ישראל חרמץ נ. זלמן מרגוליס

החלטה בתיק ע"א 4588/96 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4588/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט י' עדיאל המערער: ישראל חרמץ נ ג ד המשיבים: 1. מרתה מרגוליס שכתובתה לצורך המצאת כתבי בי-דין היא משרד עורכי הדין ש' הורוביץ ושות' 2. יוסף מרגוליס 3. שמואל מרגוליס 4. לייבי מרגוליס 5. אריה מרגוליס ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1486/88 מיום 13.06.96 שניתן על-ידי כבוד השופט א' פלפל בשם המערער: עו"ד שרון בן עמי פסק דין השופט י' עדיאל: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' פלפל) בו נדחתה תביעת המערער נגד המשיבה 1 ובעלה המנוח - זלמן מרגוליס ז"ל. רקע עובדתי 2. המערער היה בעל מניות בחברת כוכב השומרון בע"מ (להלן - כוכב השומרון או החברה), אשר הוקמה בחודש אפריל 1982. בעלי המניות בכוכב השומרון היו: חברה פנמית - B&H corporation - 40%: ברוך שטרנטל - 20%; יעקב קאופמן - 10%; מאיר מנדל - 10%; מרדכי זיסר - 10%; וישראל חרמץ (המערער) - 10%. 2. חברת כוכב השומרון (עמנואל 1982) בע"מ אשר נרשמה ברמאללה הייתה חברת בת בבעלות מלאה של כוכב השומרון (שתי החברות יכונו להלן - החברות). כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, זלמן מרגוליס ז"ל (להלן - הנתבע) ומרתה מרגוליס (שניהם יחד יכונו להלן - הנתבעים) היו בעלי השליטה בחברה הפנמית B&H corporation (להלן - B&H). בנם של הנתבעים, יוסף מרגוליס (להלן - יוסף), שימש "כשלוחם בכל הנוגע להשקעתם באמצעות חברה זו בחברת כוכב השומרון" (סעיפים 5 ו-6 לפסק הדין). 3. בשנת 1983 התגלעו סכסוכים בין ארבעה מבין בעלי המניות בחברה, ברוך שטרנטל, יעקב קאופמן, מאיר מנדל ומרדכי זיסר (אשר החזיקו יחדיו ב-50% ממניות החברה), לבין יוסף מרגוליס ומנכ"ל החברה, פנחס ארנריך. על רקע זה, נערך הליך של התמחרות, אשר בסיומו הוחלט כי B&H תרכוש מארבעת בעלי המניות הנזכרים (להלן - המוכרים) את מניותיהם בחברת כוכב השומרון תמורת 1,475,000 דולר לכל 10% מהמניות. בשלב מאוחר יותר הוחלט לפצל את התמורה שנקבעה לתשלום בגין מכירת המניות, באופן שסכום של 150,000 דולר לכל 10% מניות ישולם למוכרים על-ידי B&H וסכום של 1,325,000 דולר לכל 10% מהמניות ישולם למוכרים על-ידי החברות תמורת התחייבות שלא להתחרות בהן. ואכן, סכום של 5,300,000 דולר הועבר למוכרים על-ידי החברות, כאשר מימון התשלום נעשה מתוך כספי הלוואות קצרות מועד אשר ניטלו מבנק טפחות למשכנתאות בע"מ. סכום נוסף של 1,325,000 דולר הועבר על-ידי B&H לברוך שטרנטל אשר החזיק כאמור ב-20% מן המניות. לאחר ביצוע העסקה החזיקה B&H ב-90% ממניות חברת כוכב השומרון, והמערער, אשר לא הצטרף לקבוצת המוכרים, החזיק ב-10% מהמניות. 4. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הסכמת המוכרים שלא להתחרות בחברות הייתה הסכמה למראית עין שנעשתה מטעמי מס בלבד. בפועל, התשלום למוכרים, שהוצג בחלקו הגדול כתשלום עבור התחייבות שלא להתחרות בחברות, בוצע כולו עבור רכישת מניותיהם בחברת כוכב השומרון על-ידי B&H. מסיבה זו, בשנת 1985, לאחר שמונה לחברות מפרק זמני, הסכם זה בוטל, בהיותו הסכם למראית עין, ובית המשפט אישר הסדר פשרה לפיו המוכרים יחזירו לחברות את הסכומים שקיבלו מהן בגין אי התחרות וישובו להיות בעלי מניות בחברת כוכב השומרון. חרף ביטול ההסכם והחזרת הכספים, מצבה של כוכב השומרון לא שפר והיא התפרקה זמן קצר לאחר מכן. כך אירע, נקבע בפסק הדין, בעקבות ביצוע התשלום לארבעת המוכרים, תשלום אשר הוחזר לחברות רק לאחר שנים מספר, במהלכן הן נקלעו לקשיים ונאלצו לנקוט בשיטה פסולה של "גלגול כספים". 4. 5. המערער, אשר היה כאמור בעל 10% ממניות כוכב השומרון ולא הצטרף לקבוצת המוכרים, טען בבית המשפט קמא כי עובר לעסקת מכירת המניות, הנתבעים התחייבו כלפיו, באמצעות בנם יוסף, להחזיר לחברות את הכספים שאלו שילמו לארבעת המוכרים עבור רכישת 50% ממניות כוכב השומרון, ולספק את כל ההון שיחסר להשלמת תכניות הבניה של העיר עמנואל (ההתחייבות הנטענת של הנתבעים, להחזיר לחברות את הסכום של 5,300,000$, תכונה בהמשך - התחייבות הנתבעים להחזרת הכספים). בשל ההתחייבות האמורה, טען המערער, הוא לא התנגד לביצוע התשלום עבור רכישת המניות מתוך כספי החברות. בתביעה נטען, שהנתבעים הפרו התחייבות זו, דבר אשר דרדר את מצבן הכלכלי של החברות ובסופו של דבר הביא לפירוקן. עקב כך, טען המערער, מניותיו בכוכב השומרון, שערכן קודם לעסקה עמד על 1,475,000 דולר, הפכו לחסרות ערך. מכאן תביעתו לחייב את הנתבעים בתשלום ערך מניותיו. 