רשימת חיפה שלנו בראשות יונה יהב נ. מדינת ישראל משרד הפנים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 45937-10-24 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופטת רות רונן העותרת: רשימת חיפה שלנו בראשות יונה יהב נגד המשיבה: מדינת ישראל – משרד הפנים התנגדות לצו על תנאי תאריך ישיבות: י"א אב תשפ"ה (05 אוגוסט 2025) י"ד חשוון תשפ"ו (05 נובמבר 2025) בשם העותרת: עו"ד חן רשף בשם המשיבה: עו"ד יונתן ציון מוזס פסק-דין השופטת רות רונן: עניינה של העתירה הוא בפרשנותו של סעיף 7(א)(4) לחוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות), התשנ"ג–1993 (להלן: חוק המימון או החוק) הקובע את סכומי המימון להם זכאית סיעה כמו העותרת, שמועמד מטעמה נבחר לראש הרשות בסיבוב השני של הבחירות לרשויות המקומיות. רקע – הבחירות למועצה ולראש הרשות הבחירות הכלליות לרשויות המקומיות (להלן: הבחירות הכלליות) מתקיימות אחת לחמש שנים (ראו סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה-1965), ועומדים בהן לבחירה הן חברי מועצת הרשות, הן ראש הרשות. התמודדות לכהונת ראש הרשות חייבת להיעשות במסגרת רשימה (כאשר ראש הרשות צריך להיות המועמד הראשון ברשימת המועמדים); אם כי לא כל רשימה חייבת להציג גם מועמד לראש הרשות. התנאים לבחירתו של מועמד לראש הרשות מפורטים בסעיף 9 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), התשל"ה-1975 (להלן: חוק הבחירה הישירה). בהתאם לסעיף זה עשויים להתקיים שני סיבובי בחירות – הסיבוב הראשון (להלן: הסיבוב הראשון או מועד הבחירות העיקרי); וסיבוב אפשרי נוסף (להלן: הסיבוב השני או הבחירות החוזרות; שני הסיבובים יחד יכונו להלן: מערכת הבחירות). כך, מלכתחילה מתקיים סיבוב בחירות הן למועצה, הן לראשות הרשות. כאשר עומדים לבחירה יותר משני מועמדים לראשות הרשות, ייבחר המועמד שקיבל את מירב הקולות ובתנאי שקיבל לפחות 40% מהקולות הכשרים. אם אף אחד מהמועמדים לא קיבל במועד הבחירות העיקרי לפחות 40% מהקולות הכשרים, נערך סיבוב בחירות נוסף (הקרוי גם סיבוב שני) בין שני המועמדים שקיבלו את מספר הקולות הגבוה ביותר בסיבוב הראשון. המועמד שמקבל את מירב הקולות בסיבוב השני – הוא זה שייבחר לראש הרשות. מכאן שבמועד הבחירות העיקרי עומדים לבחירה חברי המועצה וראש הרשות; ובאותם מקרים בהם אף אחד מהמועמדים לראש הרשות לא קיבל למעלה מ-40% מהקולות, מתקיים סיבוב בחירות שני המכריע בבחירות לראש הרשות. מימון הבחירות חוק המימון מזכה סיעות המתמודדות בבחירות לרשויות המקומיות במימון מאוצר המדינה עבור הוצאות הבחירות, וזאת כפונקציה של הצלחתן בבחירות אלה. סעיף 6(א) לחוק קובע את סכום המימון הכולל אשר יוענק לכל רשות מקומית – גובהו נקבע כמכפלה של מספר בעלי זכות הבחירה באותה רשות ב"יחידת חישוב" המוגדרת בסעיף 3 לחוק (להלן: סכום המימון הכולל או סכום המימון). סעיף 7(א) לחוק קובע את אופן חלוקת המימון בין הסיעות השונות ברשות המקומית כפונקציה של הישגי הסיעות בבחירות. עד לשנת 2016 לא כלל סעיף 7(א) לחוק המימון התייחסות לבחירות לראש הרשות ולמימון הסיעה בקשר לכך. בשנה זו נחקק תיקון 13 לחוק המימון במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום יעדי המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016 (להלן: תיקון 13 או התיקון). התיקון הוסיף את סעיפים 7(א)(4)–(6) לחוק המגדירים את המימון שיינתן לסיעה אשר מעמידה לבחירה גם מועמד לראש הרשות. סעיף 7(א)(4) לחוק קובע כי מועמד שנבחר לראש הרשות זכאי ל-9.5 אחוזים מסך המימון הכולל (שהוא כאמור המימון שנקבע בסעיף 6(א) לחוק), ללא קשר לאחוז הקולות בו זכה. עם זאת, בהמשך הסעיף נקבע כי אם המועמד זכה ליותר מ-60% מסך הקולות הכשרים, הוא יקבל מימון בשיעור של שישית כפול האחוז מסכום המימון הכולל ששווה לאחוז הקולות שקיבל (ועד לתקרה של 80% מסך הקולות). למען פישוט הדברים נבטא את האמור בנוסחה: **סכום המימון הכולל. כך לדוגמא אם מועמד קיבל 660 קולות מתוך 1,000 קולות בסך הכול – הוא יקבל 11% מסכום המימון הכולל (**סכום המימון הכולל). הצבה בנוסחה זו מעלה כי 9.5% מסכום המימון (אשר ניתן כאמור לראש רשות שנבחר בפחות מ-60% מכלל הקולות) משקף בחירה של 57% מהקולות. כלומר המכפלה המתקבלת משישית ו-57% היא 9.5% (57%=9.5%*). נוסחה זו רלוונטית גם לסעיף 7(א)(5). סעיף זה קובע כי כאשר מועמד זכה ב-25% מהקולות או יותר, הוא יהיה זכאי לקבל שישית כפול אחוז מסכום המימון הכולל ששווה לאחוז הקולות אותו קיבל – קרי אותה נוסחה עליה עמדנו לעיל. סעיף 7(א)(6) קובע כי במקרה של מועמד יחיד – כלומר מועמד שלא היו מולו מועמדים נוספים – הוא יזכה ל-9.5% מסכום המימון הכולל. זאת, בדומה למועמד שנבחר לראש הרשות ב-60% מכלל הקולות או פחות. למען שלמות התמונה, נציין כי סעיף 9(א) לחוק המימון, שכותרתו "בחירות חוזרות", קובע כי אם קוימו בחירות חוזרות (קרי סיבוב בחירות שני), ישולם לכל אחת מהסיעות שמועמד מטעמן השתתף בבחירות אלה "סכום נוסף בגובה של 120% מהסכום המגיע בשל חבר מועצה אחד שנבחר". הסכום שניתן עבור חבר מועצה אחד שנבחר קבוע בסעיף 7(א)(1) לחוק והוא סכום המימון הכולל מחולק במספר חברי המועצה שנבחרו באותה רשות. העתירה העותרת היא רשימה שהשתתפה בבחירות למועצת העיר חיפה והעמידה מועמד מטעמה לראשות העירייה. בסיבוב הראשון של הבחירות שהתקיים ביום 27.2.2024, נבחרו למועצת העיר חמישה חברים מרשימת העותרת, והמועמד מטעמה (מר יונה יהב) זכה ב-35.98% מהקולות הכשרים. משכך ולאחר שאף מועמד אחר לא זכה ביותר מ-40% מהקולות, התקיים סיבוב בחירות שני ביום 10.3.2024, בו קיבל המועמד מטעם העותרת 62.58% מהקולות ונבחר לראשות העיר. על רקע תוצאות אלה, פנתה העותרת ביום 24.9.2024 למשיבה בבקשה לקבל מימון התואם את האמור בסעיף 7(א)(4) לחוק – וזאת על בסיס הטענה לפיה המועמד מטעמה נבחר ברוב של למעלה מ-60% מהקולות הכשרים (בהתאם למספר הקולות בו זכה המועמד מטעמה בסיבוב השני). באותו יום השיבה המשיבה כי לעמדתה המקצועית, במקרה של סיבוב בחירות שני ייקבע המימון לפי סעיף 9 לחוק המימון בלבד. לאחר דין ודברים נוסף בין הצדדים, ביום 27.10.2024 הגישה העותרת את העתירה דנן. הצדדים חלוקים אפוא בשאלה האם תוצאות הבחירות שיש להתחשב בהן לעניין זכאות למימון לפי סעיף 7(א)(4) לחוק הן תוצאות הבחירות בסיבוב הראשון או תוצאות הבחירות בסיבוב השני. בעתירה טענה העותרת כי המועמד מטעמה נבחר לראש הרשות ועל כן יש להחיל בעניינה את סעיף 7(א)(4) לחוק המימון ולהעניק לה מימון בהתאם. את גישתה הפרשנית ביססה העותרת על פרשנות לשונית, פרשנות תכליתית ועל שיקולים תוצאתיים. המשיבה הגישה תגובה מקדמית מטעמה בה טענה כי טעמים של לשון ותכלית תומכים דווקא בגישתה הפרשנית, לפיה יש מקום להחיל את סעיף 7(א)(4) לחוק רק כאשר ראש הרשות נבחר כבר בסיבוב הראשון. לאחר שהוגשה תשובה לתגובה מטעם העותרת, התקיים ביום 5.8.2025 דיון ראשון בעתירה (לפני הרכב בראשות חברתי השופטת י' וילנר יחד עם השופטים ע' גרוסקופף ו-ח' כבוב). במהלך הדיון הועלתה על ידי בית המשפט חלופה פרשנית לחוק שהיא שילוב של הפרשנויות אשר הציעו העותרת והמשיבה. בהתאם לחלופה זו, הסיעה שהמועמד מטעמה נבחר לראש הרשות תזכה לקבל מימון מכוח סעיף 7(א)(4) לחוק גם אם הוא נבחר בסיבוב השני. אולם, אחוז הקולות שקיבל המועמד, שעל פיו יוגדר סכום המימון, ייקבע בהתאם לאחוז הקולות שקיבל המועמד בסיבוב הבחירות הראשון (להלן: הפרשנות המשלבת). העותרת קיבלה את ההצעה על אתר, אולם המשיבה הבהירה כי אינה יכולה להיעתר לה במעמד הדיון. לפיכך ביום 5.8.2025 ניתן צו על תנאי, המורה למשיבה לבוא וליתן טעם מדוע לא תשלם לעותרת מימון בחירות בגין זכיית המועמד מטעמה לפי תוצאת הבחירות הסופית, במובחן מתוצאת הביניים של סיבוב הבחירות הראשון בלבד. לאחר שהוגשו תצהיר תשובה מטעם המשיבה ועיקרי טיעון מטעם הצדדים, התקיים ביום 5.11.2025 דיון בהתנגדות לצו על תנאי בהרכב הנוכחי. בדיון זה הבהירה העותרת כי הדרך הנכונה לחישוב אחוז המימון מתוך סכום המימון הכולל במקרה של שני סבבי בחירות, היא באמצעות נוסחה המבטאת נתון משוקלל. לשיטתה, יש לחלק את סכום הקולות שקיבל המועמד בשני הסיבובים בכלל הקולות הכשרים שהתקבלו בשני הסיבובים, ותוצאה זו היא שתקבע את אחוז הקולות על פיו ישולם המימון. בתום הדיון, ביקש בא כוח העותרת כי נעדכן בדבר תוצאת ההליך בהקדם לאור התחייבויות כספיות אותן נטלה על עצמה העותרת לטובת מימון הבחירות, והריבית שנצברת בגינן. לאור האמור, הודענו לצדדים ביום 13.11.2025 כי לאחר ששמענו את טענותיהם – הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את העתירה והורינו לה להודיע האם בנסיבות אלה היא עומדת על העתירה. העותרת הודיעה כי היא עומדת על העתירה ומעוניינת בפסק דין; ומשכך נפנה להכרעה. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את עמדתה הפרשנית של העותרת כפי שהובעה בדיון לפנינו בצו על תנאי. לכאורה די היה בכך כדי לדחות את העתירה. אולם, מאחר שאני סבורה כי אין לקבל גם את החלופה הפרשנית בה מצדדת המשיבה, מצאתי לנכון לנצל את ההזדמנות שלפנינו ולהבהיר כי הפרשנות הנכונה לסעיף 7(א)(4) לחוק היא הפרשנות המשלבת, והכול כפי שיפורט להלן. המחלוקת המונחת לפנינו עוסקת כאמור בשאלת פרשנותו של סעיף 7(א)(4) לחוק המימון. למען נוחות הצגת הדברים, נביא את הסעיף כלשונו: 7. (א) סכום מימון אשר כל סיעה או רשימה ברשות מקומית פלונית זכאית לקבל יהיה אחד מסכומי המימון כמפורט בפסקאות (1) עד (3) שלהלן, ואם היתה זכאית למימון כאמור ומועמד מטעמה הוא מועמד לראש הרשות בבחירות לפי סעיף 3 לחוק הבחירה הישירה, תהיה זכאית לקבל גם סכום מימון שהוא אחד מסכומי המימון כמפורט בפסקאות (4) עד (6) שלהלן: ... (4) נבחר המועמד לראש הרשות – 9.5% מסכום המימון על פי סעיף 6, אך אם קיבל המועמד שנבחר למעלה מ-60% מהקולות הכשרים – שישית מהסכום שיחסו לסכום המימון על פי סעיף 6, הוא כיחס שבין מספר הקולות הכשרים שקיבל למספר כלל הקולות הכשרים שניתנו למועמדים לראש הרשות, אך לא יותר מהסכום שהיתה זכאית לקבל אילו קיבל המועמד 80% מהקולות הכשרים". השאלה במחלוקת נוגעת לתחולת הסעיף במצב בו המועמד לראש הרשות נבחר רק בסיבוב השני, ומהו – אם בכלל – סכום המימון לו זכאית הסיעה מכוח סעיף 7(א)(4) בנסיבות כאלה. החלופות הפרשניות האפשריות נבחנות זו מזו בשני היבטים שונים: ההיבט הראשון הוא בשאלה לפי איזה מהסבבים תיקבע תוצאת הבחירות (כלומר לפי איזה סיבוב יש להכריע האם המועמד נבחר לראש הרשות; להלן: תוצאת הבחירה). היבט זה משליך על עצם הזכאות לקבלת מימון כלשהו מכוח סעיף 7(א)(4) לחוק. ההיבט השני הוא בשאלה לפי איזה מהסבבים ייקבע אחוז הבחירה ממנו ייגזר גובה המימון (להלן: אחוז הבחירה). היבט זה מגדיר את היקף המימון מכוח סעיף 7(א)(4) לחוק בהנחה שהזכאות למימון אכן קיימת. במסגרת ההליכים בעתירה דנן, הוצעו מספר אפשרויות פרשניות, מתוכן ניצבות לפנינו שלוש: (-) פרשנות המשיבה: בהתאם לפרשנות זו יש להגדיר הן את תוצאת הבחירה, הן את אחוז הבחירה בהתאם למועד הבחירות העיקרי – הוא הסיבוב הראשון. כלומר לשיטת המשיבה, סעיף 7(א)(4) לחוק יוחל רק במצב בו המועמד מטעם הסיעה נבחר כבר בסיבוב הראשון, ובהתאם גובה המימון ייגזר מאחוז הקולות שקיבל המועמד בסיבוב זה. על פי פרשנות זו, כאשר המועמד זכה בבחירות בסיבוב השני – לא תהיה הסיעה זכאית לכל מימון מכוח סעיף 7(א)(4) לחוק. (-) פרשנות העותרת: בהתאם לפרשנות זו תוצאת הבחירה תיקבע בסוף מערכת הבחירות ובהתאם לתוצאה הסופית שלה; בעוד אחוז הבחירה ייקבע על פי נתון משוקלל. כלומר, סעיף 7(א)(4) לחוק יוחל בכל מקרה בו נבחר מועמד מטעם הסיעה לראש הרשות, ללא תלות בסיבוב שבו הוא נבחר; ועל מנת לקבוע את אחוז הבחירה לצורך הגדרת גובה המימון – יחולק סך הקולות שקיבל המועמד בשני הסבבים בסך הקולות הכשרים שהתקבלו בשני הסבבים. (-) הפרשנות המשלבת: פרשנות לפיה תוצאת הבחירה תיקבע בסוף מערכת הבחירות; ואילו אחוז הבחירה ייקבע בהתאם לסיבוב הראשון. כלומר, סעיף 7(א)(4) לחוק יוחל בכל מקרה בו נבחר מועמד מטעם הסיעה לראש הרשות, ללא תלות בסיבוב שבו הוא נבחר; וגובה המימון ייקבע בהתאם לאחוז הקולות שקיבל המועמד בסיבוב הראשון. יובהר כבר עתה כי החלופה הפרשנית לפיה הן תוצאת הבחירה, הן אחוז הבחירה ייקבעו בהתאם לסיבוב השני לא נטענה בשלב זה על ידי מי מהצדדים ואינה מצויה לכן על הפרק. על כל פנים, אציין כי לטעמי אין מקום לקבלה גם לגופה. זאת משום שהסיבוב השני כולל שני מתמודדים בלבד שכבר נחשפו לציבור במהלך הסיבוב הראשון. לכן, אחוז התמיכה בסיבוב זה אינו משקף נאמנה את התמיכה הציבורית לה זכה המועמד הזוכה יחסית לכלל המועמדים האחרים. נפנה אם כן לבחון את האפשרויות הפרשניות שצוינו לעיל. כפי שיפורט להלן, הפרשנות המשלבת היא הפרשנות המתאימה והראויה שיש להעניק לסעיף 7(א)(4) לחוק – הן בראי לשון החוק, הן בהתחשב בתכליותיו. לשון החוק כל מלאכת פרשנות מתחילה בלשון החקיקה, התוחמת את מרחב הפרשנויות האפשריות אותן ניתן להעניק לדבר החקיקה. כאשר לשון החוק יכולה לשאת יותר ממשמעות אפשרית אחת, יש לבחון את התכליות העומדות בבסיס החקיקה ולבחור את הפרשנות המגשימה תכליות אלה באופן המיטבי (עע"מ 816/23 עיריית פתח תקווה נ' אנטרפוינט מערכות 2004 בע"מ, פסקה 29 (1.1.2025) (להלן: עניין פתח תקווה); ע"א 8093/23 שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ובניה חריש, פסקה 16 (22.9.2024)). משכך, יש "לסנן" מהתהליך הפרשני כל פרשנות שלשון החוק אינה יכולה לשאת כפרשנות שאין לקבלה (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 34 (14.5.2012); ע"א 4096/18 חכם את אור-זך עורכי דין נ' פקיד שומה עכו, פסקאות 19-18 (23.5.2019); בג"ץ 7755/14 צלול – עמותה לאיכות הסביבה נ' הממונה על ענייני הנפט, פסקאות 10-9 (28.12.2016)). על כן יש לבחון ראשית אילו מבין שלוש החלופות הפרשניות היא כזו שלשון החוק יכולה לשאת. (-) האם יש עיגון בלשון החוק לפרשנות העותרת? לטעמי, אין לפרשנותה של העותרת אחיזה בלשון החוק המאפשרת לראותה כאחת הפרשנויות האפשריות שלו. כזכור העותרת ביקשה לפרש את אחוז הבחירה על פיו ייקבע גובה המימון, כך שסך הקולות שקיבל המועמד בכל מערכת הבחירות (קרי, בשני הסיבובים יחדיו) יחולק בסך הקולות הכשרים שהתקבלו במערכת הבחירות – ובהתאם לתוצאה זו ייקבע אחוז הבחירה במועמד. במסגרת ההליך הפרשני צריך הפרשן "לבחון את לשון החקיקה, אשר תוחמת את גדר הפרשנויות שהחוק יכול לשאת. הפרשנות המילולית טומנת בחובה גמישות, ואולם אין למתוח את גבול הלשון בצורה מלאכותית. תנאי הכרחי לאימוץ חלופה פרשנית הוא עיגון לשוני, ולו מינימאלי, שכן כידוע 'גבול הפרשנות הוא גבול הלשון' " (בג"ץ 1765/22 משרד תומר ורשה עורכי דין נ' שרת הפנים, פסקה 23 (3.7.2022); ראו גם עע"מ 3804/22 נקארה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה, פסקה 41 (29.7.2024); ע"א 554/83‎ "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ‎ ‎נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל, פ"ד מא(1) 282, 304 (1987)). פרשנות העותרת קוראת לתוך החוק נוסחת חישוב מורכבת שאין לה עיגון לשוני בסעיף. החוק מציין את הביטוי "מספר הקולות הכשרים" מבלי לציין שמספר זה מייצג סכום כלשהו, ובכלל זה – הסכום של שני הסבבים ביחד כפי שמבקשת העותרת לפרש. מדובר בפרשנות המתיימרת לייצר בחוק קונסטרוקציה אריתמטית מסובכת שאינה קיימת בו ולו בזכר, ועל כן היא מותחת את גבול הלשון באופן כזה שהחוק אינו יכול לשאת. בהיעדרו של עיגון לשוני כלשהו בסעיף 7(א)(4) לחוק לפרשנותה המורכבת של העותרת – נסתם עליה הגולל ודינה להידחות. (-) האם יש עיגון בלשון החוק לפרשנות המשיבה? לפרשנות המשיבה יש – אף אם בדוחק – עיגון בלשון החוק. כזכור, המשיבה טוענת כי סעיף 7(א)(4) לחוק חל רק כאשר ראש הרשות נבחר כבר בסיבוב הראשון. העוגן הלשוני עליו היא נתלית הוא הרישא של סעיף 7(א)(4) לחוק – המקנה מימון לסיעה שהעמידה "מועמד לראש הרשות בבחירות לפי סעיף 3 לחוק הבחירה הישירה". סעיף 3 לחוק הבחירה הישירה קובע כי "כל אימת שיהיו בחירות למועצה יהיו גם בחירות לראש הרשות והן יתקיימו ביום הבחירות למועצה" (ההדגשה אינה במקור – ר. ר.). לעמדת המשיבה, הואיל וסעיף 3 לחוק הבחירה הישירה מתייחס באופן ספציפי למועד הבחירות העיקרי (שהוא "יום הבחירות למועצה"), אזי לשונו של סעיף 7(א)(4) לחוק מחייבת כי המימון יינתן רק על פי תוצאת הבחירה של מועד בחירות זה – קרי מועד הסיבוב הראשון. ואולם, סעיף 7(א)(4) מתייחס כאמור ל"מועמד" בבחירות לפי סעיף 3 לחוק הבחירה הישירה. משכך, אין הכרח לקרוא את הרישא של הסעיף כמתייחס דווקא למי שזכה בבחירות אלה, וניתן לפרשה כחלה גם על מי שזכה בסיבוב הבחירות השני. במילים אחרות, לפי הלשון הפשוטה של הסעיף – מי שהציג את מועמדותו בבחירות לפי סעיף 3 לחוק הבחירה הישירה, יכול לְזַכּוֹת את סיעתו במימון לפי סעיף 7(א). יצוין כי המשיבה טוענת שההפניה לסעיף 3 לחוק הבחירה הישירה – המתייחסת ל"יום הבחירות למועצה" – אינה יכולה לשאת מבחינה לשונית את תוצאת הבחירות החוזרות משום שבחירות אלה מתקיימות במועד נפרד. איני מקבלת טענה זו. בחירות "חוזרות", כשמן כן הן – סיבוב בחירות נוסף הנגזר מסיבוב הבחירות הראשון ומתוצאותיו, ומהווה המשך ישיר שלו; והכל כחלק ממערכת בחירות אחת. העובדה שמדובר במערכת בחירות אחת נובעת מקריאת מכלול ההסדרים שבחוק. מסעיף 9 לחוק הבחירה הישירה עולה כי בחירות חוזרות ייערכו בחלוף 14 ימים ממועד הבחירות העיקרי אם אף אחד מהמועמדים לא קיבל בסיבוב הראשון למעלה מ-40% מהקולות; וכי המועמד המקבל את רוב הקולות בסיבוב השני – הוא שייבחר לראש הרשות במערכת הבחירות. הבחירות החוזרות אינן מתקיימות אפוא בחלל ריק אלא יונקות את קיומן ממועד הבחירות העיקרי: ההחלטה בדבר קיומן תלויה בתוצאות הסיבוב הראשון; המועמדים בהן נקבעים בהתאם לתוצאות הסיבוב הראשון; והמועד לקיומן נגזר ממועד הבחירות העיקרי. הבחירות החוזרות הן אפוא השלמה של הסיבוב הראשון שנועדה כדי להכריע בו. בין שני הסיבובים קיים קשר אינהרנטי והדוק, והבחנה ביניהם – רק משום שאינם נערכים באותו יום – היא הבחנה מלאכותית. מכל מקום, לשון החוק מכילה גם את החלופה אותה מציעה המשיבה, ועל כן פרשנות זו מצויה בגדר האפשרויות הפרשניות אותן ניתן להעניק לסעיף. (-) האם יש עיגון בלשון החוק לפרשנות המשלבת? סעיף 7(א)(4) לחוק נוקט בביטוי "נבחר ראש רשות", ללא כל סייג או מגבלה בעניין סיבוב הבחירות בו נבחר ראש הרשות. זהו פשוטם של הדברים – לו היינו שואלים אדם מן היישוב מי המועמד ש"נבחר לראש הרשות", תשובתו תהיה ראש העיר הנבחר, אף אם מועמד זה נבחר רק בסיבוב השני. "נבחר" אפוא במובנו הפשוט והפורמלי הוא המועמד שהבוחרים בחרו בו כראש הרשות בסיומה של מערכת הבחירות, ללא תלות בשאלה באיזה סיבוב הוא נבחר. מכאן שהפרשנות המשלבת מתיישבת עם לשון החוק, ואף עולה באופן טבעי ממנה. לגישת המשיבה, אין לפרשנות המשלבת עיגון לשוני בשל הפיצול הפנימי שהיא מייצרת. זאת כאשר רישת הסעיף עוסקת בתוצאת הסיבוב השני ואילו הסיפא שלו עוסקת בתוצאת הסיבוב הראשון. דעתי היא שונה. כזכור, סעיף 7(א)(4) לחוק קובע כי: "נבחר ראש הרשות – [זכאית לקבל הסיעה – ר. ר.] 9.5% מסכום המימון ... אך אם קיבל המועמד שנבחר למעלה מ-60% מהקולות הכשרים – שישית מהסכום שיחסו לסכום המימון על פי סעיף 6 הוא כיחס שבין מספר הקולות הכשרים שקיבל למספר כלל הקולות הכשרים שניתנו למועמדים לראש הרשות... " [ההדגשה אינה במקור – ר. ר.]. כפי שניתן לראות, ראשיתו של סעיף 7(א)(4) לחוק עוסקת בתוצאת הבחירה ואילו אחריתו עוסקת באחוז הבחירה – אחוז הקולות אותו קיבל המועמד לצורך הגדרת גובה המימון לו הסיעה זכאית. כאמור לעיל, בתחילת הסעיף מצוינת המילה "נבחר" ללא סייג או מגבלה כלשהי, מונח שכפי שהובהר מתייחס במובנו הפשוט לתוצאת מערכת הבחירות כולה. נותר אם כן לבחון האם במצב כזה יש מניעה לשונית לקרוא את הסיפא של סעיף 7(א)(4) לחוק כמתייחס לאחוז הבחירה בסיבוב הראשון. הסיפא קובעת בין היתר כי אם המועמד קיבל יותר מ-60% מהקולות הכשרים, גובה המימון שיינתן לו ייגזר בין היתר מסך כל הקולות הכשרים שניתנו למועמדים לראש הרשות (**סכום המימון). כפי שצוין לעיל, בעוד שבסיבוב הראשון מתמודדים כל המועמדים, בסיבוב השני מתמודדים שני מועמדים בלבד – אלה שקיבלו את מרב הקולות בסיבוב הראשון. פרשנותה הלשונית של התיבה "מועמדים לראש הרשות" יכולה להכיל את שתי האפשרויות הלשוניות – הן את זו הכוללת את הקולות שקיבלו כל המועמדים (ואז מדובר בתוצאות הסיבוב הראשון); הן את זו הכוללת את הקולות שקיבלו רק המועמדים בסיבוב השני. לכן, אין מניעה לשונית לקרוא את סעיף 7(א)(4) לחוק כך שהרישא שלו תתייחס לתוצאת מערכת הבחירות כולה ואילו הסיפא שלו תתייחס לתוצאות הסיבוב הראשון. הנה כי כן, המסקנה בתום השלב הראשון של הליך הפרשנות היא כי לשון החוק סובלת הן את פרשנות המשיבה, הן את הפרשנות המשלבת – אך לא את פרשנות העותרת, החורגת ממתחם הפרשנויות הלשוניות האפשרי. על כן, יש להוסיף ולבחון איזו מבין הפרשנויות המתיישבות עם לשון החוק מגשימה באופן המיטבי את תכליות החקיקה – ולכך נפנה עתה. התכלית הסובייקטיבית פרשנות חקיקה על פי תכליתה הסובייקטיבית שואפת להתחקות אחר "כוונת המחוקק" – כלומר לברר את רצונו ההיסטורי של יוצר הנורמה החקיקתית (בג"ץ 7803/06 אבו ערפה נ' שר הפנים, פסקה 30 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (13.9.2017); דנ"א 4960/18 זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 48 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר (4.7.2021)). תכלית זו נלמדת ממקורות פנימיים וממקורות חיצוניים כאחד. המקורות החיצוניים עוסקים בעיקר בהיסטוריה החקיקתית של החוק – הפרוטוקולים של ועדות הכנסת ודברי ההסבר לחוק; ואילו המקורות הפנימיים נוגעים לדבר החקיקה עצמו – מבנהו, מיקומו וההקשר הפנימי שלו (בג"ץ 8425/04 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנה על הסביבה נ' הוועדה הארצית לתכנון ובניה של תשתיות לאומיות, פסקה 6 ‏(‏8.7.2008‏); בג"ץ 47/83 תור אויר (ישראל) בע"מ נ' יו"ר המועצה לפיקוח על הגבלים עסקיים, פ"ד לט(1) 169, 175 (1985)). כל אלה יחד מהווים כלים בידי הפרשן לזיהוי כוונתו הסובייקטיבית של המחוקק (בג"ץ 9632/17 עמותת הזכיינים למען זכייני הפיס והטוטו בישראל נ' שר האוצר, פסקה 22 (20.2.2019); בג"ץ 6494/14 גיני נ' הרבנות הראשית, פסקה 37 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (6.6.2016); רע"א 1462/10 עטייה נ' שגיא, פסקה 10 (2.8.2012)). המקורות החיצוניים תיקון 13 היה חלק מחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום יעדי המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז-2016 (הידוע בכינויו כ"חוק ההסדרים"). במקרה דנן אין דברי הסבר רלוונטיים שליוו את תיקון החקיקה, אך ניתן ללמוד על אודות כוונתו ההיסטורית של המחוקק מהרקע שהוביל לחקיקת התיקון ומדיוני ועדת הפנים והגנת הסביבה (להלן: הוועדה). בטרם נחקק תיקון 13 לחוק המימון לא הייתה הבחנה (בהיבט הסיוע במימון) בין סיעות שהריצו מועמד לראשות הרשות בבחירות הכלליות לבין סיעות שלא עשו כן. זאת למעט תוספת המימון שניתנה לסיעות שהתמודדו בבחירות החוזרות מכוח סעיף 9(א) לחוק, כפי שפורט לעיל. ערב תיקונו של החוק, המימון לסיעות ניתן כפונקציה של מספר המנדטים בהם זכתה הסיעה בלבד, ללא מתן ביטוי לכך שהסיעה הריצה בבחירות הכלליות מועמד מטעמה לראש הרשות. בסעיפים 177 ו-178 להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות 2017 ו-2018), התשע"ז-2016 (להלן: הצעת החוק), הוצע לבטל את הצמדת המימון המוקצה לבחירות הרשויות המקומיות למדד, כך שהתקציב המוקצה לטובת מימון הבחירות לא יגדל בכל שנה (ראו לדוגמא עמ' 4-3 לפרוטוקול מס' 292 של ועדת הפנים והגנת הסביבה, הכנסת ה-20 (29.11.2016) (להלן: פרוטוקול מס' 292); עמ' 14 לפרוטוקול מס' 308 של ועדת הפנים והגנת הסביבה, הכנסת ה-20 (11.12.2016) (להלן: פרוטוקול מס' 308)). זו הייתה נקודת המוצא ממנה החל הליך חקיקתו של תיקון 13. כחלק מהדיונים בתקציב הכולל למימון הבחירות הכלליות לרשויות המקומיות, הוצפה הבעייתיות בחוק המימון בנוסחו דאז – כאשר הקמפיין העיקרי לבחירות לראש הרשות לא קיבל מענה בהיבט המימון. זאת על אף שמדובר בהוצאה משמעותית של קמפיין הבחירות הכולל. תשומת הלב הופנתה לכך שהמימון שניתן לא תאם את היקף ההוצאות הנדרשות לניהול הקמפיין הספציפי לבחירות לראש הרשות (ראו לדוגמא עמ' 8-6 לפרוטוקול מס' 292; עמ' 39 ו-56 לפרוטוקול מס' 308). על רקע זה, הוחלט במסגרת הדיונים בהצעת החוק לייחד חלק מסכום המימון הכולל שהוקצה לבחירות הכלליות – לטובת הבחירות לראש הרשות שנערכות במסגרתן, וכך נוספו סעיפים 7(א)(4)–(6) לחוק. תימוכין לכך ניתן למצוא בדבריו של היועץ המשפטי של הוועדה אשר ציין כי "מצאנו שעצם העיקרון שמועמד בבחירות צריך לקבל תוספת מימון – הוא העיקרון שהנחה את חברי הכנסת בבואם לבקש את העניין הזה [מימון הבחירות לראש הרשות – ר. ר]" (ראו עמ' 21 לפרוטוקול מס' 308; דברים אלה נאמרו בהקשר של הפגיעה בשוויון כלפי סיעות שאינן מריצות מועמד לראש הרשות אולם הם יפים גם לענייננו). תיקון 13 נועד אפוא כדי לבטל את הפער במימון הבחירות הכלליות בין סיעות המריצות מועמד מטעמן לראש הרשות לבין סיעות שאינן מריצות מועמד כזה. התיקון הוסיף לסיעות המריצות מועמד מטעמן מימון למשאבים הנדרשים להן למועד הבחירות העיקרי. עיון בפרוטוקולים של הוועדה מעלה כי הדגש בתיקון הושם על הצורך בהענקת מימון למועמד שנבחר כראש הרשות, לאור החשש כי המצב ערב התיקון עלול להביא לפגיעה בטוהר המידות בשלטון המקומי. הענקת מימון עבור קמפיין הבחירות לראש הרשות נועדה לבטל את הכורח בקבלת תרומות פרטיות מבעלי עניין, שעלולות להביא לכך שראש הרשות יהיה נתון להשפעתם של התורמים לאחר שייבחר. ראו לדוגמא את דבריו של יו"ר הוועדה, חבר הכנסת דוד אמסלם [ההדגשות אינן במקור – ר. ר.]: "ראשי הערים הם מקוששים לפי חוק תרומות. בסדר, אבל אנחנו רוצים לצמצם את זה, כדי שזה יהיה כסף ציבורי והוא פחות יהיה זקוק לכסף פרטי... כי אנחנו באנו מהזווית האזרחית האמיתית. חשבנו שצריך לעשות שני דברים: קודם כל לצמצם את הכסף הפרטי במערכות הבחירות. הלוואי והיינו נפטרים ממנו במאה אחוז... בדרך כלל התורם – תורם, ויש לו גם עניין בתרומה, אבל החוק מאפשר את זה. אני חושב שהשידוך הזה לא טוב. אמרתי אוצר – בואו, נגדיל את זה, וזה יעלה לכם יותר זול כי פחות תצטרכו לממן את יח"א בעניין. יח"א עולה יותר." (עמ' 9 לפרוטוקול מס' 316 של ועדת הפנים והגנת הסביבה, הכנסת ה-20 (13.12.2016) (להלן: פרוטוקול מס' 316); ראו עוד לדוגמא עמ' 9-8, 14-13, 20-19 לפרוטוקול מס' 292). סוגיית תחולתו של תיקון 13 על תוצאות הבחירות החוזרות לא נדונה במפורש בדיוני הצעת החוק. הנושא של מימון הבחירות החוזרות הועלה פעם אחת במהלך הדיונים במסגרת תיאור הצעת החוק על ידי היועץ המשפטי לוועדה שהסביר: "אנחנו מדברים קודם כל על מימון לראש רשות בבחירות רגילות, בבחירות הכלליות שמתקיימות אחת לחמש שנים, שזה ממש המובן של מה שכתוב פה: סעיף 3 לחוק הבחירה הישירה. זאת אומרת, בבחירות חוזרות, כמו בסיבוב שני, או בבחירות מיוחדות, שזה כאשר יש איזשהו אירוע שמחייב בחירות מיוחדות, יש כבר הסדר בחוק לנושא של המימון לאותן בחירות, ואנחנו לא מטפלים בו כאן. יש כבר הסדר שמטפלים בו." (פרוטוקול מס' 308, בעמ' 19) המשיבה טוענת כי דברים אלה תומכים בעמדתה לפיה סעיף 7(א)(4) לחוק ייחד את המימון שניתן מכוחו רק למצב בו המועמד נבחר כבר בסיבוב הראשון, והחריג מתחולת הסעיף את תוצאותיהן של הבחירות החוזרות. הגם שטענה זו שובה את הלב במבט ראשון, אינני סבורה כי יש לקבלה. כפי שתואר לעיל בהרחבה, אין חולק שסעיף 7(א)(4) לחוק – כמו תיקון 13 – נועד לממן את הרצת המועמד במערכת הבחירות. הוא לא נועד לממן את ההוצאות הכרוכות בהשתתפות בסיבוב השני (בניגוד לסעיף 9(א) לחוק המימון), וגם לא נועד לתת "עודף" תקצוב למי שמתמודד בסיבוב הזה. ברם, השאלה הפרשנית הנבחנת על ידינו אינה איזה סיבוב בחירות נועד תיקון 13 לממן, אלא האם בחירתו של המועמד רק בסיבוב השני (ולא בראשון) משליכה על זכאותה של סיעה למימון עבור קמפיין הבחירות להרצת המועמד מטעמה. מדבריו של היועץ המשפטי לוועדה ניתן ללמוד כי ההתייחסות לסעיף 3 לחוק הבחירה הישירה נועדה להבטיח שהמימון יינתן רק עבור הרצת מועמד לראש הרשות במסגרת הבחירות הכלליות – בניגוד לסוגים אחרים של בחירות כגון בחירות חוזרות או בחירות מיוחדות. לגבי בחירות כאלה, צוין כי כבר קיים הסדר מיוחד אשר נועד לסייע במימון ההוצאות הכרוכות בהן ("יש כבר הסדר בחוק לנושא של המימון לאותן בחירות"); בניגוד להוצאות הכרוכות בהרצת מועמד לראש רשות בבחירות הכלליות – לגביהן לא היה עד אותה עת מימון כלשהו מאוצר המדינה. מהאמור לעיל לא ניתן להסיק מסקנה לכאן או לכאן בדבר זכותן של סיעות המקבלות מימון עבור הבחירות החוזרות לקבל מימון עבור הוצאות הרצת מועמד לראש הרשות בבחירות הכלליות. המימון נושא סעיף 9(א) לבחירות חוזרות נועד, כפי שהובהר לעיל, לנטל הכלכלי הנוסף בו נושאות רק הסיעות הנדרשות לכך, קרי אלה שעלו לסיבוב הבחירות השני. מימון זה אינו נותן מענה לקמפיין העיקרי שנעשה להרצת המועמד לראש הרשות עובר לסיבוב הראשון שכל הסיעות המריצות מועמד לראש הרשות משתתפות בו. לכן, קיומו של המימון הנוסף אינו מחריג כשלעצמו את הסיעות האלה מסעיף 7(א)(4) לחוק. מכאן שהמקורות החיצוניים לסעיף 7(א)(4) לחוק, ובכלל זה דברי הכנסת בדיוני הוועדה לקראת חקיקתו, אינם מכוונים למסקנה פרשנית ברורה לכאן או לכאן. המקורות הפנימיים המקורות הפנימיים כוללים כאמור התייחסות להקשר הטקסטואלי הפנימי בו מופיע סעיף החוק נושא הפרשנות, היינו לסביבת החקיקה בה הוא מצוי. בכלל זה, יש להביא בחשבון בין היתר את המבנה הכללי של החוק; את הגיונו הפנימי; וכן את המיקום וההקשר של הסעיף הנתון לפרשנות. (-) פרשנות לאור מבנה התיקון לחוק המימון מבנה התיקון לחוק מביא למסקנה כי ניתן למצוא בו תימוכין הן לפרשנות המשלבת, הן לפרשנות המשיבה. מצד אחד, תומך מבנה התיקון לחוק בפרשנות המשלבת. ניתן לחלק את תיקון 13 לשני חלקים: הרישא של סעיף 7(א) מגדירה את תנאי הסף לזכאות למימון מכוח סעיף זה – הצגת מועמדות בבחירות שנערכות לפי סעיף 3 לחוק הבחירה הישירה. המשכו של הסעיף – כלומר סעיפים קטנים (4)–(6) – קובע את אופן חלוקת המימון בהתאם לשלוש תוצאות אפשריות: המועמד נבחר לראש הרשות; המועמד לא נבחר (אך זכה ליותר מ-25% מהקולות); והמועמד נבחר באופן טכני (משום שהיה מועמד יחיד). אלה הן כלל התוצאות האפשריות למועמד לראש הרשות. היינו, תיקון 13 שם דגש על התוצאה ולא על המועד בו היא התגבשה. מדובר במנגנון שלם וכולל באמצעותו ניתן מימון בחירות בהתאם לתוצאה הסופית, באופן המכסה כל תוצאה אפשרית. אימוץ עמדתה הפרשנית של המשיבה שלפיה המימון יינתן רק אם המועמד נבחר כבר בסיבוב הראשון, יביא לכך שבכל מקרה בו המועמד נבחר בבחירות חוזרות – אף סיעה לא תזכה למימון מכוח סעיף 7(א)(4) לחוק. פרשנות זו אף עשויה להביא למצב בו אין סיעה שתזכה למימון כלשהו עבור הרצת המועמד בבחירות לראש הרשות (אם אף מועמד לא קיבל בסיבוב הראשון לפחות 25% מכלל הקולות, אף סיעה לא תזכה למימון גם לא מכוח סעיף 7(א)(5) לחוק). מבנה התיקון לחוק – שנועד לייצר מנגנון מימון שלם לכלל התוצאות – אינו משרת עמדה זו ולא תומך בה. מנגד טוענת המשיבה כי פרשנותה מייצרת קוהרנטיות ומחזקת את ההיגיון הפנימי של סעיף 7(א) לחוק המימון, ועל כן חזקה שהיא משקפת את הכוונה הסובייקטיבית של המחוקק. המשיבה טוענת שכל סעיפיו הקטנים של סעיף 7(א) לחוק המימון עוסקים בתוצאות מועד הבחירות העיקרי. על כן הלוגיקה הפנימית של הסעיף מחייבת כי גם סעיף קטן (4) יעסוק בתוצאת מועד הבחירות העיקרי ובה בלבד. עוד נטען בהקשר זה כי בהיעדר התייחסות מפורשת מצד המחוקק, אין מקום להניח כי הוא ביקש – במסגרת תיקון 13 – לשנות את מועד הבחירות אליו התייחס סעיף 7(א) לחוק מלכתחילה (קרי מועד הסיבוב הראשון). על כן אין מקום לקבוע כי סעיף קטן (4) מתייחס לתוצאת הבחירות החוזרות. מסקנה זו היא אפשרית אך אינה מתחייבת. אכן, יתר הסעיפים הקטנים של סעיף 7(א) עוסקים רק בתוצאת הסיבוב הראשון – אך זאת משום שתוצאת הסיבוב השני אינה רלוונטית לגביהם ואינה יכולה להשפיע על המימון שניתן מכוחם. כך, סעיפים קטנים (1)–(3), אשר היו חלק מסעיף 7(א) ערב חקיקת התיקון, עוסקים במימון שניתן עבור הבחירות למועצה. כפי שצוין לעיל, בבחירות אלה הסיבוב הראשון קובע באופן סופי את תוצאת הבחירה וסיבוב שני כלל אינו קיים. הרלוונטיות של תוצאת הסיבוב השני נוצרה אפוא רק עם חקיקתו של תיקון 13. דברים אלה יפים גם לסעיפים 7(א)(5) ו-7(א)(6) שנחקקו במסגרת התיקון. סעיף 7(א)(6) מתייחס למימון למי שהיה מועמד יחיד לראש הרשות – כאשר מובן כי במקרה כזה לא יתקיימו בחירות חוזרות ולכן הן אינן רלוונטיות לסעיף זה. סעיף 7(א)(5) מקנה מימון למי שקיבל לפחות 25% מכלל הקולות (ולא נבחר לראש הרשות), ועל כן תוצאת הבחירה בסיבוב השני אינה רלוונטית גם לגביו. המקום היחיד בסעיף 7(א) שלתוצאת הבחירות בסיבוב השני עשויה להיות רלוונטיות כלשהי הוא סעיף 7(א)(4) – הוא הסעיף נושא הליך הפרשנות. לאור ההבדל האמור, אין הכרח להסיק מיתר הסעיפים של סעיף 7(א) מסקנות פרשניות עבור סעיף 7(א)(4). מנגד, ישנו טעם אפשרי אחר – לטעמי הגיוני יותר – שעמד בבסיס בחירתו של המחוקק להוסיף את הסדר מימון הבחירות לראש הרשות דווקא לסעיף 7(א) לחוק. נדמה שהמחוקק עשה כן משום שהנושא של מימון בחירות לראש רשות (שנוסף בתיקון 13) משיק לנושא של מימון בחירות למועצה (שבו עסק סעיף 7(א) עובר לתיקון) – בהיותם שני היבטי מימון של אותה מערכת בחירות. לא מן הנמנע אפוא כי בחירתו האמורה של המחוקק נבעה מהשאיפה לארגן את הדין תוך ריכוז כל ההוראות הדנות בנושא מימון הבחירות הכלליות במסגרת חקיקתית סדורה אחת (ראו והשוו: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 262 (1995)). (-) פרשנות לאור סעיפים אחרים בחוק המימון פרשנותו של סעיף חוק נעשית כידוע גם באמצעות בחינת דבר החקיקה במלואו, וזאת שכן "כשם שאין לפרש קטע ביצירה ספרותית או מוסיקלית בלא לעיין ביצירה כולה, כן אין לפרש הוראה בחוק בלא לעיין בחוק כולו" (אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 308 (התשנ"ג); ראו גם עניין עיריית פתח תקווה, בפסקה 30; עע"מ 9662/16 התאטרון הלאומי הבימה בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 22 (26.9.2019); ע"א 5206/15 אכתילאת נ' פקיד שומה נצרת, פסקה 10 (26.12.2016)). על כן, אין די בבחינת סעיף 7(א) עצמו, אלא יש לבחון את מכלול הוראותיו של חוק המימון. (1) סעיפים 9(א) ו-15(ב) לחוק המימון סעיפים אחרים בחוק המימון מתייחסים לבחירות החוזרות באופן מפורש. כפי שכבר הורחב לעיל (ראו לעיל פסקה 6), סעיף 9(א) לחוק המימון קובע כי אם קוימו בחירות חוזרות ישולם סכום "נוסף" לסיעות. בדומה לכך גם סעיף 15(ב) לחוק המימון מתייחס מפורשות לבחירות החוזרות. האם התייחסותו המפורשת של המחוקק לבחירות חוזרות בסעיפים הללו מלמדת ששתיקתו בסעיף 7(א)(4) לחוק ביחס לתוצאת הבחירות החוזרות נועדה לייצר הסדר שלילי? לטעמי אין מקום לקבוע זאת. 'הסדר שלילי' הוא מסקנה פרשנית לפיה שתיקתו של המחוקק בעניין מסוים נעשתה ביודעין, ובהתאם לכך הימנעותו מלהתייחס לאותו עניין נבעה מרצונו להחריג עניין זה מהחקיקה (בג"ץ 6301/18 פוזננסקי כץ נ' שרת המשפטים, פסקה 30 ‏(‏27.12.2018‏) (להלן: עניין פוזננסקי כץ); בג"ץ 33842-08-25 מידן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (7.1.2026); אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 108 (2003)). מסקנה זו נשענת על ההנחה כי הלשון מיצתה את התכלית וכי החוק הוא שלם. משמעותו של הסדר שלילי היא אפוא כי שתיקתו של המחוקק היא שתיקה מודעת ויש ללמוד ממנה על עמדתו בסוגיה (ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב‏(‏2‏)‏ 638, 648 ‏(‏1998‏); ‏‏רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב‏(‏4‏)‏ 289, 454-453 (‏1998‏)‏‏). ברם לא כל שתיקה היא שתיקה מכוונת. לעיתים שתיקתו של המחוקק בעניין מסוים היא תוצאה של חֶסֶר בחקיקה ('לאקונה') – "תקלה חקיקתית" היוצרת אי שלמות של ההסדר המשפטי ומונעת את הגשמת תכליתו (עניין פוזננסקי כץ, בפסקה 31; רע"א 9128/17 מרכז רפואי צאנז בית חולים לניאדו נ' פלונית, פסקה 43 (18.7.2022); רע"א 67114-01-25 פלוני נ' אסעד, פסקה 25 (22.12.2025)). ההכרעה בשאלה אם שתיקת המחוקק מהווה הסדר שלילי אם לאו היא הכרעה פרשנית לכל דבר. הפרשן נדרש לבחון את משמעותה הנורמטיבית של בחירת המחוקק להימנע מלהתייחס לעניין מסוים, ולקבוע האם התכוון בכך ליצור הסדר שלילי משתמע (בש"פ 5105/20 שמעון נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת ע' ברון (25.5.2021); דנ"א 2308/15 פקיד השומה רחובות נ' דמארי, פסקה 22 (12.9.2017); דנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פסקה 18 (17.12.2019); ע"א 7125/20 הצלחה לקידום חברה הוגנת נ' UBS AG, פסקה 7 לפסק דינו של ממלא מקום הנשיא (בדימ') ע' פוגלמן (2.1.2025)). לא אחת נפסק כי יש לנקוט משנה זהירות בטרם הסקת מסקנות משתיקת המחוקק, ועל מנת להסיק ממנה קיומו של הסדר שלילי משתמע – יש לבחון את התכלית העומדת בבסיס הלשון (רע"א 9048/07 הרשות הפלסטינית נ' גולדמן, פסקה 13 (2.5.2010); עע"מ 6823/10 מתן שירותי בריאות בע"מ נ' משרד הבריאות, פסקה 38 (28.2.2011)). בענייננו, ניתוח פרשני של סעיפי החוק עליהם עמדנו לעיל מעיד כי מטרתם הייתה להוסיף על ההסדרים הכלליים אשר לא נתנו מענה מספק להיבטים הנוגעים לבחירות החוזרות. על כן לא ניתן ללמוד מהם על קיומו של הסדר שלילי בסעיף 7(א) כפי שטוענת המשיבה. סעיף 9(א) לחוק המימון מעניק כאמור סכום "נוסף" לכל אחת מהסיעות שמועמד מטעמן השתתף בבחירות החוזרות, לטובת מימון ההוצאות הכרוכות בסיבוב זה. המחוקק העניק מימון נוסף להשתתפות בבחירות החוזרות, שכן סעיף 7(א) נועד במקור למימון לבחירות לרשות המקומית בלבד ולא סיפק מענה להוצאותיה העודפות של הסיעה בבחירות החוזרות לראשות הרשות. הן מהמילה "נוסף" המופיעה בסעיף 9(א), הן מהעובדה שכל אחת משתי הסיעות המשתתפת בבחירות אלה זכאית למימון הזה ללא תלות בתוצאה – ניתן ללמוד שהתכלית הייתה להעניק תוספת מימון בגין ההוצאות הכרוכות בסיבוב הבחירות השני ולממן את הסיבוב הזה (ואותו בלבד). ההתייחסות המפורשת לבחירות החוזרות בסעיף 9 לחוק המימון לא נועדה אפוא לייצר הסדר נפרד וסגור, אלא לייצר הסדר משלים להסדר הכללי (סעיף 7(א)), שלא נתן מענה מתאים לבחירות אלה. מסקנה דומה עולה גם מפרשנותו של סעיף 15(ב) לחוק המימון. סעיף 15(א) קובע הגבלה סטטוטורית על סכום ההוצאות שמותר לסיעה להוציא בבחירות כנגזרת של המימון שניתן מכוח סעיף 7(א). סעיף 15(ב) מוסיף על סעיף 15(א) וקובע כי סיעות המשתתפות בבחירות החוזרות יוכלו, לצורך בחירות אלה, להוציא סכום שנגזר מסכום המימון הכולל שניתן לרשות המקומית. כלומר, סעיף 15(ב) הוא הסדר משלים המאפשר את הגדלת תקרת סכום ההוצאות שאותו רשאית סיעה להוציא במקרה של קיומן של בחירות חוזרות. זאת בשל ההבנה שעריכתן של בחירות חוזרות מצריכה הוצאות נוספות – אותה הבנה שהביאה גם לחקיקת סעיף 9 לחוק המימון. לא למותר לציין כי סעיפים 9(א) ו-15(ב) הם סעיפים החלים על סיבוב הבחירות השני בלבד, והם נועדו לקבוע הוראות מימון הנוגעות רק לסיבוב הזה. זאת לעומת ההסדר הכללי בו אנו עוסקים – סעיף 7(א) – שמתייחס למימון קמפיין הבחירות עבור מועד הבחירות העיקרי בו לוקחות חלק כלל הסיעות; והשאלה הנבחנת בעניינו היא אם יש בתוצאת הבחירות החוזרות כדי להשפיע על גובה המימון שניתן לסיעות בגין הרצת מועמד מטעמן לראש הרשות בבחירות הכלליות. הנה כי כן, תכלית ההסדרים החוקיים בסעיפים 9(א) ו-15(ב) לחוק המימון – בהם ישנה התייחסות מפורשת לבחירות החוזרות – הייתה "לשפות" את הסיעות המשתתפות בבחירות אלה בגין הסיבוב השני, הנוסף של הבחירות. המחוקק התייחס לבחירות החוזרות באופן מפורש בסעיפים אלה כדי לייצר הסדרים משלימים להסדרים הכלליים. זאת משום שההסדרים הכלליים לא נתנו מענה למאפיינים המיוחדים של הבחירות החוזרות – שהן נגזרת של הבחירות הכלליות ומתקיימות בנוסף לסיבוב הראשון ולאחריו. לפיכך, היעדר ההתייחסות המפורשת של המחוקק לבחירות החוזרות במסגרת סעיף 7(א)(4), אין פירושה כי מדובר בהסדר שלילי. (2) השוואה להסדר המימון לבחירות לראשות המועצות האזוריות הסדר נוסף בחוק המימון אליו יש להתייחס הוא הסדר המימון לבחירות לראשות המועצות האזוריות – הסדר שהיווה השראה לחקיקתו של תיקון 13 (ראו לדוגמא עמ' 20-19, 31 לפרוטוקול מס' 308) והוא קבוע בסעיפים 7(א1) ו-9(ב1) לחוק המימון (להלן: הסדר המימון לבחירות למועצות האזוריות). בניגוד לבחירות לרשויות מקומיות – בהן נבחרים הן מועצת הרשות, הן ראש הרשות – בבחירות למועצות האזוריות ניתנת לבוחר אפשרות לבחור רק את ראש המועצה האזורית (נציגי המועצה האזורית נשלחים על ידי כל יישוב או אזור בנפרד, ראו והשוו: בג"ץ 2115/99 הוועד המקומי צור יגאל נ' שר הפנים, פ"ד נג(4) 61, 65-64 (1999)). על רקע האמור, ולאור העובדה שנכון לאותה עת, העניק סעיף 7(א) לחוק מימון רק עבור הבחירות למועצה, הוחלט בשנת 1998 לתקן את סעיף 7 לחוק המימון ולהוסיף הסדר מימון גם למי שהתמודד בבחירות לראשות המועצה האזורית. הסדר זה קבוע בסעיף 7(א1) לחוק, שלשונו דומה מאוד ללשונו של תיקון 13. הסעיף מגדיר את חלוקת המימון בהתאם למפתח תוצאתי, בחלוקה לשלוש חלופות הנבחנות על פי התוצאה – נבחר; נבחר כמועמד יחיד; או קיבל לפחות 20% מהקולות. גם בסעיף זה שיעור המימון הוא פונקציה של אחוז הקולות שקיבל המועמד מתוך כלל הקולות הכשרים של הבוחרים. לצד סעיף 7(א1), נוסף גם סעיף 9(ב1) לחוק המקנה מימון לבחירות החוזרות לראשות המועצה האזורית. בהתאם ללשונו של סעיף זה, אחוז המימון לו זכאי מועמד בבחירות החוזרות יהיה שווה לאחוז הקולות אותם קיבל המועמד בבחירות החוזרות מתוך כלל הקולות הכשרים בבחירות אלה. המשיבה טוענת כי מהסדר זה נובע כי אילו היה המחוקק מעוניין להתייחס במסגרת תיקון 13 לתוצאת הבחירות החוזרות, הוא היה עושה כן במפורש. עוד טוענת המשיבה כי מהאמור עולה כי סעיף 7 בכללותו עוסק בתוצאת מועד הבחירות העיקרי, בעוד סעיף 9 הוא שעוסק בתוצאות הבחירות החוזרות. על ההשראה מהסדר המימון לבחירות לראשות המועצות האזוריות ניתן ללמוד מדבריו של היועץ המשפטי לוועדה כאשר נדרש להציג את הצעת החוק למשתתפיה. בדבריו הוא ציין כי אחד מהעקרונות המנחים בגיבוש הנוסחה בתיקון 13 היה "היצמדות לנוסחאות שקיימות בחוק לגבי מועמדים בבחירות לראש מועצה אזורית, שבהן גם יש בחירות כלליות מידי חמש שנים ושם רצים מועמדים לראש המועצה" (עמ' 19 לפרוטוקול מס' 308). עוד צוין "שהנוסחה צריכה להיות פשוטה, ככל שניתן, ולהיצמד למנגנונים שכבר קיימים בחוק היום" (שם). השאיפה להיצמד לקיים במטרה לפשט את יישומו של המנגנון נדונה לא אחת במהלך הדיונים (ראו שם, בעמ' 35-29; עמ' 12 לפרוטוקול מס' 316). היינו, המחוקק בחר לעשות שימוש בהסדר המימון לבחירות למועצות האזוריות כנקודת מוצא, מתוך שאיפה לפשט את מנגנון המימון על ידי שימוש בנוסחאות מוכרות. חרף האמור, במסגרת הליך החקיקה ניתנה הדעת גם להבדלים בין מימון הבחירות לראשות הרשויות המקומיות לבין מימון הבחירות לראשות המועצות האזוריות. כך, הודגש כי קמפיין לראש רשות מקומית מוטמע בתוך קמפיין קיים למועצת הרשות, קמפיין שכזכור מקבל אף הוא מימון מכוח סעיף 7(א). זאת, בניגוד לקמפיין לראשות מועצה אזורית – שהוא קמפיין המתמקד באופן מלא רק במועמד (ראו עמ' 80 לפרוטוקול 308; מהדיונים עולה כי המאפיין של 'קמפיין בתוך קמפיין' השפיע על גובה התקציב שהוקצה לטובת המימון – ראו עמ' 53 לפרוטוקול 308). הסדר מימון הבחירות לראשות המועצות האזוריות שימש אפוא כנקודת המוצא – בשל הצורך לפשט את מנגנון המימון ולהיצמד להסדרים הקיימים – אולם לאור השוני בין ההסדרים השונים, יש לערוך את ההשוואה אליו באופן מוגבל, בשים לב לשינויים המתחייבים. בענייננו, לא ניתן ללמוד גזירה שווה בין שני ההסדרים, וזאת לאור השוני במימון שניתן לבחירות החוזרות בכל אחד מן ההסדרים. כפי שצוין לעיל, סעיף 9(א) לחוק המימון קובע כי לכל אחת מהסיעות המשתתפות בבחירות החוזרות לרשויות המקומיות ישולם "סכום נוסף בגובה של 120% מהסכום המגיע בשל חבר מועצה אחד שנבחר". לעומת זאת, סעיף 9(ב1) לחוק, העוסק בשיעור המימון שיינתן למועמדים המשתתפים בבחירות החוזרות למועצות האזוריות, קובע כי לכל אחד מהמועמדים ישולם "אחוז מסכום המימון לבחירות חוזרות ... השווה לאחוז הקולות הכשרים שקיבל המועמד מתוך כלל הקולות הכשרים שניתנו בבחירות החוזרות". סכום המימון לבחירות החוזרות מוגדר בסוף הסעיף ונקבע להיות מחצית מסכום המימון הכולל שניתן לפי סעיף 6. שני הסדרי המימון הם אם כן שונים בתכלית. הסדר המימון בסעיף 9(א) לחוק (כלומר ברשויות המקומיות) מעניק סכום קבוע לשתי הסיעות המשתתפות בבחירות החוזרות, בלא לתת כל ביטוי להצלחת המועמד. מדובר בסכום מוגבל ואחיד בהיקפו המשקף מימון שניתן עבור כניסתו של חבר מועצה אחד (קרי, המנה המתקבלת מחלוקת סכום המימון הכולל במספר חברי המועצה) ועוד חמישית. מנגד, הסדר המימון בסעיף 9(ב1) לחוק (כלומר במועצות האזוריות) ניתן על בסיס אחוז הקולות שניתן למועמד בבחירות החוזרות – כלומר נגזר ממידת הצלחתו בבחירות אלה. סכום זה אינו קבוע והוא עשוי להיות גבוה בהרבה מהסכום שניתן עבור הבחירות החוזרות לראשות הרשויות המקומיות. השוני בין ההסדרים הללו אינו טכני אלא מהותי. כפי שציינה המשיבה (ראו פסקה 28 לכתב התשובה), אחד מהעקרונות בבסיס סעיף 7(א) לחוק המימון – וגם בבסיס תיקון 13 – הוא שהזכאות למימון היא פונקציה של הצלחה בבחירות; קרי כי שיעור המימון יהווה נגזרת של מידת הצלחתם של המועמדים. מדובר על עיקרון המשרת את קידומן של תכליות העומדות בבסיס החקיקה (ועל כך עוד יורחב בהמשך בדיון בתכלית האובייקטיבית). על אף האמור, בדיוני הכנסת לא ניתן כל ביטוי להיעדרו של מנגנון המשקף עיקרון זה בסעיף 9(א), בפרט לאור סעיף 9(ב1) המקביל בהסדר המימון למועצות האזוריות. חברי הוועדה לא דנו בכך ולא נערכו שינויי נוסח בעקבות כך. המסקנה מהאמור היא שכאשר החליטה הוועדה לשאוב השראה מסעיף 7(א1) להסדר המימון לבחירות האזוריות, היא לא נתנה דעתה לכך שהיא מעתיקה באופן חלקי בלבד את הסדר המימון שכן כאמור סעיף 9(ב1) משלים אותו. על כן, אין מקום לפרש את סעיף 9(א) לחוק המימון כמקים הסדר שלילי עבור סעיף 7(א), כפי שניתן אולי לעשות בעניין סעיפים 7(א1) ו-9(ב1) לחוק. זאת ועוד, סעיף 7(א1) וסעיף 9(ב1) חוקקו יחד במסגרת תיקון מס' 5 לחוק המימון, שנועד לשמש כחלק מהסדר כולל בנושא אחד: הענקת מימון למועמדים בבחירות לראשות המועצות האזוריות – בין אם בבחירות במועד העיקרי (סעיף 7(א1)) ובין אם בבחירות החוזרות (סעיף 9(ב1)). הזיקה בין סעיפים אלה ברורה, ושניהם עמדו לנגד עיני המחוקק כחלק מאותה הצעת חוק. לעומת זאת, סעיף 7(א) וסעיף 9(א) נחקקו אמנם במקביל אך כשני דברי חקיקה המסדירים נושאים שונים – מימון הבחירות למועצת הרשות ומימון הבחירות (החוזרות) לראש הרשות. רק בהמשך, עם חקיקתו של תיקון 13, נוצרה לראשונה השקה בין סעיף 7(א) לבין סעיף 9(א) – כאשר נוספו לסעיף 7(א) הוראות המסדירות גם את מימון הבחירות לראש הרשות. בבואנו לפרש את התיקון לאור הסדר המימון של הבחירות למועצות האזוריות, יש ליתן משקל גם להבדל זה. כך, מאחר שסעיף 9(ב1) לחוק נחקק מתוך ידיעה שסעיף 7(א1) מתייחס לסיבוב הראשון בבחירות לראשות המועצה האזורית, הרי שיש בסיס איתן לטענה כי הוא יצר הסדר שלילי ביחס למימון על בסיס תוצאת הבחירות החוזרות. זאת עשויה גם להיות הסיבה לכך שסעיף זה עושה שימוש חוזר בביטוי "בחירות חוזרות" ומבסס את הסדר המימון על תוצאותיהן. מנגד, סעיף 9(א) נחקק במצב נורמטיבי שבו סעיף 7(א) כלל לא היה רלוונטי לבחירות לראש הרשות ועסק רק במימון בחירות לחברי המועצה (בחירות שכזכור תוצאותיהן נקבעות תמיד בסבב העיקרי). על כן כאשר סעיף 9(א) נחקק – הוא היה הסעיף היחיד מכוחו מוענק מימון כלשהו לבחירות לראש הרשות, ואין מקום אפוא לגזור גזירה שווה בינו לבין סעיף 9(ב1) גם מטעם זה. לאור כלל האמור לעיל, גם בהינתן ההשוואה להסדר המימון לראשות המועצה האזורית – אין הכרח לפרש את הסדר מימון הבחירות החוזרות הקבוע בסעיף 9(א) לחוק כהסדר שלילי כפי שאולי מתבקש לעשות בהקשר של סעיף 9(ב1). סיכומו של חלק זה: תיקון 13 נועד להבטיח כי המועמדים הנבחרים לראשי הרשויות יקבלו מימון לקמפיין הבחירות שיאפשר את כיסוי ההוצאות הכרוכות בכך מבלי להזדקק לתרומות של גורמים פרטיים. עם זאת, אין במקורות הפנימיים והחיצוניים מענה ברור לשאלת כוונתו ההיסטורית של המחוקק ביחס לתחולתו של תיקון 13 על תוצאת הבחירות החוזרות. לצורך כך נפנה עתה לבחון את התכלית האובייקטיבית של התיקון לחוק. התכלית האובייקטיבית התכלית האובייקטיבית היא מכלול המטרות, הערכים והעקרונות שדבר החקיקה שואף להגשים בהיותו חלק ממארג החקיקה בחברה דמוקרטית (בג"ץ 5119/23 התנועה לטוהר המידות נ' הכנסת, פסקה 35 לפסק דינו של ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן (26.10.2023) (להלן: עניין התנועה לטוהר המידות); דנג"ץ 7335/21 שרת הפנים נ' מרינצ'בה, פסקה 19 (13.11.2023); בר"מ 8668/17 רביד נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 21 (31.10.2019)). מימון ציבורי להוצאות בחירות הוכר כ"כספי ציבור בדרגה המובהקת ביותר" (ע"א 8414/08 טל נ' פריד, פסקה כ"ו (28.10.2008)), שכן הוא נועד לאפשר הליך בחירות דמוקרטי שוויוני, עצמאי ובלתי תלוי (בג"ץ 8686/06 סיעת העבודה – מימד נ' הכנסת, פסקה 4 (28.5.2008)). מימון כזה נועד ליצור שוויון הזדמנויות בין הסיעות השונות. ניהול קמפיין בחירות מחייב הוצאה של משאבים כלכליים לא מבוטלים, והסתמכות על מימון פרטי בלבד עשויה לכן להקנות יתרון בלתי הוגן לבעלי הון ולאפשר להם ייצוג רחב יותר על פני מעוטי יכולת (יצחק זמיר "החוק למימון מפלגות" משפטים א 448, 448 (1968); בג"ץ 3166/14 גוטמן נ' היועץ המשפטי לממשלה – מדינת ישראל, פסקה 21 (12.3.2015) (להלן: עניין גוטמן); אמנון רובינשטיין וברק מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל כרך ב – רשויות השלטון ואזרחות 777 (מהדורה שישית, 2005) (להלן: רובינשטיין ומדינה); שחר גליל ויובל סמואל "מימון מפלגות – השקעה בשלטון או מתנה לשלטון?" משפט ועסקים רשימות 2-1 (2023)). עם זאת, הקצאת משאבים ציבוריים באופן שוויוני לסיעות, אין משמעה הקצאה אחידה של משאבים בין כל הסיעות. נדרש לקיים "שוויון מהותי" שבמסגרתו ניתן משקל לצרכים של הרשימות השונות (רובינשטיין ומדינה, בעמ' 644). יתרה מכך, מימון ציבורי אף מנתק את התלות של הסיעות בגורמי מימון פרטיים. תלות כזו עלולה לתמרץ שחיתות או ניצול סמכויות שלטוניות לטובת בעלי עניין; או למצער להטות את פעולותיהן של הסיעות הנבחרות לטובת בעלי האינטרסים שסייעו במימונם באופן הנוגד את האינטרס הציבורי בכללותו (בג"ץ 10451/08 סיעת קדימה בכנסת נ' יושבת ראש הכנסת, פסקה 33 (23.02.2011) (להלן: עניין קדימה); מרדכי א' ראבילו "מתנה למפלגות" ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי 359, 361 (יצחק זמיר עורך, 1993)). לכן הוכר מימון ציבורי למפלגות או סיעות כאבן יסוד בקיומו של הליך דמוקרטי תקין שאין להפריז בחשיבותה (עניין קדימה, בפסקה 37; דברים אלה צוינו אמנם בהקשר של מימון מפלגות בבחירות לשלטון המרכזי אך כוחם יפה גם לסיעות ומפלגות המתמודדות בבחירות לשלטון המקומי). כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי הפרשנות המשלבת עולה בקנה אחד עם שתי התכליות המרכזיות של חוק המימון – ניתוק התלות בגורמי מימון פרטיים ושוויון ההזדמנויות; והיא עולה בקנה אחד גם עם השיקול התקציבי. (-) ניתוק התלות בגורמי מימון פרטיים הפרשנות המשלבת היא זו המקדמת בצורה הטובה ביותר את ניתוק התלות של נבחרי ציבור בגורמי מימון פרטיים, ומפחיתה לכן תמריצים לשחיתות ופגיעה בטוהר המידות. החשש העיקרי בהקשר זה נוגע לראש הרשות הנבחר – שהוא בעל הכוח הרב ביותר להיטיב עם מי שסיפק לו מימון במהלך תקופת הבחירות. לכן, יש יתרון בפרשנות המשלבת המבטיחה שסיעתו של ראש הרשות הנבחר תקבל בכל מקרה מימון עבור הוצאות הבחירות (באופן העולה בקנה אחד גם עם ההיסטוריה החקיקתית – ראו פסקה 35 לעיל). מנגד, פרשנות המשיבה מצמצמת בהכרח את סכום המימון לו תהיה זכאית הסיעה של ראש הרשות שנבחר בבחירות החוזרות; והיא אף עלולה להביא למצב בו סיעתו של ראש הרשות הנבחר לא תקבל כל מימון שהוא עבור מועמדותו. כך, במקרה האופטימלי בו ראש הרשות שנבחר בסיבוב השני זכה ב-39% מכלל הקולות בסיבוב הראשון – אם נאמץ את פרשנות המשיבה הוא יהיה זכאי לקבל רק 6.5% מסכום המימון ( בהתאם לסעיף 7(א)(5) לחוק המימון); וזאת בניגוד ל- 9.5% מסכום המימון בהתאם לפרשנות המשלבת. בהתאם, ככל שהמועמד זכה בפחות קולות בסיבוב הראשון – כך גדל הפער בין סכום המימון שיתקבל על פי פרשנות המשיבה לסכום המימון שיתקבל על פי הפרשנות המשלבת. יתרה מזאת, פרשנותה של המשיבה עשויה אף להביא למצב בעייתי בו סיעתו של ראש הרשות הנבחר לא תקבל מימון כלל מכוח סעיף 7(א) עבור קמפיין הבחירות להרצת מועמדותו. כך, במקרה שבו המועמד שנבחר בסופו של דבר לראש הרשות קיבל פחות מ-25% מכלל הקולות בסיבוב הראשון, הוא לא יהיה זכאי למימון כלשהו – לא מכוח סעיף 7(א)(5) ולא מכוח סעיף 7(א)(4). קיומה של אפשרות כזו מגביר את החשש כי ראש הרשות הנבחר יפנה לקבלת כספים פרטיים כדי לכסות את הוצאות הבחירות – באופן שיגביר את התמריץ שלו לקדם אינטרסים של בעלי עניין פרטיים תוך פגיעה אפשרית בטוהר המידות. מצב דברים זה אינו משרת את תכליתו העיקרית של תיקון 13. מהנתונים אותם הציגה המשיבה עולה כי מדובר בתרחיש אפשרי. כך, החל משנת 2016 התקיימו בחירות חוזרות ב-81 מקרים; כאשר ב-7 ממערכות הבחירות הללו (כ-2% מכלל המקרים) נבחר לראש הרשות מועמד שקיבל פחות מ-25% מכלל הקולות בסיבוב הראשון ועל כן סיעתו לא קיבלה מימון כלשהו עבור מועמדותו מכוח סעיף 7(א). לטענת המשיבה מדובר במספר זניח של מקרים וממילא הסיעה עצמה זכאית למימון מכוח סעיפים 7(א)(1)–(3) ומכוח סעיף 9(א) לחוק. אלא שאין די בכך כדי לבטל את הבעייתיות הכרוכה במצב בו סיעתו של ראש הרשות הנבחר אינה זוכה במימון כלשהו בגין קמפיין הבחירות העיקרי במסגרתו הריצה את מועמדותו. תכליתו של תיקון 13 הייתה כאמור להוסיף על המימון הציבורי שניתן ערב התיקון – בשל ההבנה כי מימון זה אינו נותן מענה מספק לסיעות המריצות מועמד מטעמן לראש הרשות. אף אם מדובר במקרים מעטים, היעדר מימון לראש רשות נבחר וההשלכות הנודעות לכך הם הבעיה שתיקון 13 נועד לפתור. אלה הם אפוא המקרים שיש למנעם בשל החשיבות הרבה בשמירה על טוהר המידות. לגישת המשיבה, אף שהפרשנות המשלבת אכן מקדמת את ניתוק התלות בין גורמי מימון פרטיים לראש הרשות הנבחר – היא פועלת בכיוון ההפוך ביחס ליתר הסיעות ועשויה דווקא להעצים את תלותן בגורמי מימון פרטיים. זאת מאחר שהפרשנות המשלבת יוצרת תמריץ משמעותי להשקיע משאבים כספיים רבים מתוך מטרה להגביר את סיכויי הזכייה – ועמם את סיכויי קבלת המימון. לטענת המשיבה פרשנות זו מעוותת את מאזן התמריצים – היא מעודדת את הסיעות להשקיע משאבים רבים יותר, אף שלא יהיה בכך כדי לשנות את שיעור המימון שיינתן להן (משום שהפרשנות המשלבת רלוונטית רק לראש הרשות הנבחר), וכפועל יוצא מכך להגדיל את התלות של יתר הסיעות בגורמי מימון פרטיים. אינני מקבלת טענה זו. כאמור, נקודת המוצא היא שסיעה תזכה למימון מכוח סעיף 7(א)(4) לחוק רק אם המועמד מטעמה נבחר לראש הרשות. השאיפה להביא לכך שהמועמד מטעם הסיעה ייבחר לראש הרשות, אינה נובעת מהרצון לקבל מימון אלא קודם כל מהרצון להשפיע. לכן, הבחירה לראש הרשות כשלעצמה היא תמריץ משמעותי וכבד משקל להשקעה בכך, ללא קשר לשאלת המימון. השקעת משאבים משמעותיים בקמפיין בחירות לראש הרשות היא סבירה רק אם הסיעה סבורה שקיים סיכוי ריאלי שהמועמד מטעמה ייבחר, ועל כן הוספתו של תמריץ כלכלי לתמריץ הבסיסי להשתתפות בבחירות (קרי השאיפה להיבחר) אינה מעוותת את מאזן התמריצים. קשה להניח כי מתן מימון לראש רשות שנבחר בסיבוב השני יעודד סיעות עם מועמדים בעלי סיכוי נמוך להשקיע מאמצים ומשאבים רבים יותר במטרה להעפיל לסיבוב זה. זאת כאשר אם המועמד לא ייבחר, ממילא לא תזכה הסיעה למימון זה באופן שייצר לה חובות גבוהים אף יותר. יתר על כן, פרשנות המשיבה עשויה בעצמה לייצר עיוות במערך התמריצים. בהתאם לפרשנות המשיבה, סיעה שיודעת שתזכה למימון מכוח סעיף 7(א)(4) לחוק רק אם המועמד מטעמה ייבחר בסבב הראשון (וסבורה שיש לכך סיכוי), תיטה להשקיע משאבים רבים כדי לזכות כבר בסיבוב זה לצורך השגת המימון. אם מאמצים אלה יעלו חרס והמועמד מטעמה יידרש לסיבוב שני, הסיעה תיוותר עם חובות קמפיין משמעותיים באופן שיתמרץ אותה לפנות למימון פרטי. במילים אחרות, כל כלל הכרעה שייבחר עשוי בהיבטים מסוימים להגדיל את הצורך במימון פרטי ובהיבטים אחרים להקטינו – כתלות בנסיבות שנוצרו – ואין לכלל הכרעה כזה או אחר יתרון מובהק בהקשר זה. היבט נוסף אליו התייחסה המשיבה נוגע למפתח התוצאתי שנקבע בתיקון 13. כפי שתואר לעיל, תיקון 13 הגדיר את גובה המימון כנגזרת של אחוזי הבחירה במועמד. לטענת המשיבה הפרשנות המשלבת מנוגדת לעיקרון הבסיסי לפיו הזכאות למימון היא פונקציה של הצלחה בבחירות המשקפת תמיכה ציבורית במועמד. נטען כי ייחוס זכאות למימון בסיבוב הראשון על בסיס הצלחה בסיבוב השני, חוטא לעקרון האמור ולהגיון העומד בבסיסו. ואולם, התכלית האובייקטיבית שבבסיס החלוקה התוצאתית שנקבעה בסעיפים 7(א)(4)–(6) לחוק לא נועדה רק לשקף את מידת התמיכה הציבורית במועמד, אלא גם להבטיח את ניתוק התלות בין הסיעות לבין גורמי מימון פרטיים. כזכור, ראש הרשות הנבחר מקבל סכום מימון משמעותי המשקף לכל הפחות בחירה של 57% מהקולות, וזאת אף אם זכה לאחוז קולות נמוך יותר (ראו פסקה 5 לעיל). מדובר בהסדר שונה בהשוואה ליתר המועמדים – הזכאים לסכום מימון המשקף במדויק את אחוז הבחירה בהם (**סכום המימון). אילו נועדה החלוקה התוצאתית לשקף רק את מידת התמיכה הציבורית במועמד – לא הייתה הצדקה להעניק לראש הרשות הנבחר מימון נוסף, שאינו משקף את אחוז הקולות אשר קיבל בבחירות (ובפרט כאשר יש בכך משום פגיעה בשוויון, כפי שיורחב להלן). ראש הרשות מקבל מימון גבוה יותר משום שהוא מחזיק בסמכויות שלטוניות רבות ועל כן בעניינו יש פוטנציאל גבוה יותר לפגיעה בטוהר המידות. זאת ועוד, אף אם נניח שהחלוקה התוצאתית נועדה לשקף את מידת התמיכה הציבורית במועמד בלבד, הרי גם מועמד שנבחר לראש הרשות בסיבוב השני הוא מועמד הזוכה לתמיכה הציבורית הרחבה ביותר. הבחירה שלו בסיבוב השני – שהוא חלק מאותה מערכת בחירות (ראו פסקה 22 לעיל) – אינה גורעת מהמסקנה לפיה הוא זכה לתמיכה הציבורית הרחבה ביותר מבין כלל המועמדים, לרבות אלה שהתמודדו בסיבוב הראשון. מן המקובץ עולה כי התכלית העיקרית של תיקון 13 – ניתוק התלות של ראש הרשות בגורמי מימון פרטיים – מוגשמת באופן המיטבי על ידי אימוץ הפרשנות המשלבת. (-) שוויון הזדמנויות התכלית הנוספת העומדת בבסיס חוק המימון היא כאמור תכלית שוויון ההזדמנויות. תכלית זו עומדת במתח מול המנגנון התוצאתי שקובע חוק המימון. מימון שאינו מחולק באופן שווה אלא נגזר מתוצאת הבחירות, יוצר יתרון לסיעות הגדולות לעומת הסיעות הקטנות. מתח זה הוא מתח מובנה הקיים בדברי חקיקה העוסקים במימון בחירות (ראו והשוו עניין גוטמן, בפסקה 24; יגאל מרזל המעמד החוקתי של מפלגות פוליטיות 164 (2004); רובינשטיין ומדינה, בעמ' 648); והוא קיים גם בענייננו. סוגיה זו לא נעלמה מעיניהם של הדנים בהצעת החוק. כך, היועץ המשפטי של הוועדה ציין במפורש כי תוספת המימון עלולה לפגוע בשוויון, משום שסיעות המריצות מועמד מטעמן יקבלו מימון גבוה יותר מסיעות שאינן מריצות מועמד. אולם לשיטתו – הפער אינו מעורר חשש לפגיעה של ממש בשוויון, ואין מקום להימנע מאימוץ ההסדר רק בשל הפגיעה שעשויה להיווצר (פרוטוקול מס' 308, בעמ' 21). המשיבה טוענת כי אחוזי תמיכה גבוהים והצלחה בסיבוב הראשון הם משמעותיים יותר מאשר בסיבוב השני. זאת, הן בשל ריבוי המועמדים בסיבוב הראשון, הן משום שעל פי רוב שיעור המצביעים בו הוא גבוה יותר ועל כן קשה להגיע בו לתוצאות משמעותיות. נטען כי לא מן הנמנע ששיעור התמיכה במועמד בסיבוב השני יהיה נמוך אך הוא ייהנה בכל זאת מהמימון – ובכך יוענק לו יתרון לא מבוסס על סמך תוצאות חיצוניות להליך ההתמודדות העיקרי (קרי מועד הבחירות העיקרי). לעומת זאת, כך נטען, פרשנות המשיבה מביאה לכך ששיעור המימון ייקבע תמיד על סמך תוצאות הבחירות במועד העיקרי. לשיטתה, בהינתן שבמועד זה מתמודדים כלל המועמדים תחת אותם תנאים בדיוק, הרי שפרשנות המשיבה מקדמת את תכלית השוויון באופן מיטבי. אינני מקבלת גם את הטענות הללו. אכן, בחירתו של המחוקק להעניק למועמד שנבחר לראש הרשות מימון שעשוי לשקף אחוז קולות גבוה יותר מזה שמכוחו הוא נבחר, יוצרת פער בין המימון שניתן לו לבין המימון שניתן למועמדים אחרים. ברם, מדובר בהבחנה רלוונטית – הכרעה ערכית הנובעת מהשוני הרלוונטי בין מי שנבחר לראש הרשות לבין יתר המועמדים (וזאת לאור האמור לעיל בדבר הצורך בשוויון מהותי – ראו לעיל פסקה 65; עניין גוטמן, בפסקה 23). כך, וכפי שהובהר לעיל, ראש הרשות נבדל מיתר מהמועמדים בשני מובנים: ראשית, בהיקף הסמכויות השלטוניות המוקנות לו וכפועל יוצא מכך בפוטנציאל הנזק שעשוי להיגרם כתוצאה מפגיעה בטוהר המידות; ושנית, בהיקף התמיכה הציבורית לה הוא זכה כמועמד. הבחירה של המחוקק להעניק מימון גבוה יותר לראש הרשות מבוססת על ההבחנות הללו, שהן הבחנות רלוונטיות המצויות בליבת העניין. זאת ועוד, אימוץ הפרשנות המשלבת (בהשוואה לפרשנות המשיבה) אינו מגדיל את הפער במימון בהיבט גובה המימון שניתן, אלא רק מרחיב את מעגל הזכאות למימון. בהתאם לפרשנות המשלבת, אמנם יותר ראשי רשויות יקבלו מימון מכוח סעיף 7(א)(4) לחוק; אולם גובה המימון שיינתן להם תואם את ה'תנאים' שיתר המועמדים נדרשו לעמוד בהם, וזאת משום שהוא משקף את אחוז הבחירה של הסיבוב הראשון. מכאן שבהיבט גובה המימון (הנגזר מאחוז הבחירה) הפגיעה בשוויון שקולה לפגיעה הנגרמת על פי פרשנות המשיבה. למעלה מן הצורך, אציין כי יש לבחון את עקרון השוויון גם מנקודת מבט רחבה – בהשוואה בין הרשויות השונות. מזווית זו ייתכן כי דווקא פרשנות המשיבה היא זו שתוביל לתוצאה לא שוויונית או למצער שרירותית. כך, אימוץ פרשנותה של המשיבה יוצר מצב בו מימון מכוח סעיף 7(א)(4) לחוק יינתן רק לסיעות שראש הרשות מטעמן נבחר בסיבוב הראשון; ואילו סיעות שראש הרשות מטעמן נבחר בסיבוב השני – לא יזכו למימון כאמור. אין למעשה מחלוקת (גם מצד המשיבה – ראו פסקה 41 לכתב התשובה) כי מתן מימון לסיעת ראש הרשות מסייע בניתוק התלות בגורמי מימון פרטיים ועל כן מקדם את ערך השמירה על טוהר המידות. לכן, התוצאה של אימוץ פרשנותה של המשיבה, היא שרשויות שראש הרשות מטעמן נבחר בסיבוב השני יהיו חשופות יותר לשחיתות שלטונית. תוצאה זו פוגעת בשוויון בין הרשויות השונות, וזאת ללא טעם המצדיק זאת. (-) ההיבט התקציבי היבט נוסף אותו יש להביא בחשבון הוא ההיבט התקציבי. תיקון 13 נועד מלכתחילה כדי לשנות את המצב החקיקתי שהיה קיים לפניו – כאשר הסכום המוקצה לטובת מימון הבחירות לרשויות המקומיות הוצמד למדד ולכן גדל מדי שנה. השיקול התקציבי הוא שהניע את תיקון החקיקה, כאשר חוק המימון בכללותו מביא בחשבון שיקולים תקציביים השזורים בהוראותיו כחוט השני. כעולה מהדיונים בהצעת החוק, המסגרת התקציבית שהוקצתה למימון הבחירות לראש הרשות נקבעה מראש על בסיס סכום מוגדר של כ-60 מיליון ש"ח (סכום שהוקטן עובר לקריאה שנייה ושלישית אולם אין לכך רלוונטיות לענייננו). היינו, בתחילת הדיונים בהצעת החוק – שהועברה כזכור כחלק מחוק ההסדרים – השאיפה הייתה להקצות מתוך אוצר המדינה סכום מוגבל וברור של כ-60 מיליון ש"ח. ואולם מימון בחירות טומן בחובו חוסר ודאות באשר לגובה התקציב שיוקצה בסופו של דבר, שכן הוא מתבסס על משתנים בלתי ידועים כדוגמת מספר המועמדים שיהיו זכאים למימון בכל מערכת בחירות והיקף המימון שיוקצה להם. המחוקק נתן דעתו לאתגר זה, ועיצב את פרטיו של ההסדר כך שיכלול מגבלות ואיזונים באופן כזה שסך המימון שיינתן מכוח התיקון ישאף לסכום הכולל שהוקצה. כך לדוגמא נקבעה 'רצפת מינימום' לזכאות למימון (בחירה של לכל הפחות 25% מכלל הקולות) ונקבעה 'תקרת מקסימום' להיקף המימון שניתן (מימון שישקף לכל היותר בחירה של 80% מהקולות, אף אם המועמד נבחר באחוז קולות גבוה יותר). כל זאת על מנת שסכום המימון שיינתן בפועל יתכנס ככל האפשר לסכום המימון המוגדר אותו שאף המחוקק להקצות (ראו עמ' 7-6, 17-14 לפרוטוקול מס' 316). בבחינה פשטנית של שתי הפרשנויות זו מול זו, אין ספק כי הפרשנות המשלבת דורשת הקצאת תקציב גדול יותר. אולם לצרכי פרשנותו של סעיף 7(א)(4) יש לבחון האם אימוץ הפרשנות המשלבת פוגע במטרות התקציביות אותן שאף המחוקק להשיג בתיקון 13? ראשית, וזה העיקר, חרף העובדה שכלל הנתונים הרלוונטיים מצויים בידי המשיבה, היא לא טענה כי אימוץ הפרשנות המשלבת מעורר חשש לפריצה של המסגרת התקציבית לה שאף המחוקק. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף על רקע הנתונים המדגמיים אותם הציגה העותרת בתשובתה לתגובה המקדמית (ראו עמ' 19-18 לתשובה לתגובה המקדמית). מנתונים אלה עולה כי ברוב המוחלט של המקרים, אימוץ פרשנותה של המשיבה מביא לכך שהמימון שניתן לרשות המקומית עבור הבחירות לראש הרשות הוא מימון בחסר (כלומר מימון שאינו משקף 100% מקולות הבחירה). המשיבה לא חלקה על כך בכתב התשובה, ואף לא טענה כי אימוץ הפרשנות המשלבת (או כל פרשנות אחרת) מעלה חשש לפריצת המסגרת התקציבית. על כן אין חשש שאימוץ הפרשנות המשלבת יסכל את המטרה של תחימת התיקון למסגרת תקציבית ברורה ומוגדרת. למעלה מן הצורך, נציין כי אמנם הפרשנות המשלבת עשויה להביא בנסיבות מסוימות למצב בו סכום המימון שניתן עבור מערכת בחירות מסוימת משקף יותר מ-100% מקולות הבחירה, אולם כך גם פרשנות המשיבה (נניח במצב בו ישנם שלושה מתמודדים שזוכים לאחוז קולות לפי הפילוח הבא: 40%; 30%; ו-30%. ראו בעניין זה את הדיון שנערך בוועדה בעמ' 30 לפרוטוקול מס' 308). ההנחה שעמדה בבסיס התיקון היא שמקרים חריגים כאלה ממילא יתקזזו מול מערכות בחירות המתקיימות במקביל ובהן ניתן מימון בחסר. אימוץ הפרשנות המשלבת על פני פרשנות המשיבה עשוי אמנם להוסיף מקרי קצה מן הסוג האמור; אולם מדובר במיעוט של מקרים שההסתברות להישנותם אינה גבוהה, ועל כן נכללים באותם מקרים חריגים שיתקזזו. אימוץ הפרשנות המשלבת אפוא עולה בקנה אחד אף עם השיקולים התקציביים הרלוונטיים שנדונו אגב חקיקתו של תיקון 13. המסקנה העולה מכלל האמור היא שהפרשנות המשלבת היא כזו שלשון החוק מאפשרת; היא עולה בקנה אחד עם התכלית הסובייקטיבית שלו ועם רצונו ההיסטורי של המחוקק; והיא מגשימה באופן מיטיבי יותר מפרשנות המשיבה את מגוון התכליות האובייקטיביות העומדות בבסיס תיקון 13 בפרט, ובבסיס חוק המימון בכלל. אשר על כן, זו הפרשנות אותה יש להעניק לסעיף 7(א)(4) לחוק. תחולה פרוספקטיבית המשיבה התייחסה בטיעוניה לחשיבות הנודעת לוודאות בדיני בחירות כהצדקה לאימוץ הפרשנות אותה היא החילה עד כה. אכן ודאות ובהירות בהסדרי מימון בחירות הם מפתח חיוני לקיומו של הליך דמוקרטי תקין, זאת משום שהסיעות השונות מכלכלות את צעדיהן התקציביים על בסיס ההסדרים האמורים. שינוי רטרואקטיבי של כללי המימון עשוי לייצר פגיעה משמעותית בשוויון; לייצר פגיעה בציפיותיהם הלגיטימיות של המתמודדים השונים; ולחייב סיעות להידרש למקורות תקציביים חיצוניים (בג"ץ 141/82 רובינשטיין נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד לז(3) 141, 153 (1983); בג"ץ 142/89 תנועת לאו"ר – לב אחד ורוח חדשה נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד מד(3) 529, 537 (1990); בג"ץ 2060/91 ח"כ כהן נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מו(4) 319, 326-325 (1992) (להלן: עניין ח"כ כהן)). אולם אין די בכל אלה כדי להצדיק מתן בכורה לפרשנותה של המשיבה מכאן ולהבא על פני פרשנות אחרת המגשימה בצורה טובה, נכונה ושלמה יותר את תכליותיה השונות של החקיקה. את הפגיעה בציפיות הלגיטימיות של המתמודדים שעשויה להיגרם משינוי הפרשנות הנוהגת, ניתן למנוע על ידי מתן תחולה פרוספקטיבית לפסק הדין. מושכלות יסוד הם כי הלכה חדשה המפרשת הוראת דין תחול באופן רטרוספקטיבי ופרוספקטיבי (רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עיזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל, פ"ד סא(1) 126, 141 (2006) (להלן: עניין סולל בונה)). אולם, כחריג לכלל יכול בית המשפט לקבוע כי להלכה מסוימת יהיה תוקף פרוספקטיבי בלבד אם יתברר כי ישנה הסתמכות משמעותית ולגיטימית על המצב המשפטי הקודם (בג"ץ 3279/22 מדינת ישראל משרד הבריאות ומשרד הרווחה נ' זר, פסקה 44 (6.11.2024); עניין סולל בונה, בעמ' 152). שינוי בכללי המימון המתבצע תוך כדי מערכת הבחירות הוא שינוי בעייתי. כאמור, השאיפה לכללי בחירות יציבים, עקביים, ודאיים וברורים נועדה על מנת שכלל השחקנים הרלוונטיים יידעו לכלכל את צעדיהם במהלך מערכת הבחירות, תוך שמירה על הכלל שלפיו אף מועמד לא יזכה ליתרון בלתי הוגן בדיעבד (עניין ‏התנועה לטוהר המידות נ' הכנסת, פסקה 53 לפסק דינו של ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן; עניין ח"כ כהן, בעמ' 326). בענייננו, בשים לב למורכבות שעלתה בפרשנות הדין ולאי הבהירות בנוסח החוק; ובהינתן קיומה של הסתמכות לגיטימית על המצב המשפטי ששרר לפני פסק דין זה – אני סבורה כי יש להורות על תחולה מכאן ולהבא של פרשנות סעיף 7(א)(4) לחוק כפי שהיא פורטה לעיל. משכך, הפרשנות המשלבת תחול באופן פרוספקטיבי – קרי, ממערכת הבחירות הבאה ואילך, באופן שיבטיח כי במערכת הבחירות נושא העתירה לא ייפגעו ציפיותיהם הלגיטימיות של כלל השחקנים הרלוונטיים במערכת בחירות זו. לאור כלל האמור, אציע לחברותיי לדחות את העתירה, לאור העובדה שעמדתה של העותרת נדחתה על ידינו. כן אציע לקבוע כי סעיף 7(א)(4) לחוק יחול בכל מקרה בו המועמד מטעם הסיעה נבחר לראש הרשות – אף אם הוא נבחר בבחירות החוזרות (הקרויות גם סיבוב שני). אחוז הקולות על פיו ייקבע גובה המימון (בזיקה לסיפא של סעיף 7(א)(4) לחוק) ייגזר מאחוז הקולות לו זכה המועמד שנבחר לראש הרשות במועד הבחירות העיקרי (קרי בסיבוב הראשון). כלומר, כאשר ראש הרשות נבחר בבחירות החוזרות – תהיה סיעתו זכאית למימון בסך 9.5% מסכום המימון הכולל. פרשנות זו לא תחול על מערכת הבחירות נושא העתירה שלפנינו (שעליה תחול פרשנות המשיבה), אלא מכאן ואילך על כל מערכת בחירות ש"היום הקובע" בעניינה (לפי סעיף 16 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה–1965) חל לאחר מתן פסק דין זה (להרחבה על אודות היום הקובע כ'יריית הפתיחה' של הליך הבחירות – ראו בג"ץ 7181/08 לוינטל נ' שר הפנים (10.11.2008)). עוד אציע לחברותיי כי על רקע כלל האמור לעיל, לא ייעשה צו להוצאות. רות רונן שופטת השופטת יעל וילנר: אני מסכימה. יעל וילנר שופטת השופטת גילה כנפי-שטייניץ: אני מסכימה. גילה כנפי-שטייניץ שופטת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ר' רונן. ניתן היום, כ"ה אייר תשפ"ו (12 מאי 2026). יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת רות רונן שופטת