אהרן משולם נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון דנ"פ 4603/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' ביניש העותר: אהרן משולם נגד המשיבה: מדינת ישראל עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 15.7.97, בע"פ 1377/94, שניתן על ידי כבוד השופטים: א' מצא, מ' חשין, ו-י' קדמי תאריך הישיבה: י"ב בניסן התשנ"ח (8.4.98). בשם העותר: עו"ד יהודה וינשטיין; עו"ד גלית גוטרמן בשם המשיבה: עו"ד יהושע למברגר פסק-דין הנשיא א' ברק: ראובן חייב כסף לשמעון. ראובן מחליט להפעיל סחיטה באיומים על שמעון, על מנת שזה יוותר על החוב. במשך למעלה מחודשיים בוצעו כלפי שמעון פעולות של סחיטה באיומים. חלק מהפעולות בוצע מחוץ לישראל, על ידי אנשים שפעלו על פי יוזמתו של ראובן. חלק מהפעולות בוצע בישראל על ידי ראובן עצמו. האם ניתן להעמיד את ראובן לדין בישראל על מכלול פעולות הסחיטה והאיומים? הדין בעניין זה הינו כי עבירה שבוצעה מקצתה בישראל ומקצתה מחוץ לישראל "ניתן להביא את עושה לדין ולהענישו כאילו עשאה כולה בתוך התחום" (סעיף 3 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, בטרם בוטל על ידי חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994-). על רקע דין זה, האם ניתן להביא את ראובן לדין בישראל בגין פעולות הסחיטה והאיומים שבוצעו מחוץ לישראל? זו השאלה הניצבת בפנינו בעתירה זו. העובדות 1. בגדרי עתירה זו לדיון נוסף, נתמקד אך באותן עובדות שהן רלבנטיות להכרעתנו. לא נביא, איפוא, אותן עובדות הקשורות באישומים מהם זוכה העותר ושאינם עומדים עוד לדיון. השלד העובדתי הוא, איפוא, זה. העותר (הגר בישראל) חב כספים למתלונן (הגר בארצות-הברית). העותר החליט להפעיל על המתלונן אמצעי סחיטה ואיומים, על מנת להביא את המתלונן לידי ויתור על החוב. להגשמתה של תוכנית זו, החל המתלונן לקבל (החל ב1.12.91-) בביתו שבארצות-הברית שיחות טלפון ובהם איומים (כגון: "אתה תהיה אדם מת בזמן הקרוב מאוד"). היתה זו סידרה של שיחות טלפון אנונימיות. מרביתן בוצעו משטחי ארצות-הברית. בעקבות אחת השיחות הוצת מבנה חניה ליד בית המתלונן. למחרת נתקבלה (על ידי אשת המתלונן) שיחה מאיימת ("תגידי לבעלך שזו היתה אזהרה ובפעם הבאה נפגע בו"). העותר הוא שיזם את מעשי הסחיטה והאיומים (שנמשכו בארצות-הברית עד ה12.2.92-), ובידיו היה הכוח להפסיקם. המתלונן הגיע לישראל. העותר איים עליו אישית בשתי הזדמנויות נוספות (ב11.2.92- וב17.2.92-) בישראל. העותר הועמד לדין בישראל. כתב האישום - עליו לא באה הסכמה בכתב של היועץ המשפטי לממשלה - פירט את מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו בארצות-הברית. כתב האישום לא פירט את עובדות מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו בישראל. ההרשעה 2. בית המשפט המחוזי הרשיע את העותר בסחיטה באיומים, על פי פרטי האישום שהובאו בכתב האישום. כן הורשע העותר בעבירות נוספות (סחיטה בכוח, הצתה, נסיון לקשר וקשר) - מהן זוכה בערעור - ושאינן עומדות לבחינתנו. הוטל עליו עונש מאסר בן שלוש שנים, מהן שנה וחצי לריצוי בפועל. כן הוטל עליו קנס בן 30,000 ש"ח. בהרשיעו את העותר בגין מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו מחוץ לישראל, הסתמך בית המשפט המחוזי, בין השאר, על השיחות שנערכו בין העותר למתלונן בישראל. בית המשפט נזקק לשיחות אלה לשם חיזוק התשתית העובדתית לעניין הסחיטה באיומים בחו"ל. עם זאת, הוא לא הרשיע את העותר בגין שיחות אלה. לעניין סמכות השיפוט - הוא העניין המונח ביסוד דיון נוסף זה - נקבע בבית המשפט המחוזי, כי יש לראות בעבירות שביצע העותר מכלול אחד שבוצע במסגרת הקשר ולשם מימושו. עוד נקבע, כי לעניין הסמכות הטריטוריאלית, די בכך שמקצת מסדרת העבירות בוצעו בישראל. "מקצת" זה ענינו מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו בארץ. בית המשפט המחוזי קבע, איפוא, כי הוא מוסמך לדון במעשי הסחיטה באיומים שבוצעו מחוץ לישראל, שכן מקצת מעשי הסחיטה באיומים בוצעו בישראל כחלק מהקשר ולשם מימושו, וזאת חרף העובדה שבגין מעשי סחיטה ואיומים אחרונים אלה לא הועמד העותר לדין ולא הורשע בהם. 3. בבית המשפט העליון נחלקו הדעות. השופט א' מצא קבע, כי בית משפט בישראל אינו מוסמך להרשיע את העותר בגין מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו מחוץ לישראל. לעניין זה נקבע על ידו, כי אין להסתמך על הסחיטה באיומים שבוצעה בישראל, שכן היא לא היוותה חלק מכתב האישום. לדעת השופט מצא, אין גם לעשות שימוש בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, משום שמעשי הסחיטה באיומים שנעשו בישראל היו ידועים לתביעה במועד הגשת כתב האישום, וזו בחרה שלא להגיש בגינם כתב אישום; שנית, משום שלא ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן. השופט מ' חשין סבר, כי ניתן להרשיע את העותר בגין סחיטה באיומים שביצע בארצות-הברית. זאת, על סמך ממצא (ללא הרשעה), לפיו ביצע עבירות סחיטה באיומים גם בישראל. השופט חשין סבר כי לא יהיה זה הוגן להרשיע את העותר בגין מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו בישראל. עם זאת סבר השופט חשין כי, ניתן לראות במכלול מעשי הסחיטה באיומים שביצע העותר (בישראל ובארצות-הברית) עבירת שרשרת אחת. בית המשפט רכש סמכות להרשיע את העותר בגין החוליות הזרות שבשרשרת זו, וזאת על בסיס ממצא (ללא הרשעה), לפיו יתרת החוליות בוצעו בישראל. השופט י' קדמי גרס כי ניתן להרשיע את העותר בביצוע עבירות סחיטה באיומים בישראל, וזאת בהתבסס על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. על בסיס הרשעה זו ניתן לצרף חוליות אלה לחוליות שבוצעו בארצות-הברית, תוך ראיית העבירות כולן כעבירת שרשרת. לאחר עיון בחוות דעתו של השופט חשין, ונוכח העובדה כי נותר בדעת יחיד באשר לשימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, הצטרף השופט קדמי לדעה, כי אפילו לא היה מקום להרשיע את העותר בגין החוליות הישראליות, ניתן להרשיע את העותר בביצוע עבירות הסחיטה באיומים בארצות-הברית, וזאת על בסיס ממצא (ללא הרשעה) כי חלקן של עבירות סחיטה באיומים בוצע בישראל. לאחר שעיין השופט מצא בחוות דעת חבריו, הוסיף וציין כי ספק בעיניו אם בנסיבות העניין שלפנינו מתקיימת עבירת שרשרת, וזאת נוכח מאפייניהם השונים של המעשים שבוצעו בישראל ובארצות-הברית. הטיעונים בפנינו 4. בא כוח העותר העלה בפנינו שלוש טענות עיקריות: האחת, שאין לעשות שימוש, בעניין שלפנינו, בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. בטיעונו זה סמך על פסק דינו של השופט מצא; השניה, כי עבירת השרשרת אינה מוכרת בישראל, וכי הדרך היחידה להכרה בה היא בדרך החקיקה. הטענה השלישית הינה כי אפילו תוכר עבירת השרשרת בישראל, אין לראות במעשי הסחיטה באיומים שבוצעו בישראל המשכה של שרשרת הסחיטות באיומים שבוצעו בארצות-הברית. בא כוח המדינה טען בפנינו, כי ניתן היה לעשות שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. בטיעונו זה סמך על פסק דינו של השופט קדמי. את עיקר טיעונו ריכז בא כוח המדינה בדוקטרינה של עבירת השרשרת. לטענתו, יש להכיר בישראל בדוקטרינה זו, על כל השלכותיה. על פי הדוקטרינה, די בקביעה כי חלק מהיסוד העובדתי בוצע בישראל - גם אם אין הרשעה ביסוד זה - כדי להעניק סמכות לבית המשפט לעניין החוליות שמחוץ לישראל. לטענת בא כוח המדינה, די בממצא כי העותר ביצע חלק ממעשי הסחיטה באיומים בישראל, כדי להקים לבית המשפט סמכות טריטוריאלית. המסגרת הנורמטיבית 5. השאלה המרכזית הניצבת בפנינו עניינה סמכות השיפוט הפלילית של בתי המשפט בישראל. הוראת המפתח קבועה בסעיף 3 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן - חוק העונשין). הוראה זו קובעת: "סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל לענין עבירות תשתרע על תחום המדינה ומימי חופיה, ולפי חוק - גם מעבר לתחום האמור; עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט, ניתן להביא את עושה לדין ולהענישו כאילו עשאה כולה בתוך התחום". לעניין סמכות השיפוט חלו שינויים עם חקיקתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994-. בעניין שלפנינו לא חל שינוי בדין. תיקון מס' 39 קובע כי "דיני העונשין של ישראל יחולו על כל עבירת-פנים" (סעיף 12). עבירת-פנים מוגדרת, בין השאר, כ"עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל" (סעיף 7(א)(1)). "עבירה שנעברה... מקצתה בתוך שטח ישראל" (לפי הטקסט החדש) אינה שונה מ"עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט" (לפי הטקסט הישן). 6. הוראת החוק - הישן והחדש - קובעת כי לבית משפט בישראל סמכות שיפוט על עבירת פנים. זו מוגדרת, בין השאר, כעבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט ויתרתה מחוץ לתחום השיפוט. במצב דברים זה, ניתן להביא את העושה לדין בישראל כאילו עשה את כולה בישראל. גדר הספיקות הינו, מהו היקף פריסתו של הדיבור "עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט"? בהקשר זה ביססה המדינה את עיקרי טענותיה על הדוקטרינה של עבירת שרשרת. לטענת המדינה, אם חלק מחוליות השרשרת מבוצעות בישראל וחלק מחוליות השרשרת מבוצעות מחוץ לישראל, ניתן לראות בעבירת השרשרת כולה עבירה שמקצתה נעשה בישראל. האם דוקטרינה זו חלה בישראל, והאם יש בה כדי לפתור את הבעיה הניצבת בפנינו? ואם לאו - מהן הנסיבות, אשר בגדרן ניתן לצרכי הסמכות השיפוטית לפצל התנהגות, באופן שמקצתה של העבירה מתבצע בישראל ויתרתה מתבצעת מחוץ לישראל? נפתח בדוקטרינה של עבירת השרשרת. עבירת השרשרת 7. הדוקטרינה של עבירת השרשרת (delictum continuatum) מקובלת במשפט הקונטיננטלי. בצרפת היא מכונה infraction continuee (ראה G. Levasseur, Droit Penal General et Procedure Penal 26 (1994); Prandel, Droit Penal 399 (1994)). בגרמניה היא מכונה Fortgesetztes Delikt (ראה Schonke - Schroder, Strafgesetzbuch, Kommenter (25. Auflage, 1997)). באיטליה היא מכונה reato continuato. השופט שמגר כינה את ה-delictum continuatum הקונטיננטלי כ"שרשרת עבירות... שאותה רואים כעבירה נמשכת אחת" (ע"פ 535/78 קטורזה נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 517, 529 - להלן, פרשת קטורזה). מהי עבירת השרשרת הקונטיננטלית, והאם היא חלה בישראל? 8. עבירת השרשרת בתפיסתה הקונטיננטלית, היא "סידרת מעשים מאותו סוג, שנעשו בשלבים שונים, כשבכל אחד מן המעשים מצויים נתונים שעשויים להצמיח רכיב התנהגותי של עבירה בפני עצמה, מאותו סוג, אלמלא היווה הוא חוליה בלבד בתוך מערך אחד של עשייה עבריינית, עקב תכנון, שיטה ויעד, המלכדים את כל השלבים, כחוליות מאוחדות באותה שרשרת" (ש' ז' פלר, יסודות בדיני העונשין 171 (כרך ג', 1992)). בכל אחת מהחוליות של השרשרת מתקיימים כל היסודות הדרושים לאחריות פלילית. עם זאת, בשל מצבן של החוליות כחלק משרשרת, הן מאבדות את זהותן כעבירות עצמאיות, ותחתן בא האיפיון העברייני של השרשרת כולה. כותב פרופ' פלר: "המייחד את עבירת השרשרת הוא שהיא בנויה מיחידות הומוגיניות אשר, פורמאלית, עשויות להיות בעלות אוטונומיה קיומית, פלילית כמובן, בכך שבכל אחת מהן מתקיימים כל הנתונים שבהם מותנית עבירה ספציפית מאותו מין. אולם, אוטונומיה זו של כל חוליה בודדת שלולה ממנה, בשל השתייכותה לקטיגוריה מורחבת, עקב היות כל החוליות שלובות זו בזו באותה מתכונת של שרשרת" (שם, עמ' 225). טול אדם המקבל קיצבאות חודשיות מרשות שלטונית בטענות שווא. כל נטילת קיצבה מהווה עבירה. עם זאת, בשל היות העבירות השונות עבירת שרשרת, כל עבירה מאבדת את אופיה זה, והיא הופכת חוליה בעבירת שרשרת אחת (שם, עמ' 224). בדומה, אדם הגונב סחורה ממעבידו. הוא עושה כן באמצעות שרשרת של נטילות. כל נטילה, אילו עמדה בפני עצמה, היתה מהווה מעשה גניבה עצמאי. עם הצטרפותן, מאבדות הגניבות את אופיין היחודי, ותחתן באה עבירת הגניבה כעבירת שרשרת. הוא הדין באדם המוסר סודות מדינה לאוייב. כל מסירה היתה עבירה, אילו עמדה בבדידותה. בהצטרפה לשרשרת, היא מאבדת מאופיה כעבירה עצמאית, ותחתיה באה עבירת הריגול כעבירת שרשרת (שם, עמ' 227). מסכם פרופ' פלר: "עם סיווג עבירה כאירוע פלילי שבוצע במתכונת של עבירת שרשרת דבוקה בה התדמית של אירוע עברייני מונוליטי עשוי מקשה אחת, על אף ריבוי החוליות שמהן היא מורכבת ועל אף שבכל חוליה מתקיימים כל הנתונים שעשויים להצמיח עבירה נפרדת; אין האירוע נתון עוד לפיצול לריבוי עבירות לפי מבחן כלשהו ולצורך כלשהו" (שם, עמ' 226). 9. עבירת השרשרת מתאפיינת בהיבט הנפשי. בצד היסוד הנפשי הנדרש לכל חוליה וחוליה, עומד יסוד נפשי נוסף ומרכזי. יסוד זה עניינו "מטרייה נפשית קונקרטית, משותפת ואחידה, שמלווה את העשייה כולה, מתחילתה, על כל חוליותיה, עד לסיומה או הסתיימותה" (שם, עמ' 234). עניין לנו, איפוא, בתכנית עבריינית, מחושבת מראש, אשר ביצועה נחלק לחוליות השונות. טול את ראובן הזקוק לכסף, והמחליט לבצע מעשי שוד בבנקים שונים. תהא זו עבירת שרשרת, אם מונחת ביסודה "שיטה המחושבת מראש של עשיית העבירה כולה ושל מימוש החוליות שבה בפרט, ואף ביעד הכולל שבלעדיו כל אחת מן החוליות היא נטולת משמעות כלשהי - מטרייה מנטאלית שיש בה כדי לשלב כל חוליה בזולתה ולראות את כולן ביחד כשרשרת מאוגדת שאינה ניתנת לפירוק" (שם, עמ' 230). אם החוליות ההתנהגותיות מהוות את הלבנים של מבנה עבירת השרשרת, כי אז ניתן לראות ביסוד המנטלי את המלט המחבר את הלבנים למבנה אחד (שם, עמ' 233). אם נראה - כדימויו של חברי, השופט חשין - את היסוד ההתנהגותי כאבנים מכוערות של מחרוזות, כי אז ניתן לראות ביסוד המנטלי את הפתיל (הערעור הפלילי, פסקה 14). 10. ביסוד התורה של עבירת השרשרת עומדת המציאות העבריינית. מציאות זו מבוססת על מכלול עברייני אותו תכנן וביצע העושה. מבחינתו שלו - הן מבחינת היסוד הנפשי והן מבחינת היסוד העובדתי - עניין לנו באירוע עברייני אחד; בעשיה עבריינית אחת; בפעילות עבריינית מונוליטית ומלוכדת המהווה מקשה אחת. ובלשונו של פרופ' פלר: "כל קטע התנהגותי שבעבירת השרשרת - מלבד אולי האחרון - מצטייר בעיני העושה רק כמעבר לקטע הבא, על תיאורו המעשי, וכמחובר לשרשרת כולה, עד כדי כך שאלמלא עשיית כל הקטעים, לא היה נעשה אף לא אחד מהם... בכל חוליה התנהגותית של השרשרת טמון יחס מנטאלי אחיד של העושה וכי אותו יחס חובק את תיאורה המעשי של כל חוליה על תנאי מימושה וכן על זיקתה לחוליות הנותרות ולשרשרת כולה, כמתכונות מימוש של משימה קונקרטית אחת ומשותפת, בשיטה מחושבת מראש" (פלר, שם, עמ' 234). הנה כי כן, עבירת השרשרת אינה אך קונסטרוקציה משפטית. היא ביטוי לפעילות עבריינית; היא ביטוי לתופעה הקיימת במציאות "בשטח". הקונסטרוקציה התיאורטית אינה אלא לבוש שהדין נותן למציאות. המציאות היא זו של פעילות עבריינית אחת; הלבוש הנורמטיבי הוא של עבירה פלילית אחת, שתחילתה בחוליה הראשונה וסופה בחוליה האחרונה, תוך שכל החוליות כולן מאבדות מאופיין כעבירות עצמאיות, והופכות להיות, כשמן, חוליות בעבירה אחת אשר ביצועה מותנה במשך זמן. 11. במשפט הקונטיננטלי, בו עוצבה דמותה של עבירה זו, אין היא קונסטרוקציה לשעה; אין היא בעלת תחולה מוגבלת. לעבירת השרשרת קיום בכל תחומי המשפט הפלילי. אין לראות בחוליות השונות חלק משרשרת לעניין אחד, וכחוליות המקימות עבירות נפרדות ועצמאיות לעניין אחר. משנקבע כי קיימת עבירת שרשרת, היא קיימת לכל דבר ועניין. הנה מספר דוגמאות: תקופת ההתיישנות בעבירת שרשרת מתחילה עם סיום החוליה האחרונה; שינוי בחוק הפלילי, המרע עם הנאשם, המתרחש, מבחינת הזמן, בין שתי חוליות, פועל על כל החוליות כולן, בין אלה שהתהוו לפני אותו אירוע ובין אלה שהתהוו לאחריו; חנינה הניתנת במועד שבין התרחשותן של שתי חוליות אינה פועלת על אף אחת מהחוליות, לרבות אלה שהתרחשו בטרם חנינה; משהורשע נאשם בעבירת שרשרת, אין להעמידו שנית לדין בגין חוליה המהווה חלק מהשרשרת, גם אם חוליה זו לא נידונה בפסק הדין המרשיע. העונש המוטל על עבירת שרשרת אינו הצטברות העונשים שניתן היה להטיל על החוליות אילו לא היו חלקים משרשרת אחת, אלא עונש אחד, כפי החמורה שבחוליות. אלה הן אך דוגמאות לעקרון הכללי, המחיל עצמו על כל כללי המשפט הפלילי (המהותי והדיוני). אחד העניינים עליו חלה הדוקטרינה של עבירת השרשרת הוא עניין הסמכות האקסטרה-טריטוריאלית. על פי תורה זו, כאשר חלקן של החוליות של עבירת השרשרת מבוצעות במדינה וחלקן האחר מבוצעות מחוצה לה, רואים את עבירת השרשרת כולה כמי שבוצעה בתוך המדינה, ועל כן ניתן להביא את העושה לדין באותה מדינה על עבירת השרשרת (המשתרעת על מכלול החוליות) כולה. 12. יתרונותיה של התורה בדבר עבירת השרשרת, לדעת תומכיה, רבים ומגוונים. על פי גישתם, היא נותנת ביטוי למציאות העבריינית ולמכלול העברייני; היא מונעת פיצולו של אירוע עברייני, שעל פי מהותו הפנימית אינו ניתן לפיצול; היא נמנעת מעיוות המציאות העבריינית ומציגה אותה באורח שלם; היא מהווה מחסום בפני עיוות דין (שם, עמ' 231). פעולתה בתחום המשפט היא "נייטרלית". אין היא פועלת אך לטובת הנאשם ואין היא פועלת אך לרעתו. לעתים ירצה הנאשם לטעון לקיומה (כגון לעניין מעשה בית דין או לעניין הטלת עונש אחד על כל החוליות בשרשרת); לעתים תרצה המדינה לטעון לקיומה (כגון לעניין התיישנות וסמכות שיפוט). 13. חרף יתרונות אלה, ובאיזון הכולל, נראה לנו כי עבירת השרשרת במובנה הקונטיננטלי היא דוקטרינה שאין לה מקום בישראל. חסרונותיה עולים עשרות מונים על יתרונותיה. את מעט היתרונות של דוקטרינה קונטיננטלית זו ניתן להשיג באמצעות התורה בדבר העבירה רבת הפריטים שאינה סובלת מפגמיה של עבירת השרשרת ושעליה נעמוד בהמשך. הטעמים לדחייתה של התורה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת הם שלושה: ראשית, ספק בעינינו, אם לאור אופיה המונוליטי של עבירת השרשרת - לפיו בד בבד עם ההכרה בעבירת השרשרת נעלמת ההכרה באופי העברייני העצמאי של כל אחת מהחוליות - ניתן להכיר בה בגדרי המשפט הפלילי שלנו בלא הוראת חוק מפורשת. טעם זה אינו פשוט כלל ועיקר. מודעים אנו לכך, כי במספר מדינות קונטיננטליות - כגון גרמניה וצרפת - הוכרה עבירת השרשרת בלא הוראת חוק מיוחדת לעניין זה. חרף זאת, הכרה בה בגדרי המשפט הפלילי מעוררת בעיות קשות וסבוכות. לאור משקלם המצטבר של שאר הטעמים, מוכנים אנו להשאיר זאת, בשלב זה, בצריך עיון. עם זאת, אפילו הכרה בדוקטרינה זו אין בה פגיעה בעיקרון החוקיות במובנו הפורמלי, בוודאי שיש בה פגיעה בעיקרון החוקיות במובנו המהותי. אכן, הדוקטרינה של עבירת שרשרת אינה ברורה בהפעלתה; החריגים לה רבים ויוצרים חוסר ודאות באשר להיקף תחולתה. כך, למשל, היש לה תחולה בעבירת הרצח? הניתן לראות ב"רוצח סידרתי" כמי שמבצע עבירת שרשרת במובנה הקונטיננטלי באופן שכל רצח בנפרד חדל להיות עבירה עצמאית? מהו מתחם הזמן שבו פועלת עבירת השרשרת? אב שלפי הטענה אנס את בתו במשך חמש-עשרה שנים - האם ניתן לראות בהתנהגותו עבירת שרשרת הנמשכת תקופה כה ארוכה, והמחייבת, לפי הדוקטרינה הקונטיננטלית, התייחסות אליה כאל עבירה אחת? האם אדם שהחליט להשמיט מהכנסותיו עובר עבירת שרשרת, אם שנים הוא משמיט מהכנסתו, בלא שיקבע לעצמו "גג" לפעילותו? האם ראוי הוא שניתן יהיה תמיד, כעניין שבדוקטרינה, ללא שיקול דעת וללא אפשרות פיצול, לצרף מספר חוליות שעניינן גניבת סכומים קטנים, לשרשרת שעניינה גניבת סכום גדול, ועל ידי כך להרשיע נאשם בעבירת גניבה, שהסכום הגדול הוא מיסודותיה (ראה, למשל, סעיף 390 לחוק העונשין)? דוגמאות אלה ואחרות - שבמשך השנים הוכרו במשפט הקונטיננטלי כחריגים לדוקטרינה של עבירת השרשרת - מלמדות על כך כי גבולותיה אינם ברורים; כי היא יוצרת חוסר וודאות באשר לתחולתה, וכי היא סתומה באשר להיקפה. 