עיריית נהריה נ. סלנר הנדסה אזרחית בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 460/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 460/15 ע"א 901/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט מ' מזוז המערערת בע"א 460/15 והמשיבה בע"א 901/15: עיריית נהריה נ ג ד המערערת בע"א 901/15 והמשיבה בע"א 460/15: סלנר הנדסה אזרחית בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 10.12.2014 בת"א 22056-10-10 (ע"י השופט ד"ר מ' רניאל) תאריך הישיבה: כ"ט בתשרי התשע"ז (31.10.2016) בשם המערערת בע"א 460/15 והמשיבה בע"א 901/15: עו"ד אברהם גולדהמר; עו"ד עמית מונצ'ר בשם המערערת בע"א 901/15 והמשיבה בע"א 460/15: עו"ד יאיר אבני; עו"ד קרן אבידן פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד"ר מ' רניאל) מיום 10.12.2014 בת"א 22056-10-10, בגדרו קיבל חלקית את תביעתה של סלנר הנדסה אזרחית בע"מ (להלן: סלנר) נגד עיריית נהריה (להלן: העירייה). שני הצדדים מערערים על חלקים שונים של פסק הדין. 2. בשנת 2000 פרסמה עיריית נהריה מכרזים להקמת מרכז תרבות עירוני על פני שטח של כ-18,500 מ"ר, מתוכם כ-5,000 מ"ר בנוי. פרויקט הבניה נשא את השם "מידעטק 2000" ועלותו נאמדה בזמנו בכ-20 מיליון ש"ח. שלושת המכרזים העיקריים שפרסמה העירייה היו עבור עבודות השלד, עבודות פיתוח החוץ ועבודות הגמר. סלנר זכתה במכרז מס' 107/2000 לביצוע עבודות פיתוח החוץ בפרויקט המידעטק (להלן: המכרז), וביום 11.7.2001 נחתם בינה לבין העירייה חוזה 48/01, שעניינו "עבודות פיתוח מרכז תרבות עירוני - מידעטק 2000" (להלן חוזה 48/01). במקביל זכתה סלנר גם במכרז לביצוע עבודות מפלים ומזרקות בפרויקט המידעטק, וחוזה נחתם בין הצדדים ביום 1.5.2001 (חוזה 58/01). הצדדים התקשרו ב- 3 חוזים נוספים בנוגע לפרויקטים אחרים בנהריה: חוזה לביצוע עבודות להקמת גלריה ומרכז מבקרים במגדל המים בעיר (חוזה 276/01); חוזה לביצוע עבודות פיתוח והקמה של מגרשי ספורט בשכונת טרומפלדור בעיר (חוזה 76/02) וחוזה לביצוע עבודות הרחבה והסדרה של רחוב מסריק בעיר (חוזה 59/01). 3. במהלך ובסיום ביצוע העבודות בהתאם לחוזים האמורים נתגלעו חילוקי דעות כספיים בין סלנר לעירייה, שהובילו את סלנר להגיש ביום 15.10.2006 תביעה לפסק דין הצהרתי שיקבע כי בין הצדדים נכרת הסכם בוררות תקף (ה"פ (חי') 258/06). תביעה זו נדחתה ביום 19.2.2008. כשנתיים וחצי לאחר מכן, ביום 12.10.2010, הגישה סלנר תביעה נגד העירייה על סך של 32,621,610 ש"ח, בהתבסס על עילות שונות, חוזיות ונזיקיות. טענה מרכזית שהועלתה על ידי סלנר, ועליה ביססה חלק נכבד מתביעתה, היא כי חוזה מדף 3210 נוסח תשנ"ו 1996, שהוא חוזה מודל סטנדרטי המשמש את רשויות המדינה בהתקשרויות עם קבלנים (להלן: חוזה המדף) חל במלואו על מכלול היחסים החוזיים שבינה לבין העירייה. 4. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת סלנר באופן חלקי בלבד. בית המשפט דחה תחילה את טענותיה המקדמיות של העירייה בדבר התיישנות עילות התביעה ושיהוי בהגשת התביעה. אשר לחוזה המדף, בית המשפט קבע כי חוזה המדף חל על היחסים החוזיים שבין הצדדים במסגרת חוזה 48/01, אך לא בשאר החוזים שנכרתו בין הצדדים. ובאשר לגוף הענין, בית המשפט קיבל את טענותיה של סלנר ביחס לחוזה 48/01 בלבד, אף זאת רק ביחס לחלק מרכיבי התביעה: רכיבי ההתייקרויות, הריבית בגין פיגור בתשלום חשבונות, הוצאות התקורה והתשלום בגין עבודות חפירה ופינוי שביצעה. יתר רכיבי התביעה בנוגע לחוזה 48/01 וכל רכיבי התביעה באשר לשאר החוזים, נדחו. הכרעותיו של בית המשפט בסוגיות בהן קיבל את התביעה לגבי חוזה 48/01 נסמכות בעיקרן על קביעתו כי חוזה המדף חל במסגרת חוזה זה. 5. בסיכומו של דבר חייב בית משפט קמא את העירייה לשלם לסלנר בגין חוזה 48/01 סך כולל של 3,412,706 ₪ - ברכיבים של התייקרויות, ריבית פיגורים, ניהול מתמשך (תקורה) ועבודות חפירה ובינוי - כאשר סכום זה יישא ריבית פיגורים (חשכ"ל) מיום הגשת התביעה (12.10.2010) ועד לתשלום המלא בפועל. ומשנדחה עיקר תביעתה של סלנר, לא זיכה אותה בית המשפט קמא בהוצאות. 