5. 6. הנתבעים טענו לפני בית המשפט המחוזי, כי אין להם כל קשר לחברת כוכב השומרון, כי הם אינם בעלי מניות בחברת B&H corporation, וכי בנם - יוסף - לא שימש כשלוחם או נציגם לכל דבר או עניין בקשר לחברת כוכב השומרון, ולא התחייב בשמם או מטעמם בכל התחייבות שהיא כלפי המערער. לחלופין טענו הנתבעים, יוסף מרגוליס לא היה מוסמך להתחייב בשמם להחזיר לחברות את כספי רכישת המניות בסכום של למעלה מחמישה מיליון דולר, ואם עשה כן, הרי שחרג מן ההרשאה שניתנה לו. פסק הדין של בית המשפט קמא 7. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, שהנתבעים השקיעו כספים בחברת כוכב השומרון באמצעות חברת B&H, וכי בנם יוסף מרגוליס, שימש כנציגם ושלוחם בכל הנוגע להשקעתם באמצעות חברה זו בכוכב השומרון. עוד נקבע בפסק הדין, כי יוסף מרגוליס אכן הבטיח למערער שהוריו - הנתבעים - ידאגו להעביר לחברת כוכב השומרון את הכספים ששולמו למוכרים עבור רכישת המניות. כך נקבע בפסק הדין: "יתר על כן, נראה לי שעלי גם לקבוע כממצא עובדתי על סמך עדותו של התובע והראיות האחרות התומכות בה בנקודה זו (שלא הוכחשו, כאמור, בעדות כלשהי), כי יוסף מרגוליס, בנם של הנתבעים, במסגרת פעולתו כשלוח מטעמם בכל הנוגע להשקעתם בחברות כוכב השומרון, אכן התבטא באופן מחייב כלפי התובע כי משפחת מרגוליס' היינו הוריו הנתבעים כאן ידאגו להעביר לחברה את הכספים, שזו הוציאה בדרך שתוארה לעיל, כדי לרכוש את מניותיהם של חברי קבוצת הארבעה ע"י חברת B&H". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי אין לו כמעט ספק בכך ש"התובע [המערער] אכן האמין בלב שלם כי הנתבעים, משפחת מרגוליס עתירת הממון ועסקים חובקי עולם, שידה רב לה בהקמת העיר עמנואל באמצעות חברות כוכב השומרון, אכן תגרום לכך כי יוחזרו לחברות אלה הסכומים שהוצאו לרכישת מניות קבוצת הארבעה". על יסוד התחייבות זו להחזרת הכספים, נקבע בפסק הדין, הסכים המערער למימון רכישת המניות באמצעות חברת כוכב השומרון במתכונת בה הדבר נעשה. חרף קביעות אלו, דחה בית המשפט קמא את התביעה. זאת, מן הטעם שלא עלה בידי המערער להוכיח, כי הבטחתו של יוסף להחזרת הכספים לחברות, נעשתה במסגרת הרשאה שניתנה לו על-ידי הנתבעים. בפסק הדין נקבע, כי "אף כי יש יסוד לא מבוטל, בנסיבות העניין שבפנינו, לסבור ולהניח כי גם בעניין זה פעל השלוח [יוסף מרגוליס] במסגרת ההרשאה שניתנה לו, וכי התחייבותו כלפי התובע לא נעשתה על דעת עצמו בלבד אלא גם על דעת שולחיו, אין לומר עם זאת שהנחה זו הוכחה במידה הדרושה לפי מאזן ההסתברויות הדרוש בתביעה האזרחית דנן". "המבחן לפיו יש לקבוע אם התחייבותו של יוסף בשם הוריו (אף בהנחה שיוסף פעל כשלוח של הוריו בכל הנוגע להשקעתם בחברה כוכב השומרון), מחייבת אותם", נקבע בפסק הדין, "הוא אם צד שלישי סביר היה מסיק מתוך התנהגותם כי השלוח רשאי לתת התחייבות כזו בשמם". "על-פי מבחן זה", נקבע בפסק הדין, "המסקנה צריכה להיות כי אדם סביר לא היה מסיק זאת מתוך התנהגותם [של הנתבעים]". את המסקנה האחרונה ביסס בית המשפט קמא על כך ש"מדובר בהתחייבות שבמהותה חורגת מייצוגו של משקיע בחברה, אף אם הוא המשקיע העיקרי. בעיקר יש להתחשב בכך כי המדובר הוא בהתחייבות בעלת היקף כספי נכבד ביותר גם לגבי אדם הידוע כעתיר נכסים ששמו הולך לפניו, ולא יכול להיות ... ספק בדבר כי משקיע סביר לא היה מסיק מהתנהגות הנתבעים כי השלוח, אף שהוא בנם של הנתבעים, רשאי להתחייב בשמם התחייבות בעלת היקף כספי של מיליוני דולרים". בית המשפט המחוזי תמך קביעתו זו בשיקולים נוספים: השיקול האחד נעוץ בכך שהמערער לא טרח להתקשר ישירות לזלמן מרגוליס ולשאול אותו על דבר קיומה של השליחות, ואף לא ביקש לקבל ממנו על כך אישור בכתב. גם כששוחח המערער, לפי גרסתו (שבה הטיל בית המשפט קמא ספק), עם זלמן מרגוליס לאחר השלמת העסקה, לא אישר האחרון, גם לא בדיעבד, את ההתחייבות להחזרת הכספים שניתנה, לפי הטענה, בשמו על-ידי יוסף. בית המשפט קמא ייחס משקל בהקשר זה, גם לכך שהמערער לא טרח ליידע את עורך-דין יצחק מירון, שעמו הוא התייעץ בעניין תוקפה המשפטי של העסקה, אודות ההתחייבות