מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק רע"ב 4588/17 בבית המשפט העליון רע"ב 4588/17 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 10.5.2017, בעת"א 9684-12-16, שניתנה על ידי כב' השופט א' יקואל תאריך הישיבה: כ"א בסיוון התשע"ז (15.6.2017) בשם המבקשת: עו"ד ליאורה וייס בנסקי בשם המשיב: עו"ד עדי קידר; עו"ד טלי גרינברג פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט א' יקואל), בעת"א 9684-12-16, מיום 10.5.2017. במסגרת ההחלטה התיר בית המשפט המחוזי למשיב, עציר בטחוני הנתון במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, בבית סוהר "איילון", לערוך ארבעה מפגשים "פתוחים" עם סנגורו, מבלי שמחיצה תפריד בין המשיב לעורך דינו, כמקובל לגבי כלואים בטחוניים. התשתית הנורמטיבית 2. טרם שאפרט את העובדות הרלוונטיות לענייננו ואדרש לטיעוני הצדדים, ראיתי להציג את דברי החקיקה, הדרושים להבנת הסוגייה העומדת להכרעה בפנינו. סעיף 45 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב – 1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר), שעניינו פגישת אסיר עם עורך דין, קובע כי: "(א) אסיר זכאי להיפגש עם עורך דין לשם קבלת שירות מקצועי. (ב) פגישת אסיר עם עורך דין תיעשה ביחידות ובתנאים המבטיחים את סודיות הדברים והמסמכים שיוחלפו בפגישה, אך באופן המאפשר פיקוח על תנועותיו של האסיר. (ג) ביקש אסיר להיפגש עם עורך דין מסוים לשם קבלת שירות מקצועי, או ביקש עורך דין שהאסיר, אדם קרוב לאסיר, סניגור ציבורי מחוזי או ארצי, או בית המשפט, ייפה את כוחו את ימנהו, לענין זה, להיפגש עם אסיר לשם מתן שירות מקצועי, יאפשר מנהל בית הסוהר את קיום הפגישה כאמור בשעות העבודה הרגילות של בית הסוהר ובהקדם האפשרי, ואולם אם היה האסיר עצור שטרם הוגש נגדו כתב אישום, יאפשר מנהל בית הסוהר את קיום הפגישה בלא דיחוי" (ההדגשות שלי – א.ש). סעיף 1 לפקודה מבהיר כי "אסיר" הוא כל "הנתון כדין במשמורת בית סוהר". עוד נזכיר את תקנה 29(א) לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978, הקובעת, כי "פגישת אסיר עם עורך דין, שיש לה קשר עניני לשירות המקצועי שנותן עורך הדין לאסיר תיערך שלא בטווח שמיעה של אדם אחר". סעיף 80א לפקודת בתי הסוהר מקנה לנציב (שהוא, לפי סעיף 1 לפקודת בתי הסוהר, "קצין שירות בתי הסוהר הבכיר הממלא אותה שעה תפקיד נציב בתי הסוהר, לרבות סגן נציב בתי הסוהר"), סמכות להוציא הוראות ופקודות כלליות בעניין "ארגון השירות, סדרי המינהל, המשטר והמשמעת בו והבטחת פעולתו התקינה". מכוח סעיף זה, התקבלו פקודת נציבות 04.34.00, שעניינה "מתן שירות מקצועי לאסירים ועצורים על ידי עורכי דין" (להלן: פקודת עורכי הדין), ופקודת נציבות מספר 03.02.00, הקובעת "כללים ביחס לאסירים בטחוניים" (להלן: פקודת האסירים הבטחוניים. שתי הפקודות יכונו להלן "פקודות הנציבות"). סעיף 21 לפקודת עורכי הדין מסדיר את תנאי הפגישה בין אסיר או עצור לעורך דינו, כדלקמן: "א. [...] הפגישה תיערך באופן המבטיח את סודיות חילופי הדברים בין עורך הדין והאסיר/עצור/אסיר שפוט ולא ימצא סוהר או אדם אחר בטווח שמיעה. ב. בלי לגרוע מהאמור בסעיף קטן א' [...] ניתן להציב סוהר בטווח ראייה של האסיר ועורך דינו במרחק שיאפשר גישה מידית אל האסיר; אסיר שפוט/עצור בעת הצורך. ג. ככלל מפגשי אסיר/עצור בטחוני עם עו"ד ייערכו עם מחיצה. מפקד בית סוהר רשאי להורות, במקרים חריגים, על קיום מפגש כאמור ללא מחיצה. ד.ככלל, מפגשי אסיר/אסיר שפוט/עצור שאינו בטחוני עם עו"ד יערכו ללא מחיצה. מפקד בית סוהר רשאי להורות על קיום מפגש כאמור עם מחיצה במקרים בהם יתעורר חשש מבוסס להעברת חומר אסור ע"י עוה"ד לאסיר/אסיר שפוט/עצור או לפגיעה בעוה"ד או לחריגה אחרת מפקודות שב"ס" (ההדגשות שלי – א.ש.). תנאי המפגש של עורך הדין עם אסיר או עצור בטחוני, עוגנו גם בסעיף 17טז לפקודת האסירים הבטחוניים: טז. ביקור עורכי דין 1) על-פי סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי) סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו - 1996 (להלן: 'חוק המעצרים') עצור זכאי להיפגש עם עו"ד ולהיוועץ בו. האחראי על מקום המעצר, חייב לאפשר הפגישה בהקדם האפשרי, וזאת ביחידות ובתנאים המבטיחים את סודיות השיחה, אולם באופן המאפשר פיקוח על תנועותיו והתנהגותו של העצור. .... 3) ביקורי עורכי דין אצל אסירים יבוצעו בהתאם להוראות סעיף 45 לפקודת בתי הסוהר וכללי פקודת נציבות 04.34.00 - 'מתן שירות מקצועי לאסירים ועצורים על ידי עורכי דין' ובכפוף לאמור להלן: הביקורים יערכו מאחורי מחיצה ובמקרים חריגים בהתאם לאישור מפקד בית הסוהר, יתאפשר הביקור שלא מאחורי מחיצה. כמו כן, עורך הדין יורשה להכניס אך ורק חומר משפטי וכלי כתיבה" (ההדגשות שלי – א.ש.). רקע והליכים קודמים 3. המשיב, יליד 1998, נעצר ביום 25.11.15 בעקבות חשד למעורבות בתכנון הפיגוע בכפר דומא ובפעולות "תג מחיר" נוספות, אותן ביצע יחד עם אחרים. בגין מעשים אלו, הוגש נגד המשיב ונגד נאשם נוסף, כתב אישום המונה שמונה אישומים. במסגרת האישום הראשון הואשמו השניים בחברות בארגון טרוריסטי, אשר שם לו למטרה להביא לתבערה בטחונית, על רקע לאומני ובין דתי; האישום השני עוסק ברצח בני הזוג דוואבשה ובנם התינוק, כמו גם פציעת ילד נוסף של בני הזוג, במהלך הצתת בית המגורים של משפחת דוואבשה, שבוצעה בכפר דומא. במסגרת אישום זה, יוחסה למשיב עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע ממניע גזעני, נוכח מעורבותו בתכנון הרצח; ששת האישומים הנוספים בכתב האישום נוגעים למשיב לבדו, ומייחסים לו את העבירות הבאות: הצתה (3 עבירות); השחתת פני מקרקעין; השחתת פני מקרקעין ממניע גזעני (4 עבירות); היזק בזדון ממניע גזעני (16 עבירות); וכן עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; עלבון דת ממניע גזעני; ופגיעה ברגשי דת, בשל מעורבותו של המשיב בהצתת כנסיית הדורמיציון בירושלים. בעקבות הגשת כתב האישום נגדו, הוחלט כי המשיב ישהה במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, במסגרת תפ"ח 932-01-16. ביום 21.6.2017, הוארך מעצרו של המשיב ב-45 ימים נוספים, זו הפעם התשיעית, בהתאם להחלטת בית משפט זה (בש"פ 4869/16 מדינת ישראל נ' פלוני (21.6.2017)). במהלך תקופת מעצרו וכל עוד היה המשיב קטין, הוא הוחזק בבית סוהר "אופק". ביום 31.10.2016, הועבר המשיב לבית סוהר "השרון", ומיום 21.12.2016 הוא שוהה בבית סוהר "איילון". 