בנימין נגר נ. יחזקאל בייניש

פסק-דין בתיק ע"א 4583/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4583/08 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: בנימין נגר נ ג ד המשיב: יחזקאל ביניש ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 27.4.2008 בת.א. 4973-11-07 שניתנה על ידי כבוד הנשיאה ה' גרסטל תאריך הישיבה: כ' בשבט התש"ע (4.2.10) בשם המערער: עו"ד ג'ורדן ברק בשם המשיב: עו"ד עמוס שניצקי פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד הנשיאה ה' גרסטל) בת.א. 4973-11-07 מיום 27.4.2008 במסגרתה התקבלה בקשתו של המשיב ונדחתה על הסף תביעתו של המערער כנגדו. רקע והליכים קודמים 1. ביום 22.11.2007 הגיש המערער תביעה כנגד המשיב בה עתר לחיובו בתשלום של 4,000,000 ש"ח בשל מעשיו ומחדליו הנטענים, עת שימש כעורך הדין שלו ושל חברת סאן סטיילס בע"מ (להלן: החברה). לטענת המערער, המשיב התחייב להגיש תביעת בוררות למוסד לבוררות עסקית באנגליה כנגד חברת Polaroid (להלן: פולרויד) באמצעות משרד עורכי דין אנגלי שנשכר לשם כך, אולם לא עשה כן. בנוסף טען המערער כי המשיב לא דאג לגביית הוצאות לטובתו במסגרת ההליך המשפטי שניהל כנגד פולרויד, עד שלבסוף נדחתה בקשת תשלום ההוצאות בבית המשפט האנגלי. בכתב התביעה פירט המערער את הנזקים שנגרמו לו ולחברה כתוצאה ממעשים נטענים אלו וציין כי נודע לו על הפרת התחייבויותיו של המשיב כלפיו רק ביום 26.11.2000, כתוצאה ממכתב שנשלח אליו על ידי המשיב ובו, לטענתו, צויין לראשונה כי בכדי להגיש את תביעת הבוררות על המערער להפקיד סכום כספי ניכר כפיקדון. 2. במקביל לכתב ההגנה שהוגש על ידו, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לדחיית התביעה הנ"ל על הסף בה טען, בין היתר, כי תקופת ההתיישנות במהלכה יכול היה המערער להגיש את התביעה כנגדו חלפה, שכן לדבריו העובדות הרלוונטיות היו בידיעתו של המערער, לכל המאוחר, כבר בשנת 1994. 3. בפתח החלטתו סקר בית המשפט המחוזי את השתלשלות העניינים בין הצדדים וקבע כי פנייתו של המערער אל המשיב לצורך הגשת תביעה נגד פולרויד נעשתה בשנת 1989, או לכל המאוחר בשנת 1990. בית המשפט המחוזי ציין כי בהמשך הגישה פולרויד תביעה כנגד החברה בגין כספים שלטענתה זו חייבת לה. המערער הגיש בקשה לעיכוב ההליכים בתביעה זו נוכח סעיף הבוררות בהסכם בין הצדדים ובקשתו התקבלה. עוד צויין כי בשלב זה הודיע המשיב למערער כי כל עוד הליכי המשפט בתביעה הנ"ל נמשכים, לא ניתן להגיש את תביעת הבוררות כנגד פולרויד. 4. בית המשפט המחוזי קבע כי הליכי המשפט באנגליה הסתיימו כבר בשנת 1990 והוסיף כי במכתבו של המערער אל המשיב מיום 10.3.1993 נכתב כדלקמן: "ברצוני להדגיש כי הנזק שנגרם בעי[כ]וב התביעה כבר משנת 1990 הינו רב ביותר וכל עיכוב נוסף גורם לנו נזק כספי נוסף שכרגע לא ניתן להעריך את גודלו והיקפו". מכאן הסיק בית המשפט המחוזי כי המערער ידע כבר במועד שיגורו של מכתב זה על סיומם של ההליכים המשפטיים באנגליה, על האפשרות להגיש תביעה כנגד פולרויד וכי תביעה זו עדיין לא הוגשה על ידי המשיב. בית המשפט ציין עוד כי ביום 19.10.1994 שלח המשיב מכתב למערער ובו נכתב: "בסופו של דבר דחה השופט את כל הדרישות לתשלום הוצאות, כי החליט שענין זה ידון בבוררות אם תביעה לבוררות תוגש ע"י צד מהצדדים. עורך הדין של "פולרויד" הודיע כי אין הם מעוניינים עוד בתביעה. לנו יש הזכות להגיש נגד "פולרויד" את התביעה לבוררות, אולם עלות ענין זה כידוע לך לא קטנה". לפי בית המשפט המחוזי אין כל ספק כי במועד קבלתו של מכתב זה ידע המערער כי תביעת הבוררות טרם הוגשה. 5. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המערער לפיה רק לאחר שקיבל את מכתבו של המשיב מיום 26.11.2000 הוא למד שתביעת הבוררות מעולם לא הוגשה על ידי המשיב, וקבע כי מכתב זה אינו מוסיף דבר על שנאמר במכתבים שאוזכרו לעיל: "לא ברור מה חידש מכתב זה למשיב (המערער – י.ד.) בקשר לכך שתביעת הבוררות טרם הוגשה, ומדוע דווקא הוא העיר את עיניו לכך.... .... המשיב לא טען בשום מקום שנמסר לו שתביעת הבוררות הוגשה זה מכבר, ועל כן לא ברור מדוע רק ביום 26.11.00 הוא למד שהתביעה טרם הוגשה, זאת בעיקר לנוכח העובדה שהוא לא שילם את ההוצאות שנדרש להן לצורך הגשת התביעה, ושעל דבר קיומן ידע לכל המאוחר מהמכתב מיום 19.10.94" (סעיף 3(ז) לפסק הדין). בית המשפט ציין עוד כי במסגרת מכתבו של המערער אל המשיב מיום 28.11.2000, יומיים לאחר שנודע לו, לפי טענתו, כי תביעת הבוררות טרם הוגשה, לא הועלתה על ידו כל תמיהה או טענה בעניין זה. לפי בית המשפט המחוזי: "עובדה זו מתיישבת עם המסקנה שהמשיב (המערער – י.ד.) ידע כבר בשנת 1994, על כך שהתביעה עדיין לא הוגשה ומאחר שאף לא שילם את ההוצאות הדרושות לשם הגשתה, לא ברור כיצד הייתה אמורה להיות מוגשת תביעה זו" (סעיף 3(ח) לפסק הדין). 6. בית המשפט המחוזי דן בטענתו של המערער לפיה יש להחיל בנסיבות המקרה דנן את סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) וקבע כי המערער לא פירט באופן ברור במסגרת כתב התביעה מהם מעשי המרמה או האונאה אותם הוא מייחס למשיב ולא צירף תצהיר אשר יתמוך בטענותיו. בהמשך, נדחתה גם טענת המערער לפיה מעשיו של המשיב מהווים מעשה או מחדל שנמשך, זאת, בין היתר, נוכח העובדה שהמערער עצמו העמיד את תביעתו על סך של 4,000,000 ש"ח "סכום השווה ערך להערכת המבקש עצמו כבר בשנת 1990, ולא טען לנזקים נוספים מאוחרים יותר, שנגרמו בהמשך, משלמד שתביעת הבוררות טרם הוגשה" (סעיף 3(י) לפסק הדין). 7. בשל דברים אלו קבע בית המשפט המחוזי כי תקופת ההתיישנות במסגרתה יכול היה המערער להגיש את תביעתו כנגד המשיב חלפה ולכן יש לקבל את בקשת המשיב ולדחות את התביעה על הסף. בנוסף, חוייב המערער בתשלום הוצאות המשיב ושכר-טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. מכאן הערעור שלפנינו. 8. בטרם אפרט את נימוקי הערעור ואת תגובתו של המשיב אליהם אציין כי במהלך הדיון שהתקיים לפנינו ביום 4.2.2010 המלצנו לצדדים להגיע לפשרה ולסיים את העניין ביניהם בדרכי שלום. ביום 11.2.2010 התקבלה הודעה מטעם המערער לפיה הצדדים לא הגיעו לעמק השווה וביום 14.2.2010 התקבלה גם הודעתו של המשיב בעניין זה. נימוקי הערעור 9. במסגרת הערעור דנן חוזר המערער – באמצעות בא-כוחו, עו"ד ג'ורדן ברק - על טענתו לפיה רק ביום 26.11.2000, כתוצאה ממכתבו של המשיב אליו, נודע לו כי תביעת הבוררות כנגד פולרויד מעולם לא הוגשה, ורק באותו יום, בו הוא החל לברר את נזקיו, קמה לו עילת התביעה כנגד המשיב. לדבריו, אין מחלוקת כי ביום 19.10.1994 הוא ידע כי תביעת הבוררות טרם הוגשה, אולם לטענתו במועד זה הוא סבר כי ניתן היה עדיין להגישה. המערער טוען עוד כי בית המשפט המחוזי התעלם מעובדות שנטענו בכתב התביעה והגיע להחלטה מוטעית. לטענתו, גם לאחר קבלת המכתב מיום 19.10.1994 התחייב בפניו המשיב כי תביעת הבוררות כנגד פולרויד תוגש ללא הוצאות נוספות ומכאן שמסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה הוא ידע שהתביעה לא הוגשה שכן הוא לא שילם את הוצאותיה, הינה מסקנה