עו"ד יובל שטנדל נ. חב' בזק בינלאומי בע"מ

החלטה בתיק ע"א 458/06 בבית המשפט העליון ע"א 458/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: עו"ד יובל שטנדל נ ג ד המשיבים: 1. חברת בזק בינלאומי בע"מ 2. אורי יוגב 3. משה הבא ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 22.11.05 בת.א. 3273/97 שניתן על ידי כבוד השופטת רחל ברקאי תאריך הישיבה: י"א בניסן התשס"ח (16.4.2008) בשם המערער: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד אבי וינרוט, עו"ד אריאל דינובצקי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (תיק 3273/97) מיום 22.11.2005, אשר דחה את בקשתו של המערער, עו"ד שטנדל, לאשר תביעתו כתובענה ייצוגית כנגד המשיבים, חברת בזק בינלאומי בע"מ ושניים ממנהליה. רקע עובדתי ראשיתה של הפרשה שבפנינו היא בבקשה שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשמם של בני הזוג הלוי, לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית. התביעה התבססה על טענתם של המערער ובני הזוג, כי לקראת פתיחת שוק השיחות הבינלאומיות לתחרות, יצאה המשיבה 1 (להלן: בזק בינלאומי) במסע פרסום נרחב, החל מחודש ספטמבר 1996, בו ציינה כי תעריפיה זולים וכי עלות השיחות הבינלאומיות באמצעותה היא נמוכה. עוד נטען, כי בחודש יולי 1997, בסמוך לפתיחת השוק ולכניסת גורמים נוספים לתחרות, פרסמה בזק בינלאומי פרסומים נוספים שהפעם ציינה בהם כי מחיריה זולים וכדאיים ביותר, כל זאת תוך שהיא משמיטה את העובדה כי כדי ליהנות מהתעריפים הנמוכים, הלקוח צריך להירשם כמנוי, אחרת ייגבו תעריפים הגבוהים מאלה של החברות המתחרות. בימים 9.11.1997 ו-10.11.1997, פורסם בכלי התקשורת כי הממונה על ההגבלים העסקיים במשרד המסחר והתעשייה (כיום משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה) קבע שבזק בינלאומי ניצלה לרעה את מעמדה בשוק השיחות הבינלאומיות ונקטה מדיניות מכוונת שבאה להטעות את הציבור בקשר לעלות השירותים שהיא מספקת. יומיים לאחר מכן, ביום 12.11.1997, הגיש המערער את התביעה ואת הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית (תיק 3273/97). התביעה התמקדה בשני פרקי זמן: האחד, עובר לפתיחת שוק השיחות הבינלאומיות בפני חברות אחרות בין הימים 1.9.1996 ו-2.7.1997 (להלן: התקופה הראשונה) והשני, לאחר פתיחת השוק לתחרות בין הימים 3.7.1997 ו-12.11.1997 (להלן: התקופה השנייה). יש לציין, כי הוכח שהמערער השתמש בשירותי בזק בינלאומי בתקופה השנייה, בימים 3.7.1997–5.7.1997 (להלן: התקופה הרלוונטית) ועל פרק זמן זה נסב הדיון לגביו. יצוין, כי תחילה הועלתה בידי המשיבים טענה של חוסר סמכות מקומית. אולם, לאחר בקשת המערער להוסיף את עצמו ואת אשתו כצד להליך, שכן הם מתגוררים בבאר-שבע ולטענתו מתקיימת עילת תביעה בעניינם, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה ויתרו המשיבים על טענת חוסר הסמכות המקומית. יחד עם זאת, שאלת צירופם של המערער ורעייתו נותרה פתוחה, ובית המשפט המחוזי החליט כי היא תוכרע במסגרת הדיון בבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית. בהחלטתו מיום 19.6.2001, דחה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' לרון המנוח) את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית (להלן: החלטת הדחייה הראשונה). תחילה דן בית