בבית המשפט העליון בירושלים
ער"מ 4601/00
בפני: כבוד
השופט י' זמיר
המערער: ג'ולאני
פאוזי
נגד
המשיבה: התובעת בביה"ד המקומי למשמעת של עובדי
עיריית
ירושלים
ערעור על פסק הדין של בית הדין למשמעת של עובדי
עיריית ירושלים מיום 18.5.00 בתיק 3/99
בשם
המערער: עו"ד מאיר אבירם; עו"ד אייל
בוטון
בשם
המשיבה: עו"ד קרניאל תמר
פסק-דין
1. ג'ולאני פאוזי (להלן - המערער) עבד בעיריית
ירושלים כנהג בשירות הוטרינרי. בשנת 1994 הוגש נגדו כתב אישום בבית משפט השלום
בירושלים. לפי כתב האישום, ביום 8.5.94 נטל המערער דלק מתוך מיכלי הדלק של שני
רכבי שירות השייכים לעיריית ירושלים, והעבירו אל רכבו הפרטי, וזאת ללא הסכמת
העיריה. לפיכך נתבקשה הרשעת המערער בעבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין,
התשל"ז1977-.
בבית משפט השלום הודה המערער, בעקבות הסדר
טיעון, בעובדות שצויינו בכתב האישום. בית המשפט קבע (ביום 6.5.99) כי המערער ביצע
את עבירת הגניבה שיוחסה לו. אולם, בשל הסדר הטיעון והמלצת שירות המבחן, החליט בית
המשפט (ביום 2.12.99) להטיל על המערער רק עונש של שירות לתועלת הציבור, בהיקף של
100 שעות, ללא הרשעה.
בחודש יולי 1994, זמן קצר לאחר שנתגלתה
הגניבה, הושעה המערער מעבודתו בעיריה. ביום 18.6.1995 החליט בית הדין למשמעת של
עובדי העיריה, לבקשת העיריה, ובהתאם לסעיף 49(א) לחוק שירות המדינה (משמעת),
התשכ"ג1963-, כי המערער יקבל מאותו יום ועד תום תקופת ההשעיה רק מחצית מן
המשכורת החודשית שלו.
2. לאחר שבית משפט השלום קבע כי המערער ביצע את
עבירת הגניבה, הוגשה נגד המערער (ביום 17.5.99) תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי
עיריית ירושלים (להלן - בית הדין). בתובענה יוחסו למערער, מלבד האירוע נשוא כתב
האישום בבית משפט השלום, מספר אירועים נוספים, בהם נטל דלק מרכבי העיריה והעבירו
לרכבו הפרטי. על אף כפירת המערער בעובדות ובעבירות שיוחסו לו, הורשע המערער על ידי
בית הדין בעבירות משמעת לפי סעיפים 9(1), 9(3) ו9-(4) לחוק הרשויות המקומיות
(משמעת), התשל"ח1978-. בית הדין קבע בהכרעת הדין (ביום 2.5.00) כי הוכחו בפניו
5 ארועים בהם גנב המערער דלק מרכבים של העיריה: בתאריכים 23.4.94, 8.5.94,
5.12.93, 20.10.93 ו19.9.93-. בית הדין סיווג את חמשת האירועים לשלוש קבוצות, לפי
הראיות שהוצגו בפניו:
א. האירוע מיום 23.4.94. הראיה עליה נסמך בית
הדין בקובעו כי הוכח שבתאריך זה גנב המערער דלק מרכב העיריה, הינה עדות ראייה של
ד"ר טומי שדה, מנהל השירות הוטרינרי בעיריית ירושלים. מעדותו של ד"ר שדה
עולה, כי ביום 24.3.94 הוא עקב אחר המערער וראה, כדבריו, "את הנאשם מוציא
מהרכב שלו ג'ריקנים וצינורית פלסטיק, שואב מרכב העיריה לג'ריקנים ושם אותו ברכב
הפרטי שלו". בית הדין מצא את עדותו של ד"ר שדה מהימנה ומספיקה כדי לקבוע
שהמערער גנב דלק מן העיריה באותו יום.
