירוט הגופים שאת זכיותיהם ממחים, לבין העדר פירוט כלשהו של גופים. ובנוסף: אין יודעים אם ההמחאה מוגבלת בכלל לסכומים שניתנו לחברה כהלוואה, או שהיא מוחלטת. בית המשפט הגדיר את ההמחאה כ"'תכנית כבקשתך' של שעבוד המאפשרת לכל מעונין לנסות ולראות בו את מה שהוא מבקש, כשאיש אינו יודע מה הם תנאיה ותחום השתרעותה האמיתי של המחאת החוב, אפילו בהנחה שהיא תקפה". בית המשפט הוסיף וציין כי בין החברה (הממחה) לבין קבוצת בן עמי (הנמחה) ישנה זיקה משמעותית – ניהולית, גיאוגרפית ועסקית – ובנסיבות אלו, המידע על מצבה הכלכלי הקשה של החברה ועל הליכי ההסדר, לרבות אי הדיווח על ההמחאה, היה מצוי בידי קבוצת בן עמי; זו האחרונה, הדגיש בית המשפט, הגישה תביעת חוב "רגילה" למפרק, אולם זו נדחתה. בנוסף, השעבוד השוטף של בנק הפועלים (להלן: הבנק) על נכסי החברה, כך נפסק, כלל הגבלה על יצירת שעבודים נוספים, ולכן השעבוד בגדר ההמחאה אינו תקף, כך או אחרת, כלפי הבנק. בית המשפט עמד על כך שהועלו נימוקים נוספים לביטול ההמחאה והשעבוד – ובכלל זה טענה של העדפת נושים במרמה, שגם בה יש ממש – אך נקבע שאין צורך להיכנס לעומקם. 6. במסגרת בש"א 3427/02, שהוכרעה גם כן בהחלטה מיום 23.2.2003, אישר בית המשפט המחוזי הסדר בין המפרק לבנק, שעניינו תשלום סכום מסוים לבנק, וזאת מתוך תשלומים שהועברו לחברה בעקבות הליך בוררות שבו נטלה חלק. טענתו של אילן, כי יש ליתן עדיפות לפירעון הוצאות שהוציא בגין תשלום שכר-טרחה לרואי חשבון, נדחתה. בית המשפט קבע כי ככל שאילן אמנם שילם סכומים אלה, הרי שאין להם זיקה להליך הבוררות, וגם לא ניתן להוצאתם אישור של בית המשפט. הודגש, כי הוצאותיו של אילן לצורך גביית החוב האמור שולמו לו במלואם. 7. ביום 16.6.2003 ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט המחוזי, בבש"א 1407/02, ובה הוחלט כי נכס של החברה בפירוק – משרדים בירושלים – יועבר לידי המפרק. בית המשפט שב ותיאר את השתלשלות הדיון ביום 8.12.2002, אז התייצב אילן בבית המשפט והעיד במספר עניינים, אך בשלב מסוים עזב את האולם. הדיון נדחה, ולאחר מכן נדחה שוב ושוב שכן אילן הודיע לבית המשפט כי אין ביכולתו למסור עדות מפאת מצבו הנפשי ואשפוזו עקב כך. בית המשפט מינה מומחים לבדיקת כושרו של אילן להעיד, ואלה "לא ראו סיבה וטעם מדוע לא ימסור אילן בן-עמי עדות (למעט אולי בשבועיים הראשונים, וגם זאת כנראה בבחינת התחשבות מיוחדת)". בית המשפט ציין שאילן יצא מדי פעם מאשפוזו, וכשבאחת מאותן יציאות התבקש להיבדק על-ידי מומחה – לא עשה כן. לבסוף הודיע המפרק כי בנסיבות שנוצרו הוא מוותר על הבאת ראיות נוספות ומבקש להסתמך על החומר הקיים בתיק ועל ההחלטות שכבר ניתנו. בשלב מסוים נאות אילן להתייצב, אך התנגד לחקירתו על-ידי המפרק ובית המשפט קבע שאין "לחזור ולפתוח את הדיון על-ידי הבאת ראיות". עם זאת, ניתנה לאילן הזדמנות לומר את דברו, והוא בחר שלא לנצלה. בית המשפט ייחס לכל אלה חשיבות בעת שנבחנה הטענה כי הנכס מוחזק על ידי קבוצת בן עמי בהתאם לשני הסכמי שכירות שנחתמו בינה לבין החברה. בית המשפט הטעים כי לפי חוזה השכירות הראשון, הושכר הנכס לקבוצת בן עמי לשנה אחת, עם אופציית הארכה לשתי תקופות בנות שנה כל אחת. ואולם, בעוד הסכם זה בתוקף, וכשהחברה כבר בהליך