נהוראי ושות לבנין (1979) בע"מ נ. רשות מקרקעי ישראל

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4591/23 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ר' רונן העותרות: 1. נהוראי ושות לבנין (1979) בע"מ 2. מירון מפעלי מתכת בע"מ נ ג ד המשיבה: רשות מקרקעי ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרות: עו"ד יובל גלאון; עו"ד דן אור; עו"ד מיטל ארבל בשם המשיבה: עו"ד גיא ורדי פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרות להורות לרשות מקרקעי ישראל (המשיבה. להלן: רמ"י) להשלים "באופן מיידי" את הטיפול בבקשות שהגישו ביחס להיתרי בנייה במקרקעין שעניינם במימוש שימושים מסחריים במקרקעין אותן חוכרות העותרות מרמ"י. רקע העותרת 1, חברת נהוראי ושות' לבנין (1997) בע"מ, חוכרת לדורות מזה 35 שנים בחלקות 16, 38 ו-39 בגוש 19160 המצויות באזור התעשייה בכרמיאל (להלן: מקרקעי העותרת 1), והעותרת 2, חברת מירון מפעלי מתכת בע"מ, חוכרת לדורות במשך 43 שנים בחלקה 21 בגוש זה (להלן: מקרקעי העותרת 2; ויחדיו: מקרקעי העותרות). בשנים 2013 ו-2017, בהתאמה, הן החלו, כל אחת בנפרד, לקדם תוכניות לשינוי ייעוד בחלקים מהמקרקעין האמורים, אותם כאמור הן חוכרות מרמ"י. ביום 7.11.2014 וביום 13.9.2018 אושרו למתן תוקף תוכניות ג/20830 ו-ג/23335, בהתאמה. לפי שתי התוכניות הללו, הורחבו השימושים המותרים במקרקעי העותרות כך שאלו יכללו שימושים מסחריים לצד שימוש לתעשייה (להלן: השימושים המסחריים). עניינה של העתירה במחלוקות שהתעוררו בין כל אחת מהעותרות לבין רמ"י, בקשר למימוש השימושים המסחריים. נרחיב קמעה ביחס לכל אחת מהמחלוקות הללו. המחלוקת בעניינה של העותרת 1 – בהתאם למצב התכנוני החדש, ביקשה עותרת זו לבצע מספר שינויים במקרקעי העותרת 1, הכוללים שינוי ייעוד השימוש במקרקעין והקמת מבנה חדש. יצוין כבר עתה כי ביחס למבנה אחד המצוי על המקרקעין התקבל היתר לשינוי ייעוד, כאשר ענייננו מתמקד בבקשת העותרת 1 להקים מבנה נוסף על מקרקעיה (להלן: המבנה החדש). לצורך כך, הגישה העותרת 1 בקשה להיתר בנייה להקמת המבנה החדש. היתר זה ניתן לה ביום 21.6.2016, ואולם לאחר מכן התברר כי קיים צורך להגיש בקשה נוספת להיתר בנייה על מנת לבצע שינויים פנימיים שונים במבנה החדש (להלן: בקשת ההיתר העדכנית). ביום 11.6.2018 אישרה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בכרמיאל (להלן: הוועדה המקומית) את בקשת ההיתר העדכנית בכפוף לתנאים, וביניהם גם קבלת אישור המחכיר – בעל המקרקעין, דהיינו אישור רמ"י. לעת הזו, על פי הנטען בעתירה, העותרת 1 השלימה את יתר התנאים שנקבעו בהחלטת הוועדה המקומית, מלבד קבלת אישור רמ"י. בעתירה מפורטות התכתבויות בין הצדדים בעניין זה, כאשר עיקרן סביב טיב הפעולות אותן נדרשה העותרת 1 לבצע לצורך קבלת האישור מרמ"י, וכן השלמת ביצוען. עוד יצוין כי בהיעדר אישור מרמ"י ניתן לעותרת 1 "טופס 4 מותנה" וכן רישיון עסק זמני – והובהר לה כי עליה לקבל את הסכמת רמ"י על מנת להפוך אישורים אלו לקבועים. לטענת העותרת 1, מצב הדברים הנוכחי, בו היא פועלת על פי אישורים זמניים בלבד, מעמיד אותה כל אימת שרמ"י לא נותנת את הסכמתה ב"חוסר וודאות וסיכון" (סעיף 55 