המשפט בשאלת התאמת בני הזוג הלוי להיות התובעים הייצוגיים וכן בשאלת צירופם של המערער ורעייתו. בנוגע לבני הזוג, קבע בית המשפט כי הם אינם מתאימים לייצג את קבוצת התובעים, שכן מלבד שיחת טלפון קצרה ביותר שערכה האישה בתקופה הראשונה, בני הזוג הלוי לא השתמשו בשירותיה של בזק בינלאומי בתקופה הנטענת. גם באשר לרעייתו של המערער, התברר כי היא כלל לא ערכה שיחות טלפון בינלאומיות בתקופה הראשונה, וכי בתקופה השנייה נערכו שתי שיחות, האחת נוכח טעות בחיוג במספר, והשנייה לאחר שהיא נרשמה כמנויה בבזק בינלאומי ועל כן לא מתקיימת לגביה הטעייה. על כן, אף רעייתו של המערער נמצאה כתובעת לא מתאימה. באשר למערער, מצא בית המשפט כי הוא מתאים להיות התובע הייצוגי, שכן הוא קיים מספר שיחות טלפון בינלאומיות במהלך שלשה ימים רצופים בתקופה הרלוונטית, באמצעות בזק בינלאומי ולכן קמה לו תביעה אישית בעניין זה. לדבריו, שנתמכו בתדפיסי שיחות הטלפון שלו, הפסיק לשוחח באמצעות בזק בינלאומי מיד לאחר שנודע לו על ההטעיה. כמו כן, אישר בית המשפט את הטענות הבאות: המספר הגדול של הצרכנים שעשו שימוש בשירותי בזק בינלאומי, מצדיק הגשת תביעה ייצוגית; התביעה תהפוך לכדאית רק במידה והתובעים יצורפו לתובענה ייצוגית, בשל עלות היתר הקטנה של השיחות שבוצעו על ידי צרכנים פרטיים בעקבות ההטעיה; בתביעות נשוא הדיון, מתעוררות שאלות משותפות של חוק ושל עובדה; הבקשה הוגשה בתום לב; המערער עמד בדרישות הצגת התשתית הראייתית והוכחת סיכויי ההצלחה בתביעה, על פי הסטנדרט המקובל בתובענות ייצוגיות; ולבסוף, מצא בית המשפט כי קיים קשר סיבתי בין הפרסומים של בזק בינלאומי לדרך התנהגותו. ואולם, חרף קביעות אלה, החליט בית המשפט כי אין מקום לאשר את הגשת התביעה הייצוגית על ידי המערער ממספר נימוקים. הנימוק הראשון הסתמך על עמדתו של פרופ' גולדשטיין (במאמרו:S. Goldstein, Class Action in Israel, 13 Int. Cong. Comp. Law (1990) 45, 65), לפיה המטרה העיקרית של מכשיר התביעה הייצוגית אינה פיצוי, אלא הבטחת ציות לנורמות חוקיות ואכיפת החוק. במקרה זה, אין סיבה לאשר הבקשה, מאחר ופרסום דו"ח הממונה על הגבלים עסקיים ופרסום דבר ההטעיה בכלי התקשורת מנע את המשך ההטעיה ומטרת אכיפת החוק הושגה. הנימוק השני היה הרישול בהגשתה, שכן ההליך נפתח על ידי מבקשים לא מתאימים וללא בדיקה של הבסיס העובדתי לבקשה על ידם. הנימוק השלישי לדחיית הבקשה היה כי השימוש בשירותה של בזק בינלאומי נובע משיקול אינדיווידואלי, ולכן לא די בקביעת קיומה של הטעיה בפרסום, כדי לפסוק פיצויים לתובעים. על כל אחד מן התובעים יהיה להוכיח קשר סיבתי בין אותה הטעיה לבין השיחות שביצע. לאור משקלם המצטבר של שלושת הטעמים, דחה כאמור בית המשפט את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, אולם בחר שלא לחייב את המערער בהוצאות, "בשים לב למהות ההטעיה ולעזות המצח שבה נעשתה". על החלטה זו הוגש ערעור בפני בית משפט זה (ע"א 7346/01) בטענה כי פסק הדין בבקשה ניתן בטרם הייתה למערער אפשרות להציג את טענותיו בבקשה לאשר את התובענה כייצוגית. בית המשפט (כבוד השופטים ת' אור, א' א' לוי וא' חיות) קיבל את הערעור בהסכמת הצדדים, והורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לדיון לגוף העניין, לאחר השלב שבו הוחלט על צירוף המערער כתובע נוסף. בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 