של בקשה להקפאת הליכים, נכרת הסכם השכירות השני, לתקופה של 9 שנים ו- 11 חודשים, כאשר לפי הסכם זה, דמי השכירות ישולמו לחברה בדרך של קיזוז חוב שלה לקבוצת בן עמי. בית המשפט הדגיש, כי אילן – המנהל בשתי החברות ומי שחתם על הסכם השכירות בשם שתיהן – מיאן למסור פרטים על אותו חוב, גם כאשר נחקר בעניין זה על-ידי המפרק. בכך, לדעת בית המשפט קמא, הפר אילן את חובתו לספק למפרק פרטים המצויים בידיו – ובידיו בלבד. בית המשפט הדגיש כי הוכחת החוב שהגישה קבוצת בן עמי נמחקה לבקשת בא-כוחה, וטענתה לזכות מכוח המחאת חוב – נדחתה; התוצאה: על פני הדברים אין כל חוב של החברה לקבוצת בן עמי. בנסיבות אלה כולן – כך נפסק – שתיקתו של אילן היא שתיקה רועמת. בית המשפט קבע גם כי בהתנהלות הסובבת את ההשכרה, שיש בה משום ריקון נכס מקרקעין של החברה מתוכנו הכלכלי, נפל פגם של חוסר תום לב. בית המשפט פסק, אפוא, שהסכם השכירות הוא בבחינת הסכם למראית עין, והורה על העברת הנכס לרשות המפרק. עד כאן: תיאור ההחלטות שכנגדן מופנים הערעורים השונים. נדון עתה בהשגות העיקריות שהועלו כנגד אותן החלטות. ע"א 4605/03 8. אילן וקבוצת בן עמי (להלן בפרק זה: המערערים) משיגים, במסגרת ע"א 4605/03, על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבש"א 1477/02, בבש"א 1457/02 ובבש"א 3427/02 (קרי: על כל ההחלטות שניתנו ביום 23.2.2003). ביחס לכל ההחלטות הללו, הטענה המרכזית של המערערים היא אחת: כי עובר למתן ההחלטות לא נתקיים דיון הולם, ולא היה למערערים יומם בבית המשפט, הואיל והם סברו שהדיון ביום 8.12.2002 נועד לקביעת סדרי הדיון ולבירור טענות מקדמיות, ולא לקיום הוכחות, כפי שהיה בפועל. המערערים מציינים בהקשר זה, בין היתר, כי הזימון לדיון לא היה בו כדי ללמד על כוונתו של בית המשפט לערוך דיון הוכחות, וכי מהחלטות קודמות של בית המשפט ניתן היה ללמוד שתתקיים ישיבה לעניין דרכי בירור הבקשות. המערערים טוענים שהמפרק לא הגיש ראיות כלשהן, והם מצדם לא הציגו את טיעוניהם וראיותיהם. לשיטתם, ההליך נגוע בפגם שורשי המחייב את ביטולו, מטעמים של צדק. המערערים סבורים כי נפגעה זכותם החוקתית לגישה לערכאות. הטענה העיקרית של המערערים אינה מתייחסת, אפוא, לגופם של הנימוקים שעמדו ביסוד ההחלטות נשוא הערעור, כי אם להליך שהוביל לאותן החלטות, וביתר דיוק: לבחירה של בית המשפט לקיים דיון הוכחות ביום 8.12.2002. טענות מסוימות לגוף העניין, שנטענו בערעור (ללא פירוט וביסוס כדבעי), נזנחו בסיכומים, שם התמקד הטיעון כולו בשאלת קיום דיון ההוכחות ביום 8.12.2002; המערערים ציינו רק, כי אף שיש בפיהם "טיעונים טובים לגופו של עניין" – כלשונם – הם "יביאו את דברם בעניין, במידת הצורך, בסיכומי התשובה מטעמם". לעניין זה יש לציין, ראשית, כי זו אינה הדרך להעלאת טענות בערעור, ושנית, כי ממילא גם בסיכומי התשובה אין "טיעונים טובים" המבססים עילה מספקת להתערבות בהחלטות בית המשפט קמא לגופן. אדרבא, בסיכומי התשובה מלינים המערערים על כך שהמשיבים סטו מן המתווה שנקבע בערעור והעלו טענות החורגות משאלת קיום דיון ההוכחות ביום 8.12.2002. בכך הצדק עם המערערים. "טיעון זה סוטה" – כדברם – "מהמתווה שנקבע בערעור שהגישו המערערים". המערערים מדגישים כי הם "פירטו את טענותיהם באופן