4. זה המקום להבהיר, כי הצדדים אינם חולקים על דבר העובדה כי המשיב הינו בגדר "אסיר בטחוני", כהגדרת מונח זה בסעיף 3ב לפקודת נציבות בתי הסוהר 04.05.00, שעניינה "תהליך הגדרת אסיר בטחוני". בסעיף זה מוגדר אסיר בטחוני כ-"אסיר אשר נחשד, הואשם או הורשע בגין ביצוע עבירה שעל פי טיבה או נסיבותיה היא עבירה בטחונית". עוד ראוי לציין, כי בעת שהמשיב היה כלוא בבית סוהר "אופק", בהיותו קטין, הוא נפגש עם עורך דינו ללא מחיצה, מאחר שבאותה עת לא הייתה בנמצא מחיצה, בחדר המיועד למפגש עו"ד-לקוח, בבית סוהר זה. בהמשך, ולאחר שהועבר המשיב למתקני כליאה אחרים בהם מוחזקים בגירים, הוקמו מחיצות גם בבית סוהר "אופק". אשר לביקורי בני משפחתו של המשיב, הרי שחלק מהביקורים נערכו במתכונת "פתוחה", כך שהמשיב הורשה לקבל ביקורים של בני משפחה מדרגה ראשונה, אחת לחודש, ללא מחיצה, וזאת על רקע גילו הצעיר ומטעמים הומניטריים, בהתאם לסעיף 17ז(2) לפקודת האסירים הביטחוניים. הובהר, כי במהלך ביקורים אלה, שוהה סוהר בחדר שבו מתקיים הביקור, במרחק המאפשר לו לראות את הנוכחים ולשמוע את חילופי הדברים ביניהם. חלק אחר של ביקורי בני משפחתו של המשיב נערך במתכונת של ביקור "סגור", כאשר מחיצת זכוכית מפרידה בין המבקרים לבין המשיב. 5. בחודש דצמבר 2016, הגיש המשיב עתירת אסיר נגד שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס), העוסקת בתנאי מעצרו, ובין היתר, ביקש במסגרת העתירה לאפשר לו להפגש עם עורך דינו, ללא מחיצה. בנימוקי העתירה, ככל שהם נוגעים לעניין זה, נטען, כי קודם לכן, ובעת שהמשיב שהה בבית סוהר "אופק", הוא זכה לקבל ביקורים "פתוחים" של עורך דינו. המשיב הוסיף וטען, כי מאחר שבתיק העיקרי המתנהל נגדו, מתקיים משפט זוטא, הרי "שמתבקש קשר ישיר בין העותר [לעורך דינו] בהמחשה והכנה לקראת עדותו". ביום 30.2.2017, התבקש בית המשפט לדחות את העתירה על הסף, וזאת בין היתר לנוכח אי מיצוי הליכים מטעם המשיב, אשר לא פנה, טרם הגשת העתירה, לגורמי שב"ס. יצוין, כי טרם שניתנה החלטה בבקשה לדחייה על הסף, התקיימו בבית המשפט שני דיונים בעתירה. במהלך אותם דיונים, טען בא כוחו של המשיב כי הוא ביקר את מרשו פעמיים בכלא "איילון" במתכונת "פתוחה", היינו ללא מחיצה (עמוד 1 לפרוטוקול הדיון מיום 1.2.2017, ש' 13-12), ואולם נציג שב"ס שנכח בדיון דחה טענה זו, והבהיר כי אין על כך כל תרשומת (עמוד 6 לפרוטוקול הדיון מיום 5.4.2017, ש' 18-16). נקדים את המאוחר ונציין, כי במסגרת הדיון בבקשה שלפנינו הבהירה המבקשת, כי מבדיקות שנערכו טרם הגשת הבקשה, לא נמצא כל תיעוד לקיומו של מפגש "פתוח" של המשיב עם בא כוחו, לאחר העברתו של המשיב מבית סוהר "אופק" לבית סוהר "איילון". ביום 24.4.2017, ובמסגרת מיצוי ההליכים, פנה בא כוח המשיב למפקד בית סוהר "איילון" בבקשה לאפשר לו לקיים 5 מפגשים "פתוחים" עם המשיב, לצורך הכנתו לעדות, במסגרת משפט הזוטא המתקיים בעניינו. בבקשתו הפנה בא כוח המשיב להחלטתו של בית המשפט המחוזי הדן בתיק העיקרי, מיום 23.4.2017, לפיה "חזקה על הגורם שייטפל בעניין שימצא את האיזון הראוי בין הנהלים שנקבעו בדרך כלל למפגשים עם נאשמים המצויים במעצר בגין העבירות בהן מצוי הנאשם 2 [המשיב – א.ש.] במעצר לבין הצורך לאפשר את התנאים המיטביים להכנתו לקראת עדותו בביהמ"ש". המבקשת הבהירה, כי בקשתו זו של המשיב נדחתה, הגם שלא הוצג מסמך המעיד על כך. בחודש מאי 2017, לקראת ישיבה נוספת, שנערכה לשם דיון בעתירה, מושא בקשה זו, הוגש כתב תשובה מטעם שב"ס, במסגרתו הובהרו כללי המפגש של עורך דין עם אסיר בטחוני. בין היתר, נטען כי קיום המפגש תוך הצבת מחיצה, פוגע, לכל היותר, בנוחות מימוש זכות ההיוועצות אך לא במהותה של הזכות. עוד נטען בכתב התשובה, כי הנסיבות שהציג המשיב בעתירתו בבקשתו אינן חריגות, לעומת נסיבותיהם של כלל העצורים הבטחוניים האחרים, המנהלים הליך משפטי תוך כדי תקופת מעצרם. החלטת בית המשפט המחוזי 6. ביום 10.5.2017, ולאחר שהתקיים דיון בעתירה, ניתנה החלטתו של בית משפט המחוזי, בהקשר לקיום המפגשים "הפתוחים" בין המשיב לעורך דינו, ולהלן יובא החלק המרכזי בהחלטה, כלשונו: "לאחר עיון בטענות הצדדים, סבורני כי נוצרו נסיבות ייחודיות התואמות אך את עניינו של העותר וכי רק מכוחן ראוי לקבל את העתירה, תוך הצבת תנאים נילווים. צודקת ב"כ המשיב בהפניותיה לעקרון השיוויון ולכך כי הכנה לדיון אינה יכול להיחשב כחריג לכלל. עם זאת, המשיב נהג בעותר בדרך אחרת, כנחזה, בכך שאפשר לו ודומה שרק לו, מפגשים פתוחים עם בני משפחתו. אכן, המשיב נהג בעותר באופן זה גם לאור שדובר דאז בקטין, אך אני מתקשה להתעלם מהעובדה שלמעשה, עניינו של המשיב כבר הוחרג מן הכלל בעצם אישור למפגשים פתוחים חלקיים כאמור. בנסיבות אלו, לא ראיתי מה תרבה המסוכנות הנשקפת מהעותר שעה שייפגש עם בא כוחו בגדר ביקור פתוח, בהשוואה לזו הנשקפת מהעותר בעת שנפגש עם בני משפחתו במסגרת ביקור פתוח. לא הוצגו נתונים כלשהם לפיהם נשקפת מסוכנות קונקרטית מביקור פתוח עם בא כוחו, ככל שייערך. לפיכך, אני מתיר עריכת ארבעה מפגשים פתוחים בין העותר לבין סניגורו – עו"ד קידר. על מנת לאפשר פיקוח על תנועותיו של האסיר, יוותר סוהר בטווח ראיה של האסיר ובא כוחו, במרחק שיאפשר גישה מידית אל שניהם בעת הצורך". ביום 16.5.2017, ולבקשת שב"ס, הורה בית משפט קמא על עיכוב ביצוע ההחלטה, עד להגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, שבצידה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. למען שלמות התמונה נציין, כי ביום 7.6.2017, ניתנה החלטת בית משפט קמא, הדוחה את עתירתו של המשיב ביתר הנושאים שהועלו בעתירתו. תמצית הבקשה לרשות הערעור 7. במבוא לבקשה נטען, כי יש ליתן למבקשת