14. שנית, היבטים שונים של התורה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת עומדים בניגוד למטרות ולתכליות המונחות ביסוד ההסדרים הנורמטיביים של המשפט הפלילי. אין לשכוח כי ביסוד עבירת השרשרת מונחת התפיסה כי כל אירוע בשרשרת מאבד את אופיו כעבירה עצמאית, והופך אך חוליה בעבירה אחידה, היא עבירת השרשרת, בלא כל אפשרות של פיצול. תוצאה זו נוגדת לעתים קרובות את הטעמים המונחים ביסוד ההסדרים הפליליים. טול למשל את מדיניות הענישה המונחת ביסוד המשפט הפלילי. מדיניות זו מבוססת על האופי העברייני של כל חוליה וחוליה; ביטולו של אופי זה ומיזוגו לאופי של עבירת השרשרת - בלא להעניק בעניין זה כל שיקול דעת - אינו מתיישב תמיד ובהכרח עם מדיניות הענישה הראויה. אכן, יהיה זה בניגוד למדיניות הענישה אם מי שסחר בסם מסוכן מספר פעמים בגדרי עבירת שרשרת יהיה כפוף לעונש מקסימלי הזהה לזה שסחר בסם מסוכן פעם אחת בלבד. תהיה זו סתירה למדיניות הענישה אם מי שביצע מספר מעשי אונס בגדריה של עבירת שרשרת אחת יהא צפוי לעונש המקסימלי הזהה לזה אשר ביצע מעשה אונס אחד בלבד. אך מעבר לכך: תוצאותיה של עבירת השרשרת נוגדות את מטרות המשפט הפלילי אשר באמצעות עבירות ועונשים ביקש להגן על החיים, החירות, הקנין וערכים אחרים של הפרט והציבור. ריבוי עבירות גורר אחריו אפשרות של ריבוי עונשים. רק ריבוי זה עשוי להעניק, בנסיבות מתאימות, הגנה ראויה על הערכים שהמשפט הפלילי נועד להגן עליהם. קיבוצם המחייב לשרשרת אחת, פוגע ביעילות המשפט הפלילי, ובמטרות אשר עליו להגשים. אין זה מתקבל כלל על הדעת כי רוצח סידרתי יתפס תמיד, וללא כל אפשרות של שיקול דעת, כמבצע עבירה אחת של רצח ולא מספר עבירות רצח כמספר הקרבנות שבהם פגע. האינטרס של הקיום האנושי עומד מעל הטכניקה של עבירת השרשרת. אכן, אין לשכוח כי בגדריה של עבירת השרשרת מבצע העושה מחדש, כל פעם, את היסודות העובדתיים והנפשיים של מספר עבירות. הוא מחליט כל פעם מחדש לחזור ולבצע את ההתנהגות שהמשפט הפלילי רואה אותה כאסורה. אמת, לעתים מוצדק הוא להשקיף על הרצף הכולל של ההתנהגות העבריינית. לעתים אין מנוס מכך, שכן אין מספיק נתונים על כל עבירה ועבירה. אך אין זה מוצדק ואין זה ראוי לעשות כן בכל הנסיבות, כפי שנדרש על ידי הדוקטרינה הקונטיננטלית של עבירת השרשרת. חסרונה של הדוקטרינה בדבר עבירת השרשרת הוא שהיא מחייבת, מכוחה הפנימי, להתעלם מהאופי הפלילי העצמאי של חוליותיה, גם אם התעלמות זו נוגדת את מדיניות המשפט הפלילי. טול נאשם שהועמד לדין בגין העלמות מס שפורטו בכתב האישום במשך כעשר שנים. על פי התורה של עבירת השרשרת, אין להעמידו שוב לדין על עבירות מס אם מתגלות עבירות מס נוספות בתקופה זו, אף שעבירות אלה לא היו ידועות לתביעה, ואף לא נכללו בכתב האישום. לא יעזור לתביעה ניסוח מדוקדק של כתב האישום המפרט כל אירוע שנתגלה. ההרשעה ברצף האירועים מהווה הרשעה בעבירת שרשרת, וכוחה הפנימי של התורה המונחת ביסוד עבירת השרשרת שולל, מאליו, התגבשותן של עבירות עצמאיות המהוות חלק מהשרשרת. תוצאה זו נוגדת את המדיניות המונחת ביסוד עבירות המס. אך מעבר לכך: מכיוון שהכרעת הדין בעבירת השרשרת מכריעה את הדין בכל החוליות המרכיבות אותה, הרי ניהול המשפט הפלילי הופך להיות מכביד מבחינת הנאשם והתביעה. זו האחרונה תרצה להביא נתונים רבים ככל הניתן על חוליות נוספות, שכן כל חוליה שתתעלם ממנה לא תוכל להיות נשוא למשפט חדש. ואילו מבחינת הנאשם, הוא יעמוד בפני קשיים רבים באשר ליכולת ההגנה שלו. זאת ועוד: חוסר הבהירות של הדוקטרינה מונעת מהנאשם אפשרות ראויה להגנה אפקטיבית, ובכך פוגעת לא רק במתלונן אלא גם בו. 15. שלישית, הדוקטרינה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת אינה עולה בקנה אחד עם דינים לבר-פליליים, שיש להם השלכה על המשפט הפלילי. טול את דיני התיישנות העבירה. אלה קובעים כי בעבור תקופה פלונית מתיישנת העבירה. אחד הטעמים לכך הוא, שעם חלוף הזמן שוב אין אפשרות לשמור על מערכת ראיות אמינה אשר תסייע בחשיפת האמת. הדוקטרינה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת אינה עולה בקנה אחד עם רציונל זה. דוקטרינה זו קובעת כי ההתיישנות מתחילה עם השתכללות החוליה האחרונה בשרשרת. נמצא, כי הזמן העובר מתחילתה של החוליה הראשונה ועד לסיום החוליה האחרונה - ותקופה זו עשויה להיות ארוכה ביותר - אינו מובא בחשבון בחישוב ההתיישנות. דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם מוסד ההתיישנות בפלילים. אמת, ביסוד ההתיישנות בפלילים עומדים טעמים נוספים, המבוססים על כך שמאז ביצוע העבירה חדל המבצע מפעילות עבריינית. טעמים אלה אינם תקפים בעבירת השרשרת. אך טעמים אלה אין כוחם עימם למנוע את תחולתם של דיני ההתיישנות במקום שבו הנאשם - לאחר שביצע עבירה שלטענתו התיישנה - ביצע עבירות חדשות העומדות בפני עצמן, ואין כל טענה כלפיהן שהן חלק מהשרשרת. אם אין בכוחן של עבירות חדשות אלה לשלול את תחולת דיני ההתיישנות, במצב שבו הנאשם לא השתקם, אלא חזר וביצע עבירות חדשות שאינן חלק מעבירת השרשרת, מדוע תישלל תחולתם של דיני ההתיישנות בגדריה של עבירת השרשרת? דין לבר-פלילי נוסף שאינו עולה בקנה אחד עם עבירת השרשרת הוא דין החנינה הכללית הניתנת על ידי המחוקק. על פי הדוקטרינה של עבירת השרשרת, חנינה כללית זו אינה חלה על החוליות שהתרחשו לפני החנינה, אם חוליות אלה הן חלק משרשרת, שחוליותיה האחרות התרחשו לאחר החנינה. תוצאה זו אינה מתיישבת עם טעמיה של החנינה. 16. הביקורת על התורה של עבירת השרשרת לא נעלמה מעיני המומחים של המשפט הפלילי הקונטיננטלי. אלה מתחו עליה ביקורת חריפה (ראה Jescheck, Lehrbuch des Strafrechts, Allgemeiner Teil, 4 Auflage, 1988, par. 66, v, 1; Maurach/Gossel/Zipf, Strafrecht, Allgemeiner Teil, Teilband 2, 7 Auflage, 1989, par. 54 III, B, 1; Ostendorf, DRiZ 1983, 426 ff. ). ביקורת זו מצאה אוזן קשבת אצל בתי המשפט. ב1990- החליט בית המשפט העליון הפדרלי של שוויץ לצמצם את הדוקטרינה של עבירת השרשרת ולהעמידה על בסיס שהוא זניח (ראה SchweizBG, 27.4.1990, BGE 116 IV 121 (1990); SchweizBG, 8.3.1991, BGE 117 IV 408 (1991). ראה גם: SchweizBG NStZ 1993, 331). החלטה ברוח דומה ניתנה ב1994- על ידי הסנט המורחב של בית המשפט העליון בגרמניה. כאן נידונו שני מקרים. האחד עניינו שרשרת של עשרים ואחד מעשי תרמית כלפי איגודי ביטוח, שהשתרעו על תקופה מ1980- עד 1985, שבוצעו על ידי רופא, שהעביר לגורמים המבטחים חשבונות מנופחים בגין טיפולים רפואיים שלא ביצע. המקרה השני, עניינו התעללות מינית של אב בבתו. זו החלה ב1972- בעת שהבת היתה בגיל של ארבע, והיא נמשכה חמש-עשרה שנים, אף לאחר שהיא עזבה את הבית. על פי הראיות ביצע האב מאות מעשי התעללות. השאלה היתה אם שני המקרים מהווים עבירות שרשרת, הן לעניין הענישה והן לעניין התיישנות. בית המשפט קבע כי העבירות בשני המקרים אינן עבירות שרשרת. בתוך כך נבחנו כל היבטיה של התורה בדבר עבירת השרשרת (ראה GSSt, 3.5.1994, BGHSt 40, 138 ff. ). נמתחה עליה ביקורת נוקבת. בפסק הדין נקבע כי עבירת השרשרת תצומצם ותחול אך ורק באותם מקרים בהם בלתי נמנע הוא להתייחס אל החוליות השונות כחלק משרשרת אחת. מאז אותו פסק דין לא מצאתי אף לא מקרה אחד - לא בפסיקה של בית המשפט העליון ולא בפסיקה של בתי משפט נמוכים - בו הופעלה דוקטרינה זו במשפט הפלילי הגרמני. הנה כי כן, בסרובנו לאמץ דוקטרינה זו בישראל, אנו צועדים על קרקע מוצקה של משפט ושיפוט, אם כי יש להכיר בכך כי דוקטרינה זו עדיין מקובלת במספר ניכר של מדינות קונטיננטליות (כגון צרפת ואיטליה). 17. בטרם נסיים הדיון בתורה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת, ברצוננו להדגיש כי תורה זו לא מצאה בעבר אחיזה במשפט הישראלי. אף שהשופט שמגר נזקק למינוח של "עבירת שרשרת" בפרשת קטורזה, אין בפסק דינו כדי לבסס את תחולתה של הדוקטרינה הקונטיננטלית, על כל השלכותיה, בישראל. גם חברי, השופטים קדמי וחשין - אף שנזקקו למונח "עבירת שרשרת" - לא אימצו בכך את הדוקטרינה הקונטיננטלית של עבירת השרשרת. כך, למשל, כותב השופט קדמי: "כל אחד ממעשי הסחיטה באיומים מהווה, איפוא, בנוסף להיותו, כשלעצמו, עבירה עצמאית של סחיטה באיומים - חוליה מן החוליות המרכיבות 'עבירת שרשרת'... המושג 'עבירת שרשרת' - בהקשר הנדון כאן - אינו מבטא 'עבירה' לצרכי אישום והרשעה; אלא - 'אשכול של עבירות' המקובצות עיונית ל'עבירה' אחת, לצרכי קביעת סמכותו של בית המשפט לדון בעבירות המרכיבות את ה'אשכול', גם אם אלו נעברו בחו"ל" (פסקה 3). גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם הדוקטרינה הקונטיננטלית של "עבירת שרשרת" על פיה מאבדות החוליות של עבירת השרשרת את אופיין כעבירה עצמאית. ה"שרשרת" הקונטיננטלית שונה מהותית מה"אשכול" עליו עמד חברי, השופט קדמי. גם חברי השופט חשין - אשר נזקק אף הוא למינוח של "עבירת שרשרת" - לא ראה לנגד עיניו את הדוקטרינה הקונטיננטלית, ולא ביסס עליה את הכרעת דינו. אכן, כחוט השני עוברת בפסק דינו של חברי, השופט חשין, התפיסה כי כל חוליה בעבירת השרשרת שומרת על אופיה כעבירה עצמאית. כותב חברי: "עבירת-שרשרת נדמית היא למחרוזת אבנים מכוערות המושחלות זו-ליד-זו על פתיל אחד. הפתיל הוא 'הצד המנטאלי של עושה המעשים, ועליו מושחלים המעשים הרעים, הן האבנים המכוערות. השחלתן של אותן אבנים על הפתיל, זו-ליד-זו, היא היוצרת את המחרוזת - את העבירה הכוללת - בצד היותה צבירה של עבירות זו-ליד-זו'". אכן, חברי, השופט חשין, לא ראה לנגד עיניו דוקטרינה כוללת, החלה בכל תחומי המשפט הפלילי, והמטביעה את חותמה שלה בלא להתחשב במדיניות העונשית מזה או בתכלית המונחת ביסוד חקיקה לבר-פלילית מזה. הוא ראה לנגד עיניו דוקטרינה צרה, החלה לעניין הסמכות הטריטוריאלית בלבד. שני חברי הדגישו בפסקי דינם כי החוליות בעבירת השרשרת ממשיכות לשמור על איפיונן כעבירות עצמאיות, ובכך הבהירו כי אין הם נותנים ידם לאימוץ כולל של הדוקטרינה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת. "עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט" 18. הגענו למסקנה, כי משפטה של מדינת ישראל אינו מכיר בתורה הקונטיננטלית של עבירת השרשרת. מהו, איפוא, הפתרון הישראלי לאותם מצבים אשר המציאות העבריינית מציגה מדי פעם, ואשר בהם קיים תכנון עברייני כולל ומלא ורצף צעדים להגשמתה של התכנית הכוללת? ודוק: איננו עוסקים בשאלת ניסוח כתב האישום; איננו עוסקים בשאלת שיקול הדעת לחבר אירועים שונים לכתב אישום אחד לצרכי הרשעה וענישה בדרך כלל (ראה י' קדמי, סדר הדין בפלילים 417 (חלק שני, 1993), וכן ע"פ 289/58 הרשקוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד 627). אנו עוסקים בשאלת התכנון העברייני הכולל ורצף העבירות לצורך שאלת הסמכות, ולעניין "מקצתה" של העבירה שצריכה להתבצע בישראל. אכן, אין לתת פתרון כולל לכל בעיות ריבוי העבירות. יש להתמקד בכל סוגיה וסוגיה בנפרד. הפתרון אותו אנו מחפשים מחייב התייחסות לסוגיות השונות - כגון התיישנות, סיכון כפול, חנינה, סמכות אקסטרה-טריטוריאלית וכיוצא בהן סוגיות - בהן איפיון זה עשוי להיות בעל חשיבות. נקודת המוצא שלנו הינה, כי כל סוגיה משפטית צריכה לקבל את הפתרון התואם את המטרה המונחת ביסודה. עלינו להתרחק מתורת משפט של מושגים, לפיה המושג התיאורטי כופה עצמו על האינטרסים והערכים הדורשים הסדר נורמטיבי. עלינו לשאוף לתורת משפט של ערכים, לפיה המושג התיאורטי הוא פרי האיזון וההסדר של האינטרסים והערכים הדורשים הסדר נורמטיבי. עמד על כך חברי, השופט מ' חשין, בציינו: "נזכור-נא-אל-נשכח - כי הבחינה המושגית אין בה תכלית לעצמה. אין היא אלא כלי לניתוח ולהבנה, ואת הכלי נעצב בדמותנו כצלמנו. גם לניתוח האנאליטי הושמו גבולות. האנאליזה אינה כופה עצמה עלינו, והרי אנו אדוניה אנו ולא משרתיה" (פסקה 6 לפסק דינו בע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); להלן - פרשת פופר). ההלכה צומחת מתוך המעשה. התיאוריה צריכה לשרת את הפרקטיקה. מושגי המשפט (כגון בעלות, זכות, עבירה) אינם מציאות שאנו חייבים לקבלה כנתון. מושגי המשפט הם קונסטרוקציה הבאה לשרת את האדם. מהי איפוא הקונסטרוקציה המשפטית אשר תשרת את הערכים והאינטרסים של המשפט הפלילי בסוגיה שלפנינו? נקודת המוצא שלנו תהיה תמיד לשון החוק הפלילי. כך דורש עקרון החוקיות בפלילים. נפנה איפוא להוראת החוק הרלבנטית, ונראה מה ניתן ללמוד ממנה. 19. הוראת סעיף 3 לחוק העונשין קובעת כי בית משפט בישראל מוסמך לדון ב"עבירה" אשר "נעשתה מקצתה בתחום השיפוט". לעניין הדרישה כי העבירה נעשתה "מקצתה" בתחום השיפוט, מוכנים אנו לצאת מתוך ההנחה "'שמקצת העבירה' צריך להוות חלק מן היסוד העובדתי של אותה עבירה" (ש' ז' פלר, יסודות בדיני עונשין 260 (כרך א', התשמ"ד)). נותרה השאלה מה מובנו של הדיבור "עבירה" בהוראת סעיף 3 לחוק העונשין. לענייננו די לקבוע כי "עבירה" היא התנהגות פלילית לפי אחד מחוקי העונשין של ישראל. התנהגות פלילית כזו כוללת, בדרך כלל, יסוד עובדתי (מעשה או מחדל, נסיבה, תוצאה) ויסוד נפשי (מחשבה פלילית, רשלנות). המעשה או המחדל עשויים להיות "רגעיים", ועשויים להיות מותנים במשך זמן (ראה ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187, 190 וכן ש' ז' פלר, יסודות בדיני עונשין 170 (כרך ג', 1992)). מעשה או מחדל הם רגעיים, כאשר מבנה העבירה אינו דורש שיעור של זמן להתרחשותם. לעומת זאת, מעשה או מחדל מותנים בזמן, כאשר מעצם הגדרת העבירה, משך הזמן להתגבשות המעשה או המחדל הוא מרכיב קונסטיטוטיבי בהגדרת העבירה. על כן, גניבה היא עבירה "רגעית". לעומת זאת, עבירה נמשכת (כגון עיסוק ללא רשיון בעסק טעון רשיון (סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח1968-)) היא עבירה המותנית בזמן. בעתירה שלפנינו, העבירה בה הורשע העותר היא עבירה רגעית (סחיטה באיומים). נדון, איפוא, במשמעות היסוד העובדתי לעניין בעיית הסמכות, בעבירה הרגעית. 20. ניתן לטעון, כי חלוקת היסוד העובדתי בעבירה לחלק המתבצע בישראל ולחלק המתבצע מחוץ לישראל אפשרית רק בעבירה נמשכת. על פי טענה זו, עבירה רגעית מתבצעת כהרף עין, ועל כן אינה ניתנת לפיצול. טענה זו בטעות יסודה. כל עבירה מתבצעת במשך זמן, ודורשת זמן לביצועה. המייחד את העבירה הרגעית - כגון רצח, הריגה, אונס, שוד או גניבה - הוא שלמשך הזמן אין משמעות קונסטיטוטיבית להתגבשותה. עם זאת, כל עבירה רגעית דורשת זמן לעשייתה, ועל כן ניתנת לחלוקה בין חלק המתבצע בישראל לבין חלק המתבצע מחוץ לישראל. טול את עבירת הגניבה. המעשה נשוא היסוד העובדתי הוא נטילה ונשיאה ("נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב" - סעיף 383(א) לחוק העונשין). יסוד זה דורש זמן לביצועו. הוא עשוי להתחלק בין חלק המתבצע בתחום השיפוט (העשוי לכלול גם את הנסיון לעבור את העבירה: ראה ע"פ 50/65 וויידנפלד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(1) 7, 13; ע"פ 84/88 מדינת ישראל נ' אברג'יל, פ"ד מד(2) 133, 142), לבין חלק המתבצע מחוץ לתחום השיפוט. 21. כיצד אנו מגדירים את המעשה או המחדל בעבירה רגעית, כאשר מעשה או מחדל זה מורכב ממספר פריטים, שכל אחד מהם בנפרד עשוי להוות עבירה עצמאית? ראובן נכנס לבית, נוטל עימו ונושא ספר מהספריה. אין לנו כל קושי בקביעה כי ראובן ביצע מעשה גניבה אחד. הספר - ולא כל עמוד שבו - נראה לנו כאובייקט הראוי לתחולתה של עבירת הגניבה. אך נניח כי ראובן נטל ונשא שני ספרים. האם הוא ביצע שני מעשי גניבה, או מעשה גניבה אחד בעל שני פריטים? דומה, שתשובתנו האינטואיטיבית הינה, כי גם בנטילת שני הספרים ניתן לראות מעשה גניבה אחד. ניתן, איפוא, לצרף ספר לספר ולראות במעשה כהתנהגות שעניינה גניבת שני ספרים. הטעם המונח ביסוד תשובה אינטואיטיבית זו הינו כי מבחינת התכנית העבריינית, אובייקט הגניבה היה שני ספרים. האינטרס המוגן הוא חזקתו כדין של המחזיק בשני ספרים. אין, איפוא, כל טעם ענייני להבחין בין שני הספרים, כשם שאין טעם להבחין בין התכשיטים השונים שנגנבו מכספת אחת. נמשיך עתה בדוגמא, ונניח כי ראובן החליט לגנוב שני ספרים. בשל קשיי הביצוע הוא גנב ספר אחד ביום אחד וספר שני ביום אחר. האם ניתן לצרף גם כאן את שני הספרים לידי מעשה אחד, באופן שנראה את ראובן כמי שביצע עבירה אחת, או שמא צירוף זה אינו אפשרי ויש לראות את ראובן כמי שביצע שתי עבירות של גניבה? האם יש חשיבות, לעניין זה, למשך הזמן שעבר בין שתי הנטילות? התשובה על שאלות אלה אינה פשוטה כלל ועיקר. ניתן לגרוס כי נדרשת בו-זמניות. אכן, לעניין סוגיות מסויימות יתכן וזו אף התשובה הראויה. לא הרי תשובה לשאלה זו אם היא מתעוררת לעניין ענישה, כהרי תשובה לשאלה זו אם היא מתעוררת לעניין התיישנות. זאת ועוד: התשובה עשויה להשתנות על פי האינטרסים והערכים הראויים להגנה. לא הרי גניבה של שני ספרים, כרציחת שני אנשים. מרכזיות האדם תראה תמיד בכל אדם עולם בפני עצמו. נטילת חייהם של שני אנשים תהווה תמיד שתי עבירות רגעיות נפרדות (ראה פרשת פופר). לא כן נטילה של ספרים, שלעתים ניתן לראות בנטילת כל ספר עבירת גניבה נפרדת, ולעתים ניתן לראות בהצטברות מספר ספרים - אפילו עבר זמן בין נטילה לנטילה - כמעשה גניבה אחד. 22. מתי ניתן, איפוא, להתייחס אל מעשה או מחדל ביחס למספר פריטים - אשר כל אחד מהמעשים ביחס לאחד הפריטים מהווה מעשה או מחדל בגדריה של עבירה רגעית עצמאית - כחוברים יחד לעבירה רגעית עצמאית בעלת מספר פריטים? מתי נאמר כי כמספר הפריטים כן מספר העבירות, ומתי נאמר כי מספר הפריטים אינו קובע את מספר העבירות, שכן ניתן לקבץ את ריבוי הפריטים לאחדות עבריינית? התשובה לשאלה זו היא לדעתנו זו: כאשר הפריטים השונים מהווים רצף אחד, הנעשה בגדריה של תכנית עבריינית אחת, ניתן להשקיף עליהם לא רק כעל עבירות רגעיות ונפרדות אלא גם כעל עבירה רגעית אחת, המתבצעת ברצף של זמן, בעלת ריבוי של פריטים. עמד על כך פרופ' פלר, בציינו: "באלטרנטיבה בין עבירה אחת רבת-פריטים ובין ריבוי עבירות כמספר הפריטים, מבחן הבחירה של החלופה הראשונה הוא בהצטיירות הפריטים כרצף גלובאלי אחד מתכונת אירוע עבריני מלוכד מבחינה נפשית ועובדתית" (שם, עמ' 287). ודוק: האופי ה"רגעי" של העבירה אינו מחייב בו-זמניות. עבירה עשויה להיות "רגעית" גם אם היא משתרעת על רצף של זמן, ובלבד שהזמן אינו מרכיב קונסטיטוטיבי. במצב דברים זה - כאשר משקיפים על המכלול כיחידה אחת - תשתכלל העבירה הרגעית עם סיום הפריט האחרון (ראה, פלר, "לעיתוי ההשלמה של עבירת הגניבה", משפטים י 121 (התש"ם)). על כן, עשויות מספר נטילות של מספר פריטים, הנעשות בפרקי זמן שונים, להוות עבירה עצמאית אחת של נטילת הפריטים כולם (ראה פרשת קטורזה). בדומה, מספר איומים, הנעשים כלפי קרבן מסויים, בזמנים שונים, עשויים להוות עבירה עצמאית אחת של איומים; מספר מסירות של ידיעות לאוייב, הנעשות בזמנים שונים, עשויות להוות עבירה עצמאית אחת של בגידה. אכן, המאפיין את העבירה רבת הפריטים הוא במחשבה פלילית אחת ובתכנון פלילי אחד, המקיף את הרצף כולו, וסוגר עליו. כן מתאפיינת עבירה זו בסידרת מעשים, המהווים ביטוי לדחף עברייני אחד. פרקי הזמן שבין פריט לפריט צריכים, מטבע הדברים, שלא להיות ארוכים מדי. אף שהסימולטניות אינה תנאי הכרחי, הרי הפרשי זמן ארוכים מנתקים את הקשר בין הפריטים. תחת עבירה רבת פריטים יבואו מספר עבירות כמספר הפריטים. המבחן הוא בסופו של דבר מבחן של שכל ישר. העבירה רבת הפריטים תחול בכל אותם מצבים בהם הסתכלות על האירוע העברייני מובילה את המסתכל לכלל מסקנה כי תהא זו גישה מלאכותית, להשקיף על האירוע כעל מספר עבירות כמספר הפריטים וכי ההסתכלות הנכונה, המשקפת באופן אמיתי את התופעה העבריינית, היא זו הרואה באירוע מכלול אחד המבוסס על מספר פריטים. זאת ועוד: תנאי להכרה בעבירה רבת פריטים הוא כי האינטרס החברתי המוגן בעבירה מאפשר את קיבוצם של מספר פריטים המצויים על רצף אחד לכדי עבירה אחת, רבת פריטים. על כן, ניתן לקבץ מספר גניבות לעבירה אחת רבת פריטים, תוך שהעונש בגין כל הפריטים יהיה כעונש בגין גניבה אחת. לעומת זאת, לא ניתן יהיה לקבץ מספר מעשי רצח או אונס לעבירה רבת פריטים של רצח או אונס. האינטרס החברתי המוגן הוא בעל עוצמה כה רבה, עד כי נדרשת הפרדה, תוך ראיית כל פריט כעבירה בפני עצמה, ותוך הטלת עונש נפרד על כל פריט ופריט (ראה ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421). עמד על כך השופט חשין באחת הפרשות בציינו: "לא יהיה זה נכון, לדעתי, כי נלמד היקש מעבירות רכוש לעבירות הפוגעות בגוף האדם (ולהיפך), ואפשר ואף נתקשה (לעיתים) ללמוד היקש מעבירות הפוגעות בגוף האדם לעבירות המקפחות חיי אדם. הנה - הוא פלוני הגונב ספרים אחדים, ממדף בחנות ספרים, ניתן - אף ראוי - לראות במעשהו 'גניבה אחת רבת פריטים'...; ואולם קשה בעיני היקש מאותה גניבת ספרים לרוצח המקפח חייהם של כמה אנשים בהינף-יד" (פרשת פופר, פסקה 6 לפסק הדין). אכן, השאלה היא בכל מקרה, אם בין הפריטים השונים קיימת קירבה, עד כי ניתן לראות בהם פעילות עבריינית אחת, בעלת תכנון אחד, הפוגעת באינטרס חברתי אחד, תוך תכנון עברייני אחיד וכולל. עמדה על כך השופטת דורנר, בציינה: "הקביעה אם רצף של התנהגויות מהווה עבירה אחת או מספר עבירות נעשית על יסוד שני שיקולים: השיקול האחד מבוסס על ניתוח האירוע הפלילי. נבדק אם מדובר בפעולות נפרדות עוקבות שניתן לפצל ביניהן למרות שבוצעו ברצף. השיקול האחר נוגע למהות האינטרס של קורבן העבירה. על פי שיקול זה, ריבוי נפגעים יכול להיות אינדיקציה לריבוי עבירות הנובעות ממעשים נפרדים אלא אם כן קיימת קירבה עניינית בין הנפגעים כתוצאה מקיומו של אינטרס משותף שנפגע על ידי הפעולה העבריינית. או אז, המעשה הוא אחד" (פרשת פופר, פסקה 15 לפסק הדין). לתיאוריה של העבירה רבת הפריטים, יפים הדברים שכתב השופט חשין, בפסק דינו נשוא עתירה זו לדיון נוסף, תוך שתחת הדיבור "עבירת שרשרת" יבוא הדיבור "עבירה רבת פריטים": "עבירת שרשרת נדמית היא למחרוזת אבנים מכוערות המושחלות זו-ליד-זו על פתיל אחד. הפתיל הוא 'הצד המנטאלי' של עושה המעשים, ועליו מושחלים המעשים הרעים, הן האבנים המכוערות. השחלתן של אותן אבנים על הפתיל, זו-ליד-זו, היא היוצרת את המחרוזת - את העבירה הכוללת - בצד היותה צבירה של עבירות זו-ליד-זו" (פסקה 14 לפסק הדין). 