22.11.2005, דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' ברקאי) את הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית (להלן: החלטת הדחייה השנייה), זאת לאחר שלמד מקרוב את טענות הצדדים, אימץ את נימוקיו של בית המשפט המחוזי בהחלטת הדחייה הראשונה ככל שיש בהם לדחות את הבקשה לאישור ואף הוסיף על כך טעמים חדשים. כמו כן, חלק בית המשפט על מספר קביעות בהחלטת הדחייה הראשונה, אשר מטות את הכף לטובת האישור. ראשית, קיבל בית המשפט בניגוד להחלטת הדחייה הראשונה, את הטענה שגם עילת התביעה של המערער עצמו לא הוכחה. זאת מפני שלאחר ביצוע השיחות באמצעות בזק בינלאומי בתקופה הרלוונטית, עם היוודע לו דבר ההטעיה, המערער אמנם עבר להשתמש בשירותי החברות המתחרות, אך זמן קצר לאחר מכן, ביום 15.7.1997 הצטרף כמנוי לבזק בינלאומי והשתמש בשירותיה. שנית, קבע בית המשפט כי המערער קיבל זיכוי על השיחות שביצע בשלושת הימים בתקופה הרלוונטית. ושלישית, צוין כי המערער לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין הפרסום המטעה לשימוש בשירותיה של בזק בינלאומי ולנזק שנגרם לו. לבסוף, מצא בית המשפט לנכון להדגיש את הדרך המרושלת שבה הוגש ההליך ואת החשש שעולה כתוצאה מכך כי מעורבים שיקולים זרים בהגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. מכאן הערעור בפנינו. טענות הצדדים בפי המערער מספר טענות. ראשית, סובר הוא כי הלכה למעשה נשללה פעם נוספת זכות הטיעון שלו, שכן אימוץ המסקנות שנקבעו בהחלטת הדחייה הראשונה באופן כה גורף על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטת הדחייה השנייה, מבלי לבחון אותן כלל ובהיעדר הנמקה ממשית, משחזר את אותו הפגם ומשבש לחלוטין הן את הנחיית בית המשפט העליון עת שהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לשם קיום דיון לגופו של עניין, והן את ההיגיון שבבסיס החלטת הדחייה הראשונה. לדידו של המערער, הסכים בעצם בית המשפט בהחלטת הדחייה הראשונה כי מולאו כל התנאים הנדרשים לשם אישור התובענה כייצוגית ודחה אותה מטעמים טכניים בלבד. הטענה השניה, עניינה בנתונים נוספים המצדיקים את אישורה של התביעה הייצוגית לנוכח חומרת המעשים של בזק בינלאומי, לרבות קביעת הממונה על ההגבלים העסקיים כי חברת בזק בינלאומי ניצלה את מעמדה בשוק לרעה באשר למחירים אותם היא מספקת והטעתה את הציבור. דו"ח הממונה מהווה ראיה לכאורה לנקבע בו בכל הליך משפטי, לפי סעיף 43(א)(ה) לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק ההגבלים העסקיים). במצב דברים זה, כאשר כבר הוכחה עילת התביעה כנגד המשיבים, אישור התובענה הייצוגית הוא הכרחי. מתן משקל לנימוקים אחרים, בעד דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, סותר לשיטת המערער את סעיף 43(א)(ה) וכן את רוח מוסד התביעה הייצוגית. מעשים אלה אף זכו לדבריו לגינוי, הן בהחלטת הדחייה הראשונה והן בשנייה. כמו כן, משיג המערער על נימוקיו של בית המשפט בהחלטת הדחייה השנייה, ביניהם כאלה שאומצו מהחלטת הדחייה הראשונה. תחילה טוען המערער כי אין בעובדה שההטעיה חדלה מלהתקיים כדי להביא לדחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. הדבר נותן תמריץ חיובי לכל אותן חברות פוטנציאליות לרמות אנשים ולהטעותם, ליהנות מהרווח ולאחר מכן להפסיק את ההטעיה ללא כל חשש מהגשת תביעה נגדן. העוול