ב. האירוע מיום 8.5.94. אירוע זה הינו האירוע
שבגינו הוגש כנגד המערער כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים. בית הדין, בקובעו כי
המערער אכן עשה את המעשים המיוחסים לו ביום זה, נסמך על הראיות הבאות:
1) פסק
הדין של בית משפט השלום (מיום 2.12.99) בו נקבע כי המערער ביצע עבירת גניבה לפי
סעיף 384 לחוק העונשין. בית הדין נסמך על סעיף 61ג לחוק שירות המדינה (משמעת),
התשכ"ג1963-, הקובע לאמור: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט
פלילי שנוהל נגד אדם יראו אותם כמוכחים בדיון נגד אותו אדם לפני בית הדין
למשמעת".
2) שתי
קלטות וידאו בהן נצפה הנאשם שואב דלק ממיכל הדלק של רכב העיריה אל מיכלי פלסטיק
שקופים ומכניס את המיכלים לתא המטען של מכוניתו הפרטית;
3) עדויות
שנמצאו בתיק בית משפט השלום;
4) עדויות
שנשמעו בפני בית הדין.
ג. האירועים מיום 5.12.93, 20.10.93 ו19.9.93-.
בניגוד לשני האירועים משנת 1994, לגביהם נשמעו בפני בית הדין עדויות ראייה על
מעשיו של המערער, באירועים הנמנים על קבוצה זו לא הובאו כל ראיות מסוג זה. בית הדין
הגיע למסקנה שהמערער גנב דלק מן העיריה גם בימים אלה על ידי הצלבת נתונים שהובאו
בפניו מתוך טופס נתוני תדלוק של רכב העיריה בו נהג המערער עם נתוני יומן הנסיעות
של הרכב (ת6/ ו-ת7/). וכך נקבע לעניין זה בהכרעת הדין:
"10. ...
(ד) כאמור, הוגשו לביה"ד רישומי הנסיעות ברכב
הנ"ל, בשישה תאריכים, בהם נהג הנאשם ברכב זה. מבין התאריכים עליהם הצביע עת2/
כ'בעייתים' ושחסר בהם דלק חופפים התאריכים הבאים: 5.12.93, 20.10.93, 19.9.93
במסמכים ת6/, ת7/.
(ה) אכן, אילו האישום היה רק ביחס לתאריכים אלו,
ומתבסס רק על ראיות 'ההצלבה' בין ת6/ ות7/, ספק רב אם ביה"ד היה רואה בכך
ראיות מספיקות כדי להרשיע את הנאשם בנטילת דלק שלא כדין, - שהרי גם אם במועדים
שהוא בלבד נהג ברכב העירייה נוצר ברכב מחסור בדלק מנין לנו שלא בוצעה גניבה
ע"י מישהו אחר בשעה שהנאשם לא היה ליד רכבו?!
ואולם, במקרה זה הרישומים הנ"ל והקשר של הנאשם
לחוסר בדלק העירוני מתחזקים ומקבלים עדות וחיזוק מפי ע"ת1/ - אשר ראה פעם אחת
את הנאשם נוטל דלק מרכב העירייה ומעבירו לרכבו הפרטי - וכן מתוך הקלטות ת3/ ת4/
המוכיחות את 'שיטתו' של הנאשם בנטילת דלק מרכב העירייה באותה תקופה.
לאור ראיות אלו שהתייחסו לשני תאריכים ספציפיים,
מקבל 'החוסר בדלק' בשאר 3 התאריכים הנ"ל משמעות ברורה וסבירה, שלא נסתרה,
והיא שגם באותם תאריכים, המחסור בדלק - שנוצר בשעה שהרכב היה ברשות הנאשם - הנאשם
אחראי לכך מעבר לספק סביר, ומחסור זה נוצר אך ורק בשל נטילת הדלק מרכב העירייה על
ידו כאמור".
לפיכך, החליט בית הדין בגזר הדין (ביום
18.5.00) להטיל על המערער את אמצעי המשמעת הבאים:
"1. פיטורין מיידיים מעבודתו בעיריית ירושלים,
ללא תשלום פיצויים, וכמובן ללא זכות לגימלה;
2. פסילה לצמיתות מעבודה בעיריית ירושלים;
3. פרסום תמצית גזר הדין ללא ציון שם הנאשם".
3. הערעור שבפני נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר
הדין של בית הדין למשמעת.