רשות לערער על החלטתו של בית משפט קמא, משום השלכותיה על למעלה מאלף עצורים בטחוניים המוחזקים בשב"ס, שבעניינם מתקיים הליך פלילי, אשר עשויים לבקש שינוי של מתכונת פגישתם עם עורכי דינם. עוד נטען, כי יש ליתן למבקשת רשות ערעור, אף לנוכח קשיים משפטיים מהותיים, העולים מהחלטתו של בית משפט קמא. לגופו של עניין, טענה המבקשת, כי שגה בית משפט קמא, עובדתית ומשפטית כאחד, בקביעתו לפיה יש לראות בעובדה כי למשיב אושרו מספר ביקורי משפחה "פתוחים" כנסיבה חריגה, המצדיקה אישור מפגשים מסוג זה גם עם עורך דינו. ראשית, טוענת המבקשת כי המשיב אינו העצור הבטחוני היחיד, אשר אושרו לו ביקורי משפחה "פתוחים"; ושנית, נטען כי ביקורים אלו שונים באופיים ממפגשים של עצור עם עורך דינו. המבקשת הוסיפה וטענה, כי הותרת החלטת בית משפט קמא על כנה, בהעדר נסיבות חריגות וענייניות המצדיקות אותה, פוגעת בערך השוויון בין המשיב לבין יתר האסירים והעצורים הבטחוניים, אשר פגישותיהם עם עורכי דינם מתקיימות מאחורי מחיצה. המבקשת הצביעה על משגה נוסף שנפל בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר בא לידי ביטוי בעמדתו לפיה יש להציג נתונים בדבר מסוכנותו הקונקרטית של העצור, דבר הסותר את "חזקת המסוכנות" האינהרנטית, העומדת ביסוד פקודת האסירים הבטחוניים. לטענת המבקשת, קביעתו של בית משפט קמא, לפיה השב"ס לא הציג לו נתונים, מהם ניתן ללמוד כי נשקפת מהמשיב מסוכנות קונקרטית, ככל שיתקיים מפגש "פתוח" בינו לבין עורך דינו, כטעם התומך בהחלטתו, מבטלת, הלכה למעשה, את "חזקת המסוכנות", על בסיסה נקבעו ההסדרים הייחודיים ביחס לאסירים הבטחוניים. זאת, מבלי שבית משפט קמא הציג כל ביסוס עובדתי או משפטי לקביעה זו, קביעה העומדת בניגוד לפסיקתו בית משפט זה (למשל, רע"ב 8571/07 מדינת ישראל נ' גמליאל (21.2.2008). לבסוף נטען, כי בית משפט קמא שגה בכך שהמיר את שיקול דעתו המנהלי והמקצועי של שב"ס בשיקול דעתו שלו, אף שלא נקבע בהחלטה כי עמדת שב"ס, שהיא הרשות המנהלית הרלוונטית, חורגת ממתחם הסבירות או שנפל בה פגם אחר, המצדיק את בטלותה. זאת, מבלי שניתן משקל ראוי לסיכון הבטחוני, הנובע מעצם קיומם של מפגשים "פתוחים" בין אסיר בטחוני לעורך דינו. לאור האמור, התבקשנו ליתן למבקשת רשות ערעור, לקבל את ערעורה, ולבטל את החלטתו של בית משפט קמא. 8. ביום 13.6.2017, ולבקשת המשיב, ניתנה החלטה הפוטרת אותו מהגשת תשובה בכתב לבקשת רשות הערעור. הדיון בבקשה ועמדת המשיב 9. ביום 15.6.2017, התקיים הדיון בבקשה לרשות הערעור, לאחר שביום 6.6.2017 העביר השופט י' דנציגר את הנושא לדיון בפני הרכב תלתא. לגישת המשיב, יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור, משום שהבקשה אינה עונה על אמות המידה שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור. המשיב הוסיף וטען, כי אם תינתן רשות ערעור, יש לדחות את הערעור לגופו של עניין, משום שפקודות הנציבות, בדבר קיומו של מפגש "סגור" בין עצור בטחוני לבין עורך דינו, עליהן נסמכת המבקשת בבקשתה לרשות הערעור, פוגעות באופן בלתי מידתי בזכות ההיוועצות. המשיב מסתמך, בהקשר זה, על החלטתו של בית המשפט המחוזי בעת"א (נצ') 49300-07-10 מחול נ' שרות בתי הסוהר (31.10.2010) (להלן: עניין מחול), שבו קבע בית המשפט כי הוראות הנציבות הרלוונטיות לענייננו, עומדות בסתירה לאמור בפקודת בתי הסוהר, מכוחה הן התקבלו, ופוגעות באופן בלתי מידתי בזכות ההיוועצות של עצור עם עורך דינו, ולפיכך דינן להתבטל. עוד נטען, כי בענייננו מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התייחסות חריגה אל המשיב – היינו: מצבו הנפשי הקשה של המשיב; העובדה הנטענת כי נמנע מהמשיב לפגוש את עורך דינו במשך 21 ימים, במהלך מעצרו; וכי, מספר חודשים קודם להעברתו של המשיב לבית סוהר "איילון", התאפשר לו להפגש עם סנגורו, ללא מחיצה, בבית סוהר "אופק". נטען על ידי המשיב, כי עובדות אלה הן בגדר נסיבות חריגות, המצדיקות את אישור החלטתו של בית המשפט המחוזי. בא כוח המשיב, עו"ד עדי קידר, תיאר במסגרת טיעוניו את היקף החומר הרב בעניינו של המשיב, העולה בהרבה, כך לדבריו, על היקף החומר של שותפו לכתב האישום. עו"ד קידר הדגיש, כי קיומה של מחיצה לא יאפשר לו לקיים מפגש יעיל עם לקוחו, לקראת עדותו של המשיב במשפט הזוטא. עוד נטען, כי בהינתן העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי ניתנה בעבר למשיב האפשרות להפגש עם עורך דינו ללא מחיצה, נדרשת המבקשת להציג טעמים מיוחדים, על מנת לשלול ממנו זכות זו, רק משום שהוא שוהה כיום במעצר בבית סוהר "איילון". המבקשת, אשר יוצגה בהליך זה על ידי באת כוחה, עו"ד ליאורה וייס בנסקי, חזרה וטענה כי מידת מסוכנותו הקונקרטית של אסיר בטחוני, כזה או אחר, אינה מהווה עילה מספקת לחריגה מכללי המפגש ה"סגור" עם עורך דינו. לטעמה של המבקשת, החריג לכלל האוסר על קיומו של מפגש "פתוח", שמור, בעיקר, לאסירים בעלי מוגבלויות, אשר אינם יכולים, בשל לקותם, לקיים מפגש יעיל עם באי כוחם מאחורי מחיצה. המבקשת טענה בנוסף, כי ההתחשבות במצבו הנפשי ובגילו הצעיר של המשיב, באה לידי ביטוי בכך שאושרו למשיב ביקורים "פתוחים" עם בני משפחתו מדרגה ראשונה, בתדירות של מפגש אחד בחודש. לדידה של המבקשת, אין לכך כל קשר למפגשים המקצועיים של המשיב עם עורך דינו. 10. בתום הדיון, המלצנו לצדדים להידבר ביניהם בניסיון להגיע לפתרון מעשי ומוסכם, בהקשר למפגשים בין המשיב לבין עורך דינו. הצדדים התבקשו לעדכן את בית המשפט בנושא זה, עד ליום 20.6.2017. עוד הוספנו בהחלטה, כי בהעדר הסכמה, יתאפשר למבקשת להשלים את טיעוניה ביחס לנושאים שעלו במהלך הדיון. התפתחויות לאחר הדיון בבקשה הודעת המבקשת 11. ביום 20.6.2017, הודיעה המבקשת, כי אף שלשיטתה אין מתקיימת, בעניינו של המשיב, כל נסיבה חריגה המצדיקה עריכת מפגש "פתוח" בינו לבין עורך דינו, היא נכונה להציע לו: "לקיים מפגש פתוח אחד בן שעתיים עם עורך דינו (או לחילופין שני מפגשים כל אחד למשך שעה). תוך שהמדינה שומרת על מכלול טענותיה". לאחר שהמשיב דחה את ההצעה, הן ביחס למספר המפגשים והן באשר למשכם, העבירה