שכבר נגרם לצרכנים לא תוקן ובכך נחלש מאוד אלמנט ההרתעה שנמנה לשיטתו של המערער, בין הרציונלים העומדים מאחורי מוסד התובענות הייצוגיות. מלבד זאת, מלין המערער על קביעתו של בית המשפט בעניין אופן הגשת הבקשה, קרי הגשת הבקשה המקורית על ידי מבקשים שלא הוטעו, אי ההקפדה על כללי הסמכות המקומית והבקשה לצרף את רעיית המערער בטרם בדיקה מספקת. אף אם נכונה היא, לדבריו אין זה משנה לעניין אישור התביעה הייצוגית או דחייתה, שכן לא מדובר בפגמים מהותיים, על אחת כמה וכמה במקרה זה, כאשר הם הוסדרו לאחר מכן. לשיטת המערער, אין לקבל גם את הקביעה שאישור התובענה כייצוגית אינה הדרך היעילה ביותר לניהול ההליך מאחר והוא לא ימנע דיון נפרד בתביעות הפרטיות של התובעים השונים. הסיבה לכך היא שהתובענה הייצוגית מקלה מטבעה על הצרכן בסוגיות היסוד ומותירה את בירור הנושא הפרטי להליך פשוט יותר. במקרה דנן, ניתן לדעת המערער לקבוע בנקל את שיעור הנזק בהסתמך על נתונים הנמצאים בידי בזק בינלאומי. ובאשר לדרישת הקשר הסיבתי – יש לכל הפחות לקבוע כי קיימת חזקה מוחלטת בדבר הקשר הסיבתי בין ההטעיה לנזק, בשל הפער המשמעותי בין המחיר הנמוך של בזק בינלאומי כפי שפורסם, לבין החברות המתחרות – פער שוודאי משך לקוחות להשתמש דווקא בשירותיה של בזק בינלאומי. זאת ועוד, מלין המערער על קביעת בית המשפט המחוזי בהחלטת הדחייה השנייה, כי הוא קיבל זיכוי בגין שיחות הטלפון שערך בתקופה הרלוונטית, בין התאריכים 3.7.1997 ו-5.7.1997. לטענתו, הזיכוי שהתקבל מבזק בינלאומי היה בגין שיחה מיום 15.7.1997, והדבר עולה גם מסיכומי בזק בינלאומי בדיון בבית המשפט המחוזי. לבסוף, המערער מבקש להסתמך על החלטת הדחייה הראשונה, בה מאשר בית המשפט את קיומו של קשר סיבתי בין הפרסום להטעיית המערער ומעמת את הדברים עם דברי בית המשפט המחוזי בהחלטת הדחייה השנייה, בה נקבע כי קשר כזה לא הוכח. מנגד מתייחסים המשיבים תחילה, לפגמים שנפלו באופן התנהלות ההליך בידי המערער. כך מציינים הם את צירופם של בני הזוג הלוי ורעייתו של המערער אשר כלל לא הוטעו על ידי בזק בינלאומי; את העובדה כי המערער עצמו (או אשתו כנטען) ערך שיחות טלפון דרך בזק בינלאומי אף לאחר שידע על ההטעיה לכאורה ואף נרשם כמנוי אצלה בגין שירות השיחות לחו"ל; העובדה כי המערער קיבל החזר כספי בגין שיחות שערך ועל כן הוא תובע בגין נזק שכלל לא נגרם לו; והעובדה שהמערער כלל לא צירף לתביעתו, פרסום מטעה כזה או אחר בגינו הוא טען שהוטעה בידי המשיבים. מכל אלו עולה במובהק, לדידם של המשיבים, כי לפנינו "מנהל הליכים טורדני" כלשונו של כבוד הרשם י' מרזל בבשג"ץ 4748/06 שקד נ' תפוחי (לא פורסם, 2.8.2006). לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי באשר לטענתו הראשונה של המערער לפיה הוא לא נשמע על ידי בית המשפט המחוזי, הרי שהצדדים פרשו בפני בית המשפט המחוזי את נימוקיהם בסיכומים כתובים בהתאם להסכמה הדיונית אליה הגיעו. רק לאחר קריאת נימוקי הצדדים נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו וכמובן הסתמך על סיכומים אלה. על כן, אין כל ממש בטענה זו. באשר לטענת המערער לעניין חומרת מעשי ההטעיה של חברת בזק בינלאומי, טוענים המשיבים כי נימוק זה אינו ממין העניין, שכן השאלה היחידה העומדת בפני בית המשפט בבואו להכריע האם יש לאשר תובענה ייצוגית היא האם התובענה עומדת בתנאים הקבועים