שניתנה לו, לדבריו, על-ידי יוסף בשם הנתבעים. גם רואה החשבון של החברה ושל משפחת מרגוליס, אשר טיפל בשמם בעסקת העברת המניות, לא שמע בזמן אמת, מפי המערער או מפי אחרים, על ההתחייבות הנטענת להחזרת הכספים. על יסוד שיקולים אלו נדחתה התביעה, ועל כך נסב הערעור שלפנינו. הטענות בערעור 8. המערער מקדים וטוען, כי בית המשפט קמא כלל לא היה צריך להיזקק לטענת הנתבעים באשר לסבירות התנהגותו, שכן טענה זו הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים. הוא מוסיף, כי טענת חוסר הסבירות שבהתנהגותו, היא בעצם טענה בדבר הגבלת ההרשאה לשלוח, ובכתבי הטענות כמו גם בפלוגתאות המוסכמות, הנתבעים כלל לא העלו טענה זו. לגופו של עניין, טוען המערער, הוכח מעל לכל ספק כי יוסף היה שלוחם של הנתבעים בכל הנוגע למעורבותם בחברות כוכב השומרון וכן היה שלוחם בעסקת רכישת מניות המוכרים. שליחות זו, טוען המערער, מחייבת את הנתבעים ביחס לכל מרכיבי העסקה, כולל ההתחייבות להחזרת הכספים שהחברות הוציאו כדי לממן את רכישת המניות. התחייבות זו, נטען, אף הייתה דרושה באופן סביר לביצועה התקין של השליחות. לטענת המערער, בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי "אדם סביר לא היה מסיק מהתנהגות הנתבעים כי השלוח, אף שהוא בנם של הנתבעים, רשאי להתחייב בשמם התחייבות בעלת היקף כספי של מיליוני דולרים". לאור הנסיבות, בהתחשב בעושרם המופלג של הנתבעים, במעורבותם הרבה בהקמת העיר עמנואל, ובקרבתם המשפחתית לשלוח - בנם, היה זה סביר, מבחינתו, ללמוד מהתנהגותם של הנתבעים על קיומה של השליחות. מה גם, שמן הראיות עולה כי כל המעורבים בעסקה, שהיו אנשי משק וכלכלה ותיקים ומנוסים הרבה יותר מן המערער, האמינו אף הם שיוסף היה מוסמך להתחייב כאמור בשם הוריו - הנתבעים. 9. זלמן מרגוליס ז"ל ומרתה מרגוליס (הנתבעים) טענו שיש לדחות את טענתו המקדמית של המערער, שכן סבירות התנהגותו הוא נושא משפטי ולא עובדתי. מה גם שהמערער לא העלה טענה זו לפני בית משפט קמא. אף אם התקיימו יחסי שליחות בין הנתבעים לבין יוסף, מוסיפים המשיבים וטוענים, אלה התייחסו לניהולה של חברת כוכב השומרון בלבד, ורכישת המניות אינה נמנית על הפעולות הדרושות, באופן סביר, לביצועו התקין של נושא השליחות. בכל מקרה, הם טוענים, אדם סביר לא יכול היה ללמוד מהתנהגות הנתבעים על קיומה של הרשאה ליתן התחייבות להחזרת הכספים. לבסוף, מעלים המשיבים טענות בדבר אי הוכחת הנזק וכימותו והיעדר קשר סיבתי בין אי החזרת הכספים לבין התמוטטותה של כוכב השומרון. השתלשלות ההליך בערעור 10. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, נפטר זלמן מרגוליס. המערער הגיש בקשה לחילופי בעלי-דין וצירוף יורשיו של זלמן מרגוליס כמשיבים בערעור ואילו באי כוח המשיבים ביקשו להתפטר מהייצוג. בהחלטה מיום 2.11.97 הורה השופט אור למרתה מרגוליס (המשיבה 1) להודיע מי הם יורשיו של המנוח ומהי כתובתם. המשיבה 1 הודיעה, בתגובה, כי יורשי המנוח הם 11 ילדיו המתגוררים במספר מדינות באירופה ובארה"ב, אך מסרה כתובת של אחד היורשים בלבד, הוא יוסף מרגוליס. בהחלטה מיום 9.7.98 נקבע, כי יוסף מרגוליס יצורף לערעור כמשיב וניתנה לו זכות להוסיף על סיכומי הנתבעים אשר הוגשו קודם לצירופו. בהחלטה זו נקבע, כי אין מניעה לצרף להליך יורש אחד בלבד, שכן פסק הדין יחייב רק את היורש שצורף ולא יחייב את היורשים האחרים (ע"א 2447/93 מעיוף נ' אבראהים, פ"ד מח(5) 206). בצירופם של יתר היורשים כמשיבים בערעור, נקבע בהחלטה, ניתן יהא לדון על יסוד בקשה (נוספת) מתאימה. המערער הצליח להמציא את כתבי הטענות בערעור ליוסף מרגוליס (המשיב 2), אך זה לא ביקש לטעון בפנינו. בהמשך, הודיע המערער כי עלה בידו לאתר יורשים נוספים והגיש בקשה לצירופם כמשיבים של עוד שמונה יורשים וכן בקשה להמצאת כתבי הטענות בערעור אל מחוץ לתחום השיפוט. הרשם נעתר לבקשות, אך המערער הצליח לבצע המצאה של כתבי בי-דין בערעור לארבעה יורשים בלבד: למשיבים 2, 4 ו-5, יוסף מרגוליס, אריה מרגוליס ולייבי מרגוליס, בוצעה המצאה מחוץ לתחום השיפוט, ולמשיב 3, שמואל מרגליות (מרגוליס), בוצעה המצאה בישראל. ביום 25.4.02 ביקש המערער להורות, כי עיזבון המנוח זלמן מרגוליס ז"ל יצורף לערעור כמשיב. עם זאת, משהתבקש למסור את כתובתו של מנהל העיזבון כדי להמציא את כתבי בי-דין שבערעור לעיזבון, הודיע המערער כי אין לו מידע