6. כאמור, שני הצדדים מערערים על קביעות שונות בפסק דינו של בית המשפט קמא. סלנר טוענת כי יש להגדיל את הסכומים שנפסקו לזכותה בגין חוזה 48/01 ברכיבים של הוצאות התקורה ועבודות החפירה והפינוי; כי יש לדון בטענתה בדבר קיום עוולת הרשלנות מצד העירייה כלפיה; כי יש לפסוק לה פיצוי בגין אובדן רווחים מפרויקטים חלופיים או לחלופין לפסוק לה פיצוי בגין דחיית התשלום החוזי; כי יש לפסוק לה פיצוי בגין התייקרויות הברזל, הבטון והמצעים; וכן שיש לפסוק לה הוצאות והחזר אגרה, כמו גם הוצאות בגין ערעור זה. העירייה מצידה טוענת כי חוזה המדף מעולם לא היה חלק מהחוזים שנכרתו בינה לבין סלנר והוא אינו חל ביחסים החוזיים שבין הצדדים, אף לא ביחס לחוזה 48/01. לפיכך לא היה מקום להחיל את הוראות חוזה המדף ביחס למחלוקות שבין הצדדים, וממילא גם לא לפסוק פיצויים לטובת סלנר בהסתמך על הוראותיו. כן נטען, כי גם אם יש תחולה כלשהיא לחוזה המדף, יש ליישם את הוראותיו לענייננו באופן שונה משקבע בית המשפט קמא. עוד עומדת העירייה על טענותיה בענין התיישנותן של חלק מעילות התביעה החוזיות. דיון והכרעה 7. במהלך הדיון לפנינו הבהרנו לצדדים כי עיקר ההכרעות של בית משפט קמא בסוגיות המועלות בשני הערעורים הן קביעות של עובדה ומהימנות, שאין אנו נוהגים להתערב בהן ואין אנו רואים מקום להתערב בהן במקרה הנדון, לאחר שלא מצאנו כי נפלה טעות בפסק דינו של בית משפט קמא או כי נעלמו מעיני בית המשפט עובדות מהותיות או כי מתקיימת עילה אחרת המצדיקה את התערבותנו. בהתאם לכך ביקשנו מבאי כוח הצדדים להגביל את טיעוניהם לשאלת תחולתו של חוזה המדף על מערכת היחסים החוזיים שביניהם, ולהשלכות הנגזרות מכך. תחולת חוזה המדף 8. חוזה המדף הוא כאמור מודל (טיוטה) של חוזה התקשרות קבלני סטנדרטי שנועד לסייע לרשויות המדינה בהכנת חוזי התקשרות עם קבלנים. הצדדים חלוקים בשאלה האם חוזה המדף אומץ במסגרת היחסים החוזיים ביניהם בכלל, ובמסגרת חוזה 48/01 בפרט. שאלת תחולתו של חוזה המדף והשלכותיה על המחלוקות הכספיות בין הצדדים היא העומדת כאמור בלב דיוננו בערעורים אלה. 9. הטענה בדבר תחולת חוזה המדף במסגרת חוזה 48/01 תולה עצמה בכך שחוזה המדף נזכר בדף מתוך מפרט "לביצוע עבודות פיתוח השטח", שצורף כנספח למכרז, והנושא לוגו של מתכנן פרויקט המידעטק (משרד מילר-בלום ושות' תכנון סביבתי בע"מ). בדף זה של המפרט (עליו חתומה סלנר אך לא העירייה), נאמר כי חוזה המדף מהווה חלק מהמפרט, וכי "העבודה תבוצע בהתאם למפרט הכללי לעבודות בנין בהוצאת הועדה הבינמשרדית בהשתתפות משרד הביטחון, משרד השיכון והבינוי ומע"מ, על כל פרקיו העדכניים וחוזה מדינת ישראל מדף 3210 תשנ"ו (1996)" (מוצג 8 למוצגי העירייה). סעיף 8 לחוזה 48/01 מונה רשימה של מסמכים המהווים "חלק בלתי נפרד מהחוזה", ובהם "המפרטים". התייחסות למפרטים לפיהם יבוצעו העבודות קיימת גם בסעיפים 1 ו- 10 להוראות ותנאי המכרז, ללא שיש שם אזכור או התייחסות לחוזה המדף (מוצג 9 למוצגי העירייה). בשאר החוזים שנכרתו בין הצדדים אין כל אזכור לחוזה המדף. 10. טענת העירייה היא כי לא הייתה לה כל כוונה לאמץ את הוראות חוזה המדף לתוך ההתקשרויות שלה עם סלנר, והוא אכן אינו נזכר באף אחד מהחוזים, למעט אזכור בודד שנכלל בטעות בנספח לחוזה 48/01. ומכל מקום נטען כי גם ההתייחסות הבודדת לחוזה המדף בנספח האמור מוגבלת להיבטים מקצועיים של ביצוע העבודות, ולא להיבטים הכספיים והמשפטיים של ההתקשרות עליהם נסבות המחלוקות שבין הצדדים. לגישתה, גם הגיונם של דברים מוביל למסקנה זו, שהרי הצדדים חתמו על חוזה ספציפי מפורט (48/01), ובוודאי לא התכוונו להחיל על מערכת היחסים שהוסדרה בחוזה זה הוראות של חוזה שלם אחר, המכיל הוראות מקבילות ושונות באותן נושאים שהוסדרו בחוזה הספציפי. לטענתה, חוזה המדף שימש כדי לסייע לה לנסח את החוזה המתאים להתקשרות בה מדובר, ומקום שרצתה העירייה לאמץ מהוראותיו, עשתה זאת בדרך של הכללת סעיפים דומים בחוזה הפרטני שכרתה מול סלנר. 11. בכל הנוגע לחוזה 48/01 הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי הצדדים אימצו את מכלול הוראותיו של חוזה המדף בהתקשרות ביניהם במסגרת החוזה וזאת בהסתמך על ההפניה אליו בנספח לחוזה. לעומת זאת, באשר לשאר החוזים דחה בית המשפט את טענת סלנר באשר לתחולת חוזה המדף בנימוק שהוא "אינו עושה הסכם אחר בין הצדדים מזה שהם הסכימו לו, ואינו מחיל בין הצדדים הסכם 'הוגן יותר' שונה ממה שהסכימו הצדדים, במיוחד כאשר מדובר בקבלן מנוסה שעמד במכרז וזכה בו לפי הצעה שנתן, ואף נקט הליך נגד העירייה למניעת הוצאת חלק מהעבודות ממנו" (פסקה 96 לפסק הדין). בית המשפט דחה גם את טענת סלנר כי בקשר ליתר החוזים יש לאמץ את האמור בחוזה המדף כמשקף את הנוהג בין הצדדים, או כמשקף מה שנהוג ומקובל בענף הבניה ועבודות הפיתוח, וקבע כי "סלנר לא הביאה כל ראיה, או פסיקה, על כך שחוזה מדף 3210 הוא נוהג פרטי בין הצדדים, או לכך שהוא נוהג כללי המקובל בחוזים מסוג זה. מר סלנר הודה שבפרויקטים קודמים העירייה מעולם לא שילמה לסלנר תשלומים לפי חוזה מדף" (פסקה 98 לפסק הדין). 