ברור וממוקד הן בערעור והן בסיכומיהם וזהו המתווה שבחרו בו ובמתווה זה הם ממקדים את ערעורם...", וכי התייחסותם הקצרה לטענות המשיבים מחוץ למתווה זה נועדה "להבהיר את התמונה" ואין בה כדי "להוות הסכמה של המערערים לשינוי המתווה שנקבע בערעורם". לא אמרנו כל זאת אלא כדי להדגיש ולמקד את השאלה המונחת בפנינו היום – היא השאלה האם הופרו כללי הצדק הטבעי והאם נשלל מן המערערים יומם בבית המשפט. בשאלה זו – ובה בלבד – עלינו להכריע. 9. אלא שמסתבר, כי שאלה דיונית זו, העומדת ביסוד הערעור, נדונה זה מכבר בבית משפט זה. המערער, אילן, הגיש בזמנו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא מיום 8.12.02 לקיים, בו ביום, דיון הוכחות. הבקשה נדונה – ונדחתה (רע"א 10779/02 אילן בן עמי נ' מיכאל קידר, עו"ד, תק-על 2003(1) 343). ואלה היו נימוקינו בדחיית הבקשה: כפי שמציין המפרק, נמנע בא-כוח המבקש מלצרף לבקשת רשות הערעור בעלי-דין שונים, שעלולים להיפגע מביטול ההחלטות הנזכרות, ומעיכוב נוסף ההליכים כפועל יוצא מכך. אלה הם, למשל, נושים של החברה שעניינם נדון במסגרת ההחלטות נשוא הבקשה. די במחדל זה כדי להביא לדחיית הבקשה. זאת ועוד, משלא נאמר בהחלטת בית המשפט מחודש נובמבר - אשר במסגרתה נקבע הדיון נשוא הבקשה - דבר באשר למטרת הדיון, אין זה ברור מדוע סבר בא-כוח המבקש כי הדיון שנקבע ליום 8.12.02 נועד לקביעת סדרי דין דווקא, ולא להבאת ראיות. בייחוד כך, נוכח העובדה שהליכי הפירוק התעכבו עד אז זמן רב. יתרה מכך, עיון בהחלטותיה של הערכאה דלמטה, שבמסגרתן הורה בית המשפט על הגשת סיכומים בכתב, מלמד כי לא נגרמה למבקש פגיעה בשל קיום הדיון באותו יום. לא ראיתי לפיכך מקום להתערב בהחלטותיה של הערכאה דלמטה, מה גם שהמדובר בהחלטות דיוניות שבפרטיהן בקיאה הערכאה המבררת. היום מלין המערער על ההחלטות שנתקבלו ביום 23.2.2003, בעקבות הדיון שהתקיים ביום 8.12.2002. אולם, למעשה, השגתו האמיתית היא כנגד ההחלטה מיום 8.2.2002, לקיים את דיון ההוכחות באותו יום. הטענות שהועלו במסגרת בקשת רשות הערעור על ההחלטה מיום 8.12.2002, הן בדיוק אותן טענות המופנות היום כנגד ההחלטות שניתנו בעקבות אותו דיון הוכחות. המערער שב וטוען את שטען אז, לאמור: כי לא היה מקום לקיים את הדיון ביום 8.12.2002, הואיל והוא סבר – וסברה זו היתה, לשיטתו, מבוססת – כי הישיבה שנקבעה עניינה קביעת סדרי הדין והכרעה בטענות מקדמיות. ואכן, את ערעורו מסיים המערער בבקשה מבית משפט זה "לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בימ"ש קמא מיום 8.12.02 לשמוע ראיות בתיקים לעיל וכפועל יוצא לבטל את החלטת בימ"ש קמא מיום 23.2.03". ברי, אפוא, כי הנימוקים שניתנו בהחלטה בבקשת רשות הערעור, יפים גם לענייננו. אמנם, לאחרונה נפסק כי דחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של הערכאה הראשונה, אפילו אם הדחייה התבססה על דיון לגופו של עניין, אינה חוסמת את הדרך להשיג על ההחלטה פעם נוספת במסגרת הערעור המוגש על פסק הדין של הערכאה הראשונה (רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר ורדן, פ"ד נח(1) 854). אולם, במקרה זה לא מצאתי בטענות המערערים כדי לגרוע מן הנימוקים שעמדו ביסוד דחיית בקשת רשות הערעור. 