בחוק. עוד מוסיפים המשיבים כי טענת המערער מסתמכת בעיקר על קביעת הממונה על ההגבלים העסקיים, אולם ממילא לא ניתן להסתמך על קביעה זו שכן היא הוצאה בלא שניתנה לבזק בינלאומי האפשרות להשמיע את טענותיה. עוד טוענים המשיבים כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי המערער נעדר עילה אישית בגין הגשת תביעה זו, שכן הוכח כי הוא יכול היה להוות תובע ייצוגי אך בתקופה השנייה, וגם לגבי תקופה זו אין קיימת לו עילה, מאחר והוא עצמו נרשם כמנוי בבזק בינלאומי ואף קיבל החזר כספי על שיחות שביצע באמצעותה. כמו כן, קביעתו של הממונה על הגבלים עסקיים יכולה לכל היותר להביא לכדי מסקנה כי הפרסומות עלולות להטעות, אולם אין היא יכולה להוכיח את ההטעיה בפועל של המערער. לבסוף, מדגישים המשיבים כי אף אם טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי המערער קיבל זיכוי בגין אותם שלושה ימים בתקופה הרלוונטית, הרי שמסקנת בית המשפט ניצבת איתנה. על פי הקביעה בהחלטת הדחייה השנייה, המערער נכשל בהוכחת הקשר הסיבתי שבין הפרסום המוטעה לבין התנהגותו והנזק. לבסוף, טוענים המשיבים כי ניהול התביעה דנן כתובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה או ההוגנת ביותר, זאת מאחר ואף אם תתקבל התובענה הייצוגית לגופה, הציבור לא יוכל להפיק מכך כל תועלת, שכן בהעדר שאלות משותפות יהיה על בית המשפט המחוזי להמשיך בניהול עשרות אלפי הליכים פרטניים ומורכבים שבהם יידרש כל חבר מחברי הקבוצה להוכיח כי נחשף לפרסום, הוטעה ונגרם לו נזק בגינו. בתשובתו לסיכומי טיעוניהם של המשיבים שלל המערער את טענת המשיבים כי לא ניתנה להם האפשרות לטעון כנגד קביעת הממונה על ההגבלים העסקיים. המערער טוען כי הדיון שהתקיים בזמנו בבית הדין להגבלים עסקיים הופסק על פי בקשתם הם, תוך שהם מושכים את עתירתם ימים ספורים לפני שנחקרו על תצהיריהם. לאחר הדברים האלה, נוכח כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), התבקשו הצדדים להגיש את עמדתם בשאלת השפעת החוק החדש על ההליך שבפנינו. בהודעתו מיום 4.6.2007 ביקש המערער להראות כי חוק תובענות ייצוגיות מרחיב את השימוש במכשיר התובענה הייצוגית במקרים הראויים ולדעתו לנוכח הנסיבות שפורטו בטענותיו, המקרה שבפנינו עונה על הקריטריון. לשיטת המערער, סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, היוצר מנגנון של החלפת התובע המייצג וסעיפים אחרים, מצביעים על מגמה המעניקה גושפנקא תחיקתית וכבדת משקל לשיקול הדעת הנתון לבתי המשפט, גם מקום בו לא עמד התובע הייצוגי או מיצגו בכל התנאים הפורמאליים, הכול מתוך מטרה לאפשר ניהול של תביעות ייצוגיות ולהתגבר על ניסיונם של נתבעים להימנע מדיון לגופו של עניין. על כן לדעת המערער, חוק תובענות ייצוגיות אך מחזק את הטעמים לאישור בקשתו. המשיבים מאידך טענו בהודעתם מיום 4.6.2007 כי בחינת חוק תובענות ייצוגיות מגלה כי דווקא דחיית הבקשה תשרת את מטרות החוק על הצד הטוב ביותר. כך, מציינים המשיבים כי החוק אימץ את הדרישות שהיו קבועות בחקיקה הקודמת ביחס להגשת תובענה ייצוגית כמפורט בסעיף 4(א)(1) לעניין העילה האישית, ובסעיף 8 בדבר השאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה, האפשרות הסבירה שהתובענות יוכרעו לטובת אותה קבוצה, שאלת היעילות, הייצוג ההולם וכן תום הלב. מאחר והמערער כושל בכל אחד מהמבחנים האמורים, מובן