12. מקובלת עלי עמדתו ומסקנתו של בית המשפט בנוגע לשאר החוזים, לפיה אין להחיל בגדרם את חוזה המדף שכן לא ניתן להחיל ביחסים החוזיים שבין צדדים הוראות חוזה שהם לא חתמו עליו. בגדר חוזים אלה אין כאמור כל אזכור או התייחסות לחוזה המדף, ובית המשפט אף דחה כאמור, כענין שבעובדה, את הטענה כי חוזה המדף משקף את הנוהג בין הצדדים, או את מה שנהוג ומקובל בענף הבניה ועבודות הפיתוח. ומשכך, אין אכן כל בסיס לטענה בדבר תחולת חוזה המדף על חוזים אלה. 13. לא כן באשר לחוזה 48/01. אני סבור כי שגה בית המשפט קמא במסקנתו לפיה חוזה המדף אומץ במלואו אל תוך מערכת היחסים החוזית שבין הצדדים בגדר ההתקשרות מושא חוזה 48/01. בית המשפט ביסס כאמור את מסקנתו לענין תחולת חוזה המדף על חוזה 48/01 על ההפניה לחוזה המדף בדף שצורף למפרט "לביצוע עבודות פיתוח השטח", המהווה נספח לחוזה. בית המשפט גם דחה את טענת העירייה כי מכל מקום יש להחיל מתוך חוזה המדף רק הוראות מקצועיות לגבי ביצוע העבודות, בנימוק שאם זו הייתה כוונתה היה עליה לכתוב זאת במפורש. בית המשפט הוסיף כי עיקרו של חוזה המדף בהוראות משפטיות, ולכן טענת העירייה כאילו ההפניה לחוזה המדף נעשתה רק במישור המקצועי מאבדת ממשקלה. בית המשפט גם הפנה לסעיף 7(1) לפרק תנאי חוזה 48/01, שכותרתו "מסמכים המסבירים זה את זה", הקובע כי - "בכל מקרה של סתירה, או אי-התאמה או פירוש שונה של הוראה מהוראות החוזה לבין הוראה ברורה ומפורשת במסמך אחר מהמסמכים המהווים את החוזה - כוחה של זו האחרונה עדיף ומכריע על כוחה של ההוראה האמורה בחוזה." מסעיף זה למד בית המשפט קמא כי הצדדים נתנו דעתם לכך שייתכן שיהיו הוראות סותרות במסמכים השונים, וביניהם חוזה המדף, וסעיף זה מבהיר כי יש לפתור סתירות אלו על דרך של העדפת הוראותיהם של נספחי החוזה על פני הוראותיו של החוזה גופו; ולענייננו - העדפת הוראותיו של חוזה המדף. חיזוק למסקנתו האמורה מצא בית המשפט קמא גם באמירתו של מר שלמה סלנר, מנהל חברת סלנר, בחקירתו הנגדית, במהלכה נשאל אם גם לפני שקיבל ייעוץ משפטי סבר שחוזה המדף חל ביחסים בין הצדדים, והשיב כי "חד משמעית כן" (עמ' 240 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, שורות 8-14). כאן המקום לציין כי חוזה המדף נזכר רק בנספח של חוזה 48/01 כאמור, אך אין לו כל אזכור או התייחסות ביתר החוזים שנחתמו בין העירייה לסלנר, או בנספחיהם, ומטעם זה נדחתה טענתה של סלנר כי הוא חל כלל החוזים שחתמה עם העירייה. 14. איני סבור כי יש בנימוקים אלה כדי לבסס את המסקנה כי חוזה המדף אומץ במלואו לחוזה 48/01 דרך האזכור הבודד בדף שצורף למפרט הביצוע של החוזה. עיון בחוזה 48/01 שנכרת בין הצדדים ובחוזה המדף, זה לצד זה, מעלה בבירור כי אכן מדובר בשני נוסחים מלאים של חוזים מפורטים מאוד, שכל אחד מהווה חוזה שלם העומד בפני עצמו, וקובע הסדרים מפורטים, חלקם שונים וחלקם דומים, באותן הסוגיות הכספיות והמשפטיות. כפי שיודגם בהמשך, נראה שאכן סעיפים רבים בחוזה 48/01 הועתקו מחוזה המדף או נכתבו בהשראתו; חלקם משמרים את ההסדר המוצע בו, וחלקם שונו והותאמו להתקשרות הפרטנית בין הצדדים. עובדה זו אינה יכולה להתיישב כל עיקר עם מסקנה כי חוזה המדף אומץ במלואו כחלק בלתי נפרד מהחוזה 48/01 שכרתו הצדדים. 15. בית משפט קמא ניסה ליישב קושי זה בהסתמך על הוראת סעיף 7(1) לתנאי החוזה, שנוסחו הובא לעיל, הקובע הסדר לגבי סתירות ואי התאמות בין הוראות החלק הכללי של החוזה להוראות בנספחיו. ניסיון זה הוא דחוק מאוד כשלעצמו. אין זה סביר כי צדדים יתקשרו בשני מסמכים מקבילים ושונים בעניינים מהותיים, ויפתרו עצמם בהוראה כללית של שנועדה להסדיר אי התאמות. הוראה מעין זה עשויה להוות מענה לאי התאמות נקודתיות ושוליות אך לא יכולה להסביר מהלך כה מופרך כמו חתימה על שני חוזים מקבילים ושונים לגבי אותו פרויקט. יתרה מזו, לדעתי בית משפט קמא גילה פנים שלא כהלכה במהותה ובתכליתה של הוראת סעיף 7(1) האמורה. כדי לרדת לשורש הגיונה של הוראה זו בחוזה 48/01, יש לעיין בסעיף המקביל לה בחוזה המדף, ממנו היא שאובה, הוא סעיף 5(1) העוסק ב"סתירות במסמכים ועדיפות בין מסמכים". סעיף זה בחוזה המדף קובע היררכיה בין מסמכי החוזה השונים: תכניות עבודה בראש, ואחריהן בסדר יורד: מפרט מיוחד, כתב כמויות, אופני מדידה מיוחדים, מפרט כללי (ואופני מדידה), תנאי החוזה, ולבסוף תקנים ישראליים. ממדרג היררכי זה עולה כי ככל שמסמך מסוים ממסמכי החוזה עוסק באופן מפורט וספציפי יותר בהיבטים הביצועיים של העבודות, כך ניתן לו משקל רב