המערער מעלה טענות אחדות נגד ההרשעה שאין בהן
ממש ולכן ניתן לדחות אותן בלי להרבות בדברים. טענה אחת היא, שהמערער (אשר היה
מיוצג על ידי עורך דין בבית משפט השלום ובבית משפט זה) לא היה מיוצג על ידי עורך
דין בפני בית הדין למשמעת. אך המערער, שהיה רשאי לבקש שיועמד לו עורך דין לפי סעיף
37 לחוק שירות המדינה (משמעת), הודיע במפורש לבית הדין כי הוא מעוניין לייצג את
עצמו. ראו גם עש"מ 7/78 פוירברגר נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד
לב(3) 216. טענה אחרת היא, שהמערער הודה בביצוע העבירה בבית משפט השלום, לא משום
שביצע את העבירה, אלא רק על מנת לסיים את ההליכים הפליליים שנמשכו זמן רב. אולם
לכך יש להשיב, בין היתר, כי נגד המערער היו ראיות חזקות וכי ההליכים הפליליים
נתמשכו זמן רב בעיקר בגלל המערער עצמו. עוד טענה של המערער היא, שאין מקום להחיל
במקרה זה את סעיף 61ג לחוק שירות המדינה (משמעת) כיוון שבית משפט השלום לא שמע
ראיות, וקבע את הממצאים רק על פי הודאת המערער, וכן משום שהמערער, אף שנקבע כי
ביצע את העבירה, לא הורשע על ידי בית המשפט. אולם סעיף 61ג קובע בלשון פסקנית כי
הממצאים של פסק דין חלוט במשפט פלילי יראו אותם כמוכחים גם במשפט המשמעתי, והסעיף
אינו מתנה זאת לא בשמיעת ראיות ולא בהרשעה על ידי בית המשפט. ועוד יש לומר כי בית
הדין למשמעת קבע כי המערער ביצע את העבירה לא רק על יסוד סעיף 61ג אלא גם על יסוד
ראיות שהובאו בפניו.
4. טענות נוספות של המערער מתייחסות לממצאים
עובדתיים שנקבעו על ידי בית הדין למשמעת. בפועל הוא מבקש לפתוח את הקביעות
העובדתיות של בית הדין לדיון מחדש בבית משפט זה. אולם, כידוע, בית משפט לערעורים,
לרבות בית משפט זה כשהוא דן בערעור על פסק דין של בית דין למשמעת, נמנע בדרך כלל
מלדון מחדש בשאלות עובדתיות ומלהתערב בממצאים עובדתיים, במיוחד כאשר בית הדין קובע
עובדות על יסוד אמון בעדים.
במקרה זה, בית הדין קבע כי המערער נטל דלק
מרכב העיריה, ביום 23.4.94 וביום 7.5.94, על סמך הראיות שהובאו בפניו, ובכלל זה
עדויות ראייה וקלטות וידאו, שהיו מקובלות עליו כראיות אמינות. כפי שבית הדין
מציין, הגירסה של המערער, הכופר בכל מכל, ומציג כנגד הראיות סיפור
"פנטסטי", אינה סבירה כלל. לסיכום, הקביעות של בית הדין לגבי הגניבה
בימים אלה מנומקות כדבעי, ולא מצאתי כל הצדקה להתערב בהן.
5. אולם הקביעה של בית הדין כי המערער נטל דלק
מרכב העיריה גם בימים 19.9.93, 20.10.93 ו5.12.93- שונה. קביעה זאת מסתמכת על הסקת
מסקנות מטפסים: טופס נתוני תדלוק של הרכב בו נהג המערער וטופס יומן הנסיעות של רכב
זה. ראו לעיל פיסקה 2. בקביעה עובדתית כזאת, שאינה מתבססת על הערכת אמינות של
עדים, אין לבית הדין יתרון של ממש על בית משפט זה.
בא-כוח המערער טען כי המסקנה שבית הדין הסיק
מטפסים אלה אינה עומדת במבחן ההגיון. אכן, לפי טופס התדלוק, באותם שלושת הימים
התגלה, בעת התדלוק של הרכב, חסר בדלק, והמסקנה שהחסר מצביע על גניבת דלק נראית
סבירה. נכון גם שלפי יומן הנסיעות, המערער נהג באותו רכב בימים אלה. אולם, לפי
יומן הנסיעות יוצא כי בכל אחד מימים אלה המערער החל לנהוג באותו רכב רק לאחר שהרכב
תודלק. כיצד, אם כן, ניתן לייחס את החסר בדלק, באותם ימים, למערער?