כי חוק תובענות ייצוגיות אינו יכול להועיל לו. המסגרת הנורמטיבית בפנינו תיק שהונח לפתחו של בית המשפט המחוזי לראשונה בשנת 1997, תוך הסתמכות על ההוראות בסעיפים 35א ו-35ב לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). סעיפים אלה בוטלו בשנת 2006, עם חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות. על פי סעיף 45(ב) לחוק זה, יחולו הוראות החוק גם על בקשות לאישור תובענה ייצוגית אשר היו תלויות ועומדות לפני בית משפט ביום פרסומו. אשר על כן, בבסיס הדיון על אישור התובענה כייצוגית יעמוד חוק תובענות ייצוגיות ולא הפרק שעוסק בתובענות ייצוגיות בחוק הגנת הצרכן, ככל שהדבר משפיע על תוכן הדיון ועל השיקולים במסגרת ערעור זה על החלטת הדחייה השנייה. למען הבהירות, נפרט בקצרה את סעיפי החוק העיקריים הנוגעים לענייננו. סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות בצירוף עם סעיף 3(א), קובע מי רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית. על פי האמור בסעיף, לאדם המגיש בקשה כאמור צריכה להיות עילת תביעה כמפורט בסעיף 3(א) ובתנאי שהעילה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם – בשם אותה קבוצה. בהתקיים האמור לעיל, יש לבדוק את הבקשה לגופה על פי סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, המציב ארבעה תנאים מצטברים לאישור התביעה כתובענה ייצוגית. התנאי הראשון הוא שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו לטובת הקבוצה; על פי התנאי השני יש להראות שתובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין; התנאים השלישי והרביעי דורשים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. החידוש הנוסף בחוק תובענות ייצוגיות נוגע לזהותו של התובע המייצג ועל כך יורחב להלן. דיון בראשית הדברים, נעיר כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור לא יתערב על נקלה בממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית והוא יעשה כן רק אם מסקנותיה אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר (ראו ע"א 397/04 נכטיילר נ' חברת ויסופט בע"מ (לא פורסם, 26.1.2005); ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מזרחי (לא פורסם, 2.2.2006)). בשים לב להלכה זו, נבחן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. במרכז המחלוקת ניצבות שתי שאלות. האחת, האם קיימת למערער עילת תביעה אישית. השאלה השנייה היא האם לאור הוראת סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, ניהול ההליך באמצעות ההסדר הדיוני של תובענה ייצוגית הוא הדרך היעילה להכרעה במחלוקת בין הצדדים, בנסיבות העניין. הדיון בדבר קיומה של עילת תביעה למערער תופס מקום נכבד בטענות הצדדים. ואולם, כפי שיפורט להלן, לאור עובדות המקרה שלפנינו – ובפרט לאור המסקנה אליה הגעתי בדבר אי התקיימותם של התנאים שבסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות – משקלו של דיון זה הוא פחות. יחד עם זאת, לא נפטור את עצמנו בלא כלום בעניין זה. כאמור, על שאלת קיומה של תביעה עצמית, ענה בית המשפט המחוזי בהחלטת הדחייה השנייה בשלילה. ההכרעה התבססה על שלוש קביעות עובדתיות – שימוש בשירותי חברות מתחרות והצטרפות כמנוי לבזק בינלאומי, לאחר השיחות שבוצעו דרכה; קבלת זיכוי על השיחות בתקופה הרלוונטית; והיעדר קשר