יותר. הגיונה של היררכיה זו ברור ומובן - בדומה לזה העומד ביסוד כלל הפרשנות הכללי הידוע באשר ליחס בין נורמה כללית לנורמה מיוחדת. בהתאם לכך, ברור כי תנאי החוזה, המסדירים ככלל את ההוראות המשפטיות והכספיות בלבד, ועוסקים בהיבט הביצועי של הפרויקט מושא החוזה ברמת הפשטה גבוהה יותר, ייסוגו מפני המפרטים הפרטניים היורדים לקוצו של יוד. למנסחי חוזה המדף לא הייתה סיבה לחשוש שהעדיפות המוענקת למפרטים הטכניים על פני ההוראות הכלליות שבחוזה תביא לשינוי בהסדרים המשפטיים או הכספיים שבחוזה, משום שהמפרטים הטכניים אינם עוסקים ככלל בהיבטים אלה. הגיון זה של ההוראה האמורה אינו יכול כאמור לתת הסבר רציונלי לטענה כאילו הצדדים הסכימו להסדיר את יחסיהם החוזיים ביחס לפרויקט הנדון בשני חוזים מפורטים ומקבילים, החלים כנטען זה לצד זה, על כל מכלול היחסים החוזיים, עם הוראות שונות ואף סותרות. חיזוק למסקנה שסעיף 7(1) האמור עניינו באי התאמות במפרטי הביצוע ניתן למצוא בכך שהסעיפים הקטנים הבאים של סעיף 7 אכן עוסקים בהיבטים ביצועיים, ומפנים את הקבלן לקבלת הוראות ממהנדס הפרויקט. 16. זאת ועוד, סעיף 8 לחלק הכללי של חוזה 48/01 עליו חתמו הצדדים מונה רשימה של מסמכים המהווים "חלק בלתי נפרד מהחוזה". חוזה המדף אינו נזכר ברשימה. כאמור, חוזה המדף אינו מסמך זניח ושולי אלא מסמך ארוך ומפורט - המחזיק כ- 40 עמודים וכ- 70 סעיפים מפורטים - והמסדיר את מכלול הסוגיות בהתקשרות קבלנית, ואין זה סביר כלל שהצדדים התכוונו להחיל את חוזה המדף כולו על ההתקשרות ביניהם וזאת מבלי שהוא יוזכר בחוזה במפורש, ואף באופן מודגש, בין המסמכים המהווים חלק בלתי נפרד ממנו. גם עיון בתנאי המכרז שקדם להתקשרות בין הצדדים מעלה כי מסמכי המכרז אינם כוללים כל הוראה בדבר תחולת חוזה המדף. 17. כן ראוי לציין כי הדף הכלול בנספח המפרט הטכני, שהוא המקום היחיד בו נזכר חוזה המדף, הוא מסמך הנחזה כדף סטנסיל עם כותרת לוגו של החברה מתכננת הפרויקט (משרד מילר-בלום ושות' תכנון סביבתי בע"מ), לשימוש בהתקשרויות שונות, הכולל טקסט מודפס קבוע, ובו יש מקום ריק להשלמה של "מכרז/חוזה מס' __", ו- "תקופת הביצוע __ חודשים קלנדרים מיום קבלת צו התחלת עבודה.". בדף שצורף למפרט בענייננו לא הושלמו שני הפרטים החסרים. 18. גם בהתכתבויות הרבות בין הצדדים שקדמו להגשת התביעה על ידי סלנר נגד העיריה לא הועלתה מצד סלנר טענה לתחולתו של חוזה המדף. פעם אחת בלבד נזכר חוזה המדף בהתכתבויות אלה, במכתב של סלנר 19.2.2002, בו לא נטען לתחולת חוזה המדף, אלא רק צוין שיעור הרווח הקבלני הקבוע בחוזה המדף כבסיס לטענת סלנר שהצעת העירייה לגבי שיעור הרווח הקבלני כבסיס להתחשבנות בין הצדדים "אינה סבירה" (מוצג 63 למוצגי סלנר). הטענה בדבר תחולת חוזה המדף הועלתה על ידי סלנר לראשונה בתצהיר העדות הראשית שלו. אך גם כאן לא נטען על ידי סלנר כי הוסכם בין הצדדים כי חוזה המדף יחול, או אף כי כך הוא הבין בעת שחתם על ההסכם, אלא נטען כי "לפי ייעוץ משפטי שקיבלתי" חל חוזה המדף (סעיף 132 לתצהיר - מוצג 5 למוצגי סלנר). למרות זאת, מצא בית המשפט קמא באמירתו של מר סלנר בחקירתו הנגדית, לפיה עוד לפני שקיבל ייעוץ משפטי הוא סבר כי חוזה המדף חל על ההסכמים בינו לבין העירייה, עוגן לתלות בו את מסקנתו לגבי תחולת חוזה המדף. ברם, אמירות נוספות של מר סלנר באותה חקירה מצביעות בבירור על כך שסלנר לא סבר ולא טען שחוזה המדף חל באופן ישיר על יחסיו עם העירייה, ובכל מקרה לא סבר כי הוראותיו גוברות על הוראות החוזה הפרטני. כך למשל הוא אומר: "זה נראה לי מאוד הגיוני שסוגיה שלא מבוארת בחוזה של העירייה, החוזה הוא חד צדדי אני מזכיר לך, נערך על ידי העירייה, ומכיוון שלא מוזכרת שם הסיטואציה שבה העירייה גורמת לפיגורים, אז הלכתי לחוזה של מדינת ישראל שנראה לי הדבר הכי, שגם הוא באופן חד צדדי על ידי המדינה אך נראה לי הדבר הכי סביר למצב עניינים זה." (עמ' 241 לפרוטוקול, שורות 10-6) [...] "העירייה היא גוף שבאיזה שהוא מקום מתוקצב על ידי המדינה ופועל לפי חוקיה וכלליה, וחשבתי שהחוזה של מדינת ישראל חוזה קבלנים סטנדרטי, זה לא חוזה מיוחד לפרויקט מיוחד, זה חוזה סטנדרטי שהמדינה בכל חוזה מול קבלן היא עושה את החוזה הסטנדרטי הזה, הוא אילן ראוי להיתלות בו." (עמ' 244 לפרוטוקול, שורות 15-11) מדברים אלה עולה בבירור כי מר סלנר אינו טוען למעשה כי הוסכם על החלת חוזה המדף בהתקשרות מול העיריה, אלא לכל היותר כי מקום ש"סוגיה לא מבוארת בחוזה", חוזה המדף אמור להוות מקור "הכי סביר" ו"אילן ראוי להיתלות בו" להשלמת החסר. על הלך רוח זה ניתן ללמוד גם