המבקשת את תגובתה לטענות השונות שהעלה המשיב, במהלך הדיון בבקשה. בתגובה לטענה כי מצבו הנפשי של המשיב מצדיק מתן אישור חריג למפגשים עם עורך דינו, ללא מחיצה, השיבה המבקשת, כי טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת הדיון בבקשה, והיא לא נטענה בפני הערכאה קמא, ומכל מקום אין מדובר בשיקול רלוונטי להחלטה אם לקיים מפגשים "פתוחים", אם לאו. המבקשת טענה בנוסף, כי הטענות בדבר נוחות המפגש עם עורך הדין ובאשר להיקף חומר החקירה אינן ייחודיות למשיב והן נוגעות, כך ניתן לשער, לכלל האסירים הבטחוניים. משכך, אין לראות בטענות אלה, כך הוסיפה וטענה המבקשת, משום נסיבה המצדיקה סטייה מכללי המפגש, הקבועים בפקודות הנציבות. המבקשת טענה עוד, כי בדיקתה העלתה שחומר החקירה, הנוגע למשפט הזוטא של המשיב, אינו כה רחב היקף כפי שטוען בא כוח המשיב (מדובר לדברי המבקשת ב-2 עד 3 קלסרים, לכל היותר), והוא אינו שונה מהותית מהיקף חומר הראיות הנוגע לשותפו של המשיב לכתב האישום, אשר לא ביקש את הסרת המחיצה. אשר לפגיעה הנטענת בזכות ההיוועצות של המשיב, גורסת המבקשת כי המחיצה אינה מונעת מהמשיב ועורך דינו מלשוחח באורח חופשי, תוך קיומו של קשר עין ביניהם. בנסיבות אלה, סבורה המבקשת כי הוראות פקודות הנציבות אינן פוגעות בזכות ההיוועצות, אלא, לכל היותר, בנוחות ההיוועצות. המבקשת הוסיפה והבהירה, כי טענות המשיב, בדבר חוקתיות פקודות הנציבות, לא עלו בבית משפט קמא, וממילא לא הוכרעו במסגרת החלטתו של בית המשפט. לפיכך, כך נטען, אין להדרש, במסגרת הליך זה, לטענות המשיב במישור החוקתי. בהתייחס לפסק הדין בעניין מחול, נטען על ידי המבקשת, כי מדובר בפסק דין מוטעה, אך בשל הקירבה בין מועד מתן פסק הדין למועד דיון ההוכחות, שהיה קבוע בעניינו של העותר שם, ולאור העובדה כי העותר לא השתייך לארגון טרור, החליטה המבקשת שלא להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. מכאן אין ללמוד, כך לטענת המבקשת, כי המדינה השלימה עם פסק דין הנדון, ולשיטתה מדובר בפסק דין שגוי, שאינו עומד במבחן הביקורת. לבסוף, ובתשובה לשאלת בית המשפט בנוגע להיקף המפגשים "הפתוחים" עם עורכי דין, שאושרו לאסירים בטחוניים בשב"ס, מסרה המבקשת, כי במערכת הממוחשבת של שב"ס אין כל מידע בעניין זה. עם זאת הובהר, כי היועצים המשפטיים במחוזות השונים של שב"ס מסרו, כי לא ידוע להם על בקשות או עתירות של אסירים בטחוניים לקיים מפגש "פתוח" עם עורך דינם, אשר הוגשו במהלך השנתיים האחרונות. המבקשת שבה והבהירה, כי ההחלטה לאשר מפגש "פתוח" עם עורך דין, מצויה בסמכותו של מפקד בית הסוהר, כאשר האישור ניתן על יסוד נסיבות חריגות, הנוגעות לעניינו הפרטי של האסיר. תגובת המשיב 12. בתגובה להודעת המבקשת, התייחס בא-כוח המשיב להצעת המבקשת לגבי המפגשים "הפתוחים", וטען כי מדובר בהצעה "מבזה", באשר היא אינה מאפשרת להכין כראוי את המשיב למשפט הזוטא, שבגינו הוגשה, מלכתחילה, עתירתו של המשיב. לגופם של דברים, נטען כי מצבו הנפשי של המשיב, המוגדר כמי שנתון בפוסט טראומה, אינו שנוי במחלוקת. עוד נטען, כי המבקשת לא סיפקה מענה ענייני לשאלת בית המשפט בדבר היקף המפגשים ה"פתוחים", שאושרו על ידי שב"ס לאסירים בטחוניים, בשנים האחרונות. נטען בנוסף, כי עמדתה של המשיבה, לפיה החריג לכללי המפגש "הסגור" שמור, ככלל, לאסירים בעלי מוגבלויות, היא עמדה שעלתה לראשונה במהלך הדיון בבקשה, ואין לה כל בסיס בפקודות הנציבות. אשר למשמעות שיש לייחס לעובדה כי לא הוגשה בקשת רשות ערעור על פסק הדין בעניין מחול, טוען המשיב כי אין לקבל את הסברה של המבקשת בהקשר זה. לדידו של המשיב, המבקשת נוהגת בעמדה בלתי שוויונית, בגישתה לעניין מחול, מצד אחד, ובהתנגדותה הנחרצת לאפשר למשיב לקיים מפגשים "פתוחים" עם עורך דינו, מצד שני. אשר לפגיעה החוקתית בזכות ההיוועצות, טוען המשיב, כי פקודת האסירים הבטחוניים מגבילה את היכולת המעשית ליתן ייעוץ משפטי לאסיר הבטחוני, ופוגעת, שלא כדין ובמידה העולה על הנדרש, בזכותו של האסיר לקבל שירות משפטי אפקטיבי. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בעניינו של המשיב, כך נטען, לאור השלב המתקדם בו מצוי ההליך המשפטי, היינו לקראת עדותו של המשיב במשפט הזוטא, והצפי להכרעה קרובה בעניינו. המשיב הוסיף וטען, כי המגבלה שמטילה הפקודה על זכות ההיוועצות עם עורך הדין, באמצעות הצבת המחיצה, לא נועדה לתכלית ראויה. דברים אלה נאמרים ביתר שאת בעניינו של המשיב, לנוכח נסיבותיו הייחודיות, ובהן: גילו הצעיר; מצבו הנפשי; היקף חומר החקירה בעניינו; העובדה שהוא קיים בעבר מפגשים "פתוחים" עם עורך דינו; ושהוא מקיים, עדיין, מפגשים "פתוחים" עם בני משפחתו מדרגה ראשונה. המשיב הוסיף עוד, כי יישום החלטת בית המשפט המחוזי כלשונה, אינו מעמיד בכל סכנה את שלום הציבור ואת בטחונו. המפגשים ה"פתוחים" בין המשיב לעורך דינו נערכים תחת עיניהם הפקוחה של סוהרים, והשניים (המשיב ועורך דינו) עוברים חיפושים מדוקדקים, לפני ואחרי כל מפגש, כמתחייב מפקודות הנציבות. המסקנה האמורה מתחזקת, לטענת המשיב, נוכח העובדה, כי בעבר התקיימו בינו לבין עורך דינו מפגשים "פתוחים", במשך קרוב לשנה. לאור האמור, התבקשנו על ידי המשיב, ככל שהדבר נוגע למישור החוקתי, לבטל את פקודת האסירים הבטחוניים, שעניינה כללי המפגש של אסיר בטחוני עם עורך דינו, תוך מתן הנחייה לשב"ס לקבוע פקודה אחרת תחתיה, אשר תהלום את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ותשווה את הכללים הנוגעים לאסירים בטחוניים לאלו החלים על עצורים ואסירים פליליים. לחלופין, התבקש בית המשפט לדחות את הבקשה, וככל שתינתן רשות ערעור, לדחות את הערעור לגופם של דברים, תוך הותרת החלטתו של בית משפט קמא על כנה. דיון והכרעה 13. הלכה מושרשת היא כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אשר דן בעתירת אסיר, שמורה למקרים חריגים, בהם מעוררת הבקשה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או סוגייה משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (רע"ב 4879/17 טורק נ' שרות בתי הסוהר (21.6.2017); רע"ב 4115/16 