לא מצאתי תשובה טובה לשאלה זאת. לפיכך נתתי
החלטה, ביום 14.7.00, בה ביקשתי מן המשיבה התייחסות לטענה זאת של המערער. המשיבה
אמרה בתשובתה כי בשתי פעמים, בימים 19.9.93 ו5.12.93-, התדלוק נעשה ביום א' בשבוע.
בפני בית הדין נשמעו עדויות לפיהן היה זה רגיל לשבץ את המערער למשמרת עבודה בימי
שבת. לכן, טוענת המשיבה, ניתן להטיל על המערער את האחריות לחסר בדלק שנתגלה ביום
א'. בפעם השלישית, ביום 20.10.93, התדלוק נעשה אמנם ביום ד' בשבוע, אך יומן
הנסיעות מעיד כי המערער נהג ברכב זה במשמרת הצהרים של היום הקודם, כלומר, ביום
19.10.93. לכן ניתן לייחס למערער גם את החסר בדלק שנתגלה ביום 20.10.93. עוד אומרת
המשיבה כי מידת ההוכחה הנדרשת בדיון המשמעתי אינה זהה למידת ההוכחה הנדרשת בדין
הפלילי. ראו עש"מ 5550/98 גל-אור נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 326.
לפיכך, היא טוענת, די בראיות אלה כדי לבסס את קביעת בית הדין כי המערער גנב דלק מן
העיריה גם בימים 19.9.93, 20.10.93 ו5.12.93-.
אכן טענות של טעם. אולם טענות אלה לא נטענו
בפני בית הדין עצמו, ובית הדין לא הסתמך על טענות אלה לצורך הקביעה כי המערער גנב
דלק גם בשלושת הימים האלה. זאת ועוד. אף כי בפני בית הדין נשמעו עדויות לפיהן
המערער שובץ לעבודה בימי שבת וחג, לא נטען בפני בית הדין כי כך היה בכל יום שבת
וחג. נראה, אם כן, כי בית הדין הסתפק בכך שהצלבת יומן התדלוק ויומן הנסיעות העלתה
כי החסר בדלק נתגלה בימים בהם המערער נהג ברכב, ולא שם ליבו לכך שלפי יומן הנסיעות
המערער החל את עבודתו באותם ימים רק לאחר שהרכב תודלק. לא זו בלבד. התביעה טענה
בפני בית הדין כי לפי יומן התדלוק נתגלה חסר בדלק בששה ימים. אך בית הדין מצא כי
לפי יומן הנסיעות המערער נהג ברכב רק בשלושה מתוך ששת הימים, ולכן קבע כי הוא אשם
בגניבת דלק בשלושה ימים אלה. אולם, אם כך, מי אחראי לחסר בדלק בשלושת הימים
האחרים, והאם אין אפשרות סבירה כי אותו אדם שאחראי לחסר באותם שלושה ימים אחראי
לחסר בכל ששת הימים? בית הדין לא התמודד עם שאלות אלה, לא השיב עליהן ולא פתר את
הספק.
בית הדין עצמו מסכים שאין די בהצלבת הנתונים
מתוך יומן התדלוק ויומן הנסיעות כדי לקבוע שהמערער אשם בגניבת דלק. וכך אומר בית
הדין בפסק הדין:
"אכן, אילו האישום היה רק ביחס לתאריכים אלו,
ומתבסס רק על 'ההצלבה' בין ת6/ ות7/, ספק רב אם ביה"ד היה רואה בכך ראיות
מספיקות כדי להרשיע את הנאשם בנטילת דלק שלא כדין, שהרי גם אם במועדים שהוא בלבד
נהג ברכב העיריה נוצר ברכב מחסור בדלק, מנין לנו שלא בוצעה גניבה ע"י מישהו
אחר בשעה שהנאשם לא היה ליד רכבו?!".
אולם בית הדין מסלק את הספק שנוצר לאחר הצלבת
הנתונים כשהוא מסתמך על כך, ועל כך בלבד, שהיו ראיות מוצקות לכך שהמערער גנב דלק
בשני ימים אחרים, כלומר, ביום 23.4.94 וביום 8.5.94. אולם, גם אם אין ספק, לאור
ראיות אלה, שהמערער גנב דלק בשני ימים אלה, אין בכך ראיה שהוא, ולא אחר, גנב דלק
בימים אחרים. הספק נותר בעינו.