לעתירה). המחלוקת בעניינה של העותרת 2 – גם בעניינה של עותרת זו נטען כי התנהלות רמ"י מביעה "אדישות מופגנות" כלפי העותרות וזכויותיהן (סעיפים 103 ו-121 לעתירה). לאחר שאושרה תוכנית לשינוי ייעוד במקרקעי העותרת 2, הגישה עותרת זו ביום 2.5.2019 בקשה להיתר בנייה להקמת מבנה חדש על המקרקעין, ובסמוך לכך פנתה לרמ"י בבקשה כי תאשר את שינוי הייעוד במקרקעיה – אישור הנדרש לצורך קבלת היתר הבנייה. ואולם, גם במקרה זה, הטיפול בבקשה טרם הושלם. במסגרת ההתכתבות בין הצדדים נמסר לעותרת 2 כי עליה להגיש מסמכים שונים, והובהר מספר פעמים כי בשל עומס בו מצויה רמ"י הטיפול בבקשה לשינוי ייעוד מתארך ועל העותרת 2 "להתאזר בסבלנות" (סעיפים 81 ו-94 לעתירה). יצוין כי גם לעותרת 2 ניתן היתר בנייה בכפוף לתנאים, ובהם הסכמת רמ"י, ביום 11.4.2021. ביום 18.4.2023 פנה בא-כוח העותרות לרמ"י, וטען כי התנהלותה בעניין שתי מרשותיו עולה לכדי "התנהגות רשלנית" והיא "בלתי סבירה באורח קיצוני" (סעיף 27 לנספח 41 לעתירה). לפיכך, הודיע כי העותרות יפנו לערכאות השיפוטיות ככל שרמ"י לא תמסור להן את המסמכים הדרושים על מנת להשלים את הטיפול בבקשותיהן. משלא התקבל מענה לפנייה, הוגשה העתירה דנן. טענות הצדדים בעתירה מתבקש בית המשפט להורות לרמ"י להשלים את הטיפול בבקשות העותרות ובמסגרת זו למסור לעותרות "שומות, מפרטים כספיים ושוברים לתשלום, בהתייחס לבקשות להיתרי בניה" (סעיף א' לחלק המבוא לעתירה). נטען כי על חוזי חכירה מהסוג בו התקשרו הצדדים "חולשים הן דיני החוזים, הן דיני הקניין והן המשפט הציבורי" (סעיף 117 לעתירה), וכי על רמ"י, כרשות מנהלית, מוטלת חובה לנהוג בהגינות ובתום לב מכוחו של המשפט הציבורי והפרטי כאחד. לדברי העותרות, מאלו נגזרת הן החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב כצד לחוזי החכירה עם העותרות והן החובה לנהוג ביושר ובהגינות כרשות ציבורית, ובכלל זה החובה לפעול בשקידה ובתוך פרק זמן סביר. לפיכך, נוכח התנהלותה של רמ"י בטיפול בבקשותיהן של העותרות, ובפרט בהינתן שחלפו למעלה מחמש שנים מהגשת הבקשה מטעם העותרת 1 ולמעלה מארבע שנים מהיום בו הוגשה הבקשה של העותרת 2 , הרי שרמ"י הפרה את חובותיה האמורות כלפי העותרות. לבסוף נטען כי רמ"י פוגעת באורח לא מידתי בזכות העותרות לקניינן. יצוין כי במסגרת העתירה ביקשו העותרות גם צו ביניים. ביום 15.6.2023 דחיתי בקשה זו, נוכח העובדה שהצו שהתבקש חופף לסעד הסופי המבוקש בעתירה. ביום 24.7.2023 הגישה רמ"י בקשה לדחיית העתירה על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות של הגשת תובענה אזרחית. זאת, בהינתן שהעתירה "עוסקת כל כולה ביחסים החוזיים בין העותרות ל[רמ"י], בתנאי חוזי החכירה שלהן וביישומם" (ההדגשה במקור; סעיף 4 לבקשה). לטענת רמ"י, הלכה למעשה הסעד המבוקש בעתירה הוא בקשה לעריכת עסקה בין העותרות לרמ"י, ועל כן, ולאור טיב הטענות המועלות בעתירה, הנוגעות למסגרת היחסים החוזיים בין העותרות לרמ"י, הרי שהדרך הראויה לדון בכך היא במסגרת הליך אזרחי מתאים. עוד נטען כי חלק מטענות העותרות דורשות חקירת עדים ובירור ראייתי שיש לעשותו בפני ערכאה אזרחית, טעם התומך אף הוא בבירור ההליך בפני ערכאה אזרחית. לבסוף, צוין כי חרף הקרבה הפיזית בין מקרקעי העותרות, טענותיהן נוגעות לשני חוזי חכירה ותוכניות מתאר שונים, ובקשותיהן אינן נבחנות במאוחד על ידי רמ"י. לפיכך, בהתאם להלכה הפסוקה, לא היה מקום לצרפן לאותה עתירה. העותרות הגיבו לבקשת רמ"י, בהתאם לרשות שניתנה, וטענו כי אין סעד חלופי המצדיק את דחיית העתירה על הסף, שכן טענות העותרות אינן בעלות אופי חוזי ואינן טענות מסחריות או כספיות, כפי שגורסת רמ"י. לדבריהן, העתירה אינה עוסקת "במימוש זכות לפי החוזה, אלא במימוש זכויות לבר חוזיות" (סעיף 5 לתגובה), המעוגנות בהחלטות מועצת רשות מקרקעי ישראל ובנהליה, ואשר מאפשרות לעותרות לערוך עם רמ"י חוזה חכירה חדש שיתיר להן שימושים מסחריים במקרקעין; וממילא, לא נטען בעתירה כי רמ"י הפרה הוראה מהוראות חוזי החכירה הקיימים. משכך, נטען, כי טענותיהן אינן נוגעות לכובעה של רמ"י כצד לחוזה קיים, אלא להחלטותיה כרשות מנהלית, ועל כן בית משפט זה הוא הערכאה המתאימה לדון בטענות הללו. דיון והכרעה לאחר שעיינו בטענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות על הסף מן הטעם שקיים בענייננו סעד חלופי – פנייה לערכאה האזרחית המוסמכת. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לא יידרש לעתירה כאשר לעותר קיים סעד חלופי. כך, בין היתר, כאשר בפני העותר מצויה האפשרות לנהל בעניין שהוא מעלה בעתירתו הליך אזרחי או הליך מנהלי בפני הערכאה השיפוטית המוסמכת (ראו: בג"ץ 8608/19 עופר אהרון חברה לעבודות בניה בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 10 (5.3.2020); בג"ץ 154/22 קיבוץ פלמחים נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 12 (26.1.2022); בג"ץ 495/20 עיריית רהט נ' רשות מקרקעי ישראל – מחוז דרום (22.3.2020)). אכן, ייתכנו מקרים שבהם התובענה אינה נושאת אופי מובהק, אלא מערבת היא היבטים מנהליים ואזרחיים. במצב דברים זה, נדרש לבחון ולהכריע "מה מבין היסודות המשולבים בתובענה הוא דומיננטי", בשים לב למהותו האמיתית של הסכסוך ולתכלית הפנייה לערכאה השיפוטית (ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 822, 849 (2006) (להלן: עניין צ'רני). כן ראו: רע"א 546/11 מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל נ' אליקים בן ארי בע"מ, פסקה 7 (25.7.2011); בג"ץ 135/13 יומטובאין נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקה 4 (17.7.2013) (להלן: עניין יומטוביאן)). סוגיה זו מתעוררת לא אחת בעניינם של גופים מדינתיים כדוגמת רמ"י, אשר פועלת הן כבעלים של מקרקעי ישראל והן כרשות שלטונית. כפועל יוצא של שני הכובעים שמחזיקה רמ"י, חלים עליה שתי מערכות דינים: דיני המשפט הפרטי (ובפרט דיני החוזים) מזה ודיני המשפט המנהלי מזה (בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25, 36 (2002); בג"ץ 3240/19 סוראדו נ' כנסת ישראל, פסקה 13 (8.1.2020)). כאשר מוקד העתירה הוא "פעולות של הרשות כבעלים של מקרקעין, להבדיל מהפעלת סמכויות שלטוניות על-ידה" יידחה בית המשפט זה את העתירה בשל קיומו של סעד חלופי (בג"ץ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449, 455-454 (1987); בג"ץ 681/16 נפתלי נ' מנהל מקרקעי ישראל – מרחב צפון, פסקה 12 (23.6.2016) (להלן: עניין נפתלי)). זאת בפרט, במקרים בהם במוקד המחלוקת עומדת מערכת יחסים חוזית, ובית המשפט מתבקש לפרשה או להקנות סעדים מכוחה – ככלל, מקומה של מחלוקת זו, "מטבע 'חוזיותה'", בערכאות האזרחיות (בג"ץ 667/06 עופר, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה ה(1) (26.7.2006) (להלן: עניין עופר); כן ראו: בג"ץ 11/17 פחלייב נ' ועדת ההשגות של רשות מקרקעי ישראל, פסקה 7 (15.3.2017) (להלן: עניין פחלייב); בג"ץ 7620/19 לרר נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 32 (3.7.2022) (להלן: עניין לרר)). מנגד, במקרים בהם פועלת המדינה בכובעה השלטוני תתעורר, לרוב, סוגיית הסעד החלופי במסגרת השאלה האם עניינה של העתירה נופל בגדר אחת העילות המנויות בתוספות לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000. במקרים כאלה קיים סעד חלופי בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, ובית משפט זה ימנע, על פי רוב, מלדון בעתירה (בג"ץ 3783/19 ביטון נ' משרד החקלאות ופתוח הכפר, פסקה 4 (12.9.2019); בג"ץ 809/20 קפא – עמותה לשינוי חברתי בנגב נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 5 (12.3.2020); דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 234-233 (2017)) . הכרעה באשר לקיומו של סעד חלופי תיעשה על בסיס נסיבותיו הפרטניות של המקרה, תוך התייחסות, בין היתר, לאופי הסעדים המבוקשים, לסוג הטענות המועלות בעתירה ולטיב היחסים בין הצדדים. בין המצבים הנפוצים בהם דחה בית משפט זה עתירות שהוגשו נגד רמ"י, בשל קיומו של סעד חלופי על דרך של הגשת תביעה לבית המשפט האזרחי המוסמך, הם מקרים בהם התבקש בעתירה סעד כספי הנוגע לגובהו של חיוב מסוים במסגרת עסקה לרכישת זכויות קנייניות מרמ"י (בג"ץ 863/11 בית מאפה לדוגמא בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (5.10.2011); עניין פחלייב, בפסקה 7; בג"ץ 4148/22 קסטרו מודל בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 (13.12.2022)); כאשר במוקד הסכסוך עומדת פרשנות תניה בהסכם הנוגעת לגובה חיוב כספי (עניין עופר, בפסקה ה); כאשר העתירה משיגה על שימוש בזכויות חוזיות-אזרחיות, כגון ביטול חוזה החכירה (עניין לרר, בפסקה 32; בג"ץ 6623/21 רותם אגודה שיתופית חקלאית דימונה בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 5 (24.10.2021); בג"ץ 2763/21 מעודד נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 5 (26.5.2021)); או כאשר עניינה של העתירה בזכויות בשלב המשא ומתן טרם חתימת חוזה (בג"ץ 527/22 נוימן נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 5 (29.5.2022)). בצד אלו, נדחו מחמת קיומו של סעד חלופי גם עתירה שעסקה בסירוב רמ"י להסכים לרישום הערת אזהרה במקרקעין בבעלותה (עניין נפתלי, בפסקה 12), וכן עתירה בה התבקש בית המשפט להורות לרמ"י להמציא לעותרת מפרט כספי בקשר לחישוב דמי ההיתר שהעותרת חויבה בהם (בג"ץ 533/09 אמקור בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 8 (21.1.2009)). בעניין אחרון זה אף הודגש כי ניסוחן של טענות אזרחיות במונחים של הפרת חובות מנהליות אינו מספיק על מנת לפתוח את שעריו של בית משפט זה (שם, בפסקה 8). זאת, שכן "בתי-משפט הם רבים, המשפט המינהלי הוא אחד", וגם ערכאה אזרחית יכולה להידרש לטענות מנהליות הנלוות (בג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(3) 729, 747 (1980). כן ראו: בג"ץ 995/89 העדה המרונית בחיפה נ' שר האוצר, פ"ד מד(2) 147, 153 (1990); בג"ץ 7086/20 שובל נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 6 והאסמכתאות שם (24.2.2021)). יישום העקרונות שנקבעו בפסיקה על ענייננו מעלה כי ההיבט הדומיננטי של העתירה דנן הוא אזרחי. זאת, ממספר טעמים: ראשית, העתירה מבוססת על קיומה של מערכת יחסים חוזית בין הצדדים ביחס למקרקעי העותרות, ומועלות בה טענות הנוגעות להתנהלות רמ"י במסגרת מערכת יחסים זו (הפרת חוזה; הפרת חובת תום לב בקיום חוזה וכיו"ב). אכן, לא ניתן לקבוע כלל קטגורי לפיו בכל מקרה בו עתירה מתייחסת למערכת חוזית בין העותר לרמ"י יהיה בנמצא סעד חלופי אזרחי (עניין יומטוביאן, פסקה 4), אך בענייננו מערכת חוזית זו אינה עומדת ברקע הסכסוכים, אלא מצויה במוקד הטענות המועלות נגד רמ"י. כך, העותרות טוענות כי על רמ"י חלות לא רק חובות מינהליות אלא גם חובות חוזיות ובהן החובה לפעול בתום לב בקיום חוזה, וכי התנהלות רמ"י "מהווה הפרה בוטה של החובות החלות על רמ"י מכח המשפט הפרטי" (סעיפים 14 ו-119 לעתירה). שנית, עניינה של העתירה במערכת היחסים הפרטנית של העותרים – והיא לא נוגעת להחלטת מדיניות כללית של רמ"י (השוו: בג"ץ 5003/06 רוזנצוויג נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 3 (4.9.2006); עניין לרר). שלישית, העתירה אינה מבקשת, בין אם במפורש ובין אם הלכה למעשה, לתקוף בתקיפה ישירה החלטה מנהלית כלשהי. כפי שנפסק בעניין צ'רני, ראוי שהליכים שעוסקים, במהותם, בתקיפה ישירה של החלטה מנהלית ידונו בבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (או בבית המשפט לעניינים מנהליים, ככל שהדבר בסמכותו) – ולא בערכאה אזרחית (שם, בעמ' 852-851). ולבסוף, יש להתחשב גם בכך שההכרעה בעתירה עשויה לדרוש בירור עובדתי משמעותי (כגון, ביחס לטיב המסמכים שהועברו על ידי העותרות לרמ"י וביחס להסכמות הפרטניות אליהן הגיעו הצדדים בעל-פה ביחס לדרך הגשת הבקשות), אשר מטבע הדברים, אינו מתאים להיעשות במסגרת עתירה לבית משפט זה. לא מצאנו ממש אף בטענת העותרות כי העתירה נוגעת לכריתת חוזה חדש, בניגוד לעתירות קודמות שנדחו על הסף ועסקו בהשגות על התנהלות רמ"י במסגרת חוזה קיים. ראשית, מעמדן של העותרות ביחס למקרקעין הוא מכוח זכויות שהוקנו להן בהתאם לחוזי החכירה שערכו עם רמ"י, כאשר דרישותיהן הנוכחיות מרמ"י בקשר למימוש השימושים המסחריים במקרקעיהן הן מתוקף מעמדן זה, ומכוח היותה של רמ"י המחכירה לפי החוזים הללו. שנית, במסגרת חוזי החכירה הקיימים יש התייחסות גם לשינוי ייעוד והקמת מבנים נוספים במקרקעין – אשר הם העומדים במוקד בקשותיהן של העותרות (ראו סעיף 9 בהסכם החכירה של העותרת 1, בנספח 3 לעתירה וסעיפים 10-9 בהסכם החכירה של העותרת 2, בנספח 29 לעתירה). שלישית, ברי כי הסכמות בין הצדדים ביחס לשימושים המסחריים, ככל שהושגו או יושגו, אינן מתקיימות "בחלל ריק", אלא נעשו ויעשו בהתחשב ביחסי הצדדים עד כה ביחס למקרקעי העותרות. בהתאם, יש