שושנה מזוז נ. בית הדין הארצי לעבודה ,ירושלים

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4584/23 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט ח' כבוב העותרת: שושנה מזוז נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים 2. בית הדין האזורי לעבודה באר שבע 3. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אמיר קמינצקי פסק-דין לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי) בעב"ל 38781-12-22 מיום 16.5.2023, ופסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (להלן: בית הדין האזורי) בב"ל 64604-11-21 מיום 17.11.2022, במסגרתם נדחתה תביעת העותרת להכרה בתאונה שעברה כתאונת עבודה. ואלה העובדות הרלוונטיות: העותרת פתחה את דלת רכבה, שחנה בחנייה שבחצר ביתה הפרטי, על מנת לנסוע בו לעבודתה באוניברסיטה. תוך כדי כניסתה אליו, היא סובבה את קרסולה השמאלי ונפלה על רצפת החנייה, ונגרמה לה חבלה בקרסול (להלן: האירוע). העותרת הגישה תביעה למשיב 3, המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), להכרה באירוע כתאונת עבודה, לפי סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק המל"ל). המל"ל דחה את תביעתה וקבע כי נוכח העובדה שהאירוע התרחש בתחום ביתה הפרטי של העותרת, הוא אינו עומד בהגדרת "תאונה עבודה" (להלן: החלטת המל"ל). העותרת הגישה תביעה לבית הדין האזורי נגד החלטת המל"ל ובה טענה, בין היתר, כי בנסיבות העניין יש לפרש את המונח "תאונה" בסעיף 80(1) לחוק המל"ל בהתאם למשמעותו של מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: הפלת"ד). לעמדתה, מכיוון שהיא נפגעה מעצם כניסתה לרכב ולא מרכיב הקשור לחצר הבית שבו הרכב היה מצוי בעת הנפילה, עסקינן ב"תאונת דרכים" לפי הפלת"ד, שיש לראותה כ"תאונת עבודה" גם לפי חוק המל"ל. עוד היא טענה כי הרכב הוא אקס-טריטוריאלי לבית משום שאין הוא מחובר בחיבור קבע לבית, ומשום שהוא מהווה סיכון בדרך לעבודה. משכך, עלייה לרכב לצורך נסיעה לעבודה דינה כדין יציאה לרשות הרבים, ואין נפקות למקום הימצאותו של הרכב. בית הדין האזורי דחה את התביעה. בפסק דינו התבסס בית הדין על פסיקותיו של בית הדין הארצי, וכן על ההלכה שיצאה מבית משפט זה בבג"ץ 4197/97 ויסמן נ' בית הדין הארצי לעבודה (15.6.1998), לפיה יש להכיר בתאונת עבודה ב"נסיבות שבהן אירעה התאונה במקום שכבר חדל להיות רשות היחיד של [המבוטח]" (פסקה 2). נקבע, כי העותרת שהתה במעונה בעת התרחשות האירוע, ועל כן אין לראות בו משום תאונת עבודה בהתאם לסעיף 80(1) לחוק המל"ל. כמו כן, נקבע כי אין בסיווגו של האירוע כתאונת דרכים לפי הפלת"ד כדי להשליך על הגדרתו לפי חוק המל"ל, מכיוון שמדובר בשתי הוראות חוק שתכליתן שונה. העותרת ערערה על פסק הדין לבית הדין הארצי, אשר דחה את הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי. בית הדין הארצי הוסיף, בין היתר, כי אין מקום להשליך מהגדרת "תאונת דרכים" לפי הפלת"ד להגדרתה של "תאונת עבודה" בחוק המל"ל. הוסבר, כי "אין [סעיף 80(1) לחוק המל"ל] מבחין לעניין הרחבת הגדרת 'תאונת עבודה' בין הליכת המבוטח או נסיעתו, אין הוא מתייחס למונח 'שימוש ברכב' ואין הוא מפנה כלל לחוק הפיצויים". כמו כן, נקבע כי העותרת לא הבהירה מדוע פתיחת דלת רכב בחצר הבית מהווה "סיכון עודף" המצדיק לטעמה הכרה באירוע כתאונת עבודה, בעוד שהליכה בחצר הבית או רכיבה בהם באופניים אינה מהווה תאונה כאמור. בית הדין הבהיר כי על אף שקו הגבול בין אירוע