מוחמד גב'ר נ. פרקליט מחוז ירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 4586/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4586/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת י' וילנר העותר: מוחמד גב'ר נ ג ד המשיבים: 1. פרקליט מחוז ירושלים 2. חסיין עותמן עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד איתן פלג בשם המשיב 1: עו"ד ענת גולדשטין בשם המשיב 2: עו"ד עידן בוטבול ועו"ד אריאל עטרי פסק-דין השופט י' עמית: עניינה של העתירה בבקשת העותר להורות למשיב 1 (להלן: פרקליט המחוז) כי יתקן את כתב האישום שהגיש כנגד המשיב 2 (להלן: המשיב), כך שבמקום להאשימו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), יואשם המשיב בעבירת רצח לפי אחד הסעיפים 300(א)(3)-(4) לחוק. רקע ותשתית עובדתית 1. העותר הוא אביו של המנוח מחמוד ג'בר ז"ל (להלן: המנוח). המנוח מצא את מותו לאחר שהמשיב ירה בו במהלך אירוע תקיפה שהתרחש מול ביתו בכפר אבו גוש. איני רואה לחזור ולפרט את התשתית העובדתית של האירוע הטרגי, ואסתפק בהפניה להחלטתי בבש"פ 2261/18 מיום 30.3.2018, בה הוריתי על מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני, בכפוף לתנאים מגבילים, וזאת עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו (להלן: החלטת המעצר). בתמצית, ביום 29.12.2017 הוגש כתב אישום כנגד המשיב, שני אחיו ודודם. המשיב הואשם בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק; עבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין ועבירת החזקה ונשיאת נשק לפי סעיף 144(א) ו-(ב) לחוק. על-פי העובדות המתוארות בכתב האישום, הארבעה קשרו קשר לתקוף את מרואן ג'בר (להלן: המתלונן) ולגרום לו חבלה, וזאת על רקע החשד כי המתלונן פגע ברכוש בני משפחתם. הארבעה התכנסו מספר שעות לפני קרות האירוע בחדר מוסך ביתי שבבעלות המשיב. בסמוך לשעה 00:20 ביום 13.11.2017, נסעו הארבעה, יחד עם אדם אחר שזהותו אינה ידועה (להלן: האחר), למספרה מתחת לבית משפחת ג'בר – שם שוכן ביתו של המנוח. המתלונן שהה במספרה עם שני בניו של המנוח. לאחר שהגיעו לבית משפחת ג'בר, ירד המשיב, שני אחיו והאחר, כשהם רעולי פנים, במטרה לתקוף את המתלונן. דודם שהסיע אותם ברכבו הסתלק מן המקום. המשיב נשא אקדח בידו, ושני האחים האחרים הצטיידו באלות. הארבעה החלו מכים במתלונן באמצעות האלות. שני בניו של המנוח ששהו יחדיו עם המתלונן, נמלטו. לאחר הימלטם, המשיב ירה ירייה אחת באוויר. בעקבות הרעש, המנוח ירד מביתו כדי לברר מה מתרחש. או-אז, הוא נתקל במשיב. המנוח ניסה לאחוז את ידי המשיב, ובתוך כך האחרון הרים את ידו האוחזת באקדח וירה בפניו והרגו. 2. פרקליטות המחוז מצאה כי התשתית הראייתית אינה מאפשרת העמדה לדין בעבירת רצח, בעוד לגישת העותר היה מקום להעמיד לדין את המשיב בעבירת הרצח בהתאם לסעיף 300(א)(3): "גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה" או בהתאם לחלופה שבסעיף 300(א)(4) לפיה: "גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש". מכאן העתירה שבפנינו. טענות הצדדים 3. העותר אינו חולק על השתלשלות העובדות המתוארת בכתב האישום ביחס למעשה הירי לצורך העתירה. משכך, ומפאת חשיבות הדברים, נביא את החלק הרלוונטי לענייננו מתוך כתב האישום: "14. בשלב זה או בסמוך לכך, בשל הרעש שהקימו הארבעה, התעורר משנתו בעל הבית, מחמוד ג'בר, אביהם של מוחמד ומ' (להלן: המנוח), וביקש לצאת לחצר הבית בכדי לברר מה מתרחש. בסמוך לדלת הכניסה לבית נתקל המנוח במוחמד, אשר ניסה להפציר במנוח שלא לרדת לחצר, תוך שהוא מציין ש"הם הרגו את מרואן", שכן כך סבר לשמע היריה. 15. המנוח לא שעה להפצרותיו של בנו מוחמד ויצא לחצר, שם נתקל בנאשם 1 כשבידו הימנית האקדח. המנוח אחז באמצעות שתי ידיו בשתי ידיו של הנאשם 1 באיזור פרקי כף היד. תוך כדי כך, הרים הנאשם 1 את ידו הימנית האוחזת באקדח וירה לעבר פניו של המנוח". העותר טען כי המשיב פעל בצורה אקטיבית ורצונית. לשיטת העותר, דומה כי המשיב פעל, לכל הפחות, ביסוד נפשי של אדישות כנדרש לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 300 (א)(3) לחוק העונשין. 