אודות מנהל העיזבון ולמיטב ידיעתו לא מונה לעיזבון מנהל. לאור הודעה זו, קבע הרשם בהחלטה מיום 5.5.02, כי "בהיעדר המצאה כאמור לא יכולה ההחלטה בדבר הפיכת העיזבון לבעל דין לתפוס". בנסיבות אלו ועל רקע קביעת הרשמת כי פסק הדין לא יחייב את היורשים אשר לא צורפו כמשיבים בערעור, הגיש המערער בקשה נוספת, בה התבקש בית המשפט להורות, מכוח סמכותו לפי סעיף 122(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק הירושה), כי יורשיו של זלמן מרגוליס ז"ל אשר אותרו והוזמנו לדיון (המשיבים 2,3,4 ו-5)' יטענו בערעור בשם כל היורשים וכי פסק הדין שיינתן יחייב את כל היורשים. במענה לבקשה זו, הודיע המשיב 3, שמואל מרגוליס, כי לא קיבל דבר מן העיזבון וכי אינו מוכן לייצג את כל היורשים. היורשים האחרים להם הומצאו כתבי הטענות בערעור לא הגיבו על בקשה זו. על-פי החלטת הנשיא מיום 5.8.04, ההחלטה בבקשה זו תינתן על-ידי ההרכב שייתן את פסק הדין. בינתיים ביקש בא-כוח המשיבה 1 להפסיק את הייצוג בשל ניתוק הקשר עם מרשתו. על-פי החלטת הרשם מיום 15.10.02, שוחרר בא-כוח המשיבה 1 מן הייצוג, אך כתובתה של משיבה זו, לצורך המצאת כתבי בי-דין, נותרה אצל בא-כוחה. השתלשלות הדברים דלעיל הביאה לדחייה ממושכת בטיפול בערעור, אך עתה הגיעה עת ההכרעה. דיון בקשת המערער לפי סעיף 122(ב) לחוק הירושה 11. כפי שיובהר בהמשך, אני סבור כי דין הערעור להידחות. בנסיבות אלו, אינני רואה טעם להיעתר לבקשת המערער, כי נקבע שארבעת היורשים אשר צורפו להליך במקום הנתבע יטענו בשם העיזבון, באופן שפסק הדין שיינתן יחייב את היורשים כולם. כפי שכבר נאמר, הטעם היחיד שעמד בבסיס בקשה זו של המערער, היה כי "פסק הדין שיינתן יחייב את כל היורשים". משהערעור נדחה, ממילא אין בפסק הדין כדי לחייב את היורשים, אלא לזכותם בלבד. בתוצאה זו המערער ודאי אינו מעוניין. אשר ליורשים, לזכותם עומד מעשה בית דין מכוח פסק דינו של בית המשפט המחוזי שניתן לטובת המנוח בעודו בחיים. הרשאה להתחייב בהחזרת הכספים לחברות 12. ביסוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומדת הקביעה העובדתית, כי יוסף אכן "התבטא באופן מחייב כלפי התובע [המערער], כי משפחת מרגוליס, היינו הוריו הנתבעים ..., ידאגו להעביר לחברה את הכספים שזו הוציאה ... כדי לרכוש את מניותיהם של חברי קבוצת הארבעה ...". המשיבים חולקים על קביעה זו בסיכומיהם. אכן, ההתחייבות המיוחסת ליוסף מרגוליס על-ידי המערער בעניין זה הייתה התחייבות כללית ובמידת מה מעורפלת. כך תיאר המערער בתצהירו את ההתחייבות שניתנה לו בעניין זה על-ידי יוסף: "משפחת מרגוליס עתירת הממון ... תדאג לממן את כל ההון שיחסר להשלמת תכניות בנין העיר עמנואל באמצעות חברות כוכב השומרון, וכמובן שהמימון של העסקה עם היזמים המפורטים בכלל זה" (סעיף 13 לתצהירו של המערער). נוסח זה של הדברים המיוחסים על-ידי המערער ליוסף מרגוליס, אינו מבהיר מי בדיוק במשפחת מרגוליס נטל על עצמו התחייבות זו, שהרי "משפחת מרגוליס" איננה אישיות משפטית. לא ברור, כמו כן, מה היקף ההתחייבות שבה מדובר. שהרי ההתחייבות הנטענת אינה מצטמצמת לסכום שניטל מהחברות לשם רכישת המניות, אשר עולה על חמישה מיליון דולר. ההתחייבות בנוסח האמור משתרעת על "כל ההון שיחסר להשלמת תכניות בנין העיר עמנואל", שהוא סכום בלתי מוגדר אשר עשוי לעלות בהרבה על הסכום ששימש לרכישת המניות. עם זאת וחרף הספקות האמורים, נראה שבית המשפט המחוזי היה רשאי לקבוע ממצא עובדתי זה על יסוד הראיות שבאו לפניו, ולא שוכנעתי שיש עילה להתערב בקביעה זו בשלב הערעור. 13. השאלה העיקרית בה דן בית המשפט קמא הייתה האם יוסף היה רשאי להתחייב כאמור בשם הוריו - הנתבעים - במסגרת השליחות. התשובה לשאלה זו תיגזר ממהותה והיקפה של השליחות. לעניין זה נקבע בפסק הדין, כי מחומר הראיות עולה שהנתבעים "היו למעשה בעלי השליטה בחברת B&H וכי בנם יוסף שימש כשלוחם בכל הנוגע להשקעתם באמצעות חברה זו בחברות כוכב השומרון" (סעיף 6 לפסק הדין). ההתחייבות האמורה, נקבע בפסק הדין, ניתנה "במסגרת פעולתו [של יוסף] כשלוח מטעמם בכל הנוגע להשקעתם בחברות כוכב השומרון" (סעיף 5 לפסק הדין). 14. הקביעה דלעיל מעלה את שאלת היקף ההרשאה שניתנה ליוסף לשמש כשלוחם של הנתבעים "בכל הנוגע להשקעתם בחברות כוכב השומרון". לשון אחר, האם הרשאה זו כוללת בגדרה גם הרשאה למתן התחייבות בשם הנתבעים להחזרת הכספים. 