מטענותיה של סלנר בענין תחולתו של חוזה המדף על יתר החוזים, לבד מחוזה 48/01, בהם אין כל אזכור לחוזה המדף, ואשר לגביהם טען מר סלנר בעדותו כי לפי ייעוץ משפטי שקיבל חוזה המדף חל גם עליהם: "כי על פי הייעוץ המשפטי שקיבלתי החלת חוזה המדף מתאימה גם לחוזים האחרים, גם אם לא נרשם בהם כך במפורש, כיוון שזה חוזה של מדינת ישראל והוא מבאר דבר שלא מבואר בחוזה עם העירייה, העירייה מתעלמת ממנו, מהסיטואציה הזו, ומתעסקת רק עם נזקים שייגרמו לה. היא שוכחת שהמחויבויות הן הדדיות. החוזה של מדינת ישראל הוא קצת יותר מאוזן, ומציג את המצב שבו יש איחור שנובע מאחריות העירייה" (עמ' 240 לפרוטוקול, שורות 30-26). הנה כי כן, גם סלנר לא טען למעשה לתחולתו של חוזה המדף כ"חלק בלתי נפרד מהחוזה", אלא כי לאור היותו הוגן יותר עם צד הקבלן מהחוזה שחתם עם העירייה, מן הראוי להחיל את הוראותיו להשלמת החסר בחוזה, גם אם הוא לא אומץ בהסכמים הספציפיים שנחתמו בין הצדדים. מעדותו של מר סלנר עולה כי הוא לא ראה כל הבחנה בין חוזה 48/01 ליתר החוזים בכל הקשור לתחולתו של חוזה המדף. אוסיף, כי העובדה שבחוזים האחרים לא נזכר כלל חוזה המדף, אף שמדובר בחוזים שנכרתו בין אותם צדדים, באותה עת, והעוסקים בעבודות דומות, מחזקת את המסקנה כי האזכור של חוזה המדף בנספח לחוזה 48/01 היה אך בגדר טעות רשלנית (לא יחידה) בניסוח ההסכם. 19. העולה מן המקובץ, כי מכלול נסיבות הענין מוביל למסקנה, למצער במאזן ההסתברויות, כי האזכור של חוזה המדף בדף אחד של הנספח הטכני לחוזה 48/01 השתרבב כנראה בטעות, ומכל מקום הצדדים לא אימצו את חוזה המדף על כל הוראותיו למערכת החוזית ביניהם. ובוודאי שאין לקבל את הטענה כי ההסדרים הפרטניים אשר נוסחו במיוחד עבור ההתקשרות הספציפית בין הצדדים והכלולים בחוזה 48/01 עליו הם חתמו הצדדים ייסוגו בפני ההסדרים השונים מהם בחוזה המדף הכללי, עליו לא חתמו הצדדים ושזיקתו למערכת ההסכמית בין הצדדים מעוגנת אך בהפניה לקונית באחד מנספחי החוזה. בשולי הדברים אעיר כי טוב תעשה עיריית נהריה אם תיתן דעתה לכשלים הרבים שאירעו בהכנת החוזה הנדון (וראו גם להלן לגבי העדרו של נספח "תנאים מיוחדים לתשלום ההתייקרות"), כמו גם בביצועו, ותדאג להבא כי חוזיה ינוסחו בקפדנות ובבהירות מרבית על מנת לייתר מחלוקות משפטיות ארוכות (ויקרות) כמו זו שבפנינו. 20. ומכאן להשלכות של ההכרעה באשר לאי תחולת חוזה המדף על המחלוקות הכספיות שבין הצדדים מושא הערעורים. מסקנתו של בית משפט קמא באשר לתחולת חוזה המדף על היחסים החוזיים מושא חוזה 48/01 שימשה כבסיס להכרעותיו במחלוקת בין הצדדים ב- 3 סוגיות: התייקרויות, ריבית פיגורים והוצאות תקורה. נבחן כעת סוגיות אלה. א. רכיב ההתייקרויות 21. מי אמור לשאת בנטל התייקרותם של מחירי החומרים והעבודות בשל העיכובים בפרויקט? על פי חוזה 48/01, העבודות היו צריכות להסתיים "תוך 3 חודשים מיום הינתן הצו להתחלת העבודה" (סעיף 4 למבוא לחוזה 48/01), אך בפועל הסתיימה העבודה רק ביום 31.3.2005, 45 חודשים לאחר שניתן הצו. בית המשפט קמא קבע כי האחריות לעיכוב זה מוטלת על העירייה, ולא על סלנר (פסקה 106 לפסק הדין), ואיני רואה עילה להתערבותנו בקביעה עובדתית זו. 22. בית משפט קמא קיבל את טענת סלנר כי מגיע לה תשלום התייקרויות המחושב מהמדד הבסיסי שנקבע במכרז (מדד נובמבר 2000) ועד למדד הידוע בחודש בו הושלם ביצוע העבודה, וזאת בהסתמך על סעיף 62(3)(I) לחוזה המדף הקובע כי - "אם יחולו תנודות במדד, יגדל או יקטן שכר החוזה בהתאם לחישוב הבא: ההעלאה או ההפחתה של שכר החוזה תחושב לפי כל חודש לגבי תשלומי הביניים של העבודה שבוצעה באותו חודש, בהתאם לשיעור תנודות במדד, בניכוי כל תשלומי הביניים הקודמים ששולמו לקבלן." לטענת העירייה נושא ההתייקרויות מוסדר בסעיף 73 לחוזה 48/01, לפיו "תשלומי ההתייקרות, אם בכלל ישולמו בהתאם ל"תנאים המיוחדים לתשלום התייקרות" אשר מהווים נספח לחוזה זה וחלק בלתי נפרד ממנו. ברם, אין חולק כי בין מסמכי החוזה לא מצוי מסמך המכונה "תנאים מיוחדים לתשלום ההתייקרות". ההסבר שניתן על ידי העירייה הוא כי הכוונה הייתה למעשה להפנות לתנאים המתייחסים להתייקרויות המפורטים בסעיף 14(א) להוראות ותנאי המכרז, הקובע כך: "תשלום התייקרויות יהיה ע"פ מדד מחירי בנייה המתפרסם ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. המדד הבסיסי יהיה המדד של נובמבר 2000 שיתפרסם ב-15 דצמבר 2000 במשך הבצוע יינתנו התייקרויות אך ורק לזמן בצוע העבודה לפי החוזה. לא יינתנו התייקרויות לשום פרק זמן לאחר מכן." 23. בית המשפט קמא דחה את טענת העירייה