שנכנס לגדרי "תאונה עבודה" לאירוע שנותר מחוץ להם עשוי להיראות שרירותי או בלתי צודק בנסיבות מסוימות, הרי שאין מנוס מקביעת גבולות ברורים, אחידים ושוויוניים בעניין, וכי לא נמצאה הצדקה לסטות מפרשנות המונח כפי שקבעה הפסיקה. מכאן העתירה שלפנינו, בגדרה מבקשת העותרת כי נורה על ביטול פסק הדין של בית הדין הארצי. העותרת חוזרת בעתירתה על עיקרי טענותיה לפני בית הדין הארצי, ואלה הובאו לעיל. בנוסף, העותרת טוענת כי פסק הדין בערעור מבטא גישה מחמירה ולא ראויה באשר למיקום התרחשות האירוע. לעמדתה, יש לראות בתאונה שאירעה לה כ"תאונת עבודה" לפי חוק המל"ל, וזאת תוך למידה מהוראות הפלת"ד, באופן שייצר "הרמוניה חקיקתית". עוד נטען, כי יש לפרש את השאלה האם עסקינן בתאונת עבודה בהתאם לתכלית הנסיעה ומטרתה, ולא בהתאם למיקומו של הרכב בשטח חניה פרטית. לחלופין, נטען כי יש להכריע בשאלה בהתאם למקורו של רכיב הסיכון – האם זה נבע מעצם השימוש ברכב או שמא ממיקומו של הרכב. מכיוון שבמקרה שלה הסיכון נבע מעצם השימוש ברכב ולא ממיקומו בשטח ביתה, יש לראות באירוע תאונת עבודה. כמו כן, העותרת פירטה על הנזק הגופני שנגרם לה כתוצאה מהאירוע, שכלל ניתוח בשל ריסוק הקרסול והוביל לריתוקה לכיסא גלגלים למשך כחודשיים ולסיבוכים נוספים. דין העתירה להידחות בהעדר עילה להתערבותנו. כלל ידוע כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין לעבודה. התערבות בהחלטות בתי הדין לעבודה מצומצמת למקרים חריגים, בהם נפלה טעות משפטית מהותית בהחלטה ושיקולי צדק מחייבים זאת. כך, במיוחד, כשמדובר בסוגיה הנופלת לגדר תחומי התמחותה של מערכת בתי הדין לעבודה (ראו, מני רבים: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 694-685 (1986); בג"ץ 6497/22 גרא נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (9.11.2022); בג"ץ 1431/23 קביליו נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 7 (20.2.2023)). המקרה שלפנינו אינו בא בגדר מקרים חריגים אלה. בתי הדין נסמכו על ההלכה הפסוקה בעניין פרשנותו של סעיף 80(1) לחוק המל"ל, הן של בית משפט זה והן של בית הדין הארצי, ולא ניתן לומר כי נפלה טעות משפטית מהותית באופן יישום הדין על ידם. בנסיבות אלה אף לא ניתן לומר כי נגרם לעותרת אי-צדק משווע. אכן, ניתן להבין לליבה של העותרת, שכן סיווג אירוע כ"תאונת עבודה", על כל המשתמע מכך, לפי המקום בו חנה הרכב בעת שהעותרת נכנסה אליו – ברחוב ציבורי (כן) או בחניה פרטית (לא), יש בו מידה לא מובטלת של שרירותיות. עם זאת, כללים המבקשים ליצור הבחנה חדה בין שתי קטגוריות (תאונת עבודה/תאונה ביתית; שימוש עצמי/שימוש מסחרי; קטין/בגיר וכיו"ב), יוצרים בהכרח מקרי ביניים קרובים, שהשוני הניכר בתוצאותיהם המשפטיות מעורר לעיתים תחושת אי-נוחות. אפס, כל עוד המדובר בהבחנה תקפה וברורה (בענייננו לפי השאלה האם האדם עזב את תחום ביתו ויצא למרחב הציבורי), ובקושי המתייחס למקרה פרטני ונדיר (להבדיל מהתרחשות נפוצה), יתרונות השימוש בהבחנה דיכוטומית מצדיקים שלא להיכנע לפיתוי לדחוף במעט את הגבול – מקסם שווא שאינו פותר את הבעיה, אלא רק מעביר אותה למקום אחר, במחיר כבד של חוסר ודאות. סוף דבר: דין העתירה להידחות. משלא התבקשה תשובה ונוכח נסיבות המקרה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ד בתמוז התשפ"ג (‏13.7.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 23045840_Y01.docx גא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1