23. בית המשפט העליון הכיר, הלכה למעשה - ובלא לעמוד על ההיבטים העיוניים - בעבירה רבת הפריטים. הוא עשה כן בכל אותם המקרים בהם הוגש כתב אישום על ביצוע עבירה באמצעות רצף של פעולות שכל אחת מהן יכולה היתה לשמש יסוד לאישום נפרד. טול נאשם שהועמד לדין בגין מסירת ידיעות לאוייב בין תאריך פלוני לאלמוני. כל מסירה שכזאת עשויה להיות עבירה בפני עצמה. רשאית היתה המדינה להגיש כנגד הנאשם מספר פרטי אישום כמספר הידיעות שמסר. אך רשאית היתה המדינה גם לקבץ את כל הידיעות לאישום אחד, המורכב ממספר פריטים. עמד על כך השופט זילברג, בציינו: "בעבירות מסוג זה - מסירת ידיעות העלולות להיות לתועלת האוייב, או מסירת ידיעות סודיות בלי להיות מוסמך לכך - אינך יכול לשרטט את רישומי איבריה של כל ידיעה וידיעה; הן, מטבע ברייתן, שלובות זו בזו ונעשות כולן חבילה אחת. לכן מספיק הוא בהחלט, כי גליון האישום יציין שתוך תקופה מסויימת מסר הנאשם ידיעות, ללא ציון אינדיבידואלי של כל ידיעה וידיעה" (ע"פ 45/61 סיטה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טו 1373, 1377). בדומה, לא פעם הורשע עובד בביצוע רצף של גניבות ממעבידו. כל גניבה מהווה עבירה בפני עצמה. עם זאת, רשאית התביעה לצרף את הגניבות, ולהעמיד את העובד לדין בגין מעשה גניבה אחד בעל פריטים רבים, כאשר מבחינת העיתוי, העבירה משתכללת עם הגניבה האחרונה. היא רשאית לעשות כן, כאשר ניתן להשקיף על כל מעשי הגניבה - בלשונו של השופט זילברג - כעל "חבילה אחת" (ראה, למשל, ע"פ 25/62 רימוק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 313, 314); או - בלשונו של השופט ברנזון - "מעשה נמשך, מעשה גניבה אחת" (ע"פ 375/63 ענתבאווי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח 229, 232). 24. במה נבדלת העבירה רבת הפריטים מעבירת השרשרת? האם איננו מוציאים את עבירת השרשרת בדלת הראשית ומכניסים אותה בדלת האחורית (בדמות העבירה רבת הפריטים)? אכן, הרציונל המונח ביסוד שתי העבירות הוא דומה. הוא בא להביא תשובה למציאות העבריינית, לפיה לעתים קרובות יש מקום להשקיף על רצף של אירועים במישור הזמן, כחלק מתכנית כוללת ואחידה. הוא בא להתמודד עם "המצב בשטח", לפיו במצבים מסויימים, חלוקה לעבירות מספר לא נותנת ביטוי הולם לתופעה המהווה אירוע עברייני אחד. עם זאת, עבירת השרשרת הובילה רציונל זה לעבר תוצאות שלא ניתן היה לקבלן. לעומת זאת, המושגיות של העבירה רבת הפריטים, נותנת ביטוי הולם למציאות עבריינית זו, בלא שתסיק ממנה את מלוא המסקנות, העולות מתוך עבירת השרשרת. אכן, בין עבירת השרשרת לעבירה רבת הפריטים ישנו הבדל מהותי. הבדל זה מתבטא, בין השאר, בעניינים הבאים: ראשית, התורה בדבר עבירת השרשרת היא תורה נוקשה, הכופה עצמה על כל ענפי המשפט (הפלילי והלבר-פלילי) הרלבנטים לסוג זה של עבירה. לא כן העבירה רבת הפריטים. זהו מושג גמיש אשר תחולתו נקבעת על פי התכלית המונחת ביסוד הסוגיה המשפטית הנוגעת בדבר. הגישה אל העבירה רבת הפריטים הינה פרגמטית. בצדק ציינה השופטת דורנר, כי "הגישה בפסיקתנו, ואף במדינות רבות אחרות, היא פרגמטית. לפי גישה זו ישנן נסיבות שבהן מהוות רצף של התנהגויות מספר עבירות" (פרשת פופר, פסקה 14). לא הרי ההתייחסות לעניין ניסוח כתב האישום כהרי ההתייחסות לעניין הסמכות האקסטרה-טריטוריאלית, ולא הרי שני אלה כהרי סוגיות אחרות בהן עניין זה עולה. כך, למשל, נראה לנו - מבלי שנפסוק בדבר - כי אין להחילה לעניין דיני ההתיישנות או החנינה. המדיניות המשפטית בסוגיות אלה מובילה לכאורה למסקנה, כי פריט המהווה חלק מעבירה שהתיישנה או שניתנה לגביה חנינה, אינו יכול להצטרף לפריט שטרם התיישן או שטרם ניתנה לגביו חנינה, וליצור יחד עבירה רבת פריטים שעליה ההתיישנות והחנינה אינן חלות. לעומת זאת, כפי שנראה, מן הראוי להפעיל סוג זה של עבירה לעניין סמכות השיפוט. אכן, העבירה רבת הפריטים היא מכשיר אשר המשפט מעמיד לרשותנו, ואשר השימוש בו צריך להתיישב עם הסוגיה בה נעשה בו שימוש; שנית, על פי התורה של עבירת השרשרת, כל חוליה בה מאבדת מאופיה כעבירה עצמאית. לא כן בעבירה רבת פריטים. כל פריט עשוי לעמוד בפני עצמו. ניתן להעמיד לדין בגינו בלבד. כל הפריטים יחד עומדים בפני עצמם. ניתן להעמיד לדין בגין הפריטים בהצטרפם לאחדות אחת. עניין הוא לשיקול דעת אם לפצל את האירוע העברייני לפרטיו (כפי שנעשה בע"פ 104/89 דרורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 843) או לראות בו אחדות של אירוע רב פריטים (כפי שנעשה בפרשת קטורזה). למותר לציין, כי שיקול דעת זה אינו מוחלט ואינו שרירותי. משבחרה התביעה לצרף הפריטים לעבירה אחת בעלת מספר פריטים, מחוייבת היא להתמיד בצרוף זה, ואינה יכולה לעבור באופן חופשי באותו עניין לחלופה של מספר עבירות כמספר הפריטים. שלישית, עבירת השרשרת, על פי התורה הקונטיננטלית, עשויה להימשך שנים רבות. לא כן העבירה רבת הפריטים. במצב הדברים הרגיל יש אחדות של זמן ומקום. מצב "טבעי" זה נפרץ, תוך שניתן לכלול בגדרי העבירה רבת הפריטים גם פריטים המצויים על רצף של זמן ומקום. עם זאת, אין להתרחק יתר על המידה מנקודת המוצא. להתרחקות שכזו צריך שיהיו גבולות סבירים. כך, למשל, לא נראה לנו מתקבל על הדעת לכלול בגדריה של עבירה רבת פריטים, מספר פריטים אשר שנים או חודשים רבים מבדילים ביניהם. 25. אמת הדבר, גבולותיה של העבירה רבת הפריטים אינם מדוייקים. בשלב זה של התפתחות ההלכה רבות הן השאלות הפתוחות. עם זאת, אין בכך כדי לפגוע שלא כדין בעיקרון החוקיות, שכן המבחן הכללי של איפיון התופעה העבריינית ורצף הפעולות להגשמתה ידוע וברור. התפתחות ההלכה לא תנוע מהמושגיות התיאורטית לעבר המציאות הנורמטיבית בתחומים השונים, אלא דווקא בכיוון ההפוך: התפתחות הדרגתית בסוגיות השונות, תוך הליכה זהירה ומבוקרת. בכל מקרה שתחולתה של העבירה רבת הפריטים תהא פרובלמטית או לא תשקף מציאות בשטח, או לא תעלה בקנה אחד עם התכלית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי, ניתן תמיד לחזור למספר עבירות כמספר הפריטים. המושגיות של העבירה רבת הפריטים תחול רק באותם מקרים בהם תחולתם היא ברורה וחד משמעית. 26. האם יש מקום להחיל את העבירה רבת הפריטים לעניין סמכות השיפוט של בתי המשפט (על פי סעיף 3 לחוק העונשין)? תשובתנו היא בחיוב. כאשר מספר פריטים מהווים רצף אחד, הנעשה בגדריה של תכנית עבריינית אחת, ראוי הוא להעניק סמכות לבתי המשפט בישראל, גם אם חלק מהפריטים בוצעו מחוץ לישראל. ובלשונו של חברי, השופט חשין: "האירוע העברייני... הוא בעיצומו, אירוע אחד, ואין זו אלא פיקציה לפצלו לחלקיו; משקלו האנטי-חברתי הוא כמשקלן המצטבר של חוליותיו; ואם אומרת המדינה, על דרך העיקרון, להטיל את דיני העונשין שלה על עבירה בשלמותה - הגם שרק מיקצתה של העבירה בוצעה בתחומה - ענייננו הוא עניין מעין זה. בראייתה הכוללת של העבירה, אף לא נביא לא לעיוות המציאות ולא לעיוות הדין... עיוותים שהיו נוצרים בפיצול העבירה אברים-אברים. המציאות המודרנית יש בה מעשי עבירה חוצים אוקיאנוסים, וגבולות מדינות אינם נחשבים כבימים עברו, יהא זה מלאכותי אם נראה לפצל עבירת שרשרת לחוליותיה" (פסקה 19 לפסק הדין). אכן, דומה שהסוגיה המתאימה במיוחד לעבירה רבת הפריטים היא דווקא זו של הסמכות האקסטרה-טריטוריאלית. החוק עצמו מבחין כאן בין חלקים שונים של אותה עבירה. הבחנה זו אינה מוגבלת אך לעבירה המותנית במשך זמן (כגון העבירה הנמשכת). הבחנה זו חלה גם בעבירה הרגעית. דומה שעיקר תחולתה הוא דווקא לעניין עבירות אלה, שהן מרבית העבירות. הפעלתה של סמכות השיפוט בעבירות הרגעיות תעשה בעיקר - אם כי לא באופן בלעדי - באותן עבירות רגעיות המבוססות על מספר פריטים. מניעת תחולתה של הוראת הסמכות במצבים אלה, עשויה לרוקן את הוראת הסמכות מכל תוכן ממשי. הרציונל המונח ביסוד מתן סמכות לבתי משפט בישראל במקרים בהם "מקצת" העבירה בוצע בתחום השיפוט הוא, שהעבירה כולה מהווה רצף עברייני אחד, המונחה על ידי תכנית עבריינית אחת והמלוכד מבחינה נפשית ועובדתית. אף כאן, יש לנהוג בסבירות. אין זה ראוי להעניק סמכות לבית משפט ישראלי, אם רוב רובם של הפריטים הם מחוץ לישראל, ורק פריט זניח הוא בישראל. הזנב אינו צריך למשוך את הגוף כולו. כך למשל - אם נביא דוגמא שנידונה בעת הטיעונים בעל-פה - נניח נאשם המחליט לגנוב אופניים המצויים על אוניה. מטעמים "תכנוניים" הוא מפרק האופניים, וגונב בנפרד חלק חלק. כל חלק (כגון גלגל או כידון) מהווה פריט נפרד. אך הפריטים כולם מתחברים לעבירת גניבה אחת בעלת מספר פריטים. אם חלק מהפריטים נגנבו בעת שהאוניה היתה בלב ים, וחלק אחר בהיות האוניה בנמל ישראלי, ניתן לראות את העבירה רבת הפריטים, כאילו מקצתה בוצע בישראל. לא כן, אם כל החלקים, פרט לפעמון, נגנבו בלב ים. אין זה ראוי שהפעמון יגרור אחריו את האופניים כולם. סיכום ביניים 27. הגענו לכלל מסקנה כי התורה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת אינה נוהגת בישראל. כמו כן הגענו למסקנה כי בנסיבות מתאימות, ניתן לחבר מספר פריטים - המהווים אובייקט לעבירה פלונית - לרצף עברייני המהווה אותה עבירה, ובלבד שרצף זה מתאפיין במחשבה פלילית כוללת, המשתרעת על הגשמתם של מספר פריטים תוך זמן סביר. דבר זה ייעשה רק כאשר ביצוע הפריטים השונים נעשה כחלק מתכנית עבריינית אחת, אשר ניתן להשקיף עליה כאירוע עברייני כולל ואחיד. קיומה של עבירה אחת רבת-פריטים לא שולל את קיומן של מספר עבירות כמספר הפריטים. עניין הוא לשיקול דעת. תחולתה של העבירה רבת הפריטים בסוגיות השונות תהא מותנית בטעמים המונחים ביסוד סוגיות אלה. אין זו תורה המשליטה עצמה כאדון על המשפט הפלילי. זו תורה שנועדה לשרת את צרכיו של המשפט הפלילי. במסגרת זו נראה לנו כי יש מקום להשתמש במושגיות זו לעניין דיני סמכות השיפוט הקבועים בסעיף 3 לחוק העונשין. על כן, אם מקצת הפריטים בעבירה רבת פריטים - בכמות שאינה זניחה - מבוצעים בישראל ומקצתם האחרת מחוץ לישראל, יש להכיר בסמכות השיפוט של בית המשפט בישראל על כל פריטי העבירה כולם. 28. בהפעילנו מסקנות אלה על המקרה שלפנינו, מתבקשת המסקנה הבאה: בהנחה שכתב האישום נגד העותר כלל את כל הפריטים - בין אלה שהתממשו בארצות-הברית ובין אלה שהתממשו בישראל - כי אז ניתן היה לראות בעבירת הסחיטה באיומים בה הואשם העותר עבירה רבת פריטים. הטעם לכך הוא שעניין לנו ברצף עברייני - "המשך אחד וכמעשה אחד", בלשונו של חברי, השופט חשין (פסקה 17 לפסק דינו), אשר חלקו בוצע בארצות-הברית וחלקו בארץ; רצף זה מורכב מאיומים שביניהם קשר הדוק, שכן כולם מהווים אמצעים להגשמת תכנית עבריינית אחת וכוללת. תכנית זו הינה להביא את המתלונן לידי ויתור על חוב העותר כלפיו. האינטרס הנפגע הוא אחיד. זהו האינטרס של המתלונן לשלמותו ולאוטונומיה של הרצון הפרטי שלו. הפגיעה נעשתה על ידי סידרה של פעולות, אשר כוונו להגשמת המטרה הכוללת הזו. החלק הישראלי של הפעולות הללו אינו זניח. בנסיבות אלה - ומכוח הוראת סעיף 3 לחוק העונשין - יש לראות באיומים שהתרחשו בישראל "מקצתה" של העבירה שבוצעה בתחום השיפוט. "מקצת" זה יש בכוחו לגרור אחריו את האיומים שבוצעו מחוץ לישראל, באופן שבית המשפט מוסמך לדון במכלול כולו. אמת, הסחיטה באיומים בארצות-הברית נעשתה בידי שלוחיו של העותר, ואילו הסחיטה באיומים בישראל נעשתה על ידי העותר עצמו. אין בכך כדי לשנות לענייננו. כן אין זה מעלה ואין זה מוריד כי היוזמה לפגישה בישראל באה מהמתלונן. חרף זאת, הסחיטה באיומים שהתרחשה בישראל מהווה חלק מרצף הסחיטות באיומים שנערכו בארצות-הברית, וכולן נועדו להגשים תכנית עבריינית כוללת, מגובשת ואחידה, שתוכננה מראש על ידי העותר ושמשך התמשכותה הוא יחסית קצר (כחודשיים וחצי). מצטרף אני, איפוא, לעמדתם של השופטים מ' חשין וי' קדמי לעניין זה בערעור הפלילי נשוא עתירה זו. השוני בין עמדתי שלי לעמדתם שלהם הוא בכך, שהם ראו בפעולותיו של העותר כחוליות בעבירת שרשרת, ואילו אני רואה אותם כפריטים בעבירה רבת פריטים. בעניין זה, מקובלים עלי דבריו של חברי, השופט חשין, הקובע: "רצונו של משולם היה כי מרזיוף יוותר לו על חובו, ורצון זה הוא הפתיל שקשר את כל מעשיו של משולם ואת מעשיהם של אחרים - אשר פעלו בשליחותו של משולם ומטעמו - כולם מעשים בלתי חוקיים. כל אחד מהם לעצמו. למתחילה ועד סוף: למן שיחות-הסחיטה הראשונות בארצות-הברית ועד לשיחות-הסחיטה האחרונות בישראל, היה זה רצונו של משולם אשר נפח רוח בשיחות-הסחיטה כולן... והמעשים קשורים אלה-אל-אלה בקשר בל יינתק. כל מעשיו של משולם - ומעשיהם של אחרים בשירותו - הינם כולם חרוזים מכוערים החרוזים על פני אותו פתיל. והפתיל הוא רצונו הבלתי נלאה של משולם כי מרזיוף יוותר לו על חובו. פיצול המערכת הנמשכת והולכת לשיחות-סחיטה העומדות כל אחת ברשות עצמה הינו אפשרי, כמובן, ואפשר כי במקרה זה או אחר יתעורר הצורך לעשות כן. ואולם קשה לכחד שפיצול כי ייעשה, יהיה הפיצול מלאכותי ואינו מתאר את המציאות נכוחה" (פסקה 15 לפסק הדין). 29. העותר לא הורשע בגין הפריטים "הישראליים" ("העבירות הנוספות"). האם יש בעובדה זו, כשלעצמה, כדי למנוע תחולתו של סעיף 3 לחוק העונשין? בהקשר זה נניח לעת עתה, כי העבירות הנוספות המבוססות על הפריטים "הישראליים" הוזכרו בכתב האישום. האם בעצם העובדה שהעותר לא הורשע בהם, יש כדי לשלול תחולתה של הקביעה כי "מקצתה" של העבירה נעשתה בישראל? לדעתנו, התשובה היא בשלילה. אין זה תנאי, לתחולת הסמכות על פי סעיף 3 לחוק העונשין, כי הנאשם יורשע באותו "מקצתה" של העבירה שבוצע בישראל. כך, למשל, נסיון או שידול לעבור העבירה הוא בגדר "מקצתה", חרף העובדה שמשהורשע הנאשם בעבירה המושלמת, אין עוד מקום להרשיעו בנסיון או בשידול (ראה ע"פ 121/56 ויידנפלד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(1) 7; ע"פ 84/88 מדינת ישראל נ' אברג'יל, פ"ד מד(2) 133, 145). אכן, גם אם דורשים כי החלק "הישראלי" יהיה עניש - אין דורשים כי תהא בחלק זה הרשעה בפועל. די - בלשונו של השופט קדמי - ב"קביעת 'ממצא' בלבד בדבר ביצוען של עבירות אלו, אף מבלי להרשיע בהן" (פסקה 3 לפסק דינו). "הזדמנות סבירה להתגונן" 30. הגענו לפריט האחרון בפסק דין רב-פריטים זה. כפי שציינתי, לא בא זכרם של מעשי הסחיטה באלימות שבוצעו בישראל בכתב האישום. האם ניתן בנסיבות אלה לראות במעשי סחיטה באיומים שבוצעו בארצות-הברית כ"עבירה שנעשתה מקצתה בתוך התחום"? האם לא נפגעו זכויותיו הדיוניות של העותר? שאלה זו הטרידה אותנו לא מעט. נחלקו בה דעות חברי, בערעור הפלילי. הגעתי לכלל מסקנה כי בעניין זה אין בידי להצטרף לעמדתם של חברי השופטים י' קדמי ומ' חשין, וזאת משני טעמים. 31. הטעם הראשון הוא, שהנני סבור כי לא ניתן היה לקבוע "ממצא" - כשם שלא ניתן היה להרשיע - באשר לעבירות הנוספות שזכרן לא בא בכתב האישום. הטעם לכך הוא שלא ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן כנגד קביעתו של ממצא זה. בעניין זה ניתן ללמוד מהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. הוראה זו עוסקת בהרשעה בעבירה שאשמת הנאשם בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפני בית המשפט. ההגיון המונח ביסוד הוראה זו צריך לחול גם לעניין קביעת "ממצא" באשר לפריטים "הישראליים" של עבירה רבת פריטים. לגישה זו היו שותפים כל חברי ההרכב של הערעור הפלילי. נחה דעתי כי על פי מבחניו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, לא ניתן היה להרשיע את העותר בעבירות הנוספות, ובאותה מידה גם לא ניתן היה בעניין שלפנינו לקבוע לגביהן "ממצא" לעניין סמכות השיפוט, שכן לא ניתנה לעותר "הזדמנות סבירה להתגונן" (סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי), לעניין העבירות או הממצאים שבפריטים הישראליים. בעניין זה ציין חברי, השופט מצא, בפסק דינו בערעור הפלילי נשוא עתירה זו: "אין לשלול את האפשרות, שאילו הואשם בעבירות אלו מעיקרא, או אף אילו העלתה התביעה את בקשתה להרשיעו בהן במהלך שמיעת הראיות לפני הערכאה הראשונה, היה בפי המערער הסבר שבכוחו לנקותו מן האשמה בעבירות הנוספות. כדי להיחלץ מהרשעה בעבירות הנוספות, יכול, למשל, לבקש לשכנע את בית המשפט, שאת דבריו בשיחות עם המתלונן ניתן לפרש רק כהודיה במעורבותו במעשים שבוצעו בארצות-הברית, ואין לפרשם כאיומי סחיטה חדשים" (פסקה 18 לפסק הדין). לגישה זו לא מצאתי תשובה מניחה את הדעת. אכן, עיון בחומר הראיות מלמד, כי המקום שיוחד לעבירות הנוספות בחקירתו של המתלונן היה מצומצם ביותר. הוא לא נשאל כלל על ידי התביעה שאלות הנוגעות לאופי הפלילי של השיחות או על השפעתן עליו. גם הסניגוריה, בחקירתה הנגדית, לא עסקה בנסיון לשלול את פליליותן של השיחות. זאת ועוד: חקירתו של העותר על ידי התביעה וההגנה בעניין העבירות הנוספות התמקדה בשאלת האפשרות לגזור מהן את אחריותו לעבירות שבוצעו בארצות-הברית. החקירה לא עסקה באופי הפלילי של השיחות בתור שכאלו. בפני בית המשפט המחוזי הופיע עד שהיה שותף לשיחה הראשונה מבין שתי השיחות הישראליות. עד זה נטל חלק פעיל באותה שיחה. והנה חקירתו של עד זה התמקדה באחריות של העותר לסחיטות באיומים שבוצעו בארצות-הברית. הוא לא נשאל כלל על אופיים הפלילי של המעשים בישראל. לבסוף, מתוך חומר הראיות עולה שבעת השיחה השניה נכחו אנשים נוספים, ובהם מזכירותיו של העותר. אלה לא זומנו כלל להעיד. הדעת נותנת כי אילו נתפסו השיחות בישראל כעבירות נוספות או כממצאים נוספים - ולא כאמצעי הוכחה לעבירות שבוצעו בארצות-הברית - ניתן היה להזמין עדים אלה. לאור מסקנתנו זו, נשאיר בצריך עיון, אם הדין עם חברי, השופט מצא, כי אין לעשות שימוש בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, מקום שהעובדות המעידות על אשמת הנאשם היו ידועות לתביעה בעת הגשת כתב האישום, אלא שהתביעה, משיקוליה שלה, נמנעה מלהאשימו על פיהן. 32. הטעם השני הוא, שההגינות לנאשם מחייבת, ליתן לו אפשרות להתגונן כלפי הטענה הספציפית, כי ייעשה שימוש מיוחד בעבירות הנוספות, לצרכי הקניית סמכות שיפוט לבית משפט ישראלי, בהיותן "מקצתה" של עבירה. בפרשה שלפנינו, ביססה המדינה בבית המשפט המחוזי את סמכות השיפוט (לעניין סעיף 3 לחוק העונשין) על עבירות הקשר שבוצעו בישראל. לא נטען כלל בבית המשפט המחוזי כי מעשי הסחיטה באיומים בישראל הם ה"מקצתה" שמכוחם יש לבית המשפט בישראל סמכות שיפוט על מעשי העבירה שבוצעו בארצות-הברית. מכיוון שכך, לא נתאפשר לעותר להתגונן בפני טענה זו. לא נתאפשר לו לטעון שהעבירות הנוספות אינן חלק מעבירה רבת פריטים, אלא עומדות על רגליהן הן, וכי ניתק החוט המקשר בינן לבין העבירות שבוצעו בארצות-הברית; לא נתאפשר לו לטעון שמשך הזמן שעבר הוא ארוך מדי מכדי להחיל את המושגיות של העבירה רבת הפריטים בענייננו; לא נתאפשר לו לטעון כי מרכז הכובד של האיומים הוא מחוץ לישראל, וכי האירוע בישראל הוא זניח. כל זאת יכול היה העותר לטעון. כל זאת נמנע ממנו. איננו סבורים כי בשלב מאוחר זה של הדיון הנוסף - בו אנו קובעים אמות מידה לעבירה רבת הפריטים - יש מקום לעשות לראשונה שימוש בסמכות המעוגנת בסעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי. על כל פנים, הטעם הראשון עליו עמדנו מונע אפשרות זו. סיכומו של דבר 33. על פי נסיבות העניין שלפנינו, העבירה של סחיטה באיומים שיוחסה לעותר היא עבירה רבת פריטים. אילו ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן בעניין הפריטים הישראליים (העבירות הנוספות), ניתן היה לקבוע ממצא בעניין הפריטים הישראליים, ומכוחו של ממצא זה לקבוע - כפי שקבע הרוב בערעור הפלילי נשוא עתירה זו - כי בית משפט בישראל מוסמך לדון במעשי הסחיטה באיומים שנעשו בארצות-הברית וזאת גם אם העותר לא היה מורשע בעבירות הנוספות שהתרחשו בישראל. דא עקא, שלעותר לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן כנגד הממצא בעניין הפריטים הישראליים. מכיוון שכך, לא קנה לעצמו בית משפט בישראל סמכות בעבירה כולה. מכאן, שאילו דעתי היתה נשמעת היינו מקבלים את העתירה. ה נ ש י א השופטת ד' ביניש: 1. מסכימה אני לפסק דינו של הנשיא ולנתוחו המקיף בשאלת טיבה של עבירת השרשרת; אף מקובל עלי המודל המוצע על ידו - הכרה בקיומה של עבירה רבת פריטים - כמתאים לשיטתנו. מבלי שאנמק, אציין רק, כי לדעתי, הלכה למעשה שיטה זו נוהגת אצלנו מזה שנים ביחס לעבירות המורכבות מסדרת מעשים עברייניים, אשר בגינם מוגש אישום אחד. הניתוח המשפטי והמסגרת הנורמטיבית המבססת פרקטיקה זו הועמדו על מכונם בצורה שיטתית בפסק דינו של הנשיא. שותפה אני למסקנה, כי בענייננו ניתן לראות במעשיו של העותר עבירה רבת פריטים אשר בוצעה כסדרה של פעולות עברייניות, שהחלק ה"ישראלי" שבהן אינו זניח. לפיכך, מכוח הוראות סעיף 3 לחוק העונשין, יש לראות בשיחות האיומים והסחיטה שהתקיימו בישראל, "מקצתה" של העבירה שבוצעה בתחום השיפוט. גם אני סבורה כי העובדה שהעותר לא הורשע בפריטים ה"ישראליים" שבסדרת מעשיו העברייניים אינה שוללת מסמכותו של בית המשפט להרשיעו בגין המעשים שבוצעו בארצות הברית, סמכות שקמה לו עקב ביצוע "מקצת" המעשים בישראל. בסופה של הדרך הגיע הנשיא למסקנה, לפיה אין להרשיע את העותר במעשי הסחיטה באיומים שיוחסו לו, כיוון שבהליך שהתקיים לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן ובכך נפגעו זכויותיו הדיוניות. למסקנה סופית זו אינני שותפה ואלה נימוקי. 