10. אשוב ואציין, כי מההחלטות השונות של בית המשפט המחוזי עולה שבית המשפט נהג גמישות רבה במתן אפשרות לצדדים להידבר ביניהם אך לבסוף, משהתברר כי אין המדובר אלא בדחייה ללא גבול של ההכרעה בהליך, הורה על התקדמות בהליך השיפוטי; המערערים אינם חולקים על קביעתו של בית המשפט קמא, כי בעת שנקבע הדיון ביום 8.12.2002 הובהר היטב, כי "במועד האמור יסתיים הדיון בכל הבקשות התלויות ועומדות". לטענתם, לא כל הנפשות הפועלות היו נוכחות בעת שניתנה הבהרה זו, אך הם מאשרים כי המערער אילן ובא-כוחו אכן היו נוכחים; עוד הם טוענים, כי הבהרה זו של בית המשפט היתה דו-משמעית: אין להבין ממנה האם הכוונה לדיון בסדרי הדין או לדיון הוכחות. טענה זו של המערערים היא מאולצת. ברור הוא, שבית המשפט ביקש להביא את ההליך לכלל סיום ולמנוע דחיות, עיכובים והשהיות נוספים. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש בהחלטתו נשוא הערעורים שבפנינו, כי בא-כוח המערער בעצמו אמר שהוא מוכן לדיון, וכי המערערים מיאנו, בהזדמנויות השונות שניתנו להם, לגלות את "הטיעונים הטובים" שבפיהם, לגופו של עניין (גם בפנינו, כאמור, כתבו המערערים בסיכומיהם שבמידת הצורך יפרשו את משנתם, אך שטר זה, אף בזו הפעם, לא נפרע). יש להצר על כך שבהליך הנוגע לסכסוך בסדר גודל כזה שבפנינו נוצר מצב שבו בעל דין אינו פורס כדבעי את טענותיו, אך בסופו של יום, במקרה זה אין לו לאילן אלא להלין על עצמו (השוו ע"א 7516/02 ד"ר דוד פישר נ' רו"ח צבי יוכמן (טרם פורסם)). אכן, "...קימת אנלוגיה בין מצב בו בעל דין לא הוזמן כלל לדיון שנתקיים בהעדרו לבין מצב בו הוא הוזמן והופיע לדיון מתוך הנחה כנה ובתום לב כי מדובר בדיון שמסגרתו, טיבו ומטרתו הינם שונים מכפי שהובן על ידי הערכאה השיפוטית הדנה, ואולי אף על ידי בעל הדין האחר" (רע"א 8864/99 אלנקווה נ' מעוז חברה לביטוח, תק-על 2000(3) 2132). אלא שבענייננו, מהחלטת בית המשפט קמא עולה שאותה "הנחה" לפיה הדיון נועד לעניינים מקדמיים ולא לדיון גופו, לא היתה "כנה ובתום לב". יצוין, כי בית המשפט המחוזי למד, בכל זאת, את עיקר טענותיהם של המערערים לגופו של עניין, מדברים שאמרו בהליכים אחרים. בנסיבות אלה, אין עילה לאיין את ההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי. בהתחשב בטענות שהועלו במסגרת הערעור, בבקשת רשות הערעור הקודמת שכבר נדחתה ובנימוקיו של בית המשפט המחוזי לגוף העניין, סבורני כי דין ע"א 4605/03 להידחות. ע"א 203/04 11. בערעור זה משיגה קבוצת בן עמי (להלן בפרק זה תקרא גם: המערערת) על ההחלטה בבש"א 1407/02 (ההחלטה בעניין המשרדים). גם בערעור זה, הטענה העיקרית של המערערת היא שלא ניתן לה יומה בבית המשפט המחוזי, ושקיום דיון ההוכחות ביום 8.12.2002 היה מנוגד לכללי הצדק הטבעי. לדעת המערערת, המפרק לא הוכיח את טענותיו בכל הנוגע להסכם השכירות, ובמהלך הדיון העלה אך טענה בדבר היות הסכם זה – נכס מכביד. הטעמים שהבאנו לעיל לדחיית הטענה בדבר פגיעה בזכות הטיעון ובהליך ההוגן, נכונים בעיקרם גם לערעור זה; אך יש להתייחס לעניין נוסף בהקשר זה: בסיכומיה טענה המערערת כי בעקבות אשפוזו של אילן בבית חולים לבריאות הנפש, ולפי המלצת רופאיו, הוא היה מנוע באותה עת מליתן עדות בבית המשפט. המערערת מלינה על כך שבאחת מהחלטותיו של בית