כיוון שכך, הגעתי למסקנה כי מן הראוי לזכות את
המערער מחמת הספק מן העבירה של גניבת דלק בימים 19.9.93, 20.10.93 ו5.12.93-.
6. המערער טען בערעור לא רק נגד ההרשעה אלא גם
נגד אמצעי המשמעת שבית הדין הטיל עליו. הוא סבור כי בית הדין, שהחליט לפטר את
המערער באופן מיידי מעבודתו בעיריית ירושלים, ללא פיצויי פיטורים וללא גימלה
(פנסיה), ולפסול אותו לצמיתות מעבודה בעיריית ירושלים, החמיר עמו מעבר למקובל ומעל
הראוי. לכן הוא מבקש שבית משפט זה יבטל את הפיטורים או, לחלופין, יבטל את שלילת
הפיצויים והגימלה. טענת המערער נגד החומרה של אמצעי המשמעת מקבלת משקל נוסף לאחר
שהחלטתי לקבל את הערעור על ההרשעה באופן חלקי ולזכות את המערער מעבירת הגניבה
בימים 19.9.93, 20.10.93 ו5.12.93-. האם יש מקום, במיוחד לאחר הזיכוי החלקי, להקל
באמצעי המשמעת שהוטלו על המערער?
בית משפט השלום הטיל על המערער, על יסוד הסדר
טעון, עונש קל באופן יחסי. אך אין בכך כדי ללמד על אמצעי המשמעת הראויים. ראשית,
בית משפט השלום מצא את המערער אשם בגניבת דלק פעם אחת בלבד (ביום 8.5.94), ואילו
בית הדין מצא אותו אשם בגניבת דלק שתי פעמים (גם ביום 23.4.94). ההבדל אינו כמותי
בלבד. הכמות הופכת לאיכות. אפשר לומר על המערער, על יסוד פסק הדין של בית הדין
למשמעת, כי הוא נהג לגנוב דלק מן העיריה במהלך עבודתו כעובד העיריה. שנית, יש
לזכור ולהדגיש את ההבדל בתכלית ובמהות בין הדין הפלילי לבין הדין המשמעתי. בעיקרו
של דבר, הדין המשמעתי לא נועד להעניש את העבריין, אלא להגן על השירות הציבורי.
לפיכך, השיקול העיקרי בהטלת אמצעי משמעת הוא, ההשפעה הנדרשת והצפוייה של אמצעי
המשמעת במקרה הנדון, לא רק על הנאשם אלא על כלל עובדי הציבור, מבחינת התפקוד הראוי
והתדמית הנאותה של השירות הציבורי. ראו, לדוגמה, עש"מ 5282/98 מדינת ישראל
נ' תמר כתב, פ"ד נב(5) 87.
מבחינות אלה נודעת חומרה רבה לעבירה של גניבה
על ידי עובד ציבור מן המעביד הציבורי, שהוא בעצם הציבור, ובמיוחד כאשר מדובר ביותר
מגניבה אחת, שאז ניתן לדבר על גניבה שיטתית. הגניבה על ידי עובד, לרבות גניבה של
סכום קטן, היא גם מעילה באמון. גניבה חוזרת היא לא מעידה חד-פעמית אלא מעילה רבתי.
בדרך כלל, עובד ציבור שנמצא אשם בגניבה כזאת אינו ראוי יותר לאמון המעביד, שחובתו
כלפי הציבור היא, בין היתר, לשמור על רכוש הציבור ועל טוהר המידות בשירות הציבורי.
לכן מקובל על בית משפט זה לאשר במקרים כאלה את אמצעי המשמעת של פיטורים מן השירות,
ולא מצאתי סיבה מיוחדת לנהוג אחרת במקרה זה. לכן אני דוחה את הערעור ככל שהוא
מכוון נגד החלטת הפיטורים.