מוטעית. לסיום, המערער טוען כי במסגרת כתב התביעה פורטו בהרחבה מעשי המרמה המיוחסים לטענתו למשיב ולפיכך היה על בית המשפט המחוזי לקבל את טענותיו המתייחסות לסעיף 7 לחוק ההתיישנות. תגובת המשיב 10. לטענת המשיב – באמצעות בא-כוחו, עו"ד עמוס שניצקי - יש לדחות את הערעור מהטעם שהמערער לא צירף תצהיר לתגובתו לבקשה לסילוק התביעה על הסף. לפי המשיב, כאשר מוגשת בקשה לסילוק על הסף של תביעה מחמת התיישנות ולטענת התובע יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו נודע לו על העובדות המקימות את עילת התביעה ולא מיום היווצרות העילה, חובה עליו להגיש תצהיר ולאמת טענות אלה, ודבר זה לא נעשה. במסגרת תגובתו תומך המשיב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לדבריו, המערער ידע כבר מיום 10.3.1993 כי ניתן להגיש את התביעה כנגד פולרויד וביום 19.10.1994 ידע המערער על הנזק שנגרם לו לכאורה בגין אי פתיחת הליך הבוררות, דבר העולה לפי טענת המשיב מכתב התביעה שהוגש נגדו. לטענת המשיב חלפו כ-13 שנים מהיום בו נודע למערער על הדרישה לתשלום הוצאות נוספות בכדי להגיש את תביעת הבוררות ועד ליום בו הגיש את התביעה כנגדו לבית המשפט המחוזי. לדברי המשיב, "לא ייתכן כי משפורטו וצוינו במכתב מחודש נובמבר 2000, לבקשת המערער, העלויות הכרוכות בהליך הבוררות, יהווה הדבר "שיקוי פלאים" לריפוי התיישנות תביעתו". דיון והכרעה 11. סבורני כי דין הערעור שלפנינו להידחות. כפי שעולה מפסק דינו, בית המשפט המחוזי הכריע בשאלת ההתיישנות על סמך כתב התביעה שהוגש על ידי המערער ובהתבסס על הממצאים העובדתיים שאותם הסיק מכתב תביעה זה. כידוע, הלכה היא כי בית המשפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית וכי התערבות כזו תעשה רק במקרים קיצוניים. בע"א 11512/04 קרניל חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' גב ים חברה לקרקעות בע"מ (לא פורסם, 16.11.2006) נפסק כי: "כלל ידוע הוא, כי לא על נקלה תבטל ערכאת ערעור קביעה עובדתית שנקבעה על-ידי ערכאה קמא. התערבות בממצאים עובדתיים תיעשה במקרים קיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל בהכרעת הערכאה הדיונית פגם היורד לשורש העניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם" [שם, פסקה 11; בעניין זה ראו גם: ע"א 1564/06 בן זאב נ' בן עמי (לא פורסם, 24.2.2008) וכן, אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית – 2009) 668 (להלן: גורן)]. בנסיבות המקרה דנן לא רק שלא נפל פגם בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי המצדיק את התערבותנו, אלא אף שממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי בשאלת ההתיישנות שעמדה להכרעתו מקובלים עליי. אכן, תחלופת המכתבים בין הצדדים מגלה כי כבר ביום 19.10.1994 הודיע המשיב למערער כי קיימת האפשרות להגיש תביעת בוררות כנגד פולרויד, אך עלות ההליך "לא קטנה". במסגרת המכתב הנ"ל הבהיר המשיב למערער כי הגשת התביעה כרוכה בתשלום הוצאות נוספות, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, לא ברור כיצד חשב המערער שהתביעה הנ"ל הוגשה אם הוא לא שילם כל סכום בעבור ההוצאות הדרושות להגשתה. בעניין זה הסתמך המערער על מכתבו של המשיב אליו מיום 27.3.1993 במסגרתו נכתב: " ב. לא יאושרו כל הוצאות נוספות בעתיד ללא אישורי ואישורך בכתב." איני סבור כי מכתב זה מבסס את טענתו של המערער. במכתב הנ"ל לא אומר המשיב כי לא יהיו הוצאות נוספות במסגרת ההליך, אלא רק מציין כי הוצאות אלה תהיינה טעונות אישור של המערער. יתרה מכך, כשנה לאחר מכן, במכתבו מיום 19.10.1994, מציין כאמור המשיב, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הגשת תביעת הבוררות כרוכה בהוצאה כספית. משכך, איני סבור כי ניתן לקבל את טענתו של המערער לפיה הוא לא ידע, עד ליום 26.11.2000, כי תביעת הבוררות לא הוגשה על ידי המשיב. נראה כי כל אדם סביר, אשר היה מקבל את המכתבים הנ"ל מהמשיב, היה מסיק כי התביעה לא הוגשה על ידו וזאת עוד בשנת 1994. בנוסף, וכפי שעלה גם מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מכתבו של המערער אל המשיב מיום 28.11.2000, יומיים לאחר שגילה לראשונה, לפי טענתו, כי תביעת הבוררות לא הוגשה על ידי המשיב, מעלה תמיהה מסוימת ואינו מאפשר לקבל את טענתו בדבר המועד בו נודע לו על הפרתו כביכול של המשיב את ההסכם ביניהם. במסגרת מכתב זה לא מביע המערער כל תרעומת או למצער תמיהה על "מחדלו" של המשיב ועל כך שתביעת הבוררות לא הוגשה על ידו, אלא ההיפך הוא הנכון. במסגרת המכתב הנ"ל מודה המערער למשיב על מכתבו מיום 26.11.2000 ומבקש ממנו מסמכים ואישורים שנמצאים בידו. 12. במסגרת תשובתו לבקשת המשיב לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, ביקש המערער להסתמך על סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו אלה, וסבורני כי גם בקביעה זו אין מקום להתערב. כפי שצויין לעיל תגובתו של המערער לבקשת המשיב לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות לא לוותה בתצהיר. בית המשפט המחוזי התייחס לכך בציינו: "איני יכולה לסיים החלטה זו מבלי להביע תמיהה על הדרך בה בחר המשיב (המערער – י.ד.) להגיש תגובתו לבקשה לסילוק על הסף – ללא תצהיר לתמיכה בעובדות, ותוך העתקת קטעים שלמים מכתב התביעה וציטוט פסקי דין. אמנם גם ב"כ המבקש (המשיב – י.ד.) לא טרח לצרף תצהיר , אלא שהוא התבסס על האמור בכתב התביעה, וממנו בלבד – ניתן להגיע למסקנה שהתביעה התיישנה. אם חפץ המשיב לסתור זאת – היה עליו לעשות זאת באמצעות תצהיר לאימות העובדות" (סעיף 3(יב) לפסק הדין). משלא תמך המערער את תגובתו בתצהיר, לא עלה בידו להוכיח כי התקיימו בנסיבות המקרה דנן "תרמית או אונאה" מצידו של המשיב, או כי העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו ממנו "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן", ובכך אין לו אלא להלין על עצמו [השוו: ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן פ"ד לא(3) 466, 470]. 13. נוכח דברים אלו, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור שלפנינו ולהורות למערער לשאת בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט דנציגר. צר לי שהתקשורת בין הצדדים נשתבשה באופן שעל פני הדברים נתדלדל המגע ביניהם בין שנת 1994 לשנת 2000, ואין לו ביטוי מסמכי בין אוקטובר 1994 לנובמבר 2000. המערער אמנם טוען כי פנה למשיב ומדי פנותו היה האחרון משיב לו כי "הנושא בטיפול", והוא מפנה למכתב מ- 26.11.00 שם נאמר "בהתאם לשיחותינו להלן דעתי", אך אין תשתית תצהירית לעניין זה ואין לדעת מתי היו אותן שיחות, שהמערער לא פירטן (אף בלא תצהיר). דבר זה, סבורני, מוסיף להנמקותיו של חברי. ועם זאת, צר לי גם כי הצעתנו להסדר מוסכם מכובד בין הצדדים לא עלתה יפה, כי אולי היה בכך כדי למתן תחושות כבדות בנסיבות. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י' בניסן תש"ע (25.3.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08045830_W05.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il