15. בטרם נעמוד על היקף ההרשאה אשר ניתנה ליוסף, ראוי לציין שהקביעה דלעיל, לפיה יוסף שימש שלוחם של הנתבעים בכל הנוגע להשקעתם בחברות כוכב השומרון וניהולן, אינה נקייה מספק. מהראיות עולה כי הנתבעים, באופן אישי, כלל לא השקיעו בחברות, והשקעתם בחברת כוכב השומרון הייתה באמצעות חברת B&H. על-כן, הדעת נותנת כי יוסף פעל בחברת כוכב השומרון כשלוחה של חברת B&H. כך עולה גם מחומר הראיות לפיו יוסף חתם על המסמכים הנוגעים לעסקת רכישת המניות בשם חברת B&H (ת/7, ת/9, ת/10, ת/29). אכן, בית המשפט קמא ציין בסעיף 2 לפסק דינו כי יוסף מונה כ"נציגה של החברה הפנימית (צ"ל: פנמית) בישראל שחתם על מסמכים בשמה". גם לשיטתו של המערער, יוסף פעל כשלוחה של חברת B&H (עמ' 39 לפרוטוקול). על רקע זה, הקביעה שבפסק הדין, כי יוסף שימש כשלוחם של הנתבעים, אינה חד משמעית. ייתכן כי הנתבעים אכן מינו את יוסף כשלוח, אולם מינוי זה נעשה על-ידם בתור בעלי השליטה בחברת B&H, כך שיוסף היה שלוחה של חברת B&H בלבד ולא שלוחם של הנתבעים באופן אישי. מאידך, ייתכן שניתן לפרש את קביעתו של בית המשפט קמא באופן שיוסף שימש שלוח הן של חברת B&H והן של הנתבעים באופן אישי. לצורך הדיון אניח כי אכן כך הדבר. 16. בבחינת היקף ההרשאה יש להבחין בין הרשאה מפורשת, הרשאה משתמעת והרשאה משלימה (א' ברק, חוק השליחות (תשנ"ו, כרך א) 580-581 (להלן - ברק)). הרשאתו של יוסף, כפי שנקבעה בפסק הדין, לשמש כשלוחם של הנתבעים בכל הנוגע להשקעתם בחברות כוכב השומרון, ודאי שלא כללה הרשאה מפורשת או משתמעת להתחייב בשם הנתבעים בהחזרת הכספים. השאלה היא האם מתן התחייבות זו נופל בגדרה של ההרשאה דלעיל מכוח הרשאה משלימה. הרשאה משלימה כוללת שלושה סוגים של הרשאה: א. הרשאה משלימה לביצוע פעולות אינצידנטליות, שהן כל אותן הפעולות הנחוצות באופן סביר לביצוע התקין של נושא השליחות (הרשאה משלימה זו הנה הרשאה סטטוטורית. ראה: סעיף 5(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק השליחות)). ב. הרשאה משלימה מכוח מעמד, שהנה הרשאה לביצוע כל אותן פעולות שנושא תפקיד שכמותו מורשה כרגיל לעשות. ג. הרשאה משלימה מכוח נוהג, שהנה הרשאה לביצוע כל אותן פעולות שעל-פי נוהג יש הרשאה לבצען במסגרת העסקה נשוא ההרשאה (ברק, בעמ' 587; ראה גם: ע"א 489/83 ליפשיץ נ' בנק אגוד לישראל בע"מ, פ"ד מ(2) 205, 212). 17. בהנחה שיוסף שימש כשלוחה של חברת B&H לעניין ההשקעה בחברת כוכב השומרון, עולה השאלה האם התחייבותו כלפי המערער להחזרת הכספים ניתנה במסגרת הרשאה זו. כאן יש לציין, תחילה, שגם אם נניח כי יוסף היה מוסמך להתחייב בשם חברת B&H להחזיר את הכספים לחברות, אין בכך בכדי להועיל למערער. שהרי המערער כלל לא תבע את חברת B&H ואף לא טען כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובותיה והתחייבויותיה של B&H לנתבעים. המערער אף לא הוכיח כי הנתבעים היו בעלי מניות בחברת B&H, דבר אשר הוכחש על-ידם. הדיון בנפקותה של השליחות מטעם חברת B&H לגבי חובתה של חברה זו בהשבת הכספים ששימשו למימון רכישת המניות, ייערך, לפיכך, כרקע בלבד לבחינת יחסי השליחות בין יוסף לבין הנתבעים. יוסף שימש שלוחה של B&H הן לעניין ניהול חברת כוכב השומרון והן לעניין עסקת רכישת המניות מהמוכרים. במסגרת עסקה זו, יוסף חתם על מסמכי ההתמחרות, השתתף בהליך זה מטעמה של B&H, ובמסגרת זו הוסמך לרכוש את מניות ארבעת המוכרים עבור חברת B&H. משהובהר כי יוסף היה שלוחה של B&H לעניין רכישת המניות, ניתן לומר כי הוא גם היה מוסמך, מכוח הרשאה משלימה, להתחייב בשמה של B&H לשלם למוכרים את תמורת המניות שנרכשו. שכן, פעולה זו נחוצה באופן סביר לביצוע עסקת המניות, והיא גם פעולה שנהוג להסמיך שלוח לבצע במסגרת הרכישה. יחד עם זאת, כפי שראינו, בפועל תמורת מכירת המניות שולמה על-ידי החברות ולא על-ידי B&H, כאשר המערער טוען שיוסף הבטיח להחזיר את הכספים לחברות. לשון אחר, מדובר במעין עסקת אשראי שיוסף נטל מהחברות כדי לממן את רכישת המניות על-ידי B&H, והוא אף התחייב, כך הטענה, להחזיר את האשראי לחברות. בע"א 489/83 הנ"ל, נקבע כי מקום בו קיימת הרשאה מפורשת לרכישת נכס, קיימת גם הרשאה משלימה לרכישתו באשראי מן המוכר. אולם, הרשאה משלימה זו אינה כוללת רכישה באשראי אשר ניטל מצד שלישי: "אין דומה הרשאה לרכישת נכס שעה שהשולח מספק לשלוח את הכסף, ובכך מביע