7. המערער ביקש, לחלופין, שאם תאושר החלטת
הפיטורים, לפחות תבוטל ההחלטה לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים. אך בית הדין החליט
לשלול מן המערער את פיצויי הפיטורים, לא רק משום שזהו אמצעי משמעת ראוי לעובד
שנמצא אשם בגניבה (חוזרת ונשנית) מן המעביד, אלא גם בגלל הנסיבות המיוחדות של מקרה
זה. הוא ציין כי לאחר שהתגלתה הגניבה, המשיך המערער לקבל מן העיריה משכורת (חלקית)
במשך תקופה ארוכה. הכיצד? כל זמן שההליך הפלילי נגד המערער נמשך, אי-אפשר היה, על
פי הדין, לקיים ולסיים את ההליך המשמעתי, ולכן גם אי-אפשר היה לפטר את המערער
מעבודתו בעיריה. לפיכך המערער היה מושעה מעבודתו, וקיבל בתקופת ההשעיה, שנמשכה שש
שנים, מחצית מן המשכורת שלו. האחריות להתמשכות ההליכים, קבע בית הדין, מוטלת במידה
רבה על המערער, שבינתיים קיבל את מחצית המשכורת בלי לעבוד. בית הדין ציין כי בבית
משפט השלום נדחה המועד שנקבע לשמיעת הוכחות "שוב ושוב ובמשך למעלה מ20- פעם,
ברובם לפי בקשת הנאשם או סניגורו, מסיבות שונות, או עקב אי התייצבותו של הנאשם
ו/או בא-כוחו, וההליך נמשך שם עוד שלוש וחצי שנים", עד שהמערער הודה בביצוע
העבירה. יוצא שאילו המערער היה מפוטר מעבודתו מיד לאחר שהגניבה נתגלתה, היה מקבל,
לכל היותר, פיצויי פיטורים בשעור של 11 משכורות חודשיות; כיוון שהמערער הושעה, וקיבל
משכורת חלקית במשך כל תקופת ההשעיה, בלי שעבד כלל במשך תקופה זאת, הוא קיבל למעשה
36 משכורות חודשיות. על כך אומר בית הדין:
"בנסיבות אלו סבור בית הדין כי הנאשם למעשה זכה
כבר ב'פרס' שלא הגיע לו בגין מעשהו הפלילי ובגין 'סחיבה' שיטתית של ההליך המשפטי
הפלילי בבית המשפט במשך למעלה מ3- שנים, ואין כל מקום והצדקה - הן עניינית ביחס
לנאשם, על אף נסיבותיו האישיות ככל שיהיו, והן כהרתעה של עובדים אחרים ממעשים
דומים - לפסוק ולהוסיף כיום גם תשלום פיצויי פיטורין נוספים לנאשם, ואפילו לא
חלקיים".
העמדה של בית הדין בשאלה זאת מקובלת עלי,
ולפיכך אני דוחה את הערעור ככל שהוא נוגע להחלטה לשלול מן המערער את פיצויי
הפיטורים.
8. בית הדין הוסיף והטיל על המערער אמצעי משמעת
אלה: הוא קבע כי המערער יפוטר מעבודתו, לא רק ללא תשלום פיצויי פיטורים, אלא גם
"כמובן ללא זכות לגימלה", וכן כי הוא ייפסל מעבודה בעיריית ירושלים
"לצמיתות".
פסילה מעבודה, כאחד מאמצעי המשמעת, מקובלת
במקרים כאלה. משך הפסילה תלוי בחומרת העבירה וביתר נסיבות המקרה. פסילה לצמיתות
מוטלת, כמובן, במקרים החמורים ביותר. במקרה זה נראה לי כי פסילה לצמיתות אינה
הולמת את הנסיבות המיוחדות של מקרה זה. בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער, כפי
שתוארו בתסקיר שירות המבחן והובילו להסדר טעון בבית משפט השלום, בהתחשב בזיכוי
החלקי של המערער וכן בהתחשב באורך תקופת הפסילה שהוטלה במקרים בהם הנסיבות היו
דומות, אני מחליט לצמצם את תקופת הפסילה ולהעמיד אותה על חמש שנים מיום מתן פסק
דין זה.