המשפט קמא נזקפה אי ההתייצבות לחובתו של אילן והוא חויב בהוצאות, תוך שנקבע כי אילן מסוגל וכשיר למתן עדות. אלא שהחלטה זו של בית המשפט קמא, המוזכרת על-ידי המערערת, ניתנה במסגרת בש"א אחרת, ולא היא העומדת ביסוד ע"א 203/04. מכל מקום, גם בהחלטה נשוא הערעור התייחס בית המשפט המחוזי לעניין אשפוזו של אילן. תיארנו לעיל את דברי בית המשפט קמא בעניין זה ונזכיר עתה בקליפת אגוז כי אילן מסר עדות במספר עניינים במהלך הדיון ביום 8.12.2002, אך בשלב מסוים – בטרם העיד בבקשה נשוא ענייננו – נטש לפתע את אולם בית המשפט. לאחר מכן, נדחה הדיון פעמים רבות, בשל הטענה בדבר מצבו הנפשי הקשה של אילן. לבסוף מונו מומחים רפואיים מטעם בית המשפט, שקבעו כי אין מניעה שאילן ימסור עדות. בית המשפט אף ציין שאילן יצא מדי פעם מהאשפוז הפתוח בו שהה, אך לא התייצב לבדיקה אצל המומחה ולא הופיע בבית המשפט. משהופיע לבסוף, ניתנה לו הזדמנות לומר את דברו, אך הוא מיאן לנצלה. בית המשפט עמד על סירובו של אילן, בשלבים שונים של ההליך, לספק פרטים רלבנטיים, ובפרט, להסביר את העומד מאחורי הסכם השכירות והחוב הלא-ידוע שקיזוזו אפשר לקבוצת בן עמי להחזיק בנכס מבלי לשלם דמי שכירות. בנסיבות אלה כולן, הטענה המועלית שוב בפנינו, בדבר מחלתו של אילן, אינה מגלה עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי. אדרבא, סירובו של אילן לשתף פעולה עם ההליך, לספק נתונים רלבנטיים אודותיו ולפרוס את גרסתו, יש בו משום חיזוק לתמיהות שעלו לגבי כשרותו של הסכם השכירות. 12. המערערת מעלה בערעורה טענות כלליות כנגד התנהלותו של המפרק. טענות אלה אין בהן אלא כדי להמחיש את שכתב בית המשפט קמא על אודות האווירה העכורה האופפת את ההליך, אך אין כל צורך, במסגרת ההכרעה בערעורים שבפני, לרדת לזירה זו. עניין נוסף שהועלה בערעור אף הוא אינו טעון ליבון בנסיבות המקרה: המערערת מטעימה כי עוד בשנת 1998 הגיש המפרק בקשה דומה בעניין המשרדים, וזו נדחתה על-ידי בית המשפט קמא, שסבר כי אין זה ראוי לדון בנושא זה בבית משפט של פירוק. כעבור זמן הוגשה שוב הבקשה לבית המשפט של פירוק, ואז ניתנה החלטת בית המשפט קמא שהיא נשוא ענייננו. אלא שסוגיה זו – הגשת הבקשה מחדש – נדונה והוכרעה על-ידי בית המשפט קמא במסגרת החלטה נפרדת, שעליה אין המערערת משיגה בפנינו. משכך, גם עניין זה אינו צריך את התייחסותנו. מכל מקום, בית המשפט המחוזי הבהיר מדוע רואה הוא לנכון לדון בעניין, חרף ההחלטה בבקשה הקודמת, ואין עילה להתערב בשיקול דעתו בעניין זה. בסופו של יום, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפי החומר שהיה בפניו. נימוקיו של בית המשפט המחוזי לגופו של עניין מפורטים לעיל, ולא מצאתי בטענות המערערת עילה מספקת להתערב בהם. יצוין, כי גם בערעור זה – כמו בע"א 4605/03 – הבהירה המערערת כי בפיה "טיעונים טובים באשר לטעויות אליהן נקלע בית משפט קמא בהחלטתו", וכי היא "תביא את דברה בעניין זה, במידת הצורך, בסיכומי התשובה מטעמה". דברינו לעיל בנוגע ל"שטר" זה – שלא נפרע אף בסיכומי התשובה – נכונים גם לענייננו עתה. התוצאה היא, שגם ע"א 203/04 דינו להידחות. ע"א 7750/03 13. זהו ערעורו של יצחק בן עמי, אביו של אילן ומי שהיה, יחד עם אילן, בעל מניות ומנהל בחברה (להלן: יצחק