הוא את דעתו על גודל השקעתו, למקרה שבו לא מספק השולח את הכסף. כשם שאין הרשאה מכללא לרכישה באשראי כוללת בחובה גם הרשאה מכללא ללוות כספים מכל מקור שהוא לשם הרכישה" (שם, בעמ' 214). עמדה זו מאוזכרת בהסכמה על-ידי פרופ' ברק בספרו הנ"ל (עמ' 591). החברות אשר מימנו את רכישת המניות לא היו צד לעסקת רכישת המניות. על-פי הדין שנהג בעת העסקה, לכוכב השומרון גם אסור היה לממן את רכישת מניותיה (סעיף 139(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983). על כן, ההרשאה שניתנה ליוסף על-ידי B&H, לא כללה הרשאה משלימה ליטול אשראי מהחברות לשם מימון הרכישה, וממילא לא כללה הרשאה להחזיר אשראי זה. יתר על כן, כפי שכבר נאמר, למעשה דובר בעסקה פיקטיבית של תשלום עבור אי-תחרות כביכול. הרשאה לבצע עסקה כזו ודאי שלא ניתן לכלול, בגדר הרשאה משלימה, בהרשאה לרכישת המניות. אף אם נתעלם מהפן הפיקטיבי של העסקה ונבחן את העסקה האמיתית שמאחוריה, גם עסקה זו אינה בדיוק עסקת אשראי. שהרי גם אליבא דגרסתו של המערער, הבטחתו של יוסף להחזיר את הכספים, לא הייתה בגדר התחייבות מוחלטת המאפיינת עסקת אשראי, אלא הייתה מותנית בכך שלחברות יחסר הון לשם השלמת תכניות הבניין. 18. בהנחה שיוסף שימש גם כשלוחם של הנתבעים, באופן אישי, בכל הנוגע להשקעתם (באמצעות חברת B&H) בחברות, יש לבחון את היקפה של שליחות זו. בשונה מהשלמת ההרשאה שניתנה ליוסף על-ידי B&H, בנוגע להרשאה אשר ניתנה ליוסף על-ידי הוריו, לא ניתן לומר כי יוסף היה רשאי להתחייב, מכוח הרשאה משלימה, לשלם עבור רכישת המניות. שהרי רוכשת המניות הייתה חברת B&H וגם אם הנתבעים שלטו בחברה זו, בדרך זו או אחרת, לא ניתן לומר כי ההרשאה שנתנו ליוסף בנוגע לעסקה זו כוללת הרשאה משלימה להתחייב בשמם, באופן אישי, לשלם עבור רכישת המניות (בדרך של החזרת האשראי שהתקבל מהחברות) בסכום של למעלה מחמישה מיליוני דולרים. אין מדובר בפעולה אינצידנטלית הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, ולא ניתן ללמוד על הרשאה כזו מכוחו של נוהג. משכך, ככל שמדובר במתן התחייבות אישית של הנתבעים, אין בידי לקבל את טענת המערער, כי התחייבותו של יוסף להשבת הכספים לכוכב השומרון הייתה פעולה אשר נדרשה באופן סביר לביצועה התקין של השליחות מטעמם. גם אם אתעלם מכך שהמניות נרכשו עבור חברת B&H ואניח כי מדובר בהשקעה ישירה של הנתבעים עצמם, גם אז, כפי שהוסבר לעיל, הרשאה לרכישת המניות, אינה כוללת הרשאה משלימה לנטילת אשראי לצורך כך מצד שלישי (החברות). מה גם שאף לגרסתו של המערער, אין מדובר בעסקת אשראי במובן המקובל של המילה. 19. לאור המסקנה דלעיל, לפיה ההרשאה שניתנה ליוסף בכל הנוגע להשקעה בחברות לא כללה הרשאה משלימה ליטול אשראי לצורך רכישת המניות מן החברות ולמתן התחייבות בשם הנתבעים להחזרת הכספים לחברות, יש לבחון האם לעניין זה ניתנה ליוסף על-ידי הנתבעים הרשאה נפרדת. המערער ניסה להוכיח הרשאה זו בהתבסס על שלושה מקורות: דברים שנאמרו לו על-ידי השולח עצמו - זלמן מרגוליס; דברים שנאמרו לו על-ידי השלוח - יוסף; ועדויותיהם של אנשים אחרים שהיו מעורבים בפעילותן של החברות. 20. תחילה נבחן את דבריו והתנהגותו של זלמן מרגוליס, שהוא השולח אשר הקנה, לפי הטענה, ליוסף - השלוח - את ההרשאה. המערער נפגש לראשונה עם זלמן מרגוליס ושוחח עמו על עסקת רכישת המניות רק לאחר ביצוע העסקה. כך הוא העיד: "עד ביצוע העסקאות לא דיברתי עם זלמן או עם מרתה בקשר להוראות שנתנו ליוסל" (עמ' 38 לפרוטוקול). עד לשלב זה, כל שנאמר למערער בעניין העסקה, על-פי גרסתו שלו, נאמר על-ידי יוסף, היינו, על-ידי השלוח (שם). 21. משמדובר בהודעת השולח (זלמן מרגוליס) על ההרשאה לצד השלישי, לפנינו הרשאה חיצונית הקמה מכוח הבעת רצון השולח כלפי הצד השלישי (סעיף 3(א) לחוק השליחות; ע"א 2680/90 ס.מ. יצירה השקעות ופיתוח בע"מ נ' נסיך מנסורי מוזאפאר, פ"ד מט(1) 649, 656); ברק, בעמ' 525). הקנייתה של הרשאה זו תלמד מהודעתו של השולח וככל שמדובר בהתנהגותו, מהשאלה "אם צד שלישי סביר היה מסיק מהתנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע את אותה פעולה משפטית" (ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה פ"ד מח(5) 799, 812; ראה גם: ע"א 318/82 יעבץ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לח(4) 85, 92; ע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3) 265, 286; דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט, פ"ד מז(5) 31, 78; ברק, בעמ' 611). 22. בעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי מהדברים אשר הוחלפו בין זלמן מרגוליס לבין המערער, על-פי גרסתו של האחרון (שבה בית המשפט קמא הטיל ספק), לא ניתן היה ללמוד על הקנייתה של ההרשאה הנטענת. 23. המערער טען בתצהירו, כי "הנתבע ובנו השלוח נפגשו עימי ובהזדמנות זו הנתבע אשרר בפני את קיום השליחות של בנו יוסף, תוך שחיבק אותי ואף שיבח אותי על התבונה שגיליתי כאשר לא הצטרפתי לקבוצת היזמים שפרשו מחברות כוכב השומרון ונותרתי שותף שלו". אולם, מדברים כלליים אלו אודות אשרור השליחות לא ניתן לדעת מה אמר זלמן מרגוליס או כיצד התנהג, והאם ניתן היה ללמוד מדבריו או מהתנהגותו על הקניית השליחות הנטענת. בחקירתו הנגדית התייחס המערער לעניין זה ביתר פירוט: "שאלתי אותו מה בעניין הכסף שהחברה מוציאה על קניית המניות, על כך הוא ענה לי באידיש 'הקליינא כפלא', כלומר זו שאלה של ראש קטן. במילים אחרות הרי זה דבר מובן מאליו שאין בעיה. הוסיף ואמר לי שאני עוד אוציא הרבה יותר כסף ממה שהארבעה קיבלו" (עמ' 39). באשר לדברים אלו, מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי, כי אדם סביר לא היה למד, כי השלוח (יוסף) היה רשאי לתת בשם הנתבעים התחייבות להחזרת הכספים. לכל היותר ניתן היה לראות בהתנהגותו של זלמן מרגוליס, היינו בהיעדר כל הסתייגות מצדו לגבי עצם הוצאת הכספים מהחברות לשם מימון רכישת המניות, משום מתן הרשאה בדיעבד לנטילת הכספים מהחברות. אולם, באשר להחזרת הכספים, כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, "אף בהזדמנות זו אין התובע, אף לא לגרסתו, מציין בפני הנתבע כי בנו התחייב בשמו שהנתבעים יעמידו לרשות החברה את המימון הדרוש ועל כך לא בא כל אישור". מכאן, שבדבריו האמורים של המנוח מהם הבין המערער, כי "זה דבר מובן מאליו שאין בעיה", ניתן לראות, כפי שקבע בית המשפט קמא, "לכל היותר, [משום] אמירה כללית וסתמית מצד הנתבע שנועדה להרגיע את התובע שהביע חששות לעתיד החברה כתוצאה מהוצאת הכספים לרכישת המניות". אולם בדברים אלו לא היה כדי להקנות הרשאה ליוסף (ולו בדיעבד) למתן התחייבות להחזיר את הכספים לחברות על-ידי הנתבעים. 24. המערער ביקש להוכיח את ההרשאה להתחייב בהחזרת הכספים לחברות גם בהסתמך על דבריו של יוסף-השלוח: "כפי שהודה בפני פעמים אין ספור בתקופת השתתפותו בניהול חברות כוכב השומרון, כאשר בילינו יחד זמן רב בענייניהן, כל פעולותיו של יוסף נעשו בשמם של הנתבעים וכל בר-בי-רב ידע כי יוסף מרגוליס הנו נציג הנתבעים לכל הקשור בחברות ובייזום והקמת עמנואל. יוסף היה נוהג להתקשר עם אביו לעיתים תכופות להודיע לו הודעות ולקבל ממנו אישורים לפעולותיו בכל הקשור לחברות ולפעילותן" (סעיף 5 לתצהירו של המערער). גם בעדות זו אין כדי לבסס דבר קיומה של הרשאה להתחייב בשם הנתבעים בהחזרת הכספים, שכן: "נקודת המוצא לבחינת קיומה של שליחות היא איפוא במעשיו של השולח. 'ההודעה תיצור שליחות אם היא ניתנה מאת השולח לצד השלישי; הודעת השלוח בלבד לא תספיק' ... 'השלוח אינו יכול ליצור שליחות בהתנהגותו' ..." (ע"א 102/87 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' לודג'יה חברה לטכסטיל בע"מ, פ"ד מג(2) 804, 809). גם לגופו של עניין, הדברים דלעיל המיוחסים על-ידי המערער ליוסף, לפיהם כל פעולותיו של האחרון נעשו בשם הנתבעים, הם דברים כלליים, שאינם מתייחסים באופן ספציפי להתחייבות להחזרת הכספים ששימשו לרכישת המניות, ומשקלם הראייתי קטן. זאת, בהתחשב בהיקפה הכספי של ההתחייבות, בכך שאין מדובר בפעולה הנדרשת, באופן סביר, לביצועה התקין של השליחות בנוגע להשקעה בחברות, כמו גם בשיקולים האחרים שהזכיר בית המשפט קמא בפסק דינו, ובהם: העובדה שהמערער לא טרח להתקשר לזלמן מרגוליס ולשאול אותו על דבר קיומה של ההרשאה ואף לבקש ממנו על כך אישור בכתב, גם לא בדיעבד כאשר נפגש עמו לאחר ביצוע העסקה; הימנעותו של המערער מליידע את עורך-דין מירון אודות ההתחייבות הנטענת של הנתבעים ולקבל ממנו ייעוץ משפטי בעניין זה; והעובדה שגם רואה-חשבון שטלברג, לא ידע בזמן אמת על ההתחייבות הנטענת של הנתבעים ולא שמע על כך מפי המערער או מפי אחרים. 