אביטן נ' מדינת ישראל -שירות בתי הסוהר (28.11.2016); רע"ב 1402/16 שיך נ' מדינת ישראל (21.3.2016)). סבורני, כי במקרה דנן, אף שהבקשה שלפנינו נוגעת לעניינו הפרטי של המשיב, הרי שהיא מעוררת שאלה עקרונית, בעלת חשיבות רחבה. שאלה זו נוגעת לכללי המפגש "הסגור", בהקשר למפגשים של אסירים ועצורים בטחוניים עם עורכי דינם, ובאשר להיקף שיקול הדעת המוקנה לשב"ס, לסטות מכללים אלה. בנסיבות אלה, ולנוכח הקשיים המשפטיים העולים, לטעמי, מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, כפי שיובהר להלן, דעתי היא כי יש ליתן למבקשת רשות לערער על החלטת בית משפט קמא, לבית משפט זה. 14. בהמשך לעמדתי, כי יש ליתן למבקשת רשות ערעור, ולדון בבקשה כבערעור, אקדים את המאוחר, ואציין כי לדידי, דינו של הערעור להתקבל. סבורני, כי בית משפט קמא טעה שעה שהחליט להתערב בשיקול דעתו של מפקד בית הסוהר "איילון", ובעמדתו של נציב שב"ס שתמך בהחלטה זו, ולאשר למשיב לקיים מספר מפגשים "פתוחים" עם עורך דינו. כפי שיובהר להלן, אינני שותף לדעתו של בית משפט קמא, לפיה נסיבותיו של המשיב מצדיקות חריגה מכללי המפגש "הסגור", בין עורך הדין ללקוחו – העצור הבטחוני. מסקנתי היא, אפוא, כי יש לבטל את החלטת בית משפט קמא ולהשיב את החלטת מפקד בית הסוהר בעניינו של המשיב, על כנה. 15. כאמור, ברירת המחדל, כעולה מפקודת האסירים הבטחוניים ומפקודת עורכי הדין, בכל הנוגע למתכונת קיומו של מפגש בין עורך דין לאסיר בטחוני (ובמונח "אסיר בטחוני" כוונתי, מעתה ואילך, גם לעצור בטחוני), היא כי מפגש מעין זה ייערך מאחורי מחיצה. הרציונל למגבלה זו, נעוץ בסיכון הנשקף מקבוצת האסירים הבטחוניים לפגיעה בבטחונו ובשלומו של הציבור, בצד הפגיעה האפשרית בדרך ניהולו התקין של מתקן הכליאה. סיכון זה עולה מעצם טיבם ומהותם של המעשים בהם נחשדו, הואשמו, או הורשעו האסירים הבטחוניים. לא למותר הוא להזכיר, בהקשר זה, כי על קבוצה זו מוטלות מגבלות שונות, במהלך תקופת כליאתם, שאינן חלות על קבוצת האסירים הפליליים. ראו, בהקשר זה, את דברי הנשיאה מ' נאור בדנג"ץ 204/13 צלאח נ' שרות בתי הסוהר, בפסקה 14 (14.4.2015): "על קבוצת האסירים הביטחוניים נמנים אסירים שהורשעו לרוב בעבירות חמורות, אשר בוצעו ממניעים אידיאולוגיים. לגבי אסירים אלה קיים חשש כי יבקשו לחזור ולבצע עבירות דומות, הן במהלך תקופת מאסרם, הן לאחריה. כמו כן, בשל השתייכותם של רבים מאסירים אלה לארגונים בלתי חוקיים, קיים חשש כי ייעשו ניסיונות מצדם ליצור קשר עם ארגונים אלה במהלך תקופת המאסר. נוכח האמור, הכיר בית משפט זה בכך שמאפייניהם של אסירים ביטחוניים עשויים להצדיק הבדלים בתנאי מאסרם, בהשוואה לאסירים אחרים" (ראו גם, רע"ב 6956/09 יונס נ' שירות בתי הסוהר (7.10.2010) (להלן: עניין יונס); עע"א 4714/04 עמיר נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נט(6) 145 (2005); עע"א 1076/95 מדינת ישראל נ' קונטאר, פ"ד נ(4) 492 (1996); בג"ץ 221/80 דרויש נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לה(1) 536 (1980)). רציונל זה עולה גם מסעיף 1ב לפקודת האסירים הבטחוניים: "ככלל, באסירים השפוטים או עצורים בגין עבירות נגד ביטחון המדינה, קיים פוטנציאל ממשי לסיכון ביטחון המדינה בכלל ולסיכון הסדר והמשמעת בבתי הסוהר בפרט, וזאת לאור טיבה, מהותה ונסיבותיה של העבירה שביצעו או שבביצועה הם חשודים; עברם, מניעיהם ומעורבותם בפעולות נגד ביטחון המדינה. רובם של אסירים אלה, הינם בעלי זיקה לארגוני טרור. קשר זה טומן בחובו סכנות מיוחדות הן לסדר ולמשמעת בבית הסוהר והן לביטחון המדינה. הסיכון הביטחוני הצפוי מהאסירים הביטחוניים, מחייב כליאתם בנפרד מאסירים פליליים והטלת מגבלות מיוחדות עליהם בכל הנוגע לקשר עם החוץ, ובכלל זה בנושאים של חופשות, ביקורים, שיחות טלפון, והתייחדות" (ההדגשות שלי – א.ש.). בשולי הדברים, מן הראוי להזכיר את סעיף 4ב לפקודת האסירים הבטחוניים, בו נקבע, כי ההגבלות שהוטלו בפקודות שב"ס על אסירים בטחוניים לא יחולו, אם נתקיימו לגבי האסיר שני תנאים מצטברים שעיקרם, העדר חברות בארגון עוין; וחוות דעת בטחונית הקובעת, כי לא נשקפת מהאסיר סכנה לבטחון המדינה, אם לא יוטלו מגבלות מיוחדות עליו. 16. משום המסוכנות האינהרנטית הגלומה באסיר הבטחוני, קיים חשש כי מפגש "פתוח" בין עורך דין לאסיר מעין זה, יגביר את הסיכון להעברת מידע, מסרים, וחפצים אסורים אל בית הסוהר וממנו, אף שלא ברצונו של עורך הדין, ומכאן הצורך בקיומה של מחיצה, בעת המפגש בינו לבין האסיר. יצוין, כי חשש זה קיים בכל מפגש של אסיר בטחוני עם אדם מן החוץ, ולא רק עם עורך דינו, ולפיכך קובע סעיף 17ז(1) לפקודת האסירים הבטחוניים, כי ביקורים של אסיר בטחוני יתקיימו "כאשר מחיצה שקופה מונעת באופן מוחלט כל אפשרות העברת חפצים בין האסיר והמבקר". ואולם, בהתאם לסעיף 17ז(2) לפקודת האסירים הבטחוניים רשאי מפקד המחוז, בנסיבות מסויימות, לסטות מן הכלל ולאשר ביקורים של אסיר בטחוני, ללא מחיצה. 17. נחזור, אפוא, לענייננו. ההחלטה לחרוג מן הכלל, ולאשר מפגש "פתוח" בין עורך הדין לאסיר הבטחוני נתונה, כאמור, לשיקול דעתו של מפקד בית הסוהר. אין צריך לומר, כי שיקול דעתו של מפקד הכלא, כמו גם שיקול דעתו של כל גורם מקצועי אחר בשב"ס, הוא, ככלל, שיקול דעת רחב. הלכה מושרשת היא, כי בית המשפט אינו בא בנעליה של הרשות המנהלית, ובמקרה דנן של מפקד בית הסוהר, ולא יטה להתערב בשיקול דעתה, אלא במקרים חריגים בהם נפל פגם בהחלטתה, כגון: כאשר ההחלטה נתקבלה בשרירות, בחוסר תום לב, או תוך חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (רע"ב 7588/16 רוזנשטיין נ' שירות בתי הסוהר (24.4.2017); רע"ב 8326/16 וידובסקי נ' שירות בתי הסוהר (1.1.2017); רע"ב 509/15 נחושתן נ' שירות בתי הסוהר (12.4.2015); רע"ב 2416/05 פלוני ז"ל נ' שרות בתי הסוהר, פ"ד סב(3) 13 (2007)). החלטת גורמי שב"ס, המפעילים את סמכותם המקצועית, תימצא במתחם הסבירות ככל שההחלטה התקבלה לאחר בחינת השיקולים הרלוונטיים לעניינו של האסיר, ותוך עריכת איזון ראוי ביניהם (בג"ץ 4386/16 טספהיוט