9. בית הדין החליט גם, כאמור, שהמערער יפוטר
"כמובן ללא זכות לגימלה". בית הדין לא הסביר מדוע הדבר מובן מאליו: האם
משום שהמערער ממילא אינו זכאי לגימלה? או משום שזהו אמצעי משמעת ראוי בגין הרשעה
בחמישה מקרים של גניבה? ואולי משום שבמקרה של פסילה מעבודה לצמיתות החוק אינו
מאפשר לתת גימלה, כפי שהוסבר בעש"מ 7641/98 נוימן נ' מדינת ישראל (טרם
פורסם). כך או כך, כעת חל שינוי במצב. ראשית, המערער זוכה מן העבירה של גניבה
בשלושה מקרים, וכיום הוא מורשע בגניבה רק בשני מקרים; ושנית, הפסילה מעבודה
לצמיתות בוטלה, והמערער נפסל מעבודה לתקופה של חמש שנים. כיוון שכך, מתעוררת
השאלה, במצב החדש, אם אפשר וראוי לתת למערער גימלה, ואם כן, האם לתת לו גימלה
בשעור מלא או בשעור חלקי, ומאיזה מועד לתת את הגימלה. שאלה זאת מוסדרת, בהוראות
קשות להבנה, על ידי סעיפים 15, 17א ו57- לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח
משולב], התש"ל1970-. ראו ער"מ 6/86 בן-עטר נ' איגוד ערים אזור
באר-שבע (לא פורסם). ברור מחוק זה (סעיף 57) שמכל מקום המערער לא יוכל לקבל
גימלה בתקופת הפסילה. אך מה לאחר מכן? השאלה לא נדונה בפני בית משפט זה. לפיכך אני
מחליט להחזיר את התיק אל בית הדין למשמעת כדי שידון, אם המערער יבקש זאת, בטענת
המערער כי מן הראוי שלא לשלול את זכותו (תהיה אשר תהיה) לגימלה.
10. לבסוף, המערער טוען נגד ההחלטה שנתקבלה ביום
18.6.95, בהתאם לסעיף 49(א) לחוק שירות המדינה (משמעת), לשלם למערער עד תום תקופת
ההשעיה רק מחצית מן המשכורת החודשית שלו. על פי החלטה זאת קיבל המערער מחצית מן
המשכורת החודשית במשך תקופה של חמש שנים לערך. הוא טוען בערעור זה כי החלטה זאת לא
היתה מוצדקת וראוי לשלם לו את מלוא משכורתו עבור תקופת ההשעיה.
לפי סעיף 49(ב) לחוק שירות המדינה (משמעת),
ההחלטה להקטין את המשכורת של עובד מושעה היא החלטה זמנית הכפופה ל"החלטה
הסופית של בית הדין למשמעת". סעיף 54 לחוק זה מוסיף לאמור:
"מושעה שהורשע בבית הדין, רשאי בית הדין להחליט
על פי בקשת הנשפט, אם ובאיזו מידה, תשולם לו משכורת לתקופת השעייתו, בהתחשב, בין
השאר, עם הכנסותיו של הנשפט מכוח הסעיפים 49 ו50-".
בהתאם לכך היה המערער רשאי לבקש מבית הדין
למשמעת כי יחליט לשלם לו את מלוא המשכורת שלו לתקופת ההשעיה. אולם המערער לא ביקש
זאת מבית הדין. לכן אין בעניין זה כל החלטה של בית הדין, ומכאן גם שאין בו עניין
לערעור בפני בית משפט זה. ראו עוד ער"מ 9182/99 זינגר נ' עיריית
תל-אביב-יפו (טרם פורסם).
11. סיכומו של דבר, הערעור על ההרשעה מתקבל באופן
חלקי: הערעור נדחה לגבי ההרשעה בעבירה של גניבה בימים 23.4.94 ו8.5.94-; אך המערער
מזוכה מחמת הספק מן העבירה של גניבה בימים 19.9.93, 20.10.93 ו5.12.93-. כמו כן,
הערעור על אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער מתקבל אף הוא באופן חלקי: הערעור נדחה
לגבי ההחלטה לפטר את המערער באופן מיידי מעבודתו בעיריית ירושלים ולשלול את זכותו
לפיצויי פיטורים; אך לגבי פסילת המערער מעבודתו בעיריית ירושלים, הפסילה תהיה, לא
לצמיתות, אלא לתקופה של חמש שנים; ואילו השאלה אם ראוי לשלול מן המערער את הזכות
לגימלה (לאחר תום תקופת הפסילה) תוחזר לדיון בפני בית הדין למשמעת.
ניתן היום, ט"ו באב התש"ס
(16.8.00).
ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00046010.I04