25. ראיה נוספת להוכחת ההרשאה או, למצער, לביסוס הסבירות שבהסתמכותו של יוסף על התנהגותם של הנתבעים כמקור להקניית השליחות, תמצא, לטענת המערער, בכך ש"כל המעורבים בעסקה הסיקו מהתנהגות הנתבעים, כי השלוח רשאי להתחייב בשם הנתבעים באותה התחייבות". מה גם ש"כל המעורבים הללו היו אנשי משק כלכלה ומשפט וותיקים ומנוסים, הרבה יותר מהמערער ... וכל אחד מהם נשא משרה חשובה ואחראית" (סעיפים 33, 34 לסיכומי המערער). כך, טוען המערער, האמין משה מן, מנכ"ל בנק טפחות, כי מתן האשראי (על-ידי הבנק) למימון פעילותה של כוכב השומרון בכלל, ולמימון עסקת רכישת המניות בפרט, מחייבת את הנתבעים. האמינו בכך, לפי הטענה, גם חברי ועדת האשראי של בנק טפחות, שאם לא כן לא היו מאשרים את מתן האשראי לחברות. הוא הדין, לפי הטענה, ביועצים המשפטיים של בנק טפחות, (שהרי "לא יעלה על הדעת שהללו הסכימו שזו [ערבותו של יוסף] תהיה הבטוחה העיקרית להשבת מיליוני הדולרים"), בעורכי הדין אליהו ויצחק מירון וברואה-חשבון יצחק שטלברג. 26. גם טענה זו אין בידי לקבל. ככל שהטענה היא שהנתבעים הקנו ליוסף, בהתנהגותם כלפי אותם מעורבים, הרשאה חיצונית להתחייב בהחזרת הכספים לחברות, הדין היא שהבעת הרצון של השלוח חייבת, כדי שתקנה הרשאה חיצונית, שתעשה כלפי הצד השלישי עצמו, ואין די בהבעת רצון אשר נעשית כלפי אחרים: "נניח כי השולח מודיע לפלוני (שאינו שלוחו) כי אלמוני רשאי לפעול בשמו, ונניח כי פלוני מודיע על כך מיוזמתו שלו לצד השלישי. היש בכך הודעה לצד השלישי מאת השולח? לדעתנו התשובה היא בשלילה" (ברק, בעמ' 616). מעבר לכך, בחינת עדויותיהם של אלו מבין אותה מעורבים שהעידו לפני בית המשפט קמא (היועצים המשפטיים של בנק טפחות וחברי ועדת האשראי של הבנק כלל לא מסרו עדות), אינה מלמדת על הקנייתה של ההרשאה הנטענת. כך, מקובלת עלי טענת המשיבים, כי מעדותו של מנכ"ל בנק טפחות (אשר העיד: "נקודת המוצא שלנו הייתה שאם חלילה נגיע למימוש בטחונות הרי העובדה שיוסי הבן של זלמן זה ישמש לנו איזה בטחון גם אם זלמן עצמו לא חתם" (עמ' 3, ש' 28-30)), עולה דווקא מסקנה הפוכה, לפיה מר מן לא ראה בהתחייבותו של יוסף כמחייבת גם את הנתבעים. הוא הדין ברואה-חשבון שטלברג אשר העיד, כי "אין מקום שהתחייבות כזאת .... תופיע בת/17 וגם לא היתה התחייבות כזאת ..." (עמ' 15, ש' 15-16). 27. לאור האמור, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא, כי לא הוכח קיומה של הרשאה מאת הנתבעים ליוסף להתחייב בשמם להחזיר את הכספים שניטלו מהחברות לשם מימון רכישת המניות. טענות נוספות 28. לבסוף, יש לדחות גם את טענתו הפרוצדוראלית של המערער, המלין על כך שבית המשפט קמא קבע כי לא היה זה סביר ללמוד מהתנהגותם של הנתבעים על הקניית ההרשאה, חרף היעדר כל טענה בעניין זה, שהוא נושא עובדתי, בכתבי הטענות של הנתבעים (למעט בסיכומיהם שבכתב). כפי שכבר נאמר, המבחן לקיומה של הרשאה חיצונית, הוא אם אדם סביר היה מסיק מהתנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע את הפעולה המשפטית שבמחלוקת. נטל הוכחת ההרשאה מוטל על הטוען לקיומה, במקרה שלפנינו - המערער. לפיכך, משהנתבעים כפרו בקיומה של הרשאה, על המערער היה להוכיח הקנייתה של הרשאה זו, וככל שמדובר בהרשאה חיצונית הנסמכת על התנהגות הנתבעים, היה עליו להראות שאדם סביר היה מסיק מהתנהגות הנתבעים על קיומה של הרשאה כאמור. בנטל זה המערער, כאמור לעיל, לא עמד, והנתבעים היו זכאים להתייחס לכך בסיכומיהם לפני בית המשפט קמא. למעלה מן הנדרש אציין כי מקובלת עלי טענת הנתבעים, שעל המערער היה להעלות טענה זו בשלב הסיכומים בבית המשפט קמא ולצורך כך לבקש רשות מבית המשפט להגיב על סיכומי הנתבעים (ע"א 685/81 ליסנסס וג'נרל חברה לבטוח בע"מ נ' בורכרד ליינס בע"מ, פ"ד לח(3) 421, 427). 29. המשיבים העלו טענות נוספות ביחס לקביעותיו של בית משפט קמא באשר לסיבת ההתמוטטות של חברת כוכב השומרון, הקשר הסיבתי בין הפסדיו של המערער לבין אי קיום ההתחייבות המיוחסת לנתבעים, והיקף הנזקים שנגרמו לו. לאור התוצאה דלעיל, שאלות אלו אינן מצריכות הכרעה. 30. לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים ה נ ש י א הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל. ניתן היום, כ"ב בסיון התשס"ו (18.6.2006). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 96045880_I38.docש.י. מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il