4. מנגד, המדינה טענה כי דין העתירה להידחות על הסף. הודגש כי ההחלטה מושא העתירה התקבלה לאחר בחינה מעמיקה ומדוקדקת של חומר הראיות ושל הפסיקה בעניין. צוין כי הפרקליטות ליוותה את החקירה המשטרתית, ופרקליט המחוז היה מעורב בתהליך קבלת ההחלטה מחמת המורכבות המשפטית העולה מהתיק. דיון והכרעה 5. לאחר עיון בעתירה על נספחיה ובתגובת המשיבים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות. הלכה ותיקה עמנו כי בית משפט זה אינו נוטה להתערב בהחלטות רשויות התביעה בנושא העמדה לדין, אלא במשורה, במקרים חריגים, מקום בו ההחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני או עלולה לגרום לעיוות דין מהותי. הלכה זו כוחה יפה, אף ביתר עוצמה, מקום בו עסקינן בהחלטה שעניינה 'דיות הראיות'. מכבר הימים נאמר כי שאלת 'דיות הראיות' מסורה, באופן מובהק, בידי רשויות התביעה. רציונל זה נובע מכך כי לגורמי התביעה מצויים הכישורים המקצועיים לבדיקת שאלת התשתית הראייתית לצורך ההעמדה לדין, ובית המשפט אינו מחליף שיקול דעתו בשיקול דעת גורמים אלו (ראו, מבין רבים: בג"ץ 2534/97 ח"כ יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח', פ"ד נא(3) 1, 32-31 (1997); בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 211-208 (2004); בג"ץ 9443/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' פרקליט המדינה, בפסקה 20 (15.8.2017); בג"ץ 2684/12 י"ב בחשוון התנועה לחיזוק הסובלנות בחינוך הדתי נ' היועץ המשפט לממשלה בפסקה נ' (9.12.2015); בג"ץ 626/14 רויטמן נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (14.1.2015); בג"ץ 1019/15 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב פלילי, בפסקה 11 (14.7.2015)). 6. בענייננו: גורמי הפרקליטות בחנו מקרוב את חומר החקירה ולמדו היטב את המסגרת המשפטית ערב קבלת ההחלטה. דומה כי להחלטת הפרקליטות אף ניתן למצוא תימוכין בהחלטת המעצר: "ברי כי ההריגה של המנוח לא הייתה מתוכננת, מה שיכול להסביר מדוע סאמר, שממכוניתו יצאו ארבע הדמויות שחצו את הכביש בדרכם לביתו של המנוח כדי להכות את המתלונן, לא המתין להם עד לסיום משימתם. הארבעה יצאו כדי להכות את המתלונן באלות, ומן הסתם סברו כי לאחר מכן יתאפשר להם להסתלק בניחותא, שעה שהמתלונן מלקק את פצעיו. אלא שהתוכנית השתבשה והמנוח נהרג תוך כדי שהוא נאבק להוציא את האקדח מידי היורה. בכך אין כדי להפחית בחומרתה של העבירה, אשר מבחינה מסוימת אף קרובה לעבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין: "גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה", או לפי סעיף 300(א)(4): "גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש" (שם, בפסקה 19). כאמור, אנשי הפרקליטות ליוו את החקירה המשטרתית; ערכו בדיקה יסודית לתשתית הראייתית בתיק ושקלו את מצב הדברים לכאן ולכאן – העמדה לדין בגין רצח, או בגין עבירת ההריגה; ולבסוף שיתפו את העותר בהחלטתם באמצעות מכתב נהיר ומפורט המשקף את מורכבות ההחלטה ותהליך קבלתה. לא מצאתי כי ההחלטה מושא העתירה בלתי סבירה באופן קיצוני, ואף איני רואה כי נפל פגם כלשהו המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. סיווג המעשה כרצח או כמעשה הריגה, הוא סוגיה הנטועה במגרשם של גורמי התביעה - הם אלה שבוחנים את הראיות, הם שמקבלים את החלטת ההעמדה לדין והם האמונים על ניהול ההליך הפלילי מראשיתו עד סופו (בג"ץ 199/18 בן טובים נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (20.3.2018)). 7. לאור האמור, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ז' באב התשע"ח (‏19.7.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 18045860_E02.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il