להתחשב במערכת היחסים הזו כאשר בוחנים את מהותם של הסכסוכים (והשוו לעניין יומטוביאן, שם נפסק כי תובענה אזרחית היא ההליך המתאים לטענות "בעניין אופן כריתת חוזה הפיתוח" (פסקה 4). בהליך זה נדחתה על הסף עתירה בה ביקש העותר, שכרת חוזה עם רמ"י, לשנות תניות מסוימות בו, בטענה כי מעשי רמ"י הפרו פסק דין קודם של בית המשפט העליון). אכן, כפי שמציינות העותרות, חלק מהטענות המועלות בעתירה הן מנהליות באופיין – אך מעובדה זו לא נובעת בהכרח המסקנה כי ההיבט הדומיננטי בעתירה הוא מנהלי או כי הגשת תובענה אזרחית אינה סעד חלופי ראוי. מלאכת מציאת ההיבט הדומיננטי בסכסוך אינו מתמצה בבחינת טיב הטענות המועלות בעתירה, והלבוש המשפטי בו בוחרות העותרות להלבישן. תחת זאת, יש להידרש למכלול נסיבות הסכסוך בין הצדדים. כידוע, "סיווגו הענייני של נושא התובענה אינו פשוט תמיד. הוא מצריך בחינה החורגת מניסוחן הטכני של עילות התביעה והסעדים המבוקשים בתובענה, ומחייב לא אחת ירידה למהות הסכסוך בין הצדדים, ועמידה על התכלית שלשמה מתבקשת ההכרעה השיפוטית" (עניין צ'רני, בעמ' 849). יודגש כי הגשת תביעה אזרחית חלף עתירה לא תפגע ביכולתן של העותרות להסתמך על הטענות המנהליות המפורטות בעתירה שכן, כאמור, גם בית משפט אזרחי מוסמך לדון בהן. לבסוף, קבלת טענתה של רמ"י כי מקומו הראוי של הסכסוך להידון בבית משפט אזרחי, משתיקה את הצדדים מלטעון כי בית המשפט האזרחי אינו מוסמך לדון בסכסוך, על מכלול הטענות שהועלו כלפי רמ"י. לפיכך, אין סכנה כי דחיית העתירה משמעה שהעותרות ימצאו עצמן ללא ערכאה מתאימה לשטוח בפניה את מלוא טענותיהן. טרם סיום, נבקש להעיר כי כריכת עניינן של שתי העותרות בעתירה אחת מעוררת קושי לא מבוטל. הלכה ידועה היא כי, ככלל, בית משפט זה לא יידרש "לעתירה המאגדת בתוכה עניינים נפרדים אף מקום שבו מועלה נושא בעל אופי דומה" (בג"ץ 9019/17 מוסא נ' שר הביטחון (21.11.2017). ראו גם: בג"ץ 3759/13 אדעיס נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה, פסקה 11 (30.4.2014); בג"ץ 5682/20 קוביצקי נ' שר הפנים, פסקה 13 (9.9.2020)). בענייננו, אומנם מדובר בחלקות מקרקעין המצויות כולן באותו אזור תעשייה, וקיים גם דימיון מסוים בהשתלשלות העניינים העובדתית, ובטיעונים המועלים נגד רמ"י, אך אין בכך די על מנת ללמד כי מדובר בהכרח בסכסוך אחד – בקשותיהן של העותרות נוגעות למקרקעין שונים ולתוכניות מתאר שונות, וקיימים הבדלים גם בטיב המענה שקיבלו העותרות מרמ"י. יתרה מזאת, העותרות הגישו את בקשותיהן בזמנים שונים, ואין כל זיקה מבוררת בין התמשכות הטיפול בבקשה האחת לבין התמשכות הטיפול בבקשה האחרת. משכך, הרי שלא היה מקום לקיבוץ עניינן של העותרות תחת עתירה אחת. אשר על כן, העתירה נדחית מחמת קיומו של סעד חלופי. למותר לציין כי איננו מביעים כל עמדה לגופם של דברים וזכויות וטענות הצדדים שמורות להם. בנסיבות העניין – בשים לב להיעדר המענה מצד רמ"י לפניית בא-כוח העותרות עובר להגשת העתירה – איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ד באדר א התשפ"ד (‏4.3.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23045910_Y05.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il' 1