או, בפרק זה, המערער). הוא מלין על חיובו, במסגרת ההחלטה מיום 23.2.2002 בבש"א 1457/02, לשלם עבור מניות שהוקצו לו. כמו-כן הוא קובל על כך שבית המשפט דחה, ביום 10.6.2003, את בקשתו לביטול ההחלטה האמורה. יצחק מבקש להרחיק עצמו מן החברה. לדבריו, בשלב מסוים התגלעו מחלוקות בינו לבין בנו, והוא מצדו משך ידיו מהחברה בעוד שבנו, אילן, הוביל אותה למשבר כלכלי ולפירוק. יצחק אינו חולק על כך שהוא היה בעל מניות בחברה מאז ייסודה. גם אין הוא חולק על כך שבמשרדי רשם החברות נרשמה בשנת 1992 הקצאת מניות לו ולבנו, זאת בעקבות "הודעה על הקצאת מניות" ששוגרה לרשם החברות. אלא שלדברי המערער, הוא לא ביקש את הקצאת המניות, לא אישר אותה וכלל לא היה מודע לה. ההקצאה, לדבריו, היתה בלא סמכות. ההודעה לרשם החברות על אודות ההקצאה – כך הוא מציין – היתה חתומה על-ידי אילן לבדו. המערער מציין כי בשלב מסוים של ההליכים – שהתמשכו עד מאד וברובם לא נגעו לו – הוא לא היה מסוגל עוד לממן לעצמו ייצוג משפטי; בא-כוחו של אילן – כך הוא מדגיש – לא ייצג אותו וגם לא יכול היה לייצגו, בשל ניגוד האינטרסים בין האב לבנו. למרות כל אלה, נדון עניינו של יצחק בצוותא חדה עם עניינו של אילן, כמו היו שניהם מקשה אחת. בית המשפט התייחס לבא-כוחו של של אילן כבא-כוח "המנהלים ובעלי המניות". על כך מלין המערער. לטענתו, בדיון ביום 8.12.2002 לא הוצגו טענותיו ולא הובאו ראיותיו; הוא כלל לא הוזמן באותו דיון למסור את גרסתו, ולא הבין שעליו להגיש סיכומים. יצוין, כי אילן בתגובתו מאשר שהוא עצמו הודיע ליצחק שהדיון ביום 8.12.2002 ייסוב על סדרי הדין (יצחק לא היה נוכח בדיון שבו נקבעה הישיבה במועד 8.12.2002); אילן טוען גם שבית המשפט המחוזי אכן סבר בטעות כי ייצוגם של אילן ויצחק הוא משותף. 14. מעיון בטענות המערער ובחומר שבפני עולה הרושם כי יצחק אכן לא הציג הגנה ראויה בפני התביעה שהופנתה כנגדו. בניגוד לאילן, שלא אווה לקחת חלק בהליך וככל שגרסתו לא נשמעה במלואה הרי שאין לו אלא להלין על עצמו, נראה כי לגבי יצחק יש מקום להתחשב בנסיבות שנוצרו ולאפשר לו להציג את טענותיו בפני בית המשפט. בית המשפט המחוזי קבע, אמנם, כי: מר יצחק בן-עמי, המחזיק השני במניות החברה, היה נוכח בישיבת בית המשפט מיום 8.12.2002. הוא לא הגיש סיכומים. גם הוא טען בהליכים אחרים כי אין הוא יודע דבר מההקצאה, ואולם האמור לעיל על הגדלת ההון, על המטרה להנפיק את החברה בבורסה, על הדיווח לרשם החברות על ההקצאה, ועל מכתב רו"ח שלך החברה המתקן את תעודות הזהות מצד אחד, ואולם מאשר בעקיפין את כל שאר פרטי הדיווח על ההקצאה, חל גם עליו". אך יש לזכור, כי יצחק אינו חתום על ההודעה לרשם החברות אלא אילן בלבד, ולטענת יצחק – שלא מצאתי הכרעה באשר לה ולנפקויותיה – הוא כלל לא היה מעורב בנעשה בחברה. גם על החלטת החברה להגדיל את הון המניות חתום אילן בלבד. זאת ועוד, אילן – בשונה מיצחק – היה מיוצג בהליך בבית המשפט המחוזי ונכח בדיון שבו נקבעה הישיבה ביום 8.12.2002. בתגובת המשיבים לא מצאתי מענה מספק לטענותיו של יצחק, למעט תגובתו של אילן, שלמעשה תומך בערעור ומאשר כי הוא עצמו אמר ליצחק שהישיבה ביום 8.12.2002 תעסוק רק בעניינים פרוצדוראליים. לאור המקובץ, סבורני כי דין ע"א 7750/03 להתקבל, במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט קמא על-מנת שתינתן ליצחק אפשרות לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו, ולאחר מכן, ייתן בית המשפט החלטה חדשה בעניינו. ע"א 6289/03 15. ערעור זה מעורר שאלה ממוקדת: מהו המועד שממנו ואילך יש להוסיף ריבית והצמדה על חוב בגין הון מניות בלתי-נפרע; האם זהו מועד הקצאת המניות? האם מועד משלוח הודעות התשלום? או שמא – מועד פסק-הדין? בית המשפט המחוזי פסק כי מועד משלוח הודעות התשלום הוא המועד הקובע, ועל כך משיג המפרק בפנינו. לא אחת, בעלי מניות בחברה אינם פורעים במזומן את מלוא תמורתן של המניות שהוקצו להם. מועד הפירעון נגזר מן ההסכם בין הרוכש לחברה, ובהיעדר הסכמה מיוחדת בעניין זה, רשאית החברה להוציא דרישות תשלום (CALL) בנוגע להון הבלתי-נפרע – הכל בהתאם למסמכי החברה (ראו י' כהן, דיני חברות (חלק ראשון, 1988) השערים השישי והשביעי). בענייננו, שוגרו אמנם לבעלי המניות, דרישות תשלום מטעם המפרק לעניין הסכום שטרם נפרע על מניותיהם, ואולם מתברר כי בפועל הקצאת המניות, למצער על-פי הדיווח לרשם החברות, היתה הקצאה במזומנים. מיד נשוב לעניין זה, אך לא קודם שנבהיר את הרקע הכללי לחבות בריבית והצמדה בגין הון מניות בלתי-נפרע. 16. חבותו של משתתף במצב של פירוק קבועה בהוראות המצויות בפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (הוראות אלה נותרו בעינן גם לאחר כניסתו לתוקף של חוק החברות, תשנ"ט-1999, זאת בהתאם להוראת סעיף 367 לאותו חוק). סעיף 245 לפקודה קובע כי "משתתף יהיה חב, בסייגים האמורים בפרק זה, להשתתף בתשלום לחשבון נכסי החברה כדי הסכום הדרוש לתשלום חבויותיה והוצאות פירוקה ולהתאמת זכויותיהם של המשתתפים בינם לבין עצמם". סייג חשוב לשיעור חבורתו של משתתף מעוגן בסעיף 247(א) לפקודה, הקובע כי "בחברה המוגבלת במניות לא יידרש משתתף לשלם יותר מן הסכום שעדיין לא נפרע על המניות שהוא חב עליהן כחבר או כמי שהיה חבר". הנה כי כן, הון מניות בלתי-נפרע הוא בגדר חוב של בעל המניות בחברה בפירוק. הפקודה מפרידה בין "הולדת החוב" לבין זמן פרעונו. סעיף 253 לפקודה קובע בהקשר זה כי "חבותו של משתתף יוצרת חוב שנולד עם תחילת החבות אולם זמן פרעונו עם דרישת תשלום לסילוק החבות". לאמור, החוב נולד "עם תחילת החבות" אך זמן פירעונו נדחה עד למועד "דרישת התשלום". משמעות הדבר היא, שהמשתתף אינו נדרש לפרוע את חובו עד לשיגורה של דרישה כאמור, או במילים אחרות, רק אי-היענות לדרישה מכוננת עילת תביעה לתשלום החוב, ומקימה הצדקה לחיוב בריבית (וראו סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961; ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, פ"ד מו(4) 586; ד' קציר, פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך (תשנ"ו) עמ' 118 ואילך). זאת ועוד, בענייננו, אימצה החברה את התקנון המצוי שבתוספת השנייה לפקודת החברות. סעיף 11 לתקנון מורה כי: הדירקטורים רשאים לדרוש מן החברים תשלומים על חשבון הסכום שעדיין לא נפרע בעד מניותיהם, ובלבד שהדרישה לא תעלה על רבע הסכום הנקוב של כל מניה ושיום התשלום לא יהיה לפני עבור חודש מיום דרישת התשלום האחרונה; כל חבר חייב לשלם לחברה את הסכום הנדרש במועד שנקבע בהודעה, ובלבד שאותה הודעה נמסרה לו לפחות ארבעה עשר ימים מראש. ובהמשך, הוראות סעיפים 13 ו- 14 לתקנון המצוי: 13. לא נפרע הסכום הנדרש תוך המועד שנקבע, ישלם החייב בו ריבית עליו בשיעור של חמישה אחוזים לשנה מן היום שנקבע לפרעונו עד היום שבו נפרע, אך רשאים הדירקטורים לוותר על ריבית. 14. הוראות תקנון זה בדבר תשלום ריבית יחולו על פיגור בתשלום של כל סכום כסף שלפי תנאי ההנפקה חל פרעונו במועד קבוע, בין על חשבון הסכום של המניה ובין בצורת פרמיה, כאילו הגיע זמן תשלומו מכוח דרישת תשלום ומסירת הודעה עליה כדין. עולה מן המקובץ, כי ככלל, מועד דרישת התשלום הוא המועד שלאחריו יש להוסיף על החוב הצמדה וריבית (הדין בשיטות משפט אחרות – דומה. ראו למשל 18A Am. Jur. 2d CORPORATIONS §644; סעיפים 12, 15 ל- Companies Act 1985, Table A). 17. עם זאת, כל האמור לעיל מניח כנקודת מוצא שאכן המניות הוקצו שלא במזומן; חובה מן הדין היא, כי הקצאת מניות שלא במזומן תיעשה על-פי מסמך בכתב, תוך דיווח לרשם החברות (ראו סעיפים 130-129 לפקודת החברות וכן סעיפים 292-291 לחוק החברות). בענייננו, לא נטען, וודאי לא הוכח, כי היו הסכם ודיווח כנדרש. אדרבא, בדיווח לרשם החברות נכתב כי המניות הוקצו במזומן. סכום המניות שהוקצו מצויין כולו במשבצת שנועדה למניות שהוצאו כנגד תשלום מלא במזומן וגם הסכום המגיע בעד כל מניה מצויין תחת ראש הפרק של הקצאה במזומן. מכל מקום, לא באה טענה על קיומו של מסמך כתוב האומר אחרת ואילו המשיב (אילן) בתגובתו אינו מתייחס כלל לאמור באותו דיווח לרשם החברות, וטענת המפרק בעניין זה, כמו-גם המסמך המבסס את אותה טענה, נותרו בלא מענה. די בכך – אף מבלי להתייחס לטענותיו האחרות של המפרק – כדי לקבוע כי הקצאת המניות בענייננו היתה הקצאה במזומן, וכי בעלי המניות מושתקים היום מלטעון כי לא קמה להם חבות במועד ההקצאה או כי פטורים הם מתשלום ריבית והצמדה על הון המניות שבכל זאת לא נפרע. המפרק טוען עוד כי הריבית על החוב צריכה להיות בשיעור 5% - ככתוב בתקנון החברה - ולא 4% בהתאם להוראות הדין. טענה זו יש לדחות, ולוּ מן הטעם שהמפרק סומך בעניין זה על הוראות התקנון המצוי בנושא דרישות תשלום (ראו סעיף 13 המצוטט לעיל), אך הוראות אלה מניחות שמדובר בהון מניות בלתי נפרע שמועד פרעונו נקבע בדרישת תשלום. בענייננו, משנתקבלה טענתו של המפרק כי יש לראות בהקצאה כהקצאה במזומן, וכי בהתאם לכך יש לקבוע את מועד תחילת הריבית וההצמדה, הרי ממילא אין הוא יכול לסמוך על הוראות התקנון בנוגע להון מניות בלתי-נפרע. שבים אנו אם כן להוראות הדין הכללי באשר לחיוב בהצמדה וריבית, עליהן סמך בית המשפט המחוזי בפסק-דינו. עולה מן האמור, כי דין רע"א 6289/03 להתקבל, במובן זה שהריבית וההצמדה יחושבו מיום ההקצאה, ולא ממועד דרישות הפירעון. מובן כי לגבי יצחק שאלת עצם חבותו בגין הון המניות הבלתי-נפרע עדיין טעונה בירור, כמוסבר לעיל. סוף דבר 18. מסקנתי היא, אפוא, כי יש לדחות את ע"א 4605/03 ואת ע"א 203/03, ולקבל את ע"א 7750/03 וע"א 6289/03, הכל כמפורט לעיל. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, ט' באלול התשס"ה (13.9.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03046050_P18.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il