פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בירושלים
בג"ץ 46/00 - א'
בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ד' ביניש
העותר: אילון ירדן, עו"ד
נגד
המשיבים: 1. ראש הממשלה
2. ממשלת ישראל
3. נשיא המדינה
4. רשות השידור
עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים
פסק-דין
השופט י' זמיר:
העותר, אף שהוא עורך דין, הגיש לבית המשפט מסה ארוכה מאד ומורכבת מאד, הכתובה כדרך מסות מדיניות או פילוסופיות, ולא בדרך שמקובל לכתוב בה עתירות לבית משפט זה. היא עוסקת (מבחינה היסטורית, פילוסופית, פוליטית ועוד) בעניינים כלליים של שלום ומלחמה, ההיערכות הגלובלית וההיערכות האזורית, המשפט הבינלאומי והדין הלאומי, אמת ושקר, חלון ההזדמנויות של ישראל, רמת הגולן וכבוד האדם, ועוד סוגיות הרות עולם. ומדוע זה הוא מביא סוגיות אלה לבית המשפט? וזאת תשובתו: "לא באתי היום בפני כבודכם אלא כדי להיות פה לעם בפני עולם, ולאדם בפני המון עם; לשטוח מצוקתו של המון בית ישראל ולזעוק זעקתו של המיעוט שבהרי הגולן".
ומה בקשתו מבית המשפט? הוא מבקש מבית המשפט שורה של צווים על-תנאי וצווי ביניים. לדוגמה, הוא מבקש צו ביניים כללי נגד ראש הממשלה ונגד ממשלת ישראל "לחדול מכל פעולה שיש בה לפגוע באזרחי ישראל, ובכלל זה לחדול מלשאת ולתת עם הרפובליקה הערבית הסורית (להלן לשם הקיצור תיקרא סוריה) על הסכם שלום, מכל סוג שהוא", אלא אם סוריה תמלא תנאים רבים המפורטים אחד לאחד; "לחדול מכל פעולה שיש בה לפגוע באזרחי ישראל ובכלל זה לחדול מלהפיץ מידע בציבור בישראל שאינו אמת לגבי מכלול העניינים הקשורים בהסכם השלום העומד להיחתם עם סוריה, לרבות ובמיוחד בכל הקשור לסיכונים הצבאיים הצפויים למדינת ישראל מצידה של סוריה, באם לא ייחתם עמה הסכם שלום לפי תכתיביה", וכן לחדול מלהסתיר מידע בעניינים מסויימים או להפיץ מידע בעניינים אחרים; "לחדול מכל פעולה שיש בה כדי לפגוע באזרחי ישראל ובכלל זה לחדול מכל פעולה שאינה עולה בקנה אחד עם המשפט החוקתי של מדינת ישראל ובמיוחד עם חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו"; ועוד ועוד.
אין ספק כי העניינים המועלים בעתירה, באופן מלומד, הם עניינים חשובים והם ראויים למחשבה. אולם מה להם ולבית המשפט? והרי הלכה ברורה ומבוססת היא שבית המשפט אינו מכריע בעניינים מדיניים, שעל פי חוקת הדמוקרטיה ענין הם לכנסת ולממשלה, הנושאים באחריות בפני הציבור הרחב. כמו כן, הלכה ברורה ומבוססת היא שבית המשפט אינו מכריע בעתירות כלליות וכוללניות, שאין להן מידה וגבול, ואיש אינו יודע מה ההשלכה שלהן. עתירה זאת היא דוגמה מובהקת לעתירות כאלה, שבית המשפט בישראל, כמו במדינות אחרות, דוחה מעל פניו, מאז ומתמיד.
וכי העותר, שהוא עורך דין, אינו מודע לכך? הוא מודע גם מודע. וכך הוא כותב: "עניינה של עתירה זו הינו תקדימי מבחינת התוכן והצורה כאחד. הכרעות בנושאים של מלחמה, שלום, בטחון, גבולות וכו', היו עד כה נחלת מדינאים ומצביאים, ואילו עתה בידיכם להכריע בם". העותר צודק לחלוטין בכך שעתירה זו הינה תקדימית. אך יש תקדים ויש תקדים: יש תקדים מקדם ויש תקדים מקלקל. התקדים הזה בא לקלקל. הוא מבקש שההכרעה בנושאים הנדונים בעתירה, שהיו עד כה, לדבריו, נחלתם של מדינאים ומצביאים, יהיו עתה נחלתו של בית המשפט. וכל כך למה? כיוון שהעותר הביא עניינים אלה לפתחו של בית המשפט, אם מפני שנוח לו יותר להיאבק על דעותיו בענייני מדינה באולם בית המשפט מאשר בכיכר העיר ואם משום שאין הוא מבין כראוי את התפקיד של בית משפט. אולם, כמובן, אין בכך כדי לשנות את התפקיד של בית המשפט, התפקיד המצוי והתפקיד הרצוי, או לשנות את קו הגבול המפריד בין נחלת בית המשפט לבין נחלתן של רשויות אחרות.
אשר על כן לא ראינו צורך או טעם לבקש תשובה מאת ראש הממשלה או מאת יתר המשיבים והחלטנו לדחות את העתירה על הסף.
ניתן היום, כ"ו בטבת התש"ס (4.1.2000).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00000460.I01