לענין זה וקבע כי "מלשון הסעיף עולה מפורשות שהוא מפנה לנספח, תוך ציטוט שם אותו נספח בגרשיים, כלומר מדובר במסמך נוסף שצריך היה להיות מצורף לחוזה" (פסקה 104 לפסק הדין, ההדגשה במקור), ואף הזכיר כי בסעיף 7 למבוא לחוזה 48/01 מצוין שבין המסמכים המהווים חלק בלתי נפרד מהחוזה קיים מסמך בשם "תנאים מיוחדים תשלום ההתייקרויות". בית המשפט קמא קבע כי העדר המסמך האמור מעיד על כך שהצדדים הסתמכו לענין זה על הוראות ההתייקרויות הקבועות בחוזה המדף. לכך מצא בית המשפט חיזוק במכתביו של המהנדס יצחק גרוס, ששימש מפקח בפרויקט המידטעק מטעם העירייה, שהבהיר למר סלנר כי "עבודות שביצעת במלואן ושילמו לך באופן חלקי, על סכום ההפרש תשולם התייקרות עד החודש שיאושר מלוא הסכום" (מובא בפסקה 105 לפסק הדין). בהתאם לכך קבע בית המשפט כי סלנר זכאית לתשלום התייקרויות על-פי הוראות חוזה המדף, בהתאם למועדי ביצוע העבודות בפועל, בהפחתת התשלומים בגין התייקרויות שכבר קיבלה מהעירייה וכן התשלומים שקיבלה במסגרת הסכם הפשרה שנעשה בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין ביום 7.7.2002. סך הכל 553,472 ש"ח, נכון למועד הגשת התביעה. 24. אכן בצדק דחה בית המשפט קמא את טענת העיריה כי סעיף 73 לחוזה 48/01 המפנה לנספח לחוזה, הנקוב גם בשמו, כוונתו למעשה להפניה לסעיף בתנאי המכרז. נראה שמדובר בתקלה נוספת בניסוח החוזה בין הצדדים בכך שהנספח אליו מפנה החוזה לא צורף מעולם לחוזה. עם זאת, לא היה מקום להסיק מכך שהצדדים התכוונו לאמץ את ההסדר שבחוזה המדף דווקא. כאמור, הוראות חוזה המדף לא אומצו במסגרת חוזה 48/01, ובוודאי בנושא המוסדר באופן קונקרטי בחוזה. בית משפט קמא גם קבע כזכור כי הוראות חוזה המדף אינן משקפות נוהג בין הצדדים, או נוהג כללי בענף הבניה ועבודות הפיתוח (פסקה 11 לעיל). 25. בנסיבות אלה, כאשר הנספח אליו מפנה החוזה לענין התייקרויות לא נמצא, עלינו להיזקק לבחינת "אומד דעתם של הצדדים" כפי שהוא משתמע "מתוך הנסיבות" (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), ולענין זה ניתן אכן להיעזר בהוראות ותנאי המכרז שקדם לחוזה, המסדירות כאמור במפורש את השאלה הנדונה, בהיותם חלק ממסמך פרטני בין הצדדים במסגרת המכלול החוזי הנוגע לפרויקט. עיון בהוראת סעיף 14(א) להוראות ותנאי המכרז המסדיר את סוגיית ההתייקרויות מובילה לדעתי למסקנה כי התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא לענין זה היא נכונה, אף אם לא מטעמיו. סעיף 14(א) אמנם קובע כי ישולמו התייקרות "אך ורק לזמן בצוע העבודה לפי החוזה". ואולם משקבע בית המשפט כי העירייה היא שעיכבה את השלמת ביצוע העבודות, ובקביעה עובדתית זו אין כאמור עילה להתערב, הרי שיש לראות בעירייה כמי ששינתה, או למצער הסכימה לשינוי "זמן בצוע העבודה לפי החוזה", ועל כן מוטל עליה לשלם התייקרויות על כל תקופת הביצוע עד להשלמת העבודות. לפיכך סלנר אכן זכאית לתשלום התייקרויות בהתאם לתחשיב שקבע בית המשפט קמא, היינו: בסך כולל של 553,472 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. ב. רכיב הריבית בגין פיגור בתשלום חשבונות 26. בית משפט קמא קיבל את טענת סלנר כי חשבונות שונים שהוגשו על-ידה טופלו ושולמו על ידי העירייה בפיגור משמעותי, המגיע כדי חודשים רבים. בית המשפט קבע כי לא הוכחה כל הצדקה לכך שהעירייה התעכבה בתשלום החשבונות, בניגוד לסעיף 15 להוראות ותנאי המכרז הקובע כי היה על העירייה לבדוק ולאשר את החשבון תוך 15 ימים ממועד הגשתו, ולשלמו תוך 60 ימים לאחר מכן. 27. בהתאם לחוות דעת מקצועית שהגישה סלנר לענין זה, אשר נערכה על ידי רו"ח שטיינמץ, היא זכאית לריבית פיגורים בסכום של 1,188,180 ₪ בגין הפיגור בתשלום החשבונות. חישוב זה נעשה בהתבסס על סעיפים 59(8) ו-60(10) לחוזה המדף, הקובעים כי במקרה של פיגור בתשלום חשבונות ביניים או החשבון הסופי מעבר למועדים הנקובים בחוזה, יהיה הקבלן זכאי לריבית פיגורים, לתקופה החל מתום המועד הנקוב בחוזה לתשלום ועד למועד התשלום בפועל. בסעיף ההגדרות של חוזה המדף מוגדרת "ריבית פיגורים" כ"ריבית בשיעור שיתפרסם מידי פעם על ידי החשב הכללי במשרד האוצר כריבית פיגורים, לרבות חישוב ריבית הפיגורים שייעשה בהתאם להנחיות החשב הכללי כפי שיתפרסמו מזמן לזמן" (להלן: ריבית חשכ"ל-פיגורים). מנגד, הגישה העירייה תחשיב שנערך על ידי המומחה מטעמה, רו"ח בשארה, המבוסס על הנתונים שבחוות הדעת של רו"ח שטיינמץ, אלא שבמקום ריבית חשכ"ל-פיגורים התחשיב מבוסס ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית). בהתאם לתחשיב זה הריבית בגין הפיגורים היא בסכום של 417,892 ₪ (לעומת 1,188,180 ₪ לפי תחשיב ריבית חשכ"ל-פיגורים). בהמשך לקביעתו הכללית, כמפורט לעיל, בדבר תחולה של הוראות חוזה המדף על מערכת היחסים החוזית במסגרת חוזה 48/01, אימץ בית משפט קמא את תחשיבו של רו"ח שטיינמץ, שנערך על בסיס הוראות חוזה המדף לענין תחולת ריבית חשכ"ל-פיגורים על איחור בביצוע תשלומים, וחייב את העירייה לשלם לסלנר ריבית פיגורים בסך של 1,188,180 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. 28. מסקנתו זו של בית משפט קמא אינה מקובלת עלי. כמפורט לעיל, חוזה המדף לא אומץ במסגרת היחסים החוזיים בין הצדדים, וממילא לא היה מקום להחיל את הוראותיו לענין ריבית פיגורים בגין עיכוב בתשלום חשבונות. יתרה מזו, הלכה פסוקה היא כי - ריבית הפיגורים מהווה מעין סנקציה עונשית... ריבית פיגורים מעניקה תרופת פיצוי מוגברת לקבלן אשר יתרת שכר החוזה לא שולמה לו במועד הנקוב. לכן, לא בנקל יחייב בית המשפט בריבית פיגורים, ההתחייבות צריכה להיות מפורשת וברורה ועל התובע מוטל נטל ההוכחה לזכותו בסנקציה זו ((ע"א 3495/05 מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון נ' צחר חברה לבניה ופיתוח בע"מ (22.7.2008) בפסקה 14 (להלן: צחר)); ת.א (י-ם) 2087/00 אלמור נ' מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון (4.4.2005), בפסקה 88; ורע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד(1) 600 (2000)..." (ע"א 4553/06 משרד הבינוי והשיכון נ' מי ערד חברה להנדסה פיתוח ובנין בע"מ, פסקה 7 (14.10.2010)). במקרה דנן אין כל ההתחייבות "מפורשת וברורה" בהסכם בין הצדדים בדבר סנקציה של תשלום ריבית חשכ"ל-פיגורים בגין איחור בתשלום חשבונות, ואף לא כל אזכור לכך, וממילא לא עמדה סלנר בנטל ההוכחה המוטל עליה באשר לזכותה ב"מעין סנקציה עונשית" זו. מעיון בהוראות הרלוונטיות לענין זה - בפרק י"א לחוזה 48/01 וסעיף 15 להוראות ותנאי המכרז - עולה כי אף שהן עוסקות בפירוט בנושא התשלומים, הן אינן כוללות כל הוראה המזכה את הקבלן בריבית פיגורים. דווקא נוכח ההוראות המקבילות בחוזה המדף לענין זה, נראה כי השמטת הסנקציה של ריבית חשכ"ל-פיגורים בחוזה 48/01 לא הייתה מקרית. מכל מקום, ודאי אין לומר כי בפנינו "התחייבות מפורשת וברורה" לתשלום ריבית חשכ"ל פיגורים. 29. עם זאת, נוכח קביעת בית המשפט קמא כי לא הוכחה כל הצדקה לפיגור בתשלום החשבונות שהגישה סלנר לעירייה, ובהעדר תניה חוזית מוסכמת אחרת בין הצדדים, יש להטיל על העירייה לשלם לסלנר ריבית בגין העיכובים בתשלומי החשבונות לשם שמירת ערכם הריאלי, על מנת להעמיד את סלנר באותו מצב בו הייתה עומדת לו היו התשלומים מועברים לידיה במועדם (ראו דברי חברי השופט ע' פוגלמן בעע"ם 3550/15 משרד הביטחון האגף לשיקום נכים נ' פלוני, פסקה 42 (30.5.2016) והאסמכתאות הרבות שם). לפיכך יש לקבוע כי על העירייה לשלם לסלנר ריבית לפי חוק פסיקת ריבית, חלף ריבית הפיגורים שקבע בית משפט קמא. כמצוין לעיל, הוגש לבית המשפט קמא תחשיב שערך רו"ח בשארה מטעם העירייה, המבוסס על חוות דעת רו"ח שטיינמץ מטעם סלנר, למעט לענין שיעור הריבית, כאשר במקום ריבית חשכ"ל-פיגורים נערך התחשיב על פי הוראות חוק פסיקת ריבית. בהתאם לכך יש להעמיד אפוא את סכום הריבית המגיע לסלנר על סך של 417,892 ₪, חלף הסכום של 1,188,180 ₪, שקבע בית משפט קמא, נכון ליום הגשת התביעה. ג. רכיב הוצאות ניהול מתמשך (הוצאות תקורה) 30. סלנר תבעה פיצוי בגין הוצאותיה בשל הניהול המתמשך (הוצאות תקורה) של העבודות מושא החוזים שבינה לבין העירייה. לטענת סלנר, זמן ביצוע העבודות התארך בפועל באופן משמעותי מעבר לזמני הביצוע שנקבעו בחוזים, והתמשכות זו הטילה עליה הוצאות עודפות החורגות מהמתוכנן. תביעתה של סלנר בגין רכיב הוצאות התקורה התבססה על סעיף 42 לחוזה המדף, שכותרתו "ארכה או קיצור להשלמת מבנה", ולפיו זכאי קבלן להחזר הוצאות תקורה בשל עיכוב בעבודות, ככל שעיכוב זה נגרם כתוצאה מנסיבות התלויות במזמין, לפי נוסחה הקבועה בסעיף 42(5) לחוזה המדף. 31. בית משפט קמא בחן את תביעת סלנר ברכיב זה על בסיס הכרעתו באשר לתחולת חוזה המדף, לפיה חוזה המדף חל על היחסים החוזיים בגדר חוזה 48/01, אך אינו חל על יתר החוזים שבין הצדדים. בהתאם לכך, בנוגע לחוזה 48/01 - קיבל בית המשפט את התביעה. בית המשפט החיל לענין זה את הוראות חוזה המדף, ולאחר קביעת הנתונים הרלבנטיים והצבתם בנוסחה הקבועה בחוזה המדף הגיע למסקנה כי על העירייה לשלם לסלנר פיצוי חוזי בסך של 1,524,159 ₪ עבור הוצאות התקורה בגין עיכובים בפרויקט. לעומת זאת, באשר לחוזים האחרים, לגביהם נקבע שחוזה המדף אינו חל - דחה בית המשפט את תביעת סלנר לאחר שקבע כי אף שהעיכובים בפרויקט "לא היו מצידה או באחריותה", לא עלה בידה להוכיח את הנזק שנגרם לה כתוצאה מעיכובים אלה (פסקה 278 לפסק הדין). 