מדיו נ' נציבות בתי הסוהר (13.6.2017); רע"ב 5436/15 אסור נ' משטרת ישראל/ שב"ס (15.3.2016); רע"ב 2410/93 מדינת ישראל נ' לוי (02.08.1993); דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך ב 725 (2010)). על סמכותו המקצועית של שב"ס, ועל הביקורת השיפוטית הזהירה שיש להפעיל בהקשר להחלטות הגורמים המוסמכים הפועלים מטעמו, מן הראוי להפנות לדבריו של השופט י' זמיר בעע"א 7440/97 מדינת ישראל נ' גולן, פ"ד נב(1) 1, 7-6 (1998): "[...] קיים הבדל בין רשות מינהלית רגילה המוסמכת, למשל, לתת רישיון או מענק או לבטלם, לבין נציב שירות בתי הסוהר או מנהל בית סוהר. ההבדל קיים, קודם כול, במהותה של הסמכות ובהיקפה. הסמכות לנהל בית סוהר מקנה בידי הנציב, או בידי מנהל בית הסוהר, שליטה על חיי האסיר כל יום, כל שעה, מבוקר עד בוקר, בכל אשר יעשה, בתנאי חיים קשים המחייבים משמעת חמורה [...] לרשות מינהלית רגילה יש סמכות נקודתית, לעניין מסוים, בתנאים מסוימים, ואילו לנציב בתי הסוהר או למנהל בית סוהר יש סמכות גורפת ונמשכת. ניהול בית סוהר הוא תפקיד מורכב מאוד [...] ההבדל במהות הסמכות ובהיקפה צריך להתבטא גם במהותה ובהיקפה של הביקורת השיפוטית על הפעלת הסמכות [...] מצד אחד, בגלל התלות הגדולה של אסירים בסוהרים, ומחמת החשש מפני שימוש לרעה בכוח שבידי הסוהרים [...] יש צורך כפול ומכופל בביקורת של בית-המשפט על שירות בתי הסוהר [...] אולם, מצד אחר, בתי-המשפט צריכים להיזהר מפני מעורבות-יתר בניהול בתי הסוהר. בניהול בית סוהר, יותר מאשר בהפעלת סמכויות אחרות, דבר קשור לדבר, אסיר מתחכך באסיר, והחלטה במקרה אחד, תוך סטייה מן הכלל, עלולה להשליך על מקרים רבים. אכן, בית-המשפט אינו רואה לפניו אלא אסיר אחד בעניין אחד, והוא חייב לשקול עניין זה, לא רק מן הבחינה המשפטית, אלא גם מן הבחינה האנושית. עם זאת, בית-המשפט, כשהוא מקבל החלטה נקודתית, חייב לבחון גם את התמונה הכללית, ככל שהוא יכול, ולשקול את ההשלכות הצפויות של ההחלטה במקרים אחרים [...] מהות הסמכות של ניהול בית סוהר, משום שהיא מורכבת כל כך, מחייבת את בית-המשפט בזהירות רבה, שלא יצמצם את מיתחם הסבירות של שירות בתי הסוהר באופן שימנע ניהול תקין של בית הסוהר" (ראו, לעניין זה, גם רע"ב 8020/09 אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר (26.7.2010); עניין יונס). 18. לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, הגעתי למסקנה כי דין ערעורה של המדינה להתקבל, מאחר שלטעמי, החלטתו של בית משפט קמא אינה יכולה לעמוד, כפי שאפרט מיד בסמוך. אקדים ואומר, כי בדיון שנערך בבית משפט קמא בנושא המחיצה, הצביע בא כוח המשיב על היקפו הרב של חומר הראיות בעניינו של מרשו ועל הקושי להכינו כראוי לקראת עדותו במשפט הזוטא, ככל שהמפגשים ביניהם ייערכו מאחורי מחיצה. בית משפט קמא קבע בהחלטתו, ובצדק רב, כי טיעונים אלו אינם מהווים נסיבה חריגה, המצדיקה התערבות בהחלטת מפקד בית הסוהר בעניינו של המשיב. רצונו של עצור בטחוני, אשר משפטו מתנהל בעודו נתון במעצר, להתכונן כראוי למשפטו הוא מובן, אך הקושי, הנעוץ בקיומה של מחיצה, משותף לכלל העצורים הבטחוניים, והמשיב אינו בגדר חריג, בהקשר זה. לפיכך, אינני סבור כי היקפו הרב של החומר מצדיק חריגה מכללי המפגש "הסגור", אשר נקבעו בפקודות הנציבות השונות. אוסיף עוד, כי רשמנו לפנינו את דברי המבקשת, לפיהם אין מדובר במקרה דנן בהיקף חריג של חומר, וגם מטעם זה יש להסיר טענה זו מעל שולחננו. הגם שבית משפט קמא לא מצא, כאמור, בהיקף החומר המשפטי, בעניינו של המשיב, משום נסיבה חריגה, המצדיקה את הסרת המחיצה, הוא סמך את ידיו, בהחלטתו לקבל את העתירה, על כך ששב"ס אישר בעבר למשיב "ודומה שרק לו [...] מפגשים פתוחים חלקיים", עם בני משפחתו. לשיטת בית משפט קמא, התנהלות זו של שב"ס מעידה על כי יש מקום להחריג את המשיב מכלל העצורים הבטחוניים, ועובדה זו מצדיקה מתן אישור למפגשים "פתוחים", ספורים אמנם, בין המשיב לבין עורך דינו. איני שותף לעמדתו זו של בית משפט קמא. 19. ראשית, וכפי שהבהירה המבקשת בטיעוניה לפנינו, ובניגוד להנחתו של בית משפט קמא, העובדה שאושר למשיב להפגש עם בני משפחתו באופן "פתוח", אינה ייחודית רק לו. סעיף 17ז(1) לפקודת האסירים הבטחוניים קובע, אמנם, כי, ככלל, ביקורים של אסירים בטחוניים יתקיימו מאחורי מחיצה שקופה, ואולם סעיף 17ז(2) מאפשר לחרוג מהכלל האמור, בנסיבות המפורטות בו. בהקשר זה, נפנה לסעיף 17ז(2)(ג), שהוא סעיף כללי, המעגן את האפשרות לביקורו של האסיר ללא מחיצה, וזאת מ"טעמים מיוחדים אחרים שיירשמו". מעבר לכך, יש להזכיר גם את סעיף 17ז(4), המאפשר לאסירים בטחוניים, שלהם ילדים קטינים מתחת לגיל 8 שנים, להפגש עימם, ללא מחיצה, במהלך 10 הדקות האחרונות של הביקור. לדברי המבקשת, על פי הנתונים שהתקבלו משב"ס, הרי שמתחילת שנת 2016 אושרו ביקורי משפחה "פתוחים" לארבעה עצורים בטחוניים נוספים, בהם קטין אחד המוחזק בבית סוהר "אופק". הנה כי כן, בית משפט קמא לא דק פורתא, בקובעו כי המשיב הינו העצור היחיד, שלו אישר שב"ס ביקורי משפחה "פתוחים", בין כתלי הכלא. יתר על כן, לטעמי נפלה טעות בהיסק הלוגי שעשה בית משפט קמא, בסברתו כי מעצם מתן האישור לביקורים המשפחתיים ה"פתוחים", יש לגזור בהכרח, את ההיתר לקיומו של מפגש עם עורך הדין, באותה מתכונת. לנוכח ההבדלים המהותיים בין מפגשיו של אסיר בטחוני עם בני משפחתו לבין המפגשים עם עורך דינו, לא ניתן, לטעמי, להגיע למסקנה אליה הגיע בית משפט קמא. תכליתו של מפגש האסיר עם בני משפחתו היא, בראש ובראשונה, שמירה על הקשר המשפחתי, כאשר המגע הפיזי בין בני המשפחה הוא חיוני להשגת תכלית זו. משום כך, פקודת האסירים הבטחוניים מאפשרת לאסיר הבטחוני, באופן מפורש, מגע פיזי, מוגבל ככל שיהיה, עם ילדיו הקטינים, ובנוסף פורטו נסיבות אחרות, בגינן ניתן לאפשר לאסיר הבטחוני ביקור של בן משפחה מקרבה ראשונה, ללא מחיצה. לעומת זאת, מטרת המפגשים בין העצור לבין עורך דינו היא מתן שירות מקצועי, אותו ניתן להעניק, ככלל, גם מאחורי מחיצה שקופה. אכן, פקודות הנציבות אינן מפרטות את החריגים להצבת מגבלה