סיבתי בין הפרסום לביצוע השיחות. ההלכה לעניין נטל ההוכחה של עילת תביעה אישית היא, כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית, חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה – ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד – כי הוא עומד בכל התנאים לאישור התובענה כייצוגית לרבות הדרישה לקיום עילת תביעה אישית (ראו ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח', פ"ד נא(2) 312, 329 (1997)). אכן, נראה כי נפלה טעות בדבר התקופה שבעבורה קיבל המערער זיכוי על השירותים שקיבל. כפי שעולה מסיכומי המשיבים שהוגשו לבית המשפט המחוזי בגלגול השני (בעמ' 13), הזיכוי שקיבל המערער מבזק בינלאומי היה בגין שיחה מיום 15.7.97. גם בסיכומי המשיבים לבית משפט זה לא נדחתה גרסתו של המערער. מכל מקום, משעה שקבעתי כי לא התמלאו התנאים שבסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, אין כל נפקות מעשית לשאלה האם הצליח המערער להראות ברמת שכנוע מספקת כי קמה לו עילת תביעה. בשל כך, אין כל צורך להגיע להכרעה בעניין הממצאים האחרים של בית המשפט המחוזי בדבר השימוש בשירותים של חברות אחרות, ההצטרפות כמנוי וכן היעדר הקשר הסיבתי בכל הנוגע לנזק של המערער עצמו, ואף לא בשאלה האם לאור זאת הורם נטל השכנוע. מעבר לדרוש נוסיף, כי גם במידה והיו מתקיימים כל התנאים המופיעים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, ייתכן והיעדר עילת תביעה למערער לכשעצמו, לא היה מהווה שיקול מכריע בדיון על בקשת אישור התובענה הייצוגית. סעיף 8(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות מורה, כי אם מולאו כל התנאים הנוגעים להתאמת התביעה לבירור על דרך של תובענה ייצוגית שבסעיף 8(א), אך לא נתקיימה דרישת העילה האישית שבסעיף 4(א)(1), הרי שבית המשפט יאשר את התובענה הייצוגית, אך יורה על החלפת התובע המייצג (ראו ע"א 9590/05 רחמן-נוני ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 10.7.2007); אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט 131, 137-136 (2006)). באשר לשאלת יעילות ההליך, מקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי בשתי ההחלטות. הליך של תובענה ייצוגית לא יביא בנסיבות הקיימות לייעול וקיצור ההליכים, מאחר והוא לא פוטר את התובעים הפוטנציאליים מהצורך להראות עבור כל אחד ואחד מהם בנפרד, כי התקיים קשר סיבתי בין הפרסום המטעה לדרך התנהגותו ולנזק שנגרם לו. לעניין זה טען המערער, כי עם קבלת האישור, הליך התובענה הייצוגית צריך להקל על הצרכן ב"סוגיות היסוד". לדבריו, אין מקום לדרוש הוכחת הקשר הסיבתי עבור כל אחד ואחד מן התובעים ובכל מקרה, נסיבות המקרה מצדיקות הקמת חזקה כי קיים קשר סיבתי בין ההטעיה לנזק, חזקה אשר תפשט את הליכי ההוכחה של כלל הצרכנים שנפגעו. כמו כן, לדבריו ניתן לאמוד בנקל את שיעור הנזק על ידי חישוב הפרשי המחיר בין האמור בפרסום לבין מה שנגבה בפועל מן הלקוחות בתקופת ההטעיה. כדי לעמוד על סוגיית הקשר הסיבתי, נקדים ונפרט את היסודות הנדרשים להוכחת זכאותו של תובע לפיצויים בנסיבות המקרה שלפנינו. סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות בצירוף עם סעיף 1 בתוספת השנייה לחוק זה, קובע כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית כנגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו. עילת