2. ייאמר תחילה, כי הדיון בערעור בשאלת מתן הזדמנות סבירה למערער להתגונן, והמחלוקת בין חברי, התפתחו כתוצאה מבקשתה החלופית של התביעה, בשלב הערעור, להרשיע את המערער רק בגין השיחות שהתנהלו בארץ כפי שהוכחו בבית משפט קמא, על אף שלא נכללו בכתב האישום. בעקבות בקשה זו, ניתח השופט מצא בפסק דינו בערעור את שאלת ההרשעה המבוקשת, ומטעמים שאותם פירט, הגיע למסקנה כי אין להרשיע את המערער בעבירות נוספות, אשר דבר ביצוען היה ידוע לתביעה בטרם הוגש כתב האישום והיא בחרה שלא להאשים את המערער בגינן. למסקנה שאין מקום להרשיע כמבוקש הצטרף גם השופט חשין מטעמיו, ואוסיף משלי, כי לו עמדה בפני השאלה האמורה, לא הייתי רואה כראוי, בנסיבות הענין, לזכות את העותר מהעבירות המקוריות שהוכחו ולהרשיעו בשלב הערעור בעבירות שונות מאלה שהואשם בהן. דא עקא, שהשאלה שהועמדה בפנינו בעקבות הדיון בערעור היא שאלה שונה. השאלה היא אם ניתן להשתית ממצא לחובת העותר על יסוד השיחות שהתקיימו בישראל. שופטי הרוב בערעור, השופטים חשין וקדמי, סברו שניתן לקבוע ממצא כזה, וכי די בממצא זה כדי לבסס את סמכותו של בית המשפט לדון בסדרת המעשים העבריניים שבוצעו בארצות הברית. הנשיא בפסק דינו אינו רואה להבחין בין הרשעה נוספת לבין קביעת ממצא נוסף. לשיטתו, לפי העקרון הנלמד מסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן - החוק), לא ניתן היה לקבוע ממצא נגד העותר בשאלת טיבן ה"מאיים" של שיחותיו עם המתלונן בארץ. הנשיא סבור כי אם לא ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן כנגד הרשעתו בעבירה שונה, הרי שגם לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן כנגד הממצא שיש בו כדי לבסס את הרשעתו בגין המעשים בהם הואשם מלכתחילה; ומסקנתו לעניינו, הואיל ולא ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן כנגד הרשעתו בעבירה שונה, ממילא לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן כנגד ממצא לחובתו באותו ענין. מסקנה זו קשה עלי משני טעמים. ראשית, סבורה אני כי בענין שלפנינו ניתנה לעותר הזדמנות להתגונן גם מפני הרשעה בעבירה נוספת, וגם מפני ממצא נגדו. לפיכך, אין מתעוררת השאלה העקרונית אם אכן קיים שוני בטיבה של ההזדמנות להתגונן בין שני הנושאים. אוסיף רק כי לדעתי לא היה מקום להרשיע את העותר - בשלב הערעור - בעבירה שונה מהעבירה המקורית שבה הואשם והורשע, מנימוקים שיסודם בשיקול הדעת המסור לבית המשפט לענין הרשעה בעבירה שונה. שנית, במישור העקרוני, עמדתי היא ששני נושאים אלה שונים הם. אפשר שלא יהיה מקום להרשיע נאשם בשל כך שלא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני אותה הרשעה, אך יהיה מקום לקבוע ממצא לחובתו על יסוד חומר הראיות. אשר על כן, איני שותפה לתוצאה אליה הגיע הנשיא בפסק דינו. 3. בטרם נכנס לדיון לגופו של ענין, נזכיר, כי כל החלטה בשאלה אם מתחייבת בעניינו של העותר הרשעה לפי העובדות שהוכחו, או שיש לזכותו בשל האופן בו התנהל ההליך, תהיה מונחית על פי עקרונות היסוד של שיטתנו: עקרונות המחייבים הקפדה על איזון הולם בין תכליתו של ההליך הפלילי, לבין הכללים שנועדו להבטיח את זכותו של הנאשם להתגונן בו, והכל במגמה למנוע עיוות דין. על העקרונות שהיו לאבן הפינה שביסוד ההליך הפלילי, עמד בית משפט זה מראשית הקמתו ועד לימים אלה פעמים רבות. עוד בע"פ 1/48 באו עקרונות אלה לידי ביטוי בדבריו הנכוחים של הנשיא זמורה: "...הפרוצדורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס בפני עיוות-דין. רוצים לתת לנאשם את מלוא ההגנה ההוגנת. אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על-ידי הפרזה בפורמליות. פרוצדורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות-דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק. תפקיד הדיון הפלילי - להוציא כאור משפט". (ההדגשות שלי - ד.ב.) (פ"ד א 5, 18). תכליתו של ההליך הפלילי היא גילוי האמת ועשיית צדק, תוך הקפדה על זכויות הנאשם על מנת שלא ייגרם לו עיוות דין. כך בלשונו של השופט ברק (כתוארו אז): "נסיון החיים אשר גיבש את כללי הדיון, קבע איזון עדין בין צרכי הנאשם מזה לבין צרכי החברה מזה. צרכי הנאשם, אלה צרכיו האמיתיים למשפט הוגן, אם בשלב החקירה ואם בשלב המשפט. צורכי החברה, אלה צרכיה האמיתיים להרשעת האשמים ולזיכוי החפים מפשע. איזון עדין זה מתערער, כאשר כללי הדיון מופעלים, באופן שפגמים וכישלונות טכניים של התביעה או של ההגנה חורצים את גורל המשפט. אמון הציבור בתבונת המערכת הפלילית מתערער, שכן אין הוא רואה - בלשונו של הנשיא זמורה - ששופטיו נכנסים לטרקלין, שבו דנים על חטא ועונשו, אלא רואה הוא את שופטיו עומדים בפרוזדור ודנים על עניינים טכניים גרידא. כיצד ניתן יהיה להסביר את זיכויו של המערער בעניין שלפנינו, אם זיכוי זה מתבסס אך על טעות טכנית גרידא של התביעה ? וכיצד ניתן יהיה להסביר הרשעת אדם בשל טעות טכנית של סניגורו? אכן, החשש הוא שהדיון הפלילי - במקום להיות מערכת מאוזנת ומבוקרת, שנועדה לחשוף את האמת - יהפוך לכר נרחב לטכסיסים והשהיות בעלי אופי פורמלי גרידא". (ההדגשות שלי - ד.ב.). (ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (3) 505 516-517). אין חולק כי המשפט מתנהל בגבולות המסגרת שמתווה כתב האישום, וכולו מכוון לבירור האישומים שמייחסת התביעה לנאשם בכתב האישום. נוכח משימת בירור האמת, העומדת ביסוד תכליתו של ההליך הפלילי, קבע המחוקק חריגים לכלל האמור. מטעם זה ניתנה לבית המשפט בערכאה הראשונה סמכות להרשיע נאשם גם בעבירה שלא הואשם בה מלכתחילה. לבית המשפט שלערעור ניתנה הסמכות: "להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו, אף אם היא שונה מזו שהורשע בה בערכאה הקודמת, ואף אם אותן עובדות לא נטענו בערכאה הקודמת, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן;..." (ההדגשות שלי - ד.ב.) (סעיף 216 לחוק). הסמכות האמורה נועדה למקרים חריגים ויוצאי דופן והיא נשענת על עקרונות היסוד האמורים. 4. סדרי הדין נועדו להבטיח כי הצורך החברתי לברר את האמת במסגרת ההליך הפלילי לא יבוא על סיפוקו תוך קיפוח זכותו של נאשם להתגונן. הליך המתברר תוך פגיעה בזכותו של הנאשם להתגונן פוגע לא רק בזכות היסוד של נאשם להליך הוגן, אלא סופו שהוא מכשיל גם את התכלית של בירור האמת. (ראו: דברי השופטת דורנר בע"פ 4977/92, 5371 חליל ג'וברן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 650, 700). הכל יסכימו, כי עקרון העל לפיו אין להרשיע נאשם אם לא ניתנת לו "הזדמנות סבירה להתגונן", יחול לא רק על ההרשעה בעבירה אשר לא הואשם בה מלכתחילה בכתב האישום, אלא על כל ענין המתעורר בהליך הפלילי וסופו להוביל למסקנה לחובת הנאשם. עם זאת, השאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן תבחן על פי אמות מידה שונות בהתאם לענין העומד לבחינה. לא הרי ההחלטה להרשיע בעבירה שלא יוחסה לנאשם מלכתחילה בכתב האישום כהחלטה בשאלה אם היתה לנאשם הזדמנות להתגונן מפני קביעת ממצא על פי חומר הראיות. הן מבחינת ההזדמנות הסבירה שניתנה לנאשם להתגונן, והן מבחינת הפעלת שיקול הדעת השיפוטי ובחינת ההגינות המתחייבת כלפי נאשם, יש לבחון כל אחת מהשאלות בנפרד על רקע נסיבותיו של כל מקרה. כמו כן, אין דומה שאלת ההזדמנות הסבירה להתגונן מפני מסקנה משפטית, להזדמנות הניתנת לנאשם כדי להתגונן מפני קביעת ממצאים עובדתיים העולים מחומר הראיות. בקביעת אמות המידה בדבר קיומה של זכות להתגונן בכל ענין, יוצאים אנו מנקודת המוצא כי המבחן הוא מבחן מהותי ולא מבחן פורמלי, וכי ההליך הפלילי אינו בגדר משחק או תחרות בין שני צדדים הנמצאים על מגרש המשחקים. 5. בית המשפט שבפניו מתקיים ההליך הפלילי, מוסמך וחייב לקבוע ממצאים על פי חומר הראיות הרלוונטי שהובא בפניו. ההזדמנות הסבירה של הנאשם להתגונן מפני קביעת ממצא על יסוד חומר הראיות ניתנת לו בכך שחומר הראיות שיש בדעת התביעה להציג בבית המשפט וכל חומר חקירה אחר נמסר לו. הנאשם עורך את ראיותיו, חקירותיו וטענותיו בהתאם לכך, כשאלה עומדים אל מול האישום המיוחס לו. קו ההגנה שהנאשם וסניגורו נוקטים קשור קשר בל יינתק עם העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום. לפיכך, מתבקשת זהירות מיוחדת בבחינת השאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות להתגונן, כאשר נדונה האפשרות להרשיע בעבירה שלא יוחסה לנאשם בכתב האישום. הממצאים שיקבע בית המשפט, נלמדים מתוך ניתוח חומר הראיות שהובא בפניו, תוך בדיקת השאלה אם ניתנה לצדדים הזדמנות מלאה לליבונן ולבירורן. כאשר הנאשם מודע לקיומן של הראיות כנגדו, וניתנת לו הזדמנות סבירה ונאותה להגיב עליהן בהתייחס לאישומים, הרי שהגנתו לא נתקפחה. ההזדמנות הסבירה והנאותה ניתנת לנאשם כאשר פתוחה בפניו כל דרך חוקית לכרסם במסכת ראיות התביעה ולערער אותה או למנוע קביעת ממצאים מפלילים לפיה. הזדמנות זו באה לידי מיצוי כאשר כל הראיות וכל חומר החקירה גלויים בפני הנאשם ומצויים בידו; כאשר הוא מיוצג כראוי ויש לו הזדמנות מלאה לתכנן את הגנתו לפי כתב האישום ובהתחשב בכלל החומר שנאסף בחקירה; וכאשר ניתנת לו הזדמנות לקיים הליך של הבאת ראיות מצידו, ולחקור חקירה מלאה את עדי התביעה במשפטו. כפי שיפורט להלן, הזדמנות כזו ניתנה לעותר שלפנינו. 6. בטרם אפרט את טעמי לקביעה כי לעותר אכן ניתנה הזדמנות להתגונן, רואה אני להתייחס בקצרה לשאלת פירושו של סעיף 184 לחוק, שאלה שהועמדה בפנינו בדיון הנוסף. סעיף 184 לחוק קובע לאמור: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום." לדעת חברי השופט מצא, אין לעשות שימוש בסמכות שניתנה לבית המשפט בסעיף 184 לחוק, כאשר חומר הראיות בגינו מבקשת התביעה להרשיע את הנאשם היה ידוע לתביעה בעת הגשת כתב האישום, והיא בחרה שלא להאשים בגינו. לדעתו, מוגבלת הסמכות של בית המשפט למקרים בהם העובדות הנוגעות לאשמתו של הנאשם נתגלו לראשונה בשלב הראיות. לא ארחיב דברים בשאלה זו, שכן על פי דרכי השאלה אינה מתעוררת בענייננו, כיוון שאין אנו שוקלים הרשעה בעבירה נוספת, אלא דנים בהסקת מסקנות - קביעתו של ממצא עובדתי - מהראיות. ואולם, בהתחשב בדעה כי יש לבחון את שאלת האפשרות לקבוע ממצא מהראיות על פי אותן אמות מידה של בחינת בקשה להרשעה בעבירה נוספת, ראיתי להוסיף בענין זה. אינני סבורה כי בהוראת סעיף 184 הגביל המחוקק את סמכותו של בית המשפט להרשיע נאשם רק בעבירות אשר התשתית העובדתית לקיומן לא היתה ידועה לתביעה עם הגשת האישום. הסמכות המסורה לבית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, לקבוע ממצאים ולהרשיע נאשם, היא סמכות לעצמה, ונפרדת ומנותקת היא משיקול דעתה של התביעה ומהראיות שהיו בידיה לפני ההליך השיפוטי. הסעיף דן במצב שנוצר בתום ההליך השיפוטי בפני הערכאה המבררת את המשפט והוא מתייחס לשלב פסק הדין. לפיכך, הביטוי "שאשמתו בה נתגלתה" בסעיף 184 לחוק, מתייחס לגילוי האשמה מתוך הראיות שהוכחו בפני בית המשפט, לאחר שנפרשה בפניו היריעה במלואה על ידי הצדדים. בהליך המתברר בפני בית המשפט מתבררות העובדות מתוך הראיות, ואילו ה"אשמה" במובן סעיף 184 היא קביעה נורמטיבית המובילה להרשעה, והיא מתגלית רק בקביעותיו ובמסקנותיו של בית המשפט. הפירוש לפיו הוראת סעיף 184 מתייחסת לאשמות המתגלות לבית המשפט במהלך המשפט, עולה בקנה אחד גם עם הוראת סעיף 216 לחוק - ההוראה המסמיכה את בית המשפט שלערעור להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בערכאה הקודמת, אף אם אותן עובדות לא נטענו בערכאה הקודמת. לענין התשתית המספיקה להרשעה, נגזרת הוראת סעיף 216 מכך שמערכת בתי המשפט הדנה בהליך הפלילי ובערעור היא מערכת העומדת לעצמה. הממצאים והמסקנות נקבעים במערכת זו על פי המסכת העובדתית שהוכחה בערכאה הראשונה. המידע וחומר החקירה שהיו בידי המשטרה או התביעה בשלב שקדם להגשת האישום, אינם יכולים לכבול את ידי בית המשפט בבואו לקבוע את אשמתו או חפותו של הנאשם. הסמכות שניתנה לבית המשפט בסעיף 184 ובסעיף 216 לחוק נועדה למקרים חריגים ויוצאי דופן. תכליתה היא לתת בידי בית המשפט כלים למלא את חובתו - לברר את האמת ולעשות צדק. זאת יעשה בית המשפט על פי כל החומר שנמצא בפניו ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות נאותה וראויה להתגונן. לא למותר להוסיף, כי יש בעובדה שהיה בידי התביעה חומר ראיות שניתן היה להרשיע על פיו והיא נמנעה מלהאשים בגינו, נימוק כבד משקל שבית המשפט יביאו בגדר שיקוליו לענין ההרשעה. שיקול זה יש בו טעם כפול: ראשית, משום שמלכתחילה לא ראתה התביעה ענין ציבורי בהשגת הרשעה על יסוד אותן עובדות; ושנית, משום ההגינות כלפי הנאשם המחייבת זהירות וריסון בנסיבות כאלה. 7. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו - האפשרות כי ייקבע ממצא שהעותר סחט את המתלונן באיומים גם בפגישות שהתקיימו ביניהם בארץ - היתה צפויה וגלויה, והסניגוריה עשתה כל שביכולתה כדי למנוע קביעת ממצא כזה. הוכחת הממצא האמור, היתה חלק ממסכת ראיות התביעה, והשאלה אם היו אלה שיחות איום היתה שנויה במחלוקת בין הצדדים. מטרת הבאת הראיות היתה להוכיח כי העותר הוא שביצע את עבירות הסחיטה באיומים בארצות הברית. הוכחה זו היתה מושתתת על כך שמן השיחות שהתקיימו בישראל ניתן ללמוד הן על תכניתו הכללית של העותר לסחוט את המתלונן באיומים עד להשגת מטרתו; הן על הודייתו המשתמעת מאותן שיחות והן על המסקנות שניתן להסיק מהשיחות, כי העותר המשיך לסחוט את המתלונן באיומים גם במפגשים הישראליים בכוונה להשלים את מטרתו - ויתור על חובו. העותר היה מודע לגירסה זו ולחשיבותן של השיחות המאיימות, במיוחד השיחה שהתקיימה בבורסה. הוא הכחיש כי בשיחות אלה סחט את המתלונן באיומים ואף נחקר על גירסתו. השיחות המוקלטות היו ראיות מרכזיות שנבחנו ביסודיות במהלך הדיון. בעדותו הצביע העותר על קטעים מתמליל השיחות, נתן את הסבריו ונחקר על כך. אין לקבל איפוא, את טענת הסנגוריה כיום, כי לא ייחסה חשיבות לאופיין המאיים והסחטני של השיחות. סניגוריו של העותר נמנעו מלהעלות את טענת העדר הסמכות במהלך הדיונים בבית המשפט. הם העלו אותה לראשונה בסיכומי ההגנה, ובית המשפט המחוזי מציין בפסק דינו כי "הטענה הפתיעה לא במעט את בית המשפט", אך מוסיף כי התביעה לא נתבקשה כלל להתייחס לטענה זו ואף לא נכחה בבית המשפט שעה שהועלתה הטענה. לפיכך, ברור ש"השיחות הישראליות" לא נדונו במהלך המשפט במישרין בקשר לסמכות. אולם, לשיטתי, המבחן להזדמנות להתגונן איננו בשאלה אם סניגוריו של העותר התייחסו לכך שעל פי המצב המשפטי "איומים" ו"סחיטה" שבוצעו בידי העותר בישראל, הם "מקצת" העבירה המקנה לבית המשפט סמכות לדון בעבירה אקסטרה-טריטוריאלית. השאלה אם שיחות אלה היו חלק ממערך האיומים הכולל נלקחה ללא ספק בחשבון. השאלה הטעונה הכרעה היא אם ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן מפני הממצא, כי בשיחותיו עם המתלונן בארץ הוא סחט אותו באיומים בקשר למעשי הסחיטה בארצות הברית. משנידונה השאלה אם המעשים שבוצעו בארצות הברית היו מטעם העותר, ונעשו במטרה להשיג את ויתור המתלונן על החוב, קשה שלא לראות את החשיבות של בירור תוכן השיחות בישראל. תוכן שיחות אלה אינו אלא המשך רצוף ובלתי פוסק של דרישתו של העותר לוותר על החוב, תוך איום שללא ויתור יימשכו מעשי האיומים בארצות הברית. שאלת תוכנן ואופיין של השיחות, היתה איפוא, בעלת חשיבות רבה במשפט. עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, בטענות הצדדים, בסיכומים ובממצאי פסק הדין המחוזי, מלמד ששאלה זו היתה שנויה במחלוקת עובדתית, נבחנה והוכרעה כממצא בפסק הדין המחוזי. העותר בעדותו טען, כי לא איים ולא ביצע באותן שיחות בישראל את המעשים האסורים שהתביעה מייחסת לו. כדי לתמוך בגירסה זו העיד, כי "הכל היה משחק", וכי ידע שהשיחה מוקלטת מטעם המשטרה. עוד טען בעדותו כי לא יתכן לייחס לדבריו משמעות מאיימת. הוא התייחס בפירוט לתמליל ההקלטה, וכדי לחזק את גירסתו הוסיף, כי השיחה שהתקיימה בבורסה אינה שיחה מאיימת כיוון שהתנהלה בנוכחות "הפקידות" (עדותו בעמ' 153 לפרוטוקול). על פי עדות המתלונן, השיחה התקיימה מאחורי דלת סגורה ולא בנוכחות המזכירות. כך או כך, שיחה זו הוקלטה בידי שני הדוברים והושמעה בבית המשפט. בהתחשב בכך שהאווירה, הטון והתוכן של השיחה הונצחו, הרי גם אם נכח במקום אדם נוסף אין הוא יכול לזרות אור ולתת לשיחה פרשנות מוסמכת יותר מהדברים עצמם. קשה להעלות על הדעת כיצד יכול היה העותר להפריך את משמעות השיחות שהוקלטו והושמעו בבית המשפט, כאשר שני הדוברים נחקרו ביחס לאמור בהן ולפרשנותן. הסניגור ציין בטיעוניו לפנינו, כי יכול היה להעיד את המזכירות שנכחו בשיחת הבורסה. כשלעצמי סבורה אני, כי גם אם נכחו המזכירות בחדר, לא היה בידן להוסיף לשאלה שעמדה להכרעה. מקובלת עלי האמירה שהוטבעה בבית משפט זה, כי "אין חקר לתבונת סניגור", אך תבונתו המשוערת של הסניגור אינה יכולה לשמש תחליף לדברים המדברים בעד עצמם. בל נשכח כי כל ספק המועלה על ידי סניגור צריך להיות גם ספק סביר. התביעה בסיכומיה ביקשה לקבוע שחילופי הדברים שהתקיימו באותו מעמד הם: "דיבורים של סחיטה ברורה שהנאשם אומר לו תחתום והכל יסתדר, אם תחתום הכל יסתדר". (עמ' 224 לפרוטוקול) וכן: "הנאשם נקט באיזה שהיא פעולה של איומים ובא למתלונן אם התעייפת מהמשא הזה תחתום על ויתור החוב... הכוונה שהתעייפת... מהאיומים האלה". (עמ' 226 לפרוטוקול) הסניגוריה מצידה טענה במפורש תוך ניתוח העדויות והתמליל, כי לא ניתן לראות בשיחה זו סחיטה באיומים, וזאת ביקשה היא לבסס על סמך ההקשבה: "לשיחה ולטון של הדברים ולמעורבות של השניים בשיחה". (עמ' 245 לפרוטוקול) הנה כי כן, שאלת טיבה של השיחה כשיחת סחיטה באיומים, עלתה מתוך הראיות; התלבנה בחקירת המעורבים בה, נדונה והוכרעה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. השופט המחוזי דחה את גירסת הנאשם והסבריו ביחס לאופי השיחה וקבע: "אני סבור שדבריו של הנאשם בשיחה זו מהווים לא רק הודאה במעשים, אלא ממש רכיבים בביצוע העבירה עצמה". (עמ' 35 לפסק הדין) עוד קבע השופט על סמך החומר שהיה בפניו, כי הסחיטה בשיחת הבורסה "בולטת לעין" (עמ' 46 לפסק הדין). בסופו של דבר הוסיף: "יש לראות את כל מסכת העבירות במקרה דנא כפרשה אחת שנרקמה עפ"י תכנית הקשר של הנאשם, להביא את המתלונן לוותר על החוב" הוא כלל בכך גם את השיחות בישראל כמסכת אחת". (עמ' 51 לפסק הדין) אף כי השופט קמא התבסס על מבנה משפטי שונה להרשעה, הרי הלכה למעשה, קבע תשתית מובהקת של עבירה רבת פריטים שרכיביה מצויים גם בישראל וגם מחוצה לה, והגיע למסקנה שיש להשקיף על כל מערכת הנסיבות כמקשה אחת. על רקע כל האמור, אין בידי לקבל את נימוקו הראשון של הנשיא, כי לא ניתנה לעותר הזדמנות להתגונן מפני הטענה ששיחותיו עם המתלונן ב"רמדה" ובבורסה, היו חלק ממעשי הסחיטה באיומים שביצע כלפי המתלונן ואת קביעתו של הנשיא, כי לו היה העותר מודע לממצא הצפוי, יכול היה להביא ראיות לסתירתו. 8. גם הנימוק השני שהביא הנשיא, שעניינו היבט ההגינות המחייבת לתת לנאשם להתגונן מפני הטענה הספציפית, אינו מקובל עלי. העותר היה מיוצג בידי סניגוריה אשר עשתה מלאכה יסודית. ההליך התנהל באופן ששאלת הסמכות לא הועלתה ולא נתבררה בו. הסניגוריה נמנעה מלהעלות את הטענה כטענה מקדמית, אף שטענת סמכות היא טענה מקדמית מובהקת. היא לא עשתה כן בשלב אחר של הדיון, אלא שמרה את הטענה כהפתעה לשלב הסיכומים. הסניגוריה היתה רשאית לעשות כן, אולם גורל ההרשעה אינו צריך להיחתך רק על פי מהלך טקטי של התביעה או של הסניגוריה. בנסיבות אלה, אינני סבורה כי הסקת המסקנות המשפטיות מהעובדות שהוכחו, אשר חשיבותן היתה גלויה לעין, עולה כדי פגיעה בהגינות. השאלה מהי הגינות קשה להגדרה מבחינה עיונית, אך ניתנת לזיהוי מבחינה מעשית. תחושת הצדק, השכל הישר וחוש הפרופורציה יש בהם כדי להנחות בקביעת הגבולות הראויים. אם אכן, כפי שקבעתי, היתה לעותר הזדמנות מלאה להתגונן בפני הטענה העובדתית כי בהיותו בישראל סחט את המתלונן באיומים; ובהנחה ששאלה זו לא היתה שאלה שולית וזניחה, אלא שאלה מרכזית ורלוונטית למעשים ששימשו נושא לאישום; ממילא אין לומר כי אין זה מן ההגינות להשתית על ממצא זה את ההרשעה בעבירה המקורית. השאלה אם העלאת טענה משפטית בשלב מאוחר של ההליך פוגעת בזכותו של נאשם להתגונן, נידונה בפסיקתנו ביחס להרשעה בעבירה אחרת מזו שיוחסה לנאשם בכתב האישום. בע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606, בעמ' 615, דן השופט ברק (כתוארו אז) בשאלה זו. בפסק דינו עמד על כך שיש להבחין בין היסוד הטכני הדיוני הנוגע להבאת הראיות לענין עובדות שאינן מוזכרות בכתב האישום, לבין הזדמנות סבירה העומדת לרשות הנאשם לפתח קו הגנה כנגד אישום שאינו מופיע בכתב האישום, אך עולה מן העובדות שהוכחו. "לענין יסוד שני זה השאלה היא אם הנאשם הופתע, והאם כתוצאה מכך נמנעה ממנו האפשרות לפתח קו הגנה חדש שיש בו כדי להתגונן כנגד האישום בו הורשע, אף שזכרו לא בא בכתב האישום, על כן מקובל הוא לשאול נאשם, הטוען להעדרה של הזדמנות סבירה להתגונן, 'במה היית מתגונן, ואיזה קו הגנה נמנע ממך' (ע"פ 152/56...) עולה מהאמור, כי אם קו ההגנה שבנה לעצמו הנאשם כלפי האישום שהופיע בכתב האישום כולל בחובו גם את קו ההגנה אותו היה מציב הנאשם לאישום בו הורשע אין לומר כי הנאשם הופתע, וכי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן (ע"פ 154/52...; ע"פ 65/71...). לעומת זאת, אם הנאשם נמנע מלהציב קו הגנה - כגון 'סיכון כפול או תחולתו של חריג לאחריות - משום שקו הגנה זה לא נתבקש על-פי העובדות המקוריות, אך עלה מתוך העובדות החדשות על-פיהן הורשע, אומרים כי לנאשם לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן (ע"פ 242/63...; ע"פ 428/74...)". (ההדגשות שלי - ד.ב.). גישה זו נתקבלה בהסכמה בפסיקה מאוחרת (ראו למשל: ע"פ 294/93 חדד נ' מדינת ישראל, (לא פורסם), פיסקה 3; ע"פ 3179/91 שיאחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 52, 58). בענין שלפנינו, שאלת הקשר האינטגרטיבי בין המעשים בישראל למעשים בארצות הברית וכן שאלת אופיים של מעשים אלה, היו שאלות רלוונטיות מתחילת בירור המשפט, ואותן שאלות עצמן הן השאלות הרלוונטיות לענין הסמכות. מטעם זה, אין לומר כי הטענה שמעשיו של העותר בישראל מהווים "מקצת" העבירות ששימשו נושא לאישום, הינה מסוג הטענות המפתיעות שאילו נטענה מלכתחילה, ניתן היה להציב קו הגנה חדש שלא ניתנה לעותר הזדמנות לבססו בטיעון או בעובדות. הניתוח המשפטי המתבקש מהעובדות שהוכחו, כאשר עניין לנו בעותר המיוצג כהלכה, אינו בגדר פגיעה בהזדמנות הסבירה והנאותה להתגונן. קו ההגנה של העותר שלפנינו היה מבוסס, בין היתר, על כך שבשיחות שהתנהלו בישראל לא היה כל איום או סחיטה, ולענין זה אין נפקא מינה אם טיבו של המעשה הוא חלק מהקשר הפלילי או מפריט של התנהגות עבריינית. בכל מקרה השאלה היא כיצד הוא משתלב במעשים שבוצעו בארצות הברית. 9. אשר על כן, אם דעתי תישמע, נקבע כי בית המשפט דן באישומים שיוחסו לעותר בגדר סמכותו; העבירה אשר הוכח כי בוצעה, נעברה בידי אזרח ותושב ישראלי; עבירה זו היתה מורכבת מפעילות עבריינית בחו"ל, שנשזרה בפעילות פלילית בישראל. סמכותו של בית המשפט מעוגנת בעובדות שהוכחו ומבוססת מבחינה מהותית בנסיבות הכרוכות בסדרת המעשים הפליליים שיוחסה לעותר. במסגרת מערכת העקרונות אליהם התיחסתי בתחילת דברי, ובקביעת האיזון הראוי בין הצורך לקיים את התכלית החברתית של ההליך הפלילי, לבין הצורך למנוע עיוות דין בשל פגיעה בהגנת הנאשם, שוכנעתי ללא כל צל של חשש כי הגנתו של העותר לא קופחה, ודין ההרשעה כפי שנקבעה בערעור, לעמוד בעינה. 10. משהחלטתי להשאיר את הרשעת העותר בעבירה של סחיטה באיומים על כנה, הנני בדעה כי אף העונש אשר נגזר על העותר בבית המשפט המחוזי ואושר בערעור על ידי בית משפט זה, יישאר על כנו. אציע, איפוא, לחבריי כי העונש שנגזר על העותר, שלוש שנות מאסר - מחצית התקופה לריצוי בפועל ומחציתה על תנאי ותשלום קנס בסך 30,000 ש"ח או ריצוי שישה חודשי מאסר תחתיו - יעמוד בעינו. ש ו פ ט ת השופט ת' אור: 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, הנשיא, לפיה יש לקבל את העתירה ולבטל את הרשעתו של העותר בעבירות של סחיטה באיומים ואת העונש שהוטל עליו בגין עבירות אלה. זאת, מהטעם שבפסק דינו של חברי, דהיינו שלא ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן ביחס לעבירות שנטען כי בוצעו בתוך שטח ישראל (פיסקה 31 לפסק דינו של חברי). משכך, גם לפי הגישה הגורסת כי יש להחיל את הדוקטרינה של "עבירה רבת פריטים" בענייננו, לא חלים דיני העונשין של ישראל על המקרה ודין ההרשעה והעונש להתבטל. מעבר לדברים אלה, אבקש להעיר הערות אחדות הנוגעות, בעיקרן, להיבטים העקרוניים של הענין שבפנינו. 2. הערה אחת נוגעת לכוחו של בית המשפט לקלוט, על דרך ההלכה הפסוקה, לתוך דיני העונשין את הדוקטרינה של "עבירת שרשרת". נראה לי, כי קביעתה של דוקטרינה כזו אינו עולה בקנה אחד עם מה שמכונה על ידי חברי, הנשיא, כ"פן הפורמלי" של עיקרון החוקיות. על פי עקרון יסודי זה, "אין עבירה ואין עונש אלא על - פי חוק שעמד בתקפו בעת עשיית העבירה ושחל עליה גם מבחינת מקום עשייתה" (פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א') (התשמ"ד1984-), בעמוד 4). עיקרון מלכותי זה הועלה, לפני שנים אחדות למדרגת הוראת חוק. סעיף 1 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), קובע כי "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על פיו". דומה, כי אין להרבות מילים על חשיבות עיקרון זה לשמירה על זכויות הפרט. כפי שמציין פלר, עיקרון זה הוא: "... פועל יוצא מחומרת האיסור הפלילי לעומת סוגי איסורים אחרים, ממשמעותו האנטי חברתית המיוחדת של האיסור ומהשלכותיה של אחריות פלילית על חירותו, רכושו, שמו הטוב ואף חייו של הנושא בה. כל אלה מחייבים שרק המחוקק הראשי יהיה מוסמך להחליט מה מהווה עבירה פלילית ומה היא דרך הטיפול העונשי בכל עבירה ועבירה" (בעמוד 4 לספרו הנ"ל). עיקרון זה זכה כיום לעיגון חוקתי, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד זה קובע איסור על פגיעה בכבודו של אדם (סעיף 2). הוא קובע את זכותו של כל אדם לכבוד (סעיף 4). הוא קובע איסור על נטילה או הגבלת חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת (סעיף 5). זכויות אלה כולן רלוונטיות במישרין להליך הפלילי. הנאשם בהליך פלילי צפוי לפגיעה קשה בכבודו (ראו דברי הנשיא ברק בבג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769, בפיסקה 3 לפסק הדין; ראו גם דברי השופט לוין בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, דינים עליון מב 857, בפיסקה 169 לפסק דינו). מטבעם של הליכים פליליים, חשוף הנאשם בגדרם, במקרים רבים, לפגיעות שונות גם בחירותו. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מתיר פגיעה כזו, בין השאר, רק אם היא נעשית בחוק או "לפי חוק, מכוח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 8, היא פיסקת ההגבלה). דומה, כי ניתן לעגן את עיקרון החוקיות הן בזכות המהותית של כל אדם לכבוד ולחירות, והן ביסודותיה של פיסקת ההגבלה. כפי שמציינת קרפ במאמרה "המשפט הפלילי - יאנוס של זכויות האדם: קונסטיטונליזציה לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הפרקליט מב 64, "עקרון החוקיות והעקרון לפיו הענישה היא עניינו הבלעדי של הריבון הם ביטוי שווה ערך לתנאי שבסעיף 8 לחוק היסוד, לפיו אין פגיעה בזכות אדם אלא על פי חוק. עקרון החוקיות ועקרון האשמה ... מבטאים במהותם את ערך חירות הפרט וכבוד האדם שלו, והם מושתתים על ההנחה הבסיסית, המכירה באדם הפרט כאישיות רציונלית ובעלת אוטונומיה אישית..." (בעמוד 85). (ראו גם ברק, "הקונסטיטונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)", מחקרי משפט יג' 5, בעמוד 17). 3. בהוראות הרבות שבחוק העונשין - או בחוק אחר - אין כל אחיזה לדוקטרינה של עבירת שרשרת. אכן, בהצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב1992- (הצעות חוק 2098 א' בשבט התשנ"ב, 6.1.92), נכללה הוראה מפורשת המגדירה עבירת שרשרת (סעיף 56 להצעת החוק). מדברי ההסבר להוראה זו עולה, כי חשיבותה בכך שהיא מבהירה כי המבצע מעשים העונים להגדרה נחשב כמי שמבצע עבירה אחת. בדברי ההסבר צויין, כי הגדרה זו חיונית, "...גם לענין הגדרת הנסיון לביצוע העבירה ... ולעניינים רבים אחרים, כגון: החלת התיישנות, תחולת הנורמה הפלילית לפי זמן עשיית העבירה ומקום עשייתה, הפעלת מאסר על תנאי כאשר העבירה הנוספת היא עבירה נמשכת, נפקות מעשה בית דין לגבי עבירה נמשכת וכו'". אך בסופו של דבר, הוראה זו לא שולבה בחלק הכללי של חוק העונשין. לא שולבה הוראה דומה גם בהקשרים ספציפיים (השוו, לענין זה, להוראת סעיף 25(ב) להצעת החוק, הקובעת הסדר מפורש לענין הנסיון הפלילי בעבירות שרשרת). לגבי דידי, לעובדה זו יש משקל רב כנגד התיזה המבקשת לקלוט דוקטרינה זו לתוך המשפט הפלילי המקומי. בהעדר אחיזה בחוק החרות לדוקטרינה זו, עומד, לדעתי, לכאורה, עיקרון החוקיות כמחסום בפני קליטתה בדין המקומי בדרך של הלכה פסוקה. 4. דברי עד עתה סבו על דוקטרינה של "עבירת שרשרת". מינוח זה שאוב מפסקי הדין שבע"פ 1377/94, נשוא הדיון הנוסף שבפנינו. ער אני לכך, שחברי, הנשיא, דוחה דוקטרינה קונטיננטלית אשר זהו שמה ומאמץ דוקטרינה אחרת, של "עבירה רבת פריטים". דברי לעיל, ולהלן, יפים במידה רבה גם לגבי דוקטרינה זו. אכן, הדמיון בין שני מושגים אלה רב. תנאי היסוד לתחולתה של כל אחת מן הדוקטרינות הנזכרות דומים. כך, עבירת שרשרת מתאפיינת ב"מערך של עשייה עבריינית, עקב תכנון, שיטה ויעד, המלכדים את כל השלבים, כחוליות מאוחדות באותה שרשרת" (פיסקה 8 לפסק דינו של חברי). באופן דומה, עבירה רבת פריטים מתאפיינת בכך, ש"הפריטים השונים מהווים רצף אחד, הנעשה בגדריה של תכנית עבריינית אחת" (שם, בפיסקה 22). אשר ליסוד הנפשי, עבירת שרשרת מתאפיינת בקיומה של "מטרייה נפשית קונקרטית, משותפת ואחידה" (שם, בפיסקה 9). באופן דומה, מתאפיינת העבירה רבת הפריטים "...במחשבה פלילית אחת ובתכנון אחד" (בפיסקה 22). מדובר, אם כן, בתורות אשר הבסיס להן דומה עד מאד. ער אני לכך, שיש הבדל בין הדוקטרינה הקונטיננטלית של עבירת שרשרת לבין הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים. בעיקרו, מתבטא הבדל זה בכך שלגבי הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים לא נקבע מראש מערך קשיח של תוצאות. זאת, לעומת הדוקטרינה של עבירת שרשרת, אשר נושאת בחובה שורה של תוצאות נורמטיביות נוקשות. אך איני סבור כי הבדל זה הוא משמעותי מנקודת המבט של עיקרון החוקיות. כל תכליתה של הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים הוא לחולל שינוי נורמטיבי בגזרות שונות של הדין הפלילי. גם אם גזרות אלה מצומצמות בהשוואה לאלה בהן פועלת הדוקטרינה של עבירת שרשרת, אין בכך כדי לשנות מן העובדה, שבפנינו דוקטרינה המשפיעה במישרין על הדין הפלילי המהותי, ואשר לא עוגנה בדין החרות. 5. גישתי, כי עיקרון החוקיות מחייב כי הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים תיקבע בחקיקה, תקפה במלוא עצמתה גם בהקשר בו עלתה דוקטרינה זו בענייננו. שאלת תחולתם של דיני העונשין של ישראל על מעשים שבוצעו מחוץ לישראל מצויה בגרעין הקשה של עיקרון החוקיות. כפי שמציין פלר בספרו הנ"ל, "עקרון החוקיות בפלילים קובע אפוא את התנאים בהם מותנית הפליליות in abstracto של כל מעשה עבירה. תנאים אלה מתבטאים בממדי פליליות המעשה שהם מימד 'הגדרת העבירה', מימד 'עיתוי העבירה' ומימד 'מיקום העבירה'" (בעמוד 5; ההדגשה הוספה). ובהמשך מציין פלר, כי: "על מנת שמעשה פלוני יהווה עבירה פלילית ויצמיח אחריות פלילית בגינה, צריכים שני הנתונים - זמן עשיית המעשה ומקום עשייתו - להלום את תנאי התחולה בזמן ובמקום של ההוראה החקוקה, המגדירה את המעשה כעבירה פלילית. בכך הופכים נתונים אלה לפריטים מפרטי היסוד העובדתי שבאותה עבירה, כלומר לפריטים רלוואנטיים להתהוותה" (בעמוד 211; ההדגשה הוספה). הנורמות הקובעות את תחולת דיני העונשין, מבחינת המקום, אומר פלר, הן "...מטבע ברייתן, נורמות מהותיות ... מיקום התופעה ועיתויה הם בין היסודות הקובעים את מהותה - עבירה, או מעשה שאינו בתחום הפלילי. לכן, כל הנורמות אשר מסדירות את מהות התופעה, הן מבחינת עיתויה והן מבחינת מיקומה, הן נורמות שמשלימות את עצם הגדרת העבירה, ובכך הן נורמות מהותיות, תהיה האכסניה הפורמאלית של נורמות אלה אשר תהיה" (בעמודים 211 - 212; ההדגשה במקור). 6. במקרה שבפנינו נעשה שימוש בדוקטרינה של "עבירה רבת פריטים" על מנת לקבוע, במצב בו מקצת ה"פריטים" בוצעו בתוך שטח ישראל ומקצתם מחוץ לשטח ישראל, כי כל פריטי העבירה הם בבחינת "עבירת פנים" במובן חוק העונשין. האפקט של אימוץ הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים במקרה שבפנינו הוא להרחיב את הקטגוריה של עבירת פנים. לכך עשויה להיות חשיבות, שכן על "עבירת פנים", בניגוד לעבירה שאינה כזו, חלים דיני העונשין של ישראל ללא סייג (סעיף 12 לחוק העונשין). לענין זה עוד אדרש. כאן המקום לעמוד על כך, שקשה למצוא בהגדרה של "עבירת פנים" אחיזה כלשהי לדוקטרינה של עבירת שרשרת (או עבירה רבת פריטים). עבירת פנים מוגדרת (סעיף 7(א)(1) לחוק העונשין), כעבירה אשר "נעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל". המלה היחידה בהגדרה זו, אשר הדוקטרינה של "עבירה רבת פריטים" יכולה למצוא בה את עיגונה, היא המלה "עבירה". ככל שנמתח את משמעותה של מלה זו, קשה עד מאד בעיני לתלות בה את הדוקטרינה של עבירת שרשרת (או עבירה רבת פריטים). איני סבור כי יש בהוראה זו אחיזה להרחבת הקטגוריה של "עבירות פנים" שבחוק העונשין, בדרך של קליטת הדוקטרינה האמורה. אכן, על רקע זה יש לראות לדעתי בהכרה בדוקטרינה של "עבירה רבת פריטים" על ידי ההלכה הפסוקה, משום פעולה של "פיתוח המשפט". פעולה זו חורגת מפעולה פרשנית רגילה. להשקפתי, הפן הפורמלי של עיקרון החוקיות אינו עולה בקנה אחד עם פעולה שיפוטית של פיתוח המשפט, בכל הנוגע לרכיביה המהותיים של העבירה הפלילית. 7. זאת ועוד, לדעתי טמון קושי בהכרה בדוקטרינה של עבירות רבות פריטים גם מנקודת מבטו של הפן המהותי של עקרון החוקיות. חברי, הנשיא, עמד על קושי הנוגע לעבירות שרשרת, הנובע מאי הבהירות בהפעלתה של דוקטרינה זו, וחוסר הוודאות באשר להיקף תחולתה (פיסקה 13 לפסק דינו). נראה לי, כי קושי דומה טמון גם בעיקרון, בו נכון חברי להכיר, של "עבירה רבת פריטים". קושי זה מבצבץ מדברי חברי (בפיסקה 25 לפסק דינו), כי "גבולותיה של העבירה רבת הפריטים אינם מדוייקים. בשלב זה של התפתחות ההלכה רבות הן השאלות הפתוחות". אמת, חברי עומד על כך, שביחס לעבירה רבת הפריטים, "המבחן הכללי של איפיון התופעה העבריינית ורצף הפעולות להגשמתה ידוע וברור". על רקע זה הוא סבור כי בהכרה בדוקטרינה זו אין "כדי לפגוע שלא כדין בעיקרון החוקיות". ואולם, גם ביחס לעבירת השרשרת קיים מבחן כללי ממיין. בכך אין כדי להסיר את הקושי הטמון בהכרה בדוקטרינה זו, מן ההיבט המהותי של עיקרון החוקיות. קושי זה נובע מאי הבהירות הרבה האופפת דוקטרינה זו. ספק בלבי, אם מבחן השכל הישר עליו מצביע חברי, או אם ההבחנה בין "גישה מלאכותית" לתופעה עבריינית נתונה לבין "הסתכלות נכונה עליה" (בפיסקה 22 לפסק דינו של חברי), מספקים אמת מידה של ממש לאיתורה של "עבירה רבת פריטים". 8. אכן, ערפל סמיך מרחף גם מעל יישומה של הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים. כך, למשל, מתעוררות שאלת תחולתה של דוקטרינה זו על עבירות שונות. האם, למשל, חלה דוקטרינה זו על עבירות סמים, אשר עונשן המירבי אינו פחות מעבירת האונס (ראו, לענין זה, סעיפים 6, 7(ג), 9(ד), 10, 19א, 21(א), לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג1973-)? האם דוקטרינה זו, כפי שנרמז בפסק דינו של חברי, השופט חשין, תחול על העבירות המפורטות בסעיף 329 לחוק העונשין, אשר עניינן במעשים שונים הנעשים בכוונה להטיל באדם נכות או מום, ואשר דינן עשרים שנות מאסר? והרי האינטרס החברתי המגולם בעונש שלצד עבירה זו אינו פחות מזה שבעבירות ההריגה או האונס, למשל, עליהן לא אמורה תורה זו לחול. האם תחול הדוקטרינה על עבירות של בגידה או ריגול אשר עונשן מאסר עולם (ראו סעיפים 97 ואילך לחוק העונשין)? בקיצור, על אלו עבירות תחול הדוקטרינה ועל אלו לאו? האם צריך הדבר להיות חסוי בפני הציבור, עד שיאמר בית המשפט את דברו בעניין כשיגיע בפניו? שאלות אלה מדגימות מקצת מאי הבהירות הניכרת האופפת את הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים. אכן, אני תמים דעים עם חברי, השופט מצא, כי דווקא בגמישותה של התורה המוצעת טמון חסרונה, מנקודת מבטו של עיקרון החוקיות. מסקנתי היא כי לא ניתן ליישב בין אימוץ הדוקטרינה לבין עיקרון החוקיות. 9. א. לא למותר לציין קושי נוסף הטמון בגישה המרחיבה את התפיסה של "עבירת פנים", באופן שזו כוללת גם עבירה רבת פריטים. בחלק ניכר של המקרים בהם תחולתם של דיני העונשין על עבירה היא מכוח ההוראות החלות על עבירת חוץ, מותנית תחולה זו בשורה של סייגים (ראו, לענין זה, סעיפים 14, 15 ו16- לחוק העונשין). בגדר זה נדרש, כי יהיה מדובר בעבירה גם לפי דיני מדינת החוץ; כי לא יחול לגבי העבירה סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה; כי האדם לו מיוחסת העבירה לא זוכה כבר ממנה באותה מדינה או, אם הורשע בה, לא נשא את העונש שהוטל עליו בגללה (ראו סעיף 14(ב) לחוק העונשין). כן נקבע, כי לא יוטל בשל עבירת חוץ עונש חמור מזה שניתן היה להטיל לפי דיני המדינה בה נעברה העבירה (סעיף 14(ג)). והנה, באה התורה של עבירה רבת פריטים, ומסייגת את תחולתם של התנאים האמורים. מכוח התורה של עבירה רבת פריטים, גם מקום בו מתבצעת "חוליה" עבריינית שלמה, מתחילתה ועד סופה, במדינת החוץ, לא יחולו עליה ההוראות הנזכרות. היא תיחשב לחלק מן "השרשרת" (או "הפריטים"), שתחילתה בעבירה או בעבירות שבוצעו בישראל. היא תיחשב לכזו, גם מקום בו ה"חוליה" או ה"פריט" הזר, כלל אינם מגבשים עבירה לפי הדין הזר. תוצאה זו היא קשה. אכן, כלל לא פשוטה בעיני הקביעה, כי ביצוע כמה מן ה"חוליות" העברייניות שבשרשרת בתוך גבולות המדינה, מצדיק את ענישתן של "חוליות" אשר על פי מקום ביצוען כלל אינן עברייניות. ספק בעיני, אם ביצוע אותן "חוליות" מחוץ לגבולות המדינה, פוגע באינטרס חברתי מקומי מוגן במידה המצדיקה תחולה בלתי מסוייגת של דיני העונשין המקומיים. באופן דומה, קשה בעיני התוצאה לפיה יחולו דיני העונשין המקומיים על ה"חוליות" או ה"פריטים" הזרים, אף שעל פי הדין הזר של מקום ביצועם קיים סייג לאחריות. קשה בעיני גם שלילתו הגורפת, במצב דברים זה, של מעשה בית דין זר, באופן שלא תהיה תחולה לעיקרון הסיכון הכפול. תוצאות נורמטיביות אלה נובעות באורח בלתי נמנע מן הדוקטרינה, הרואה באותם "פריטים" חלק בלתי נפרד מעבירת פנים. ספק רב בעיני, אם יש לתוצאות אלה צידוק ענייני כאשר היסוד העובדתי של "חוליה" כאמור בשרשרת התרחש כל כולו מחוץ לגבולות המדינה. הקושי מתעצם, נוכח העובדה שהמחולל של תוצאות נורמטיביות אלה היא דוקטרינה אשר לא זכתה לעיגון בחוק החרות, ואשר היא פרי פיתוח של ההלכה הפסוקה. אכן, גם על רקע זה אני סבור, כי בדוקטרינה של עבירה רבות פריטים טמון יסוד של הרחבת תחולתם של דיני העונשין. יסוד זה מתנגש עם עקרון החוקיות. לעניין זה יפים דברים שנאמרו על הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי) הנ"ל, לפיהם: "ההצעה שוללת מבתי המשפט את הסמכות ליצור בדרך פסיקתית תנאים כלליים לאחריות. עמדה זו היא מובנת וחשובה כשמדובר בהסדרים המרחיבים את האחריות הפלילית, שאז יש תחולה לשיקולים המצויים ביסוד עיקרון החוקיות: גם כשמדובר בתנאים הכלליים לאחריות, הרחבת האחריות הפלילית כמוה כהצרת החירות..." (מ' גור אריה, "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב1992-)", משפטים כד' 9, 12; ההדגשה הוספה). ההוראה שבהצעת החוק, אליה מתייחסים הדברים, היא הוראת סעיף 1 לחוק העונשין כיום, אשר לשונה הובאה לעיל. יש בדברים האמורים כדי לספק תמיכה נוספת לגישתי, כי קיים קושי ליישב את קליטת הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים עם עיקרון החוקיות. ב. חברי, השופט חשין, מתייחס לדברי אלה, ומעלה את האפשרות כי יתכן כי בנסיבות האמורות יקום סייג לדוקטרינה של עבירה רבת פרטים. אפשרות זו קשה בעיני: אכן, אם רואים את שורת המעשים העברייניים כעבירה לכידה אחת, אשר דיני העונשין של ישראל חלים עליה כעבירת פנים, מחייבות הוראות חוק העונשין כי יחולו עליה האפיונים של עבירת פנים. בין אפיונים אלה מצוי העדר כל סייג לתחולת דיני העונשין המקומיים. על רקע זה נראה, כי יש באפשרות עליה מצביע חברי כדי ליצור, הלכה למעשה, קטגוריה חדשה במסגרת דיני העונשין, של "עבירת פנים", אשר חלות עליה הנורמות הנוגעות של עבירת חוץ. קטגוריה כזו אינה מעוגנת בחוק העונשין. היא אף עומדת בסתירה לאפיונים של עבירת פנים בחוק העונשין. קשה ליישב תוצאה זו עם עיקרון החוקיות. בעיני, אין בכך אלא דוגמא נוספת לקושי, אותו מעוררת הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים, מנקודת מבטו של עיקרון החוקיות. 10. אוסיף עוד, כי לא ניתן לדעתי ליישב את הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים עם עיקרון החוקיות, על ידי תיוגה כ"כלי עזר" ביישום החוק הפלילי המהותי. כפי שרואה זאת חברי, השופט חשין. תיוג זה אין בו כדי לשנות את מהותה האמיתית של הדוקטרינה. מהות זו היא של עיקרון משפטי מחייב, אשר יש בו, במקרים מתאימים, כדי להרחיב את תחולת דיני העונשין. ככזה, קביעתו של עיקרון זה, כמו גם קביעת התנאים והסייגים לתחולתו, מצויים בדלת אמותיה של הרשות המחוקקת, ולא של בית המשפט. 11. לא למותר להוסיף, כי איני סבור כי הדוקטרינה של "עבירת שרשרת" או "עבירה רבת פריטים" היא בבחינת כורח השעה, אשר נדרש על מנת למנוע סכנה קשה לאכיפת החוק הפלילי. איני סבור כי צפוי נזק כלשהו לאפקטיביות של אכיפת החוק הפלילי אם לא נקלוט לתוך דיני העונשין את הדוקטרינה האמורה. אכן, פרישתם של דיני העונשין על עבירות חוץ היא רחבה ועמוקה. חוק העונשין מכיר בשורה ארוכה של מצבים בהם חל הדין המקומי על עבירות שאינן עבירות פנים. כך, חלים דיני העונשין של ישראל (ללא סייג) על עבירות שונות נגד המדינה או העם היהודי (סעיף 13 לחוק העונשין). הם חלים על עבירות חוץ נגד חיי אזרח ישראלי או תושב ישראל, גופו, בריאותו או חירותו, שהעונש המרבי עליהן הוא מאסר שנה או יותר (סעיף 14(א) לחוק). הם חלים על עבירת-חוץ מסוג פשע או עוון, שנעברה בידי אדם שהיה, בשעת עשיית העבירה או לאחר מכן, אזרח ישראלי או תושב ישראל (סעיף 15(א) לחוק). דיני העונשין של ישראל חלים גם על עבירות-חוץ אשר מדינת ישראל התחייבה, באמנות בינלאומיות רב צדדיות ופתוחות להצטרפות, להעניש עליהן, וזאת גם אם עבירות אלה נעברו בידי מי שאינו אזרח ישראלי או תושב ישראל (סעיף 16(א) לחוק העונשין). אכן, תחולת דיני העונשין ביחס לחלק ניכר מעבירות החוץ היא מסוייגת, כמוזכר לעיל. העדר פליליות על פי הדין הזר, או מעשה בית דין זר, ימנעו את תחולת דיני העונשין של ישראל על המקרה. הגשת כתב אישום ביחס לעבירות חוץ צריכה להיעשות על ידי היועץ המשפטי לממשלה או - לחילופין - טעונה הסכמתו בכתב, והכל אם יש בהגשת כתב האישום ענין ציבורי (סעיף 9(ב) לחוק העונשין). ואולם, בדרך כלל אין בכל אלה כדי לשלול את תחולתם של דיני העונשין של ישראל במקרים של עבירות שהן בבחינת mala per se. אין בסייגים ותנאים אלה כדי לשמוט מידי רשויות אכיפת החוק את הסמכות למצות את הדין הפלילי המקומי. טלו לענין זה את המקרה שבפנינו. הטעם לכך שבענייננו התעורר הצורך בפיתוחה של הדוקטרינה של "עבירת שרשרת" נעוץ בכך, שלא קויימה הדרישה להגשת כתב אישום על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב (כיום סעיף 9(ב) לחוק העונשין). כתב האישום בענייננו לא הוגש בידי היועץ המשפטי לממשלה. לא ניתנה הסכמתו בכתב להגשת כתב האישום. בשל כך, אם לא נקבע כי המעשים המיוחסים לעותר, אשר בוצעו לפי הטענה בארצות הברית, הם בבחינת עבירת פנים, משמעות הדבר היא כי לא התקיימו הדרישות לכך שדיני העונשין המקומיים יחולו על המעשים. אך האם כדי לתקן שגגה, אם כזו נפלה, ברשויות התביעה, עלינו לשנות סדרי בראשית ולהביא שינוי בדין על ידי יצירה, פרי הפסיקה, של עבירת שרשרת או עבירה רבת פריטים? לדעתי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. בסופו של חשבון, נראה לי, כי עיקרון החוקיות ייצא נשכר מכך שלא נתפתה להרחיב את תחולת דיני העונשין בדרך של הלכה פסוקה, אפילו אם התוצאה במקרה הנוכחי היא של זיכוי העותר שבפנינו מן העבירות המיוחסות לו. 12. בשולי הדברים אציין, כי דחיית העיקרון של עבירה רבת פריטים אינה משפיעה על הכוח המסור לרשויות התביעה להחליט, בעת שהן מנסחות כתבי אישום, כמה עבירות ואילו לייחס לנאשם במצב של סדרת עבירות שבוצעה על ידו. כוח זה אינו יונק מן הדוקטרינה של עבירת שרשרת או עבירה רבת פריטים. הוא יונק משיקול הדעת המסור לרשות המאשימה - בגבולות ידועים - בהתווית האופן המדוייק בו יוגשם האינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין. באופן דומה, רשאי בית המשפט, עת הוא בא לגזור את עונשו של נאשם שהורשע בסדרה של עבירות, לקבוע עונש כולל בגינן, כשם שרשאי הוא לקבוע כי העונשים בגין העבירות השונות יהיו מצטברים, ויתווספו האחד לשני. גם סמכות זו אינה מושפעת מקיומו או אי קיומו בדין של מכשיר העבירה רבת הפריטים, כי אם יונקת מהוראות חוק העונשין על הצטברות וחפיפת עונשים, ומהוראת סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב1982-, בדבר סמכות הענישה על "מעשה אחד" (ראו, לענין זה, ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, דינים עליון נג', 110). נראה לי, כי יש להבחין בין מקרים אלה, המשקפים את כוחן של הרשויות המופקדות על אכיפת החוק הפלילי להתאים את איפיון העבירות המיוחסות לנאשם לתכליות אשר ההליך הפלילי נועד להשגתן, לבין הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים. אין להשוות בין פעולתו של בית המשפט הבא לגזור עונש על שורת עבירות אשר יש ביניהן זיקה עובדתית או עניינית, או בין פעולת התובע המנסח כתב אישום בגין עבירות כאלה, לבין קביעת דוקטרינה, בעלת תוקף משפטי מחייב, אשר האפקט הנורמטיבי שלה הוא הרחבת פרישתם של דיני העונשין. 13. דוגמא לפעולת הרשות המאשימה ובית המשפט בהקשר כזה ניתן למצוא בע"פ 104/89 דרורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 843, הנזכר בפסק דינו של חברי, הנשיא. באותה פרשה, הוגש נגד הנאשמים כתב אישום, בו יוחסו להם יותר מ120- פרטי אישום נפרדים של גניבה מכספות של לקוחות בבנק. מדובר במעשים אשר נעשו בלילה אחד, בו פרצו הנאשמים לבנק, ורוקנו את תכולתן של הכספות האמורות, אשר היו בחדר הכספות. המדינה ייחסה לנאשמים בכתב האישום עבירה נפרדת של גניבה בגין כל אחת מן הכספות אשר ממנו גנבו. הנאשמים הורשעו ב127- עבירות שונות של גניבה. על הנאשמים נגזרו, בגין מעשיהם, עונשי מאסר לריצוי בפועל לתקופות של שתים עשרה שנים, תשע שנים ושש שנים בהתאמה. עונשים אלה שיקפו את מהותם הכוללת של המעשים, ולא חישוב אריתמטי של העונש בגין כל אחת ואחת מן הפריצות. בכך לא היה כדי לגרוע מכוחה של הרשות המאשימה להאשים את המעורבים, ומכוחו של בית המשפט להרשיעם, במספר רב של אישומים, ובכך לתת ביטוי הולם לחומרת המעשים. אכן, על רקע פרשה זו, בה נדונה ואושרה לגופה עמדת הרשות המאשימה אשר בחרה לייחס לנאשמים מספר עבירות רב, ספק רב בעיני אם ניתן לדבר על קיומה של פרקטיקה המאמצת את התורה של עבירה רבת פריטים, כפי שהיא מותווית בפסק דינו של חברי הנשיא. אחד מטיפוסי המקרים השכיח ביותר, לצערנו, בו עולה תרחיש עובדתי של מספר עבירות רב אשר יש ביניהן זיקה עניינית הדוקה, הוא המקרה של עבירות מין בתוך המשפחה. אך חברי, הנשיא, קובע בפסק דינו כי לגבי עבירות אונס לא תחול הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים. לדעה זו שותף חברי, השופט חשין (ראה פיסקה 25 לפסק דינו). גם על רקע זה ברור, כי לא ניתן לעגן בפרקטיקה קיימת את הדוקטרינה העומדת על הפרק במקרה שבפנינו. 14. בשולי הדברים הערה נוספת, הנוגעת לשאלה האם יהיה זה הוגן לקבוע ממצא ביחס לביצוע עבירות על ידי העותר בשטח ישראל, אשר יאפשר את החלתה של הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים על המקרה שבפנינו. מפסק דינה של חברתי, השופטת ביניש, עולה כי יש להבחין, לענין "ההגינות המתחייבת כלפי נאשם", בין קביעת ממצא כאמור, לבין הרשעה באותן עבירות "מקומיות". חברתי סבורה, אל נכון, כי ההרשעה באותן עבירות לא תהיה הוגנת, בעוד שקביעת ממצא כי בוצעו, לצורך הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים, כן תהיה הוגנת. ברוח זו פסק גם חברי, השופט חשין, בפסק דינו בערעור. בעיני, מעוררת הבחנה זו קושי. קביעת ה"ממצא" בדבר ביצוע העבירות בתוך שטח המדינה אינה חמורה פחות עבור הנאשם מהרשעתו באותן עבירות. אכן, קביעת הממצא האמור לא נועדה, אמנם, לצורך הרשעתו באותן עבירות, אלא להיות טריגר להשתת אחריות על הנאשם, ביחס לעבירות אשר מיוחס לו כי ביצע מחוץ לגבולות המדינה. בלא ממצא זה, לא ניתן להרשיעו בעבירות האמורות. אך אינני סבור, כי קביעת ממצא כאמור הוגנת יותר כלפי הנאשם מאשר הרשעתו בעבירות אשר נטען כי בוצעו בשטח המדינה. בשני המקרים ההסתמכות היא על אותן עובדות. בשני המקרים מביאה קביעת העובדות להרשעה בדין. 15. סוף דבר: על אף כי אין הכרח, לשיטתי, כי אכריע בדבר במסגרת דיון נוסף זה, הנני סבור כי אין מקום לאימוץ הדוקטרינה של עבירת שרשרת או הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים על ידי ההלכה הפסוקה. כאמור בפיסקה 1 לעיל, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי הנשיא, בקבלו את העתירה ובהחלטתו לבטל את הרשעתו של העותר ואת העונש שהוטל עליו בגין העבירות של סחיטה באיומים. ש ו פ ט השופט א' מצא: בפסק-דיני בשלב הערעור חלקתי על דעת חבריי, השופטים חשין וקדמי, כי הנוסחה של "עבירת שרשרת" היא ישימה בפרשתנו, כמקור לקניית סמכות שיפוט בעבירות שבוצעו בשליחות העותר כלפי המתלונן בארצות הברית. אך לא חלקתי על הנחתם - שניצבה גם ביסוד גישתי שלי - כי "עבירת שרשרת" מהווה מושג קיים ומוכר בדין. עתה, משעיינתי בנימוקיו המשכנעים של חברי הנשיא, אין לי אלא להצטרף למסקנתו, "כי עבירת השרשרת במובנה הקונטיננטלי היא דוקטרינה שאין לה מקום בישראל". חברי הנשיא סבור, כי קניית סמכות שיפוט במסכת מעשים פליליים, שחלקם נעשו מחוץ לתחום השיפוט, עשויה להתבסס על הדוקטרינה התחליפית של "עבירה רבת פריטים". מפסק-דינו עולה, שאילו כתב האישום שהוגש נגד העותר כלל גם את המעשים שהתרחשו בישראל, כי אז ניתן היה לראות בעבירות הסחיטה באיומים בהן הואשם עבירה רבת פריטים, ואפשר היה להרשיעו בשל חלקו בעבירות הסחיטה באיומים שבוצעו בארצות הברית, גם מבלי להאשימו או להרשיעו בגין מעשיו בישראל, כשביחס לאלה האחרונים די היה בקביעת "מימצא" לחובתו כי המעשים אכן נעשו. אלא שבכתב האישום שהוגש נגד העותר לא היה זכר למעשים שנעשו בישראל, וקביעת מימצא לחובתו בגין מעשים אלה היתה מותנית (על-פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי) בכך, שלעותר ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני קביעת המימצא האמור. כיון שנוכח, שלעותר לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני קביעת מימצא כאמור, בא הנשיא למסקנה שדין הרשעתו של העותר להתבטל. אינני רואה כל קושי להסכים לביטול הרשעתו של העותר מן הטעם האמור, שהיווה אחד מן הטעמים שעל יסודם הגעתי, בפסק-דיני בשלב הערעור, אל המסקנה כי מן הדין לזכות את העותר. עם זאת אבקש להעיר, כי ליתר חלקי הנמקתו של הנשיא אין בידי, בכל הכבוד, להצטרף. ראשית, לבי אינו שלם עם קביעת הנשיא, כי נוסחת העבירה רבת הפריטים מהווה חלק מן הדין ובסיס לקניית סמכות שיפוט במסכת מעשים פליליים שחלקם נעשו מחוץ לתחום השיפוט. ושנית, גם בהנחה כי העבירה רבת הפריטים מהווה בסיס אפשרי לקניית סמכות שיפוט בעבירה שמקצת פריטיה בוצעו בישראל, אני חולק על קביעת הנשיא כי החלת הדוקטרינה הזאת על פרשתנו היתה מקימה לבית המשפט בישראל סמכות להרשיע את העותר בגין המעשים שנעשו מחוץ לתחום השיפוט מבלי שיהיה בידו להרשיעו גם במעשים שנעשו בישראל. בדבר עצם ההכרה בדוקטרינה האמורה הנני שותף לעמדתו של חברי השופט אור. אף לי נראה, כי רוב השיקולים שעל יסודם הגיע הנשיא למסקנה, כי לנוסחה של "עבירת שרשרת" אין מקום בדין, כוחם יפה להביא גם לאי-קבלתה (ללא עיגון חקיקתי מפורש) של נוסחת העבירה רבת הפריטים. כך הוא, בעיקרו של דבר, בכל הנוגע לעמידתה של נוסחה זו במבחנו של עקרון החוקיות. ומן הבחינה הזאת רואה אני חיסרון (ולא יתרון) בהיותה של העבירה רבת הפריטים "מושג גמיש", שגבולותיה אינן מדויקים, הכללים להחלתה אינם מוגדרים ומידת השפעתה על המציאות הנורמאטיווית עשויה להיגזר מנסיבות עובדתיות משתנות. בדבר התנאים לקניית סמכות שיפוט בגין חלקו של העותר בעבירות שבוצעו בארצות הברית, אינני רואה כל הבדל בין נוסחת העבירה רבת הפריטים לבין "עבירת השרשרת". בפסק-דיני בשלב הערעור נימקתי בהרחבה על שום מה אין בידי לקבל את עמדת חבריי, השופטים חשין וקדמי, שהעמידו את קיום הסמכות על הדוקטרינה של עבירת שרשרת. בחוות-דעתי נאמר, כי "גם אם אקבל כי במעשי הסחיטה שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית התקיימו סימני ייחוד שבכוחם לכרוך סדרת עבירות לכלל אירוע עברייני אחד, הריני מתקשה לקבל כי גם פגישות (העותר) עם המתלונן בישראל היוו חוליות נוספות באותה שרשרת" (בפיסקה 22). ולאחר תיאור הנסיבות הוספתי, כי "ההסתמכות על דוקטרינת ה'שרשרת', בנסיבות אלו, עולה בעיניי כדי יצירת סמכות יש מאין", וכי "אפילו הדין עם חבריי, שהתבטאויות (העותר) בשיחותיו עם המתלונן בישראל אמנם ראויות להיחשב כאיומי סחיטה המהווים חוליות נוספות באותה עבירת שרשרת שחוליותיה הקודמות נחרזו במעשי הסחיטה שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית, האפשרות להיבנות מהן, לעניין קניית הסמכות, כלל אינה פתוחה בפנינו" (שם). בהתייחסי לעמדת השופט חשין, לפיה אין זה ראוי להרשיע את העותר "בעבירות הנוספות" (בשל מעשיו בישראל), הוספתי, "שלדידי, אישור הרשעתו של (העותר) בעבירות בהן הואשם - על יסוד התפיסה שהמדובר ב'עבירת שרשרת' - מותנה ותלוי בכך שיהיה זה כדין, ואף ראוי, להרשיעו גם בעבירות הנוספות" (שם). בנמקי עמדה זו כתבתי: "תנאי לסמכות בית המשפט לדון בעבירה (ולענייננו, ב'עבירת שרשרת'), שבוצעה מחוץ לתחום השיפוט, הוא ש'מקצת העבירה' בוצעה בישראל. אילו הואשם המערער (העותר - א' מ') בכל המעשים - הן אלה שנעשו בארצות הברית והן אלה שנעשו בישראל - היה בקבלת העמדה, שכל המעשים מהווים עבירת שרשרת, כדי להוביל למסקנה שלבית המשפט נתונה סמכות לדון את המערער, לא רק בשל המעשים שנעשו בישראל אלא גם בגין המעשים שנעשו בארצות הברית. אך בענייננו, המערער הואשם רק בשל המעשים שנעשו בארצות הברית. ככל שאכן מדובר בעבירת שרשרת, יוחסה לו אשמה רק בגין אותן חוליות בשרשרת שהתרחשו מחוץ לתחום השיפוט. החוליות המהוות את מקצת העבירה שנעברה בישראל נקטעו מן השרשרת, קודם שזו הונחה על שולחנו של בית המשפט. בגין החוליות החסרות מן האישום לא היה בית המשפט רשאי להרשיע את המערער (לשיטתי, אף לא בהסתמך על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי); ובהיעדר אפשרות חוקית להרשיע את המערער במקצת 'עבירת השרשרת' שנעברה בישראל, לא קמה לבית המשפט סמכות להרשיעו גם בעיקריה שנעברו מחוץ לישראל" (בפיסקה 23 לפסק-דיני). ולהלן הוספתי: "הגישה שלפיה יכול בית המשפט לקנות סמכות שיפוט בגין עבירה שבוצעה (רובה ועיקרה) מחוץ לתחום השיפוט, מבלי להרשיע את העבריין בגין מקצת העבירה שבוצעה בישראל, ושבה עצמה טמונה העילה לקיום סמכותו, היא בבחינת חידוש; וחידוש זה אינו נראה לי. בנתון ליוצאים-מן-הכלל שאין עניינם לכאן, אמת המידה היחידה המוכרת לי, להכרעת בית המשפט שפלוני ביצע מעשה-עבירה, היא בהחלטת בית המשפט להרשיעו בדין. כך גם מתחייב מחזקת החפות, שאינה נסתרת ואינה נגרעת אלא בכוחה הסותר של הרשעה בדין. מכאן שהרשעת נאשם ב'מקצת העבירה' שנעברה בישראל מהווה תנאי-בלעדיו-אין לכוחו של בית המשפט לדונו גם על חלקי-עבירתו שנעברו מחוץ לתחום השיפוט. בקביעת בית המשפט, כי אשמת הנאשם ב'מקצת העבירה' הוכחה, תוך מתן טעמים להימנעות מהרשעתו, אין כדי למלא את התנאי" (שם). טעמים אלה, שאינני רואה מקום לסגת מאיזה מהם, כוחם יפה לשלילת קיומה של סמכות שיפוט בענייננו גם על-פי נוסחת העבירה רבת הפריטים. לעניין זה, לפחות, אינני רואה כל הבדל בין ההכרה בעבירת שרשרת לבין ההכרה בעבירה רבת הפריטים. ברוח הסתייגותי מגישת השופט חשין בשלב הערעור, אבקש להסתייג מן ההבחנה שעושה חברתי השופטת ביניש, בין הרשעת העותר גם בגין מעשיו בישראל לבין קביעת מימצא לחובתו שמעשיו האמורים היוו פריטים נוספים במסכת עבירות שרובן ועיקרן בוצעו בארצות הברית. אף שחברתי אינה רואה את הרשעתו בגין המעשים הנוספים, בהם לא הואשם, כדבר ראוי, אין היא רואה קושי לקבוע מימצא לחובתו, שמעשיו הנוספים היוו עבירה, לצורך קניית סמכות להרשיעו בגין חלקו בעבירות בהן הואשם ואשר בוצעו בארצות הברית. כחברי השופט אור, אין בידי לקבל הבחנה זו. כשם שאין זה ראוי להרשיע את העותר במה שלא הואשם, כך אין זה ראוי לקבוע לחובתו מימצא שאין עמו הרשעה ושכל מטרתו היא לקנות סמכות לדונו בעבירות בהן הואשם אך לבית המשפט אין סמכות לדונו עליהן. בנתון להערות אלו הנני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי הנשיא. ש ו פ ט השופט א' גולדברג: 1. אני מסכים עם חברי הנשיא ברק כי המקרה שלפנינו נופל בגדר עבירה רבת פריטים. אולם ברצוני להעלות מובן אחר למושג "עבירת שרשרת", מזה העולה מדברי חברי, שגם אם יאומץ אין הוא חל בענייננו. דרך הילוכו של מובן זה הוא, כי הן בעבירת שרשרת והן בעבירה רבת הפריטים נעברות מספר עבירות עצמאיות, וההבדל ביניהן הוא בכך שבעבירת שרשרת מדובר במבנה אנכי מדורג של העבירות העצמאיות, כשחיוני הוא כי כל אחת מהן תצטרף לקודמתה עד להשגת התכלית שלשמה בוצעו כולן, ואילו בעבירה רבת הפריטים מדובר במבנה אופקי של העבירות העצמאיות, בו כל אחת מהן מוסיפה נופך עצמאי ובלתי תלוי להשגת התכלית שלשמה בוצעו כולן. 2. טול, לדוגמא, אדם הפורץ בשעת לילה לבנק וגונב כספים מכספת שבה. כספת זו ניתן לפתוח רק בעזרת שני מפתחות. כל אחד מהמפתחות מצוי אחר שעות העבודה בידי עובד אחר של הבנק. כדי שיוכל לפתוח את הכספת, פורץ הפורץ קודם לכן לביתו של כל אחד משני העובדים וגונב מכל בית את המפתח המוחזק בו. בהיותו מצוייד בשני המפתחות, פורץ הוא לבנק, ופותח את הכספת. במסכת עובדתית זו ביצע הפורץ מספר עבירות של התפרצות וגניבה, ביניהן ההתפרצויות והגניבות משתי הדירות. רק בביצוע עבירות אלה כולן, היה בידו להגשים את מטרתו הסופית. "תנאי חיוני" להשגת המטרה שעמדה לנגד עיניו (גניבת הכסף מהכספת), היה כי שני המפתחות יהיו בידו. הפריצה לאחד הבתים וגניבת מפתח אחד בלבד היתה מקדמת אותו לקראת מטרתו, אולם לא היה בה די. אל יעדו הסופי לא יכול היה להגיע אלא אם יפרוץ ויגנוב את המפתח השני, ולשם כך ביצע גם עבירה זו. דוגמא נוספת, המובאת בספרו של ש"ז פלר (יסודות בדיני העונשין, כרך ג', בעמ' 227), בה "א' ביצע סידרה של זיופים במסמכים שונים כדי להשיג באמצעותם דרכון בעל נתונים שרצה בהם, ובסוף שינה אף בדרכון שהשיגו נתון מסויים. א' עבר עבירת זיוף במתכונת של עבירת שרשרת". שכן, זיוף כל אחד מהמסמכים היה חסר תכלית כשלעצמו ורק קידם את המזייף לקראת מטרתו הסופית. 3. בדוגמאות אלה ניתן לומר כי הרכיב ההתנהגותי "מורכב מסידרת מעשים מאותו סוג, שנעשו בשלבים שונים, כשבכל אחד מן המעשים מצויים נתונים שעשויים להצמיח רכיב התנהגותי של עבירה בפני עצמה, מאותו סוג, אלמלא היווה הוא חוליה בלבד בתוך מערך אחד של עשייה עברינית, עקב תכנון, שיטה ויעד, המלכדים את כל השלבים, כחוליות מאוחדות באותה שרשרת" (פלר, שם, בעמ' 171). "השרשרת כולה, על החוליות שבה ועל החיבורים שביניהן, נמצאת תחת מטרייה נפשית קונקרטית, משותפת ואחידה, שמלווה את העשייה כולה, מתחילתה, על כל חוליותיה, עד לסיומה או הסתיימותה. זהו הייחוד של היסוד הנפשי שבעבירת השרשרת" (פלר, שם, בעמ' 234). 4. לא כן בעבירה רבת הפריטים. אף בה עומדת מטרה סופית ששם לו הנאשם לנגד עיניו, וכל עבירה מקדמת את הנאשם לקראת המטרה הסופית. אולם לביצוע כל עבירה בנפרד ישנה גם תועלת עצמאית מבחינתו. כל עבירה נוספת רק מוסיפה משקל להשגת המטרה הסופית אליה חתר. הגישה אל העבירה רבת הפריטים תהא, כדברי חברי הנשיא ברק, פרגמטית, והשאלה מתי יש להשקיף על מכלול העבירות כעבירה אחת רבת פריטים, או שיש לראות כל עבירה ועבירה כעומדת בפני עצמה, תחתך בסופו של דבר על פי מבחן השכל הישר. 5. בענייננו אין מדובר בעבירת שרשרת אף במובן שביקשתי להעלות, ויש לראות בעבירת הסחיטה באיומים בה הואשם העותר עבירה רבת פריטים. לכל איום ואיום היה תועלת עצמאית להשגת יעדו של העותר כלפי המתלונן, אולם כל איום נוסף הגדיל את המשקל הכולל של האיומים שהיה בהם להביא להגשמת מטרתו. מדובר (כדברי הנשיא) "ברצף עברייני... אשר חלקו בוצע בארצות-הברית וחלקו בארץ; רצף זה מורכב מאיומים שביניהם קשר הדוק, שכן כולם מהווים אמצעים להגשמת תכנית עבריינית אחת וכוללת". 6. אשר לשאלה אם היתה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן כנגד הממצא העובדתי כי הוא סחט את המתלונן באיומים בישראל, ואם הוא ניצל הזדמנות זו - שוכנעתי מפסק דינה של חברתי השופטת ביניש, כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. 7. מכאן מסקנתי כי דין ההרשעה, כפי שנקבע בערעור, להשאר על כנה, וכן דינו של העונש. ש ו פ ט השופט מ' חשין: בפרשה זו מצאנו עצמנו, כמעט מבלי-משים, במערבולת ובסיחרור של קלסיפיקציות ושל דוקטרינות בדין העונשין. בסוגיה זו של דרכי קלסיפיקציה ומירוץ דוקטרינות אומר עתה מלים אחדות. אדבר, כמובן, בדין העונשין - בו ענייננו עתה - וממנו נלמד ונדע לתחומי-משפט אחרים אף-הם. על קלסיפיקציות ודוקטרינות 2. שני מחנות הם הניצבים זה אל-מול זה: מכאן מציאות-החיים על גוֹניה וגוני-גוֹניה, ובענייננו-שלנו: תופעת העבריינות ופעילותם של עבריינים - למן הפעילות העבריינית החד-תאית, כפריצה או גניבה חד-פעמיות בידי עבריין בודד, ועד לפעילות העבריינית המורכבת והמתוחכמת. מורכבותה ותיחכומה של הפעילות העבריינית עשויות ללבוש פנים הרבה: הן במידת התיחכום המושקעת בה, הן בתעוזת המבצעים, הן במספר השותפים לה, הן במישכה, הן במספר הפעמים בהן היא מתבצעת והן בגורמים נוספים כיוצא באלה, המוציאים פעילות זו מתחום הפעילות העבריינית החד-תאית והמכניסים אותה אל תחום הפעילות העבריינית המורכבת. עד כאן - המחנה האחד, מחנה הפעילות העבריינית לסוגיה ולמיניה. אל-מול מחנה הפעילות העבריינית ניצב מחנה דין העונשין. תכליתו של מחנה זה היא להדביר את הפעילות העבריינית - או, למיצער, לצמצם את ממדיה - ומאכלסות אותו, בעיקר, נורמות מדין העונשין. הנורמה המגדירה גניבה תכליתה להילחם בגנבים; הנורמה המגדירה מעשה-שוד תכליתה להילחם בשודדים, וכו'. פעילותו של בית-המשפט - וקודמים לו: המשטרה והפרקליטות - היא, לשלב בין האמורים-להשתלב ולשדך בין האמורים-להשתדך. כף-יד תיבלע בכפפה כמידתה ורגל תיכנס לנעל תואמת-לה. 3. מציאות-החיים - פעילותם של העבריינים - היא המאכלסת את המחנה האחד. העבריינים במעשיהם הם הקובעים את סידרי המחנה, הם המחליטים, בעיקרם של דברים - ובאילוצים שהם מצויים בהם - מה יעשו ומה לא יעשו. המחנה האחר, יוצרת אותו החברה המאורגנת באמצעות שליחיה; ולענייננו: המחוקק ובתי-המשפט. ואולם, שלא כפעילות העבריינית שעל-פי עצם טיבה, למעט יוצאים, הינה פעילות פרטיזנית - זה פורץ בלילה וזה גונב ביום, זה אונס אשה וזה שודד זקן, זה רוצח וזה הורג, זה מוכר סם וזה מתעלל בקטין - מחנה הנורמות מארגן ומסדיר עצמו מראש לקראת הבאות. ראשית לכל, מחלק הוא את אוכלוסיית הנורמות בו - בחלוקה אופקית - לבתי-אב: ל"קניין", ל"נזיקין", ל"חוזים", ל"דיני עונשין" וכו'. הנה היא קלסיפיקציה ראשונה במשפט. שנית, ובהמשך לכך, מחלק הוא כל בית-אב לרבדיו, הן בחלוקה אופקית (למשל: סוגי העבירות בדין העונשין, סוגי החוזים במשפט החוזים וכו') והן בחלוקה אנכית. בחלוקה האנכית יימצאו לנו בכל אחד מבתי-האב, מן הכלל אל הפרט: עיקרי-יסוד, דוקטרינות וכללים "פרטיקולריים". הנה היא קלסיפיקציה שניה (ושלישית). 4. קלסיפיקציה בכלל - ולענייננו: קלסיפיקציה במשפט - אמורה להשליט סדר בנורמות הנתונות לדיון, ומייסדת היא עצמה על צדדים שווים ושונים בין הנורמות הנתונות למיון. נורמות שהשווה ביניהן רב על השונה - בהשוואה לנורמות אחרות - תבאנה בסמוך אלו-אל-אלו, וכך ייווצרו תאים-תאים בכל "תחום" ו"תחום" במשפט. סיבה ומסובב בקלסיפיקציה יהיו גם עיקרי-יסוד ודוקטרינות החלים על כללים "פרטיקולריים" המאוגדים באגודה אחת. בחוזים, למשל, ידובר בנושא הכושר, בריחוק הנזק, בתמורה וכו'. בדיני עונשין ידובר בעיקרים של היסוד נפשי והיסוד עובדתי שבעבירה, ובדוקטרינות: ההגנה העצמית, הצורך, אי-השפיות ועוד כיוצא-באלו דוקטרינות. בנקודת זמן פלונית תיעשה קלסיפיקציה על-יסוד דמיון בכללים, בעיקרים ובדוקטרינות; ולאחר עשיית הקלסיפיקציה, יוחלו עיקרים ודוקטרינות חדשים על הכללים המאוגדים בחטיבת-דין פלונית בשל היותם באותה חטיבה. למותר לומר, כי תחנות-המוצא שונות לקלסיפיקציה עשויות להביא לשוני בהלכה המשפטית, וידענו זאת מתוך עיון במשפט הבינלאומי הפרטי. ראו עוד: מ' חשין מיטלטלין בדיני הנזיקין (ירושלים, תשל"א1971-), סעיף 161. ראו עוד: שם, סעיף 152 ואילך. 5. ואחרי אומרנו כל דברים שאמרנו, נישמר לנפשותינו. ייעודה של קלסיפיקציה הוא - מראשיתה ומעיקרה - להקל על יישומו של הדין וליתן בידי בית-המשפט כלי-עזר במלאכת הפרשנות: פרשנות במובנה המצומצם ופרשנות במובנה הרחב. חשוב עם זאת שנזכור ונדע, כי אין ענייננו אלא בכלי-עזר גרידא. אכן, אם מצאה הקלסיפיקציה ביטוי בחוק החרות, פשיטא שנחיל את דברו של החוק ככתבו וכרוחו. ואולם קלסיפיקציה שלא מצאה בית-אחיזה מפורש בחוק, אין כל כורח אפריורי כי נעשה בה שימוש. יתר-על-כן: נשמור עצמנו מפניה ונהלך בעקבותיה זהיר-זהיר. אמרנו במקום אחר ונחזור על הדברים: "נישמר מהפחת הטמונה לרגלי המשפטן, מאותה כמיהה נסתרת לדחוס את אירועי החיים כולם בצורות שצר ובדפוסים שטבע, תופעה השכיחה בהתפתחות המשפט המקובל..." (חשין, שם, סעיף 37 ה"ש 13). ראו עוד: ע"פ 4912/91, 5434, 5513 תלמי­ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 581, 624-623. אנו הננו המטרונה. הקלסיפיקציה אין היא אלא כוח-עזר בידנו. 6. לא אמרנו כל דברים שאמרנו אלא לכבודן של "עבירת-השרשרת" והעבירה "רבת-הפריטים". "עבירת-השרשרת" - כמותה העבירה "רבת-הפריטים", העבירה ה"נמשכת" ועוד - הינן דוקטרינות משפטיות שהורתן היא, אמנם, בשיטת המשפט, ואולם יצירתן לא היתה יש-מאין. בעיקרן אין הן אלא זיקוק ומיצוי נורמטיבי של פעילות עבריינית "אמיתית", אם תרצו: בבואות נורמטיביות הן למעשי-עבריינות מן-החיים. למותר לומר, כי יכולתנו לזקק מעשי-עבריינות עד היותם נורמה מופשטת, ויכולתנו הנוספת ליצוק אותה נורמה אל-תוך מיסגרתה של דוקטרינה, עדיין אין בהן כדי להצדיק יצירתה של דוקטרינה. במעבדת-הכימיה ניתן לייצר תרכובות מתרכובות כימיות שונות ומשונות; ואולם עובדה זו, כשהיא לעצמה, לא תביאנו ליצירתה של תרכובת פלונית, אם אותה תרכובת לא תוכל להיות לנו לעזר ולשימוש כלשהו. קלסיפיקציה לשם קלסיפיקציה אין בה כל ערך (חוץ מערך דיאלקטי או דידאקטי), וכמותה היא אותה דוקטרינה שאף-היא לא נוצרה אלא לכבודה-שלה בלבד. בוודאי כך, אם אותה קלסיפיקציה או אותה דוקטרינה אינן עולות בקנה אחד עם עקרונות, עם דוקטרינות ועם כללים אחרים במשפט. השאלה הנשאלת בענייננו היא, איפוא, זו: האם דוקטרינת "עבירת-השרשרת" - או דוקטרינת העבירה "רבת-הפריטים" - עשויות הן השתיים, או אחת מהן, להצדיק את קיומן בשיטת המשפט, או אולי אין הן יפות אלא לשיעורים של דיני עונשין באוניברסיטה? "עבירת-השרשרת" 7. בחוות-דעתי בערעור - וממנה אין אני חוזר בי - נדרשתי לדוקטרינה של עבירת-השרשרת שנולדה והתפתחה בקונטיננט, והחלתי אותה על ענייננו. על דרך זה נמצא לי כי העותר לפנינו (המערער בערעור) עבר את מיקצת העבירה בישראל. כך נתפש העותר ברשת דיני העונשין הישראלית, וכך אף הורשע - בראשית בבית-המשפט המחוזי ולאחר מכן לפנינו בערעור. באומרי את שאמרתי על עבירת-השרשרת, סמכתי עצמי על כתביו של פרופסור שניאור זלמן פלר - ציטטתי מדבריו באריכות - וממנו למדתי למשפט ישראל. בעקבות פסק-הדין בערעור פירסם פרופסור פלר מאמר בשם "'עבירת-השרשרת', מהותה" (משפטים כט (תשנ"ח1998-) 529, ובו הביע שביעות-רצון מאימוצה של הדוקטרינה במשפט ישראל. 8. יחד-עם-זאת, ומתוך שפטור בלא כלום אי-אפשר, מצאנו במאמרו של פרופסור פלר כמה דברי-ביקורת על כי במקומות אחדים בחוות-דעתי סטיתי מדרך-הישר של הדוקטרינה. כך, למשל, מצביע פרופסור פלר על אמירה שאמרתי (בפיסקה 14 לחוות-דעתי), ולפיה: "עבירת-שרשרת נדמית היא למחרוזת אבנים המושחלות זו-ליד-זו על פתיל אחד. הפתיל הוא 'הצד המנטאלי' של עושה המעשים, ועליו מושחלים המעשים הרעים, הן האבנים המכוערות. השחלתן של אותן אבנים על הפתיל, זו-ליד-זו, היא היוצרת את המחרוזת - את העבירה הכוללת - בצד היותה עבירה של עבירות זו-ליד-זו." (ההדגשה אינה במקור - מ' ח') פרופסור פלר מסתייג מהמלים האחרונות (אותן הדגשתי עתה), הואיל ובהתאם לדוקטרינה: "עבירת-שרשרת אינה צבירה של עבירות ולא הקבצה של עבירות וגם לא אוסף או כלי קיבול של עבירות; היא סתם עבירה בלשון יחיד" (שם, 577; ההדגשה במקור - מ' ח'). במקום אחר בחוות-דעתי (בפיסקה 18) כתבתי כי "עבירת-שרשרת, הגם שמורכבת היא מעבירות הקיימות כל אחת מהן לעצמה, רואים אותה כעבירה אחת" (ההדגשה אינה במקור - מ' ח'). פרופסור פלר מתרעם על התבטאות זו וכך הוא שואל: "כלום אין כאן משום דבר והיפוכו, ריבוי עבירות בתוך עבירה בלשון יחיד?" (שם, 557). עוד כתבתי בחוות-דעתי, באותו הלוך-חשיבה, כי: "פיצול המערכת הנמשכת והולכת לשיחות-סחיטה העומדות כל אחת ברשות עצמה, הינו אפשרי, כמובן, ואפשר כי במקום זה או אחר יתעורר הצורך לעשות כן." גם בקוראו דברים אלה, כך אני משער, וכ"נציגה" של הדוקטרינה מן הקונטיננט, עלו אותות של אי-שביעות רצון על פניו של פרופסור פלר. 9. פרופסור פלר הוא, כדרכו, אבן-צור של טהרנות (פּוּרִיזְם): על עומדו יעמוד לא-ימוש. וממקומו ינזוף בכל הסוטים מן-השורה. "עבירת-שרשרת" הינה - על-פי הדוקטרינה הקונטיננטלית - עבירה אחת, מעשה-מיקשה, ואין היא "קובץ" של עבירות. על-פי הדוקטרינה, מדמה עצמה עבירת-שרשרת למעין מושבה סימביוטית של אורגניזמים אשר אפשר יכולים היו לחיות, כל אחד מהם, לעצמו, אך מרגע שהתאחדו למושבה שוב אין קיום לאחד מהם בלא הזולת. אם אמנם עבירת-השרשרת, כהגדרתה, היא מעשה מיקשה - שואל פרופסור פלר בתמיהה וברטינה - כיצד זה שמדברים אנו ב"צבירה של עבירות זו-ליד-זו", שעה שאין ענייננו כלל ב"עבירות" אלא בעבירה אחת? כיצד זה שתיארנו את עבירת-השרשרת כעבירה "[]מורכבת... מעבירות הקיימות כל אחת מהן לעצמה"? תהא-אשר-תהא דרך היווצרותה של עבירת-השרשרת - מרעים פרופסור פלר בקולו - מרגע היוולדה שוב אין קיום עצמאי לכל אחד ממרכיביה. עבירת-השרשרת הינה "תרכובת" - "תרכובת", להבדילה מ"תערובת" של עבירות - לאמור: צירוף של מעשים או מחדלים אשר היו, כל אחד מהם לעצמו, עבירות לולא נבלעו ב"תרכובת", אך מרגע היבלעם בתרכובת איבדו את זהותם העצמית. וידענו, כהסברו של אבן-שושן, כי "לתוצר [התרכובת] תכונות חדשות ושונות מאלו של המרכיבים". מים הינם תרכובת של שתי יחידות מימן ויחידת חמצן אחת. ואולם מים הינם מים. אין הם מימן וחמצן. כיוצא במים היא עבירת-השרשרת, שלאחר היותה שוב אין קיום עצמאי לכל אחד מיחידותיה. 10. יסוד מהותי הוא, איפוא, בדוקטרינה הקונטיננטלית של עבירת-השרשרת - ועליו מתופף פרופסור פלר בכל-עוז - כי אובד ייחודן של החוליות בשרשרת, מִיטַשטשת עצמיותם של המעשים הבודדים, נמחקת זהותן ואישיותן של העבירות היחידות. בקונטיננט, כמסתבר, שוכן יסוד זה של מיקשה-אחת בליבה של הדוקטרינה, ובלעדיו הדוקטרינה היתה-כלא-היתה. והנה, בניגוד לעקרון זה השורר בקונטיננט, היתרתי אני לעצמי לראות את דוקטרינת עבירת-השרשרת כדוקטרינה בת פני-יאנוס: מעבר מזה דוקטרינה נוקשה כבקונטיננט, ומעבר מזה - בה-בעת, ועל-פי הצורך והעניין - כבת-פיצול לחוליותיה. על-כך נוזף בנו פרופסור פלר תוך שהוא מביע תקווה כי קולמוסנו פלט שגגה. 11. אני מודה בעובדות ובה-בעת אני כופר באשמה. אמרתי דברים שאמרתי, אך לא סטיתי מן השורה. אכן, אם הדוקטרינה של עבירת-השרשרת, היא גופה, מעשה-מיקשה היא - ממש כשם שעבירת-השרשרת אף-היא, על-פי אותה דוקטרינה, מעשה-מיקשה היא; ואם בה-בעת כופה היא עצמה עלינו; פשיטא שאין אנו רשאים, אף לא נוכל, לפרקה לגורמים. זו היא אמנם דעתו של פרופסור פלר. בקבלו על עצמו את הגדרתה הנוקשה של הדוקטרינה, מחזיק הוא בה בחוזקה לניתוח ולתקיפה, ומוסיף הוא ומחיל אותה על ענייננו. ואולם אני, שלא כפרופסור פלר, לא הייתי נכון לעת כתיבת פסק-הדין בערעור - ואינני נכון אף כיום - לקבל על עצמי ללא-תנאי ולהחיל על ענייננו את הדוקטרינה הקונטיננטלית, כמות-שהיא ובנוקשותה הפורמלית, משל נכפתה עלינו הר-כגיגית. ראשית לכל, החוק לא כפה עלינו דוקטרינה זו, ולא ידעתי מה טעם נחייב עצמנו מרצוננו בדבר שלא חוייבנו בו. שנית, הדוקטרינה - ככל דוקטרינה - אין היא אמורה לשמש בידינו אלא כלי-עזר לאנליזה, לפירוש, להבנה, לעשיית משפט צדק. ואולם בו-ברגע שהדוקטרינה תבקש להתגדל עלינו, נעמידנה על מקומה. "היתפאר הגרזן על החוצב בו, אם יתגדל המשור על מניפו?" (ישעיהו י טו). אם כך תתגדל הדוקטרינה עלינו, תידמה היא בעינינו לעבד כי ימלוך ולשפחה כי תירש גבירתה. ואולם אנו הננו המלך והגבירה, ואילו הדוקטרינה היא העבד והשפחה. כך היה וכך יהיה. 12. אותה לשון-כפל שנקטתי בחוות-דעתי בערעור - על עבירה מעשה-מיקשה ובה-בעת על פירוק העבירה לגורמיה, עבירות-עבירות - מצביעה על אי-נחת שחשתי באימוצה של דוקטרינת עבירת-השרשרת בנוקשותה הקונטיננטלית המקובלת. אכן, דעתי היתה - ונותרה - כי דוקטרינה זו יכולה, וראוי לה, כי תהא לנו לעזר, אך לא חייבנו עצמנו - ואף לא יהא זה ראוי - כי נאמצה לנו מעשה-מוכני, על כל תגיה ובנוקשות שזכתה לה. אינני רואה כל טעם טוב - לא טעם-שבדוקטרינה ולא כל טעם אחר - לכוף ראשי לפני דוקטרינה-מִנֵּכָר, ולבולעה על קירבה ועל כרעיה. אנו הם יוצרי הדוקטרינה במשפט ישראל, ואנו הם אלה שיקבעו את גדריה ואת תוכנה. 13. כללם של דברים: בחוות-דעתי בערעור סמכתי עצמי על עבירת-שרשרת קונטיננטלית, אך עשיתיה והפכתיה עבירת-שרשרת-נוסח-ישראל: גם כעבירה מעשה-מיקשה וגם כעבירה הניתנת לפירוק לחוליותיה. פרופסור פלר רוגז על-כך, ואילו אני אדחה את הביקורת. לא נמצאה לי כל מניעה להתאמתה של הדוקטרינה למקומנו, לפי הצורך והעניין. על דוקטרינות ועל כללי-משפט המתנגשים אלה-באלה - "עבירת שרשרת" וה"עבירה רבת-הפריטים" 14. חברי הנשיא ברק מטיח ביקורת במיבנה המשפטי של עבירת-השרשרת במתכונתה הנוקשה. לא עוד, אלא שמצביע הוא על ביקורת שנמתחה על הדוקטרינה בקונטיננט עצמו, מקום הולדתה. לדעתו, לאור "אופייה המונוליטי" של עבירת-השרשרת, ספק אם ניתן להכיר בה בגדר דיני העונשין שלנו בלא הוראת-חוק מפורשת. עוד אומר הוא, כי "היבטים שונים של התורה הקונטיננטלית בדבר עבירת-השרשרת" נוגדים מטרות ותכליות שונות של המשפט הפלילי. בחינת הדברים מקרוב תלמדנו, כי הביקורת מכַוונת עצמה אל אותו יסוד שאף אותנו לא השביע נחת, לאמור, אל אותו יסוד נוקשה העושה את עבירת-השרשרת - אחת ולתמיד - עבירה אחת, תוך האבדת עצמיותן של כל אחת מיחידותיה כמעשי-עבירה לעצמם. אכן, גם אני סברתי - כפי שעולה מחוות-דעתי בערעור, ושלא לרצונו של פרופסור פלר - כי בהיבטים מסויימים בה, ובהחלתה הכפויה על סוגי-אירועים אלה ואחרים, עשויה הדוקטרינה בנוקשותה לגרום לנו אי-נחת. מטעם זה אף אמרתי בחוות-דעתי בערעור דברים שאמרתי, ולא אחזור על הדברים. שבענו וכמעט לא הותרנו. 15. מוסיף חברי הנשיא ואומר, כי הדוקטרינה הקונטיננטלית של עבירת-השרשרת בנוקשותה "אינה עולה בקנה אחת עם דינים לבר-פליליים שיש להם השלכה על המשפט הפלילי". לדוגמה מביא הוא התנגשות אפשרית בין הדוקטרינה לבין דיני ההתיישנות. דוגמה נוספת: התנגשות אפשרית בין הדוקטרינה לבין חנינה כללית. מסקנתו הסופית היא, שעלינו לדחות את הדוקטרינה של עבירת-השרשרת (בגירסתה הנוקשה), אך באשר אין ביכולתה לשלב עצמה במשפט ישראל. בלא שאני כופר במסקנה הסופית - בנושא זה אדבר בהמשך דבריי - ברצוני להעיר כמה הערות מן הבחינה היוריספרודנטית. דומני כי שומה עלינו לְשַכֵּן את הביקורת במקומה הראוי, שאם-לא-כן ייטשטשו המושגים ועלולים אנו לאבד את דרכנו. אסביר ואפרש. 16. עלינו להבחין הבחן-היטב בין קביעתה של דוקטרינה - באשר היא - לבין יישומה של דוקטרינה על מערכת עובדות זו או אחרת. כפי שאמרנו בדברינו למעלה, לא ניצור דוקטרינה אך לשם מעשה היצירה בלבד. יחד-עם-זאת, נשמור שלושה אלה בליבנו, נשמור ונזכור היטב: ראשית לכל, אין כל רע בנוקשותה של דוקטרינה פלונית, כל-עוד אין היא כפויה עלינו, וכל עוד ההחלטה היא בידינו אם נחיל - או אם לא נחיל - אותה על מערכת מסויימת המונחת לפנינו להכרעה בה. משכך הוא דין, שוב אין כל רע בקיומם של יסודות נוקשים בגופה של דוקטרינה. שנית, כפי שנראה עוד להלן, אין כל כורח אפריורי לפרש דוקטרינה פלונית כדוקטרינה נוקשה דווקא. יהא אשר יהא הדין בקונטיננט - או בארצות אלו ואחרות בו - דרכו של המשפט המקובל היתה מאז-ומעולם הדרך הפרגמטית. וכאימרתו העל-זמנית של אוליבר וונדל הולמס: “The life of the law has not been logic; it has been experience”: Oliver Wendell Holmes, The Common Law, 1 (Boston, 1881). ראוי לנו, איפוא - כאזרחים של המשפט-המקובל-נוסח-ישראל - כי נעשה ככל-הניתן לפירושן של דוקטרינות כדוקטרינות גמישות המתאימות עצמן לזולתן והנכונות לוותר במקום שניתן וראוי לוותר. דבר שלישי: שימוש נדיר בדוקטרינה אך באשר שימוש נדיר הוא, לא יצדיק מחיקתה או אי-הכרה בה מכל-וכל. גם אם נידרש לדוקטרינה - יהא שמה אשר-יהא - לא לעיתים תכופות, ראוי שנשמור אותה לעת-מצוא. נגר יחזיק בבית מלאכתו - תלוי על וו - כלי-עבודה פלוני, גם אם יעשה שימוש באותו כלי לעיתים רחוקות. אפשר, אמנם, שהנגר ישתמש בכלי אך לעתים רחוקות, אך באותן פעמים רק אותו כלי יצלח. מטעם זה אף תולה הכלי על מקומו, ממתין לשעתו. 17. יתר-על-כן: מעשה-שבכל-יום הוא, שכללי משפט מתנגשים או נדמים בעינינו כמתנגשים אלה באלה, משל היו ניצוצות המתרוצצים אנה-ואנה בחלל נתון. בכל מקום של התנגשות נתייצב אנו השופטים, ונעשה ליישוב המחלוקות: לצימצום תחום פרישתם של כללים, להכרעה ידו של מי תהא על העליונה וידו של מי תהא על התחתונה, למציאת "מודוס ויוונדי" להמשך קיום. במקום זה יתפשו מקום-כבוד כללי-הפרשנות של "חוק מיוחד" ו"חוק כללי", "חוק מאוחר" ו"חוק מוקדם", חוק-על וחוק מן-המניין, ועוד כיוצא באלה כללי-פרשנות שנועדו לגישור ולפישור. במעשה מורכב זה בביקעות-מריבה, אפשר נורה גם על ביטול כללים - או על אי-הכרה בהם מתחילה - ואולם כך נעשה רק אם יימצא לנו כי כלל פלוני (כגון הדוקטרינה של עבירת-השרשרת) הינו איש-ריב ואיש-מדון לכללים רבים יתר-על-המידה, עד שייקל להרחיקו מעלינו - כשכן רע המציק לכל שכניו - מאשר להשלים עם קיומו בידיעה כי יוסיף ויטרידנו חדשות-לבקרים. 18. בענייננו-שלנו, עדים אנו להתנגשות. דוקטרינת עבירת-השרשרת במקורה, בקונטיננט, מכילה יסוד של מעשה-מיקשה, ואילו אנו, מוצאים אנו קושי ומיכשול דווקא באותו יסוד. האומנם קיומו של אותו יסוד נוקשה חייב להוליכנו אל-מסקנה כי נפסול את הדוקטרינה מכל-וכל? 19. אם יאמרו לנו כי חייבים אנו לקבל את הדוקטרינה (הנוקשה) כמות-שהיא - כי שומה עלינו להרכיב את הדוקטרינה עטרה לראשנו ולהלך עימה, בנוקשותה, כל העת - כי-אז נדחה אותה מעל פנינו. חברי הנשיא עמד על קשיים אפשריים שהדוקטרינה תעמיד על דרכנו, ואני אוסיף כי נדמית היא כך בעיניי לאותו שכן רע שדיברנו בו. נקל לצפות קשיים לא-מעטים בשיכונה של הדוקטרינה בביתנו. בורכנו בקשיים משלנו, ומה לנו שנביא עלינו קשיים מנֵכָר? אכן, עבירת-השרשרת בנוקשותה הקונטיננטלית לא תסכון לנו - בחלקים בה - מטעמי דוקטרינה אפריוריים. החלתה ללא-פשרה של אותה מושבה סימביוטית - תוך מחיקת יחידיה - אינה שווה בנזק המלך. שכרה של הדוקטרינה - אם נאמצה לנו - ייצא בהפסדה. ואולם אין זו הדרך היחידה הפתוחה לפנינו. 20. כפי שאמרנו, אין כל כורח אפריורי כי נאמץ לנו את הדוקטרינה של עבירת-השרשרת כהגדרתה האחת והנוקשה דווקא, כמקובל בקונטיננט. רשאים אנו להתייחס לעבירת-השרשרת - על-פי הצורך והעניין - גם כהגדרתה הנוקשה גם כהגדרתה (נוסח ישראל) הלא-נוקשה; קְרָא: גם כעבירה מעשה-מיקשה גם כמיקבץ של עבירות בודדות הקשורות ביניהם קשר אינטימי. אם זו תהא עבירת-השרשרת במקומנו - לאמור: עבירת-שרשרת (נוסח קונטיננט) חסר יסוד הנוקשות - שוב לא תימצא מניעה להכרה בה. כך, אמנם, עשיתי בחוות-דעתי בערעור, ועל דעתי אעמוד. כעולה מחוות-דעתי בערעור - אף שהדברים אינם מפורטים - ומטעמים שחברי הנשיא מוסיף ומפרט בחוות-דעתו עתה, אין ספק בדעתי כי הדוקטרינה בלבושה הגמיש מצדיקה את קיומה במשפט ישראל. לא זו בלבד שמתארת ומתמצתת היא תופעות שכיחות של עבריינות, אלא שמקלה היא עלינו ניתוח ומוליכה היא אותנו אל הבנה מעמיקה יותר של אותן תופעות. 21. ואחרי אומרנו כל דברים שאמרנו, דומני שראוי לנו כי נשמור בגנזינו - לעת-מצוא - את עבירת-השרשרת בגירסתה הנוקשה, כאותו כלי-מלאכה של נגר הממתין לשעתו. נמחיש דברינו בדוגמה. הנה הוא "אוצר-הצאר" - כך ידוע הוא בפי-כל - ובו כתרים, עדיים, אבנים טובות, טבעות זהב ושאר שכיות-חמדה. פלוני תיחבל תחבולות וגנב את האוצר בכמה מעשי-משיכה עד שהעביר אותו כולו לרשותו. כך אירע אף לאוסף כתבי-גלילאו, שאלמוני שם ידו עליו והעלימו. ניתן להאשים את פלוני ואת אלמוני בעבירה רבת-פריטים או בעבירות רבות ("ריבוי עבירות"), בעניינם של כל אחד ואחד מפריטי "אוצר-הצאר" ומאוסף כתבי גלילאו. ואולם האשמה זו לא תתאר את עוצמת העבירה במובנה המהותי. שכן פלוני לא גנב אך כתר ועוד כתר, עדי ועוד עדי מאוצר-הצאר; ואלמוני לא גנב כתב-יד ועוד כתב-יד מכתבי גלילאו. פלוני גנב את "אוצר-הצאר" ואלמוני גנב את אוסף-כתבי-גלילאו. "אוצר-הצאר" הוא אחד, יחיד ומיוחד, וכן הוא אוסף-כתבי-גלילאו. מדוע לא נתאר את המעשה העברייני כצלמו וכדמותו, קְרָא: כעבירת-שרשרת מעשה-מיקשה? מדוע לא ילך הדין אחר המעשים ויקרא להם בשם-ובתואר כראוי להם? והרי רק כך ניתן לתאר את "הערך המוסף" - שמא נאמר: את הערך הסִינֶרְגֶטִי - של מהות מעשה הגניבה. וגם אם רק למקרים מעין-אלה נשמור את הדוקטרינה של עבירת-השרשרת - דיינו. אמרנו, ונחזור: הדוקטרינה אינה כופה עצמה עלינו. בה-בעת, לא ידעתי טעם ראוי שלא נשמור אותה בגנזינו לעת-מצוא. 22. נחזור לעבירת-שרשרת-נוסח-ישראל. כפי שראינו וקראנו, נוקשותה של דוקטרינת עבירת-השרשרת-נוסח-הקונטיננט טרדה את מנוחתו של חברי הנשיא עד שהחליט כי לא נביאה אל קהלנו. ומשדחה את הדוקטרינה מעל פנינו, העלה תחתיה את העבירה "רבת-הפריטים". מעלתה העיקרית של דוקטרינה זו היא בהיעדר יסוד הנוקשות בה, לאמור, אותו יסוד המאפיין את עבירת- השרשרת-נוסח-הקונטיננט ואשר בגינו לא היתרנו לדוקטרינה (הנוקשה) להיכנס למשפט ארצנו. ואולם מה הם מאפייניה החיוביים של דוקטרינה זו, ומה מבדיל אותה מדוקטרינת-השרשרת-נוסח-ישראל? 23. בנושא זה של "עבירת-שרשרת" ו"עבירה רבת-פריטים" - הוא הדין בכל מושגים אחרים במשפט - שומה עלינו להישמר שלא נלך שבי אחרי מלים ומושגים, והרי אלה אין להם משל-עצמם ולא-כלום. מושגים כ"עבירת-שרשרת", "עבירה רבת-פריטים", "ריבוי עבירות" - ככל מושגים אחרים במשפט - אין הם נושאים בגופם אלא אותן משמעויות שאנו מזריקים בהם. אומר אני דברים אלה, דווקא בשל אותו מעבר שאנו מתבקשים עתה לעבור, מ"עבירת-שרשרת" ל"עבירה רבת-הפריטים". בחינת הדברים מקרוב תלמדנו, כך דומה עלי - אפשר להפתעתנו - כי העבירה רבת-הפריטים זהה, בעיקריה, לעבירת-השרשרת-נוסח-ישראל, לאמור: לעבירת-השרשרת-נוסח-הקונטיננט לאחר שסילקנו מהגדרתה של זו האחרונה את יסוד מעשה המיקשה. עברנו מחדר אל חדר ומצאנו עצמנו באותו חדר עצמו. וגם אם אין זו אותה דוקטרינה ממש, כי-אז דוקטרינה-אחות היא, בת לאותם אם ואב. אכן, דעתי היא כי למעט בנושאים שוליים ומישניים, הדוקטרינה (הגמישה) של העבירה רבת-הפריטים, הינה - בעיקרה - דוקטרינת-השרשרת (הנוקשה), למעט היבטה הנוקשה (במובן זה אני מסכים לדעתו של חברי, השופט אור - כמותו חברי השופט מצא - באומרו על דוקטרינת-השרשרת ועל העבירה-רבת-הפריטים כי "הדמיון בין שני מושגים אלה רב" וכי "מדובר... בתורות אשר הבסיס להן דומה עד מאוד"). יהיו מי שיאמרו - אני מכַוון מבטי אל עבר הטַהֲרָנִים (פוריסטים) - כי על דרך זה של שלילת עבירת-השרשרת, והכרה - בה-בעת - בעבירה רבת-הפריטים, עיקרנו את הדוקטרינה של עבירת-השרשרת והפכנוה להיותה דוקטרינה סטרילית נעדרת כל-משמעות משפטית. כי תחת דוקטרינה טהורה ונקיה הבאנו אל המחנה דוקטרינה היברידית חסרת כל אישיות משל-עצמה. אפשר כך. ואולם מצב זה עדיף, דומה עלינו, על כניעה ללא-תנאי לדוקטרינה הנוקשה, כמו המחוקק כפה אותה עלינו. ועל דרכנו ייאמר: תוכו אכל - קליפתו זרק. 24. משהיגענו לכאן, יימצא לנו כי דברי ביקורת המוטחים בדוקטרינה של עבירת-השרשרת - למעט יסוד הנוקשות - ניתן להטיח גם בדוקטרינה של העבירה רבת-הפריטים; אלא שזו הפעם, ובשל אופייה הגמיש והנוח של העבירה רבת-הפריטים, להבדילה מאופייה הנוקשה והמקשה של עבירת-השרשרת, תהא מלאכתנו קלה. 25. לסיום ולהשלמה נאמר, כי יש להגדיר במדוייק את גדריה של העבירה רבת-הפריטים. כך, למשל, ספק אם רצח של בני-אדם נוכל לראות בו עבירה "רבת-פריטים". אדם אינו "פריט", ורצח בני-אדם אינו עבירה רבת-פריטים. בפרשת פופר נ' מדינת ישראל (ע"פ 1742/91; טרם פורסם) עמדתי על-כך ולא אוסיף. הוא הדין, כמשל נוסף, בעבירת גניבה רבת-פריטים (עבירת-שרשרת- נוסח-ישראל?) הפורשת עצמה על-פני תקופה ממושכת, להבדילה מסידרת-עבירות של אב המתעלל בביתו הקטינה - עושה בגופה מעשי-מין - במשך שנים. אכן, הדרך עוד ארוכה לפנינו. ואולם עובדה זו, כשהיא לעצמה, לא תרתיע אותנו - לא יהיה זה ראוי כי תרתיע אותנו - מאימוצה של הדוקטרינה. אני מקבל עלי את הדוקטרינה של העבירה רבת-הפריטים, אם תרצה: את הדוקטרינה של עבירת-השרשרת-נוסח-ישראל, קְרָא: עבירת-השרשרת-נוסח-הקונטיננט לאחר שעשינו בה ניתוח לשינוי המין והשם, ניתוח שסילק מגופה אותו יסוד העושה את יחידיה למעשה-מיקשה. הדוקטרינה ראויה לנו ואנו ראויים לה. ולענייננו-שלנו: הקשר האינטימי בין הפריטים - אותו פתיל עליו חרוזים החרוזים המכוערים - יביא את העותר אל-תחת סמכותו של בית-המשפט. כך ראוי כי נעשה. זו דעתי. 26. לסיכום: הדוקטרינה של עבירת-השרשרת למעט היסוד הנוקשה בה (עבירת-השרשרת-נוסח-ישראל) - בין בשמה זה בין בשמה האחר: עבירה רבת-פריטים - הינה דוקטרינה ראויה, ונכון כי נאמצנה לנו. הדבר אף אינו צורך תיקון בחקיקה. כל אחד מפריטיה של העבירה רבת-הפריטים, ניתן לראות בו, בנסיבות מסויימות, עבירה לעצמה, אך לא נמצא לי כי אסורים אנו לקשר בין פריטיה של העבירה רבת-הפריטים. כל פריטיה של העבירה רבת-הפריטים שרוכים הם על שרוך אחד, ונדמית היא העבירה בעינינו למיסדר עורפי של זחלי-טַוָואי-התהלוכה ("תולעי-דוב"). לא נמצאה לי כל מניעה משפטית להכיר בדוקטרינה זו, לא מבחינת שלטון החוק ולא מכל בחינה אחת. הדוקטרינה תשמש לנו כלי-עזר ראוי, ובענייננו תביא את העותר אל סמכות שיפוטו של בית-משפט בישראל. 27. אשר לחשש מלחמה כי תפרוץ בין דוקטרינת העבירה רבת-הפריטים לבין דוקטרינות או כללים אחרים במשפט: אל יֵירך לבבנו. כפי שאמרנו, התנגשויות בין כללים ודוקטרינות הינו מחזה תדיר בשדה המשפט. הורגלנו בשכמותן והיכשרנו עצמנו לטפל בהן. מלחמת דל"ת בדל"ת כי תפרוץ - מלחמת דוקטרינה בדוקטרינה - נדע להשכין שלום בה כשם שידענו להשכין שלום במלחמת-כללים במשפט. 28. בחיבורנו המשותף על דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין; ג' טדסקי - עורך, מהדורה שניה, ירושלים, תשל"ז1976- 74 ואילך), העליתי סברה כי הדוקטרינות המנויות בפקודת הנזיקין - והחלות על העוולות המנויות בפקודה - תחולנה גם על כללי-משפט לבר-הפקודה, אם כללי-משפט הם שניתן לתארם כ"עוולה" מבחינה פונקציונאלית. האם פירוש הדברים הוא שהדוקטרינות המנויות בפקודת הנזיקין תחלנה עצמן - לעולם ובכל מקרה - על כל "עוולה" לבר הפקודה? שאלתי, והשבתי בשלילה. וכך כתבתי (שם, 82-81): "אם תתקבל הסברה הגורסת שהדיבור 'עוולות' בפקודה משמש קונצפציה בדיני מדינת ישראל, אין ללמוד מכאן שכל עילת תובענה שיסודה בדבר חקיקה פלוני, ושניתן לתארה כ'עוולה', תישלט מעשה-מוכני ע"י הדוקטרינות שיצרה הפקודה. נראה לנו, כי בכל ענין וענין יהא עלינו לבדוק היטב אם החלתה של דוקטרינה פלונית מהפקודה מתיישבת עם יסודותיה, עם מהותה, עם בניינה של העוולה שבה מדובר, ועם המסגרת שבה היא נמצאת. נפרש את הדברים כך: אם בחוק היוצר את עילת התובענה שבה מדובר, תימצא הוראה מפורשת, המוציאה אפשרות החלתה של דוקטרינה פלונית - פשיטא שאותה דוקטרינה לא תתפוש לענין אותו מעשה. כל שבאנו לומר הוא, שרשאים אנו ללמוד כוונה זו אף מכללא. כמובן שהדברים אמורים הן בדין מאוחר לפקודה והן בדין קודם לה. מכאן, באותם מקרים שבהם יהא חשש לעירוב תחומים, לא תחול דוקטרינה פלונית שבה מדובר." ראו עוד: ע"א 804/80 Sidaar Tanker Corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393, 442-440 (מפי השופט ברק) ו445- (מפי הנשיא שמגר). דרך אגב: סברה שהעלינו באשר לדין הנזיקין היתה לחוק חרות בדין העונשין מאז תוקנה פקודת החוק הפלילי, 1936, בשנת תשכ"ה1965-, והוסף לה סעיף 3א. כיום מצאה ההוראה מישכנה בסעיף 34כג לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ולפיו "באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הוראות החלק המיקדמי והחלק הכללי גם על עבירות שלא לפי חוק זה." מאותה סוגיה של הדוקטרינה בנזיקין נביא לחם לביתנו: בכל התנגשות של דל"ת בדל"ת - כך אף בהתנגשות העבירה רבת-הפריטים בדוקטרינה אחרת במשפט - נבדוק את הדברים לגופם, תוך שנבחן את עוצמתן היחסית של הדוקטרינות ביחסן זו-אל-זו. כך בהתיישנות, כך בחנינה, כך בסיכון כפול, כך בסמכות אקסטרה-טריטוריאלית, כך בשינוי חוק וכך בכל דוקטרינה ודוקטרינה. וגם אם נתקשה לעיתים, לא ירחק הדבר מאיתנו. העבירה רבת הפריטים ועקרון החוקיות 29. חברי השופט אור - וכמותו חברי השופט מצא - מטריד אותם עקרון החוקיות. לסברתם, "יצירתה" של דוקטרינת העבירה רבת-הפריטים בהלכה נוגדת את עקרון החוקיות. חברי השופט אור אף מרחיק-לכת ואומר, כי קביעתה של הדוקטרינה בהלכה נוגדת את הוראות חוק יסוד: חופש האדם וחירותו. ומסקנתו: מטעם זה בלבד של פגימה בעקרון החוקיות, לא נוכל לאמץ אל משפטנו - על דרך ההלכה - את הדוקטרינה של העבירה רבת-הפריטים. לו סברתי, כחברי, כי בהילכת העבירה רבת-הפריטים נפגם עקרון החוקיות, כי-אז הסכמתי למסקנתו. אך מתוך שאינני סובר כמותו, ממילא לא אהיה שותף למסקנתו. 30. שלא כחברי, אין אני סבור כי דוקטרינת העבירה רבת-הפריטים משנה, במישרין - או אף בעקיפין - מן הדין הפלילי המהותי. דוקטרינה זו, לדעתי, בת היא להגיון הפשוט ולשכל הישר, ובהיותה מה שהיא, אין היא אלא כלי-עזר להחלתו של הדין הפלילי המהותי. טול לדוגמה אדם החובט ומכה בזולתו חזור וחבוט חזור והכה: בראשו, בידיו, ברגליו, בחזהו ובגבו. כל חבטה וכל מכה מאלו החבטות והמכות - כל אחת מהן - הינה עבירה לעצמה. ניתן - באורח תיאורטי - להגיש בגין כל אחת ואחת מאלו המכות והחבטות כתב אישום לעצמו, או, לחלופין, כתב אישום אחד בן מספר אישומים, כמספר החבטות והמכות. ואולם, תובע שכך יעשה יישלח לביתו אחר-כבוד, תוך שיתבקש לחזור ולשְנות שיעור בדין העונשין ובניסוחם של כתבי אישום. כל החבטות והמכות אשר הונחתו על הקורבן - ללא-הרף, בזו-אחר-זו - יראו אותן כעבירה אחת של פגיעה בגוף הקורבן (סוג העבירה אינו לענייננו עתה), ועל דרך זה אף ינוסח כתב האישום. הנה-היא עבירה רבת-פריטים, ואיש לא יאמר - אף לא יעלה בדעתו לומר - כי נוגדת היא את עקרון החוקיות. הוא הדין במקום בו כולא פלוני את זולתו, שלא כדין, מספר ימים, ובאותו פרק זמן מתעלל הוא בו בדרכים מדרכים שונות. גם כאן תסווג העבירה כעבירה רבת-פריטים, ופלוני יואשם בעבירה ("נמשכת") של כליאת-שווא ובעבירה ("רבת-פריטים") של פגיעה בגוף האדם. גם כאן לא יעלה איש בדעתו כי הדוקטרינה - דוקטרינת העבירה רבת-פריטים - נוגדת את עקרון החוקיות. 31. נניח עתה כי אותה כליאת-שווא ואותה התעללות, תחילתן היתה מחוץ לתחומי השיפוט; כי סופן היה בתחומי השיפוט; וכי משכו עצמן על-פני תקופה ממושכת. יגעתי ולא מצאתי מה בין מקרה זה לבין המקרים שציינתי בתחילת דברינו, ולא ידעתי במה ייפגע עקרון החוקיות אם יועמד העבריין לדין בגין מעשהו הרע כולו - למתחילתו ועד סופו - כמעשה עבירה ש"מיקצתו" בוצע בתחומי השיפוט של ישראל. 32. שלוש הדוגמאות שהבאנו מציגות לפנינו - כל אחת מהן לעצמה - אותו סוג מקרים של עבירות רבות-פריטים. ההבדל ביניהן אינו אלא במשך הזמן שעבר בין מעשי-העבירה: במקרה הראשון משך הזמן היה של שניות, אולי דקות; במקרה השני משך הזמן אפשר היה ימים; במקרה השלישי משך הזמן יכול שהיה שבועות. יחד-עם-זאת, היותם של כל המעשים בני תוכנית אחת, ובואם ברצף בזה-אחר-זה, יכולים שיעשו אותם; ראויים שיעשו אותם; ואף עשו אותם, עבירה אחת. ובלשונו של פרופסור פלר על מקרה בו מקבל אדם בטענות-שווא, מידי חודש בחודשו, קיצבה מן הרשות המוסמכת, דוגמה שחברי הנשיא ברק אף הוא נדרש לה (ש' ז' פלר, יסודות בדיני העונשין, פיסקה 229, עמ' 224 (כרך ג', תשנ"ב 1992-): "[]שרשרת [המעשים] היא ביטוי מאוחד של כל החוליות המצמיחות עבירת מירמה אחת, מבחינת משמעותה המעשית, מעמדה המשפטי, חומרתה ומישקלה האנטי-חברתי וכבסיס לגיבוש התגובה הראויה של החברה לביצועה, על כל המיבנה שלה". כך יבין זאת אדם מן הישוב. כך אבין זאת אנוכי. אכן, בהתאם לצורך ולענין - ובמקרה המתאים - ניתן לפרק את המעשים הרעים חוליות חוליות, ולהגיש אישומים נפרדים בגין חוליות בודדות או הֶצְבֵּר של חוליות. ואולם אין הכרח שייעשה, לא כך ולא כך. עניין עניין וההכרעה שתיפול בו על-פי נסיבותיו. כך מורים אותנו ההגיון והשכל הישר, ובעקבותיהם נלך. 33. על כל אלה נוסיף ונאמר עוד זאת: כפי שראינו בדברינו למעלה, לא אחת תתחוללנה מלחמות של דל"ת בדל"ת - קְרָא: מלחמה בין שתי דוקטרינות מחייבות, כל אחת מהן, בשיטת המשפט - ולעת שפיטה איזו מן הדוקטרינות ידה תהא על העליונה, שומה עלינו ליתן דעתנו בין השאר, לעוצמתן היחסית של הדוקטרינות, ביניהן לבין עצמן. זאת ועוד: יש שדוקטרינה פלונית תסיג עצמה אחור מפני דוקטרינה אחרת - או מפני כלל פרטיקולרי אחר - לא משום שהדוקטרינה האחרת או הכלל הפרטיקולרי האחר עוצמתם רבה מעוצמתה של אותה דוקטרינה פלונית, אלא משום שדוקטרינה זו - מעיקרה, ועל פי עצם הגדרתה - אמורה להיסוג מפני דוקטרינות או מפני כללים הסותרים אותה (דוקטרינה "דיספוזיטיבית"). הדוקטרינה של העבירה רבת-הפריטים - ככל דוקטרינה אחרת - משייכת עצמה לאחד משני סוגי דוקטרינות אלה (אין הכרח שנחליט עתה גם בשאלה זו), והחלת העקרונות החלים על אחד משני סוגי המקרים תפתור בעיות של התנגשות המטרידות את חברי השופט אור. כך, למשל, שעה שהעבירה רבת-הפריטים בוצעה בחלקה במדינת-חוץ, ולפי הדין החל באותה מדינה קיים סייג לאחריות הפלילית בגין אותו מעשה עבירה. במקרה זה, אפשר שהדוקטרינה של העבירה רבת-הפריטים תסיג עצמה מפני הכלל האחר, ואפשר לא תסיג עצמה מפניו. שאלה זו תוכרע לעצמה - לאחר בחינת הדין והאינטרסים שלענין - ותהא אשר תהא ההכרעה בשאלה, עקרון החוקיות לא ייפגע אף לא בקצהו. לא נדון, כמובן, בכל הדוגמאות שמביא חברי השופט אור, ונספק עצמנו בחשיבה העקרונית שהעלינו. כשאני לעצמי, די לי בכך. מן הכלל אל הפרט 34. אשר לעובדות המקרה: בנושא זה לא אוכל להוסיף הרבה על דברים שאמרתי בחוות-דעתי בערעור. כן מסכים אני לכל דבריה של חברתי, השופטת ביניש, לרבות לפירושיה להוראות הסעיפים 184 ו216- לחוק סדר הדין הפלילי. לדעתי היתה לו לעותר הזדמנות סבירה ונאותה להתגונן מפני האישומים שהורשע בהם. כולנו היסכמנו כי העותר עשה בארצות-הברית מעשים העולים כדי עבירה. מעשיו בישראל יש לראותם ולפרשם על רקע אותם מעשי-חוץ, ואותם מעשי-חוץ צובעים את מעשי-ישראל בצבע שחור. העותר עבר את העבירות בהן הורשע, ובית-משפט בישראל קנה סמכות על מעשיו הרעים, הן אלה שעשה בארצות-הברית הן אלה שעשה בישראל. אם דעתי תישמע כי-אז נדחה את העתירה ונקיים את פסק-הדין שנתנו בערעור, הן לענין ההרשעה הן לענין גזר-הדין. ש ו פ ט השופט י' קדמי: 1. במסגרת הדיון בערעור, הצטרפתי, בסופו של דבר, לפסק דינו של חברי הנכבד השופט חשין וכך הנני עושה גם עתה. כמו השופט חשין גם אני סבור: כי לבית המשפט בישראל סמכות לדון בעבירות שבצע העותר בארצות הברית; וכי היתה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן, במשמעות שיש למושג זה בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב1982-. 2. עם זאת רואה אני להעיר הערות הבאות: א. סדרת מעשי האיום - "עבירה אחת" לענין סמכותו של בית המשפט (1) הנשיא נקט בפסק דינו במושג "עבירה-רבת-פריטים" במקום המושג "עבירת שרשרת" שננקט על ידי בערעור. מושג זה נראה לי בהיר יותר, באשר יש בו כדי להדגיש שהמדובר בשורה של מעשים שכל אחד מהם מהווה, כשלעצמו, עבירה "עצמאית", במובן זה, שפורמלית ניתן להביא לדין בגינה בנפרד. (2) מקובלים עלי דבריו של חברי השופט א. גולדברג לפיהם: השאלה מתי יש להשקיף על מכלול של עבירות כ"עבירה אחת רבת פריטים" ומתי יש לראות כל עבירה ועבירה כעומדת בפני עצמה, "תיחתך בסופו של דבר על פי מבחן השכל הישר"; וזאת, על פי שיטתו של הנשיא לפיה - כדברי חברי השופט א' גולדברג - "הגישה אל העבירה רבת הפריטים תהא... פרגמטית", בהתאם לענין שבו היא נדרשת. ההכרעה, בהקשר מסוים, לפיה יש להתיחס אל מכלול של מעשים כאל "עבירה-אחת-רבת-פריטים", אינה אומרת שכך יש להתייחס אל אותו מכלול גם בהקשר אחר. במקרה דנא, מתבקשת ההתיחסות בקשר למשמעותה של "עבירה", לענין סמכותו של בית המשפט לדון בעבירת פנים; הא ותו לאו. (3) כפי שקבעו גם חברי, המדובר במקרה שבפנינו ב"מסכת אחת" של מעשי איום רצופים, הנעוצים בעילה אחת והמכוונים להשגת תכלית אחת; והפרדה ביניהם לענין סמכותו של בית המשפט כאמור, הינה על פניה מלאכותית ומעוותת את המציאות. אכן, מעשי האיום שמדובר בהם הינם מעשים "נפרדים" מן ההיבט של הזמן והמקום. ברם, למעשה, מהווה כל אחד מהם חלק אינטגרלי של האיום הבסיסי, שהיה מכוון לסחיטת המתלונן; והתמונה הכוללת שמציגים מעשי האיום האמורים, היא תמונה של איום "אחד", המשתקף בסידרת "גילויים" נפרדים. (4) לתכלית האמורה - קרי: סמכותו של בית המשפט לדון במכלול האיומים - מחייבים, לטעמי, ה"שכל הישר" ו"הגישה הפרגמטית" כאמור לעיל, להתייחס אל ה"גילויים" האמורים כאל "עבירה אחת"; ומשאין מחלוקת ששניים מאותם "גילויים" התרחשו בישראל - יש לראות את בית המשפט בישראל כמוסמך לדון בכל "הגילויים", מכוח הוראותיו של סעיף 7(א)(1) לחוק העונשין. ב. "הזדמנות סבירה להתגונן" - לענין האיומים שנעשו בישראל סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) מתנה הרשעה של נאשם "בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפניו" (ההדגשה שלי - י.ק.) בכך: "שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". "סבירה" נאמר ולא אחרת; והמדובר אך ב"מתן הזדמנות" ולאו דוקא בניצולה. במקרה דנא, התמלא התנאי האמור במלואו: לא זו בלבד ש"גילויי" האיום שהתרחשו בישראל עמדו על סדר יומה של הערכאה הדיונית; אלא ששימשו בסיס לחקירה ולדרישה בפועל בדבר אופיים, טיבם והשלכתם של "גילויים" אלה לעניין המחלוקת שבית המשפט התבקש להכריע בה. פרוטוקול הדיון אינו מותיר מקום לספק, כי למערער לא רק "ניתנה הזדמנות סבירה" להתגונן כנגד התרחשותם של שני ה"גילויים" האמורים, אלא שהוא ניצל "הזדמנות" זו, הלכה למעשה, עד תום; כאשר הפירות שהניב ניצול ההזדמנות היו לנגד עיניו - ולנגד עיני הכל - שעה שהעלה את טענתו כנגד סמכותו של בית המשפט. ולא למיותר יהיה להזכיר, כי ה"הזדמנות להתגונן" מדברת בקביעת העובדות; כאשר למערער היתה הזדמנות להתגונן כאמור לא רק לענין העובדות אלא גם לענין הדין. 3. כפי שהצעתי בחוות דעתי בערעור, הנני חוזר ומציע לדחות את העתירה; ובכך הנני מצטרף לעמדתם של חברי, השופט חשין, השופט גולדברג והשופטת ביניש, הן לענין הכרעת הדין והן לענין גזר הדין. עמדתו של הנשיא בדבר מהותה של "עבירה-רבת-פריטים" במשפט ארצנו מקובלת עלי; והמחלוקת בינינו מצומצמת, כאמור לעיל, לענין ההזדמנות "הסבירה" שניתנה למערער להתגונן. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות לדחות את העתירה ולקיים את פסק-הדין שניתן בערעור. ניתן היום, ה' תמוז התשנ"ח (29.6.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ה ח ל ט ה העותר יתייצב לריצוי עונשו ביום א', 26 ביולי 1998, במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, עד השעה 10:00 בבוקר. הערבויות לשיחרורו של העותר בערובה תישארנה בעינן עד למאסרו. ניתן היום, ה' תמוז התשנ"ח (29.6.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046030.A13/דז/