32. מקובלת עלי הכרעתו של בית משפט קמא לענין החוזים האחרים, שכן זו מבוססת על הכרעתו העובדתית לפיה סלנר לא הוכיחה נזק כתוצאה מהעיכובים. לעומת זאת, באשר לחוזה 48/01, הרי משהגענו למסקנה לעיל שחוזה המדף אינו חל, הרי שקביעת הפיצוי לסלנר אך על יסוד הוראות חוזה המדף אינה יכולה לעמוד. 33. בחינת הוראות חוזה המדף וחוזה 48/01 זה לצד זה בסוגיה הנדונה מדגימים היטב את שנאמר לעיל באשר לאי תחולת חוזה המדף על מערכת היחסים החוזית מושא חוזה 48/01 (פסקה 14 לעיל). עיון בפרק ו' לחוזה 48/01, שכותרתו "התחלת העבודה, מהלכה, סיומה והארכתה", אל מול פרק ז' לחוזה המדף, שכותרתו "מהלך ביצוע המבנה", זה לצד זה, מעלה כי הם מסדירים את אותן הסוגיות, במבנה דומה ובניסוחים לעיתים כמעט זהים, באופן המוביל למסקנה ברורה למדי כי העירייה, בנסחה את חוזה 48/01, בחנה את הוראות חוזה המדף לענייננו, אך אימצה ביודעין אך חלקים ממנו, בעוד חלקים אחרים השמיטה או שינתה במכוון. סעיף 42 לחוזה המדף מכיר, בנסיבות שהוגדרו שם, בחובת המזמין לפצות קבלן בגין הוצאות תקורה עודפות בשל עיכוב בביצוע העבודות שאינו באשמת הקבלן, על פי נוסחה הקבועה שם. לעומת זאת, בסעיף המקביל בחוזה 48/01, הוא סעיף 49 שעניינו "ארכה לסיום המבנה", נקבעו הוראות העוסקות במצבים של שינוי מועד מטעם המזמין או של עיכוב בביצוע העבודה שאינו בשליטת הצדדים, בניסוחים קרובים, תוך שהושמט ההסדר המקנה לקבלן זכות לפיצוי כאמור. יש לציין כי סעיף 52(3) לחוזה 48/01, בניסוח כמעט זהה ללשון סעיף 46(3) לחוזה המדף, מכיר בזכות הקבלן להחזר הוצאות תקורה מקום בו נגרמו לו הוצאות כאלה כתוצאה מהפסקה זמנית של ביצוע העבודה לפי הוראות המהנדס, אך זאת בכפוף לדרישה מפורטת ומנומקת בציון סכום ההוצאות, כאשר ההכרעה היא בידי המהנדס, לאחר שניתנה לקבלן אפשרות להשמיע טענותיו בפניו. לאור האמור, אין ספק כי ההוראות לענין פיצוי בגין עיכוב בעבודות בגדר חוזה 48/01 עוצבו ביודעין בסטייה מהוראות חוזה המדף, וממילא לא היה מקום להחיל הוראות אלה. 34. אכן, חוזה 48/01 הקנה לסלנר את הזכות לדרוש החזר הוצאות תקורה בגין התמשכות העבודות שלא באשמתה, כמצוין לעיל, ובפועל העירייה אף הסכימה בשעתו, בטרם הגשת התביעה, לפצות את סלנר בסכומים מסוימים (בסך כולל של 103,725 ₪) בגין הוצאות עיכובים בעבודות (פסקאות 143-142 לפסק הדין). ואולם, בתביעתה בפני בית המשפט כשלה סלנר להוכיח הוצאות עודפות קונקרטיות בגין עיכובים. לטענת סלנר, היא לא נדרשה להוכיח את הוצאותיה בפועל נוכח הסתמכותה על קיומה של הנוסחה לתחשיב הפיצוי בחוזה המדף, שנועדה לדבריה לייתר את הצורך בהוכחת הוצאות התקורה בין הצדדים הבוחרים להחיל על עצמם את נוסחת המדף" (סעיף 248 לסיכומיה). מנגד טוענת העירייה, כי סלנר לא הוכיחה את נזקיה ולא הגישה כל חוות דעת מקצועית על נזקים שנגרמו לה בגין העיכובים בעבודות מאחר ולא היו לה כאלה, שכן העבודות בוצעו בפועל על ידי קבלני משנה שלא קיבלו ממנה פיצוי על העיכובים. בין כך ובין כך, בחירתה של סלנר במסגרת ניהול תביעתה שלא להוכיח הוצאותיה ולהשליך יהבה על הטענה כי חוזה המדף חל ביחסיה עם העירייה, היא סיכון שהיא נטלה על עצמה ועליה לשאת בתוצאותיו. 35. סוף דבר: מן הטעמים המפורטים לעיל אציע לחבריי לדחות את ערעור סלנר (ע"א 901/15), ולקבל באופן חלקי את ערעור העירייה (ע"א 460/15), כדלהלן: א. רכיב ההתייקרויות - קביעתו של בית המשפט קמא באשר לתשלום בגין רכיב זה תיוותר על כנה; ב. רכיב הריבית - סכום הריבית המגיע לסלנר יועמד על סך של 417,892 ₪, נכון למועד הגשת התביעה, וזאת חלף הסכום של 1,188,180 ₪ שקבע בית משפט קמא; ג. רכיב הוצאות התקורה - קביעתו של בית המשפט קמא לתשלום פיצוי לסלנר בסך 1,524,159 ₪ - תבוטל; ד. התשלומים בהם חויבה העיריה נכון למועד הגשת התביעה (12.10.2010) יישאו הצמדה וריבית כדין (ולא ריבית פיגורים-חשכ"ל) מהמועד האמור ועד לתשלום המלא בפועל. ה. בשאר רכיבי פסק הדין לא יהא שינוי. עוד אציע כי בנסיבות הענין, בהתחשב בין היתר בהתנהלות הכושלת של העירייה בניסוח החוזה ובביצועו, לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, ‏ט"ז באדר התשע"ז (‏14.3.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15004600_B19.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il