זו, אך הן מקנות למפקד בית הסוהר את שיקול הדעת להסיר את המגבלה, בנסיבות חריגות. הבדל נוסף, הנובע מתכלית המפגש בין האסיר הבטחוני לבין סנגורו, נעוץ בכך שסוהר אינו יכול להמצא בטווח שמיעה בין האסיר לעורך דינו. לעומת זאת, במפגש של האסיר עם בני משפחתו, ניצב סוהר בטווח ראייה ושמיעה, מהצדדים למפגש. זאת ועוד אחרת. בעוד שביקור של אסיר בטחוני על ידי בני משפחתו ניתן לזמן קצר וקצוב מראש (סעיף 17 ב(1) לפקודת האסירים הבטחוניים קובע, כי עצור בטחוני זכאי לביקור משפחתי של חצי שעה, וסעיף 17ח קובע, כי ביקור של "אסיר שפוט" יימשך 45 דקות), הרי שביקורו של עורך הדין, שמטרתו להעניק שירות מקצועי לאסיר, אינו מוגבל בזמן. בהתאם לכך, גם בית המשפט המחוזי לא ראה להגביל את משך ארבעת המפגשים הפתוחים, אותם אישר למשיב, במסגרת החלטתו. הנה כי כן, לנוכח חסיון עורך-דין לקוח, העומד ביסוד השירות המקצועי שמעניק עורך הדין ללקוחו, מפגשיו של אסיר בטחוני עם עורך דינו מפוקחים על ידי גורמי השב"ס, באופן פחות נוקשה, ממפגשים של האסיר עם בני משפחתו. משכך, לא ניתן להקיש מהעובדה שלמשיב אושרו ביקורים "פתוחים" עם בני משפחתו, לעניין מתכונת המפגשים עם עורך דינו, כפי שעשה בית משפט קמא. מן הראוי להזכיר, בהקשר זה, כי רק חלק מביקורי בני משפחתו של המשיב היו "פתוחים", כך שגם מטעם זה אין ללמוד גזירה שווה מביקורי המשפחה למפגשים המקצועיים עם עורך הדין. 20. למעלה מן הדרוש, ראיתי להוסיף כי לא מצאתי בטעמים האחרים, אותם נמנע המשיב מלפרט בפני הערכאה הדיונית, אך בחר להעלותם בפנינו, בכדי להביא לשינוי עמדתי, לפיה יש להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. כך, אין בעובדה שאושרו למשיב, עת היה קטין, מספר מפגשים "פתוחים" עם עורך דינו, שעה שהיה עצור בבית סוהר "אופק", בכדי לחייב את שב"ס להמשיך ולאשר מפגשים במתכונת זו. כפי שהובהר על ידי המבקשת, המשיב אכן זכה למספר מפגשים "פתוחים" עם עורך דינו בבית סוהר "אופק", אך זאת מהטעם הפשוט שבאותה תקופה לא היו בנמצא מחיצות מסוג זה באותו מתקן כליאה, כך שלא ניתן היה לקיים את הוראות הפקודה. ואם תאמר כי עצם קטינותו של המשיב היא זו שהצדיקה את קיום המפגשים "הפתוחים" בבית סוהר "אופק", הרי שנסיבה זו כבר אינה רלוונטית, משהמשיב בגר. עוד אוסיף, כי גילו הצעיר של המשיב (אף שאינו קטין עוד) ומצבו הנפשי, אינם מצדיקים התערבות בשיקול דעתו של מפקד בית הסוהר, באשר למתכונת מפגשיו של המשיב עם עורך דינו. הגם שנתונים אלו עשויים להיות רלוונטיים בהקשר לביקורים "פתוחים" של המשיב עם בני משפחתו, אינני רואה להם כל רלוונטיות, ככל שמדובר באסיר בטחוני הנפגש עם עורך דינו. יצוין עוד, כי מהדו"ח הפסיכיאטרי בעניינו של המשיב, מיום 13.6.2017, עולה כי מצבו הנפשי יציב, וזו המסקנה העולה מעיון בהחלטות שניתנו בהליכי הארכת מעצרו של המשיב (ראו למשל, בש"פ 3675/17 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 18 (23.5.2017)). 21. במהלך הדיון, הגיש בא כוח המשיב את פסק הדין שניתן בעת"א (נצ') 3455-04-13 אברהים נ' משטרת ישראל (17.5.2013) (להלן: עניין אברהים), אך נראה כי פסק דין זה אינו מסייע לקבלת עמדתו של המשיב, ואפשר שההפך הוא הנכון. אכן, מדובר בעניין אברהים, בעצור בטחוני, אך הלה סבל מלקויות דיבור שונות, שבעטיין הוא נזקק למתורגמן, על מנת לתקשר עם עורך דינו. בנסיבות אלו, אישרו גורמי שב"ס, מפגש בן 5 שעות עם בא כוחו, ללא מחיצה, ובמסגרת פסק הדין הורה בית המשפט על קיום מפגש נוסף, זהה בתנאיו. אין אלו נסיבותיו של המשיב שלפנינו, שכן הוא אינו לוקה, למרבה השמחה, באותן לקויות פיזיות, אשר הגבילו את העותר בעניין איברהים מלקיים את המפגש עם עורך דינו, כשמחיצה ניצבת ביניהם. 22. טעם נוסף לקבלת הערעור, ולהתערבות בהחלטתו של בית משפט קמא, נעוץ בנימוק אחר, שהביא את בית המשפט המחוזי לקבל את עתירתו של המשיב. בית המשפט ציין בהחלטתו, כי שב"ס לא הציג בפניו נתונים המעידים על מסוכנותו הקונקרטית של המשיב, העשויה לבוא לידי ביטוי במפגש "פתוח" עם עורך דינו. בית משפט קמא הוסיף, בהקשר זה, כי "לא ראיתי מה תרבה המסוכנות הנשקפת מהעותר שעה שייפגש עם בא כוחו בגדר ביקור פתוח. בהשוואה לזו הנשקפת מהעותר בעת שנפגש עם בני משפחתו במסגרת ביקור פתוח". סבורני, כי בית משפט קמא טעה בעצם הצבת הדרישה להציג נתונים בדבר מסוכנותו הקונקרטית של המשיב, כתנאי לדחיית עתירתו. באופן זה, וללא הנמקה ראויה, התעלם בית המשפט המחוזי מחזקת המסוכנות, העומדת ביסוד ההסדרים הייחודים, החלים על אסירים בטחוניים בפקודות הנציבות השונות (ראו, לעניין זה פסקאות 15 ו-16 לעיל, והפסיקה המאוזכרת שם). שהרי, מכוח חזקה זו נקבע הכלל לפיו מפגש של אסירים בטחוניים עם עורכי דינם יערך מאחורי מחיצה, וזאת בניגוד לברירת המחדל ההפוכה, אשר חלה במקרה של אסירים פליליים (ראו סעיף 21ד לפקודת עורכי הדין). אינני סבור, כי בכל מקרה שבו מדובר באסיר בטחוני, המבקש להיפגש עם עורך דינו, על שב"ס לבדוק ולהציג נתונים בפני בית המשפט, לפיהם קיימת מסוכנות קונקרטית לגבי אותו אסיר, על מנת שהמגבלה, בדבר קיומו של מפגש "סגור" עם עורך דינו, תעמוד בתוקפה. דומה, כי מדובר בנטל שאינו מתבקש מלשונן ומרוחן של הפקודות הרלוונטיות, והוא אינו נדרש אף בעניינו של המשיב. 23. ומכאן אעבור לדון בקצרה בטיעונים החוקתיים, שהעלה המשיב במהלך הדיון בבקשה, ובהמשך במסגרת תגובתו להודעת המבקשת. הטענה המרכזית, בהקשר זה, היא כי ההגבלה על קיום מפגש אסיר בטחוני עם עורך דינו, בדמות הצבת מחיצה שקופה, פוגעת בזכות ההיוועצות, ואינה עולה בקנה אחד עם פסקת ההגבלה, אשר נקבעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יש להזכיר תחילה, כי טענות מסוג זה כלל לא הועלו על ידי המשיב בפני בית משפט קמא, וממילא בית המשפט לא נדרש להכריע בהן. טיעוניו של המשיב בהקשר זה, הועלו, לראשונה, במסגרת הדיון בבקשת המבקשת, ועו"ד קידר אישר כי טיעונים אלה מבוססים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין מחול, אף שפסק דין זה ניתן זמן רב, קודם להגשת עתירתו של המשיב. בנסיבות אלה, אינני רואה מקום לדון בהרחבה בסוגייה זו, אשר לא לובנה די צורכה במסגרת הערעור שלפנינו. אסתפק, אפוא, בדברים קצרים, שאינם אמורים למצות את הסוגייה על כל צדדיה. 24. ספק רב בעיניי, אם אכן מדובר בפגיעה בזכות ההיוועצות עם עורך הדין, עקב קיומו של מפגש בין האסיר הבטחוני לעורך דינו, מאחורי מחיצה שקופה. בנסיבות אלה, ולמרות אי הנוחות, האסיר יכול לשוחח בחופשיות עם עורך דינו, מבלי ששיחתם תהיה נתונה להאזנה, ומבלי שמופעל עליהם לחץ זמן. המחיצה השקופה מאפשרת קשר עין בין הכלוא לעורך דינו, והשניים יכולים להחליף ביניהם מסמכים, הגם שבאמצעות סוהר, הנמצא במרחק ראייה מהם. נוסיף עוד, כי במקרה המונח לפנינו רשאי עורך הדין, כפי שהוצע והוסכם על ידי המבקשת, להעביר למשיב, טרם תחילת המפגש, העתק של המסמכים הרלוונטיים בעניינו, כך שהשניים יוכלו לעיין באותו מסמך, במקביל. מוכן אני להסכים כי נוחות המפגש נפגעת במידה מסויימת, בשל קיומה של המחיצה. מקובל עליי, כי קל ונוח יותר לערוך את המפגש, כאשר עורך הדין יושב לצידו של האסיר או מעבר לשולחן, מבלי שמחיצה תפריד ביניהם. ואולם, יש לזכור כי אין עסקינן בפגישת ייעוץ משפטי במשרדו של עורך הדין, המתקיימת במהלך העניינים הרגיל. המדובר באסיר בטחוני, כמו המשיב, המואשם בביצוע עבירות בטחוניות, ומכאן שהוא כפוף למגבלות הנובעות מטיבן ומהותן של העבירות, כפי שפורט לעיל. בפסק הדין בעניין מחול, עליו תולה המשיב את יהבו, לא נדון ההבדל בין הפגיעה המהותית בזכות ההיוועצות לבין הפגיעה בנוחות המפגש, כאשר בית המשפט המחוזי יצא מתוך הנחה, ש"העיון יחדיו במסמכים איננו מתאפשר" (עמוד 3, ש' 25), וזאת משום קיומה של המחיצה. אין צריך לומר, כי הנחה זו אינה בהכרח נכונה, כפי שהובהר לעיל. עוד אוסיף, כי לאחר פסק הדין בעניין מחול, ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בעת"א 40905-01-11 אבו מוסטפא (אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר (31.7.2011) שם התייחס בית המשפט, בין היתר, לפסק הדין בעניין מחול וקבע, כי הצבת מחיצה שקופה אינה פוגעת, ככלל, בזכות ההיוועצות בין עורך הדין ללקוחו. בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין, נדחתה על ידי בית משפט זה (רע"ב 2271/11 איברהים אבו מוסטפא נ' שירות בתי הסוהר (13.6.2012)). 25. סיכומם של דברים, סבורני כי בית משפט קמא טעה כשהשתית את החלטתו, לאשר קיומם של מספר מפגשים "פתוחים" בין המשיב לבין עורך דינו, על כך שאושרו למשיב ביקורים "פתוחים" עם בני משפחתו. כמו כן, טעה בית משפט קמא משדרש משב"ס להציג בפניו נתונים קונקרטיים בדבר מסוכנותו של המשיב, ככל שיתקיים מפגש "פתוח" עם עורך דינו, כתנאי לדחיית העתירה. זאת, למרות קיומה של חזקת מסוכנות, הקיימת בהקשר לקבוצת האסירים הבטחוניים, עליה נמנה גם המשיב. התוצאה היא שהחלטתו של בית משפט קמא אינה יכולה לעמוד, כפי שהובהר לעיל. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שבית משפט קמא לא הצביע על פגם כלשהו שנפל בהחלטת מפקד הכלא בעניינו של המשיב, ולא קבע דבר וחצי דבר לעניין חוסר סבירותה של ההחלטה, באופן אשר עשוי להצדיק התערבות בשיקול דעתו הרחב של מפקד בית הסוהר. עוד יש להוסיף, כי הותרת החלטתו של בית המשפט המחוזי על כנה עשויה, כנטען על ידי המבקשת, לעורר טענות של אפליה פסולה, מצד עצורים בטחוניים בני מיעוטים, המבקשים להפגש עם עורכי דינם במתכונת "פתוחה", לעומת עצורים בטחוניים יהודים. יש להדגיש בנוסף, כי שותפו של המשיב לכתב האישום העיד במשפט הזוטא שהתקיים בעניינו, כאשר מפגשיו עם עורך דינו נערכו מאחורי מחיצה, כפי שמורה פקודת האסירים הבטחוניים. 26. לאור האמור לעיל, ולוּ תשמע דעתי, תינתן על ידינו רשות ערעור, והערעור יתקבל לגופו, תוך ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי. עם זאת, הנני מניח כי, למרות קבלת ערעורה, המבקשת לא תחזור בה מהסכמתה ותתיר למשיב "לקיים מפגש פתוח אחד בן שעתיים עם עורך דינו (או לחילופין שני מפגשים כל אחד למשך שעה)", כפי שהציעה בהודעתה לבית המשפט. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. אני מצטרפת לפסק דינו של חברי השופט א' שהם, ומבקשת להוסיף מספר הערות הבהרה קצרות. 2. אכן, התייעצות של חשוד או נאשם בעורך דין באופן בלתי אמצעי, וללא הפרדה של חלון זכוכית, היא אופטימלית מנקודת המבט של הלקוח ועורך דינו. לכן, קשה להלום אימוצה של פרקטיקה כזו ככלל הרגיל. אולם, מסוכנותו של האסיר או העציר עשויה להצדיק קיומה של הפרדה בינו לבין עורך-דינו, תוך הבטחת האפשרות של שניהם לעיין בו זמנית במסמכים. חזקת מסוכנות כזו קיימת בעניינם של האסירים הביטחוניים. כמובן, הנוהל מכיר באפשרות של חריגים, והכרה זו היא חשובה על מנת להבטיח הימנעות מפגיעה באפקטיביות של ההיוועצות במקרה נתון. 3. כחברי השופט שהם אף אני סבורה כי ההליך שבפנינו לא היה מסגרת מתאימה לדיון בנושא במישור החוקתי, משהטענה בעניין זה לא הועלתה בשלב קודם. בנסיבות אלה, די בכך שנאמר – גם אם למעלה מן הצורך – כי אפילו מפגש עם עורך דין מבעד לחלון זכוכית כרוכה בפגיעה בזכות ההיוועצות, הרי שלא נובעת מכך בהכרח המסקנה שפגיעה זו אינה חוקתית. מאחר שמדובר במגבלה שנקבעה בשם תכלית ראויה, הרי שהתשובה לשאלת החוקתיות תלויה בעמידה בדרישת המידתיות, עניין שלא זכה לדיון של ממש. אסתפק אפוא בכך שאציין כי קביעת חריגים לכלל היא ודאי מרכיב חשוב לצורך בדיקת העמידה בדרישה זו. 4. בשולי הדברים אעיר, כי פסקי דין שבהם נדונה הפרקטיקה של היוועצות בעורך דין מבעד למחיצת זכוכית בשיטות משפט אחרות נדרשו לא אחת להפרות נוספות שהיו כרוכות בכך, בעיקר העדר שמירה על סוד שיחם של האסיר ועורך דינו או העדר יכולת לבחון חומרים כתובים באופן בלתי אמצעי (ראו למשל: App. 23393/05 Castravet v. Moldova (2007)). אין צריך לומר שאין אלה הם פני הדברים בענייננו. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏ח' באב התשע"ז (‏31.7.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17045880_I05.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il