התביעה במקרה דנן מתגבשת לאור סעיפים 2 ו- 31(א) לחוק הגנת הצרכן, על פיהם, פרסום העלול להטעות צרכן בעניין מהותי בעסקה מהווה עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) ומזכה את התובע בפיצויים. משני הסעיפים עולה כי על מנת שתקום לצרכן עילת תביעה נגד העוסק בגין הפרת "איסור ההטעיה" נדרשים שלשה מרכיבים: על הצרכן להראות שהעוסק הפר את החובה שב"איסור ההטעיה"; כי הוא נפגע מהפרת החובה; וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת האיסור הקבוע בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, לבין הפגיעה (ראו ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ ואח', פ"ד נה(4) 584, 592 (להלן: פרשת ברזני). וראו גם הטענה שהפרת איסור ההטעיה שבסעיף 2(א) מהווה הפרת חובה חקוקה, על פי הוראת סעיף 63 בפקודת הנזיקין (לעניין זה ראו שם, בעמ' 609; ע"א 490/85 מלחי יריחו בע"מ ואח' נ' מפעלי ים המלח בע"מ ואח', פ"ד מא(4) 401, 409 (1987); י' אנגלרד "תרומת הפסיקה להתפתחויות בדיני נזיקין - דימויה העצמי ומציאות" עיוני משפט יא (תשמ"ו-תשמ"ז) 67, 73)). בשאלת קיומה של הטעיה, כמשתמע מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, התשובה לכך היא בחיוב. איני מוצא מקום להתערב בממצא זה, מה עוד שאיסור ההטעיה הקבוע בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן איננו דורש הטעיה בפועל, כי אם עשיית "דבר העלול להטעות צרכן" (ראו דברי הנשיא א' ברק בפרשת ברזני, בעמוד 608; דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ ואח', פ"ד נז(6) 385, 435-434 (2003) (להלן: דיון נוסף ברזני)). כמו כן, ניתן להניח לצורך הדיון ומבלי להכריע בדבר, שגם המרכיב השני מתקיים ואפשר להראות במקרה דנן כי התובעים נפגעו ולהצביע על תוספת התשלום לבזק בינלאומי לאחר הפרסום המטעה. ואולם, דוקטרינת הקשר הסיבתי כהוראתה בסעיף 64 לפקודת הנזיקין – היא המרכיב השלישי במשוואה – מחייבת כל אחד מהטוענים לפגיעה כתוצאה מהפרסום של בזק בינלאומי, להראות כי ההטעיה היא הסיבה או אחת הסיבות לנזק זה (ראו פרשת ברזני, בעמוד 610; דיון נוסף ברזני, בעמ' 411; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 144 (1982)). מטרתו של החוק בענייננו הינה להעניק פיצויים רק למי שהסתמך על הפרסום המטעה והסתמכות זו גרמה לו נזק (פרשת ברזני, בעמ' 610). אין די בעצם העובדה שקבלת השירות מבזק בינלאומי הייתה לאחר הפרסום, כדי ללמד על קשר סיבתי בין שני האירועים, והסדר התובענה הייצוגית איננו משנה סדרי עולם בהוכחת קיומו. יפים לכאן דבריו של השופט מ' חשין בדיון נוסף ברזני, שהעובדות בו דומות לנסיבות המקרה שלפנינו: "בהיעדר הוראה ברורה ומפורשת - והוראה מעין-זו לא נמצאה לנו - לא נתיר לה, לתובענה הייצוגית, לשלוט על כל שדה הגנת הצרכן תוך שהיא דורסת ורומסת עיקרי יסוד ודוקטרינות שנתקבלו, והן עמנו ימים רבים. בהקשר זה נזכור במיוחד כי התובענה הייצוגית לא נתכוננה - מעיקרה - כזכות מהותית וכעילת תביעה. תובענה ייצוגית, עם כל חשיבותה – וחשיבות רבה נודעת לה – אין היא אלא כלי דיוני לאיחודן של תביעות רבות תחת קורת-גג אחת. בהיות התובענה הייצוגית מה שהיא, נתקשה לפרשה כך שיהא בכוחה - על דרך ההילוך לאחור כביכול - לשנות כללי-מהות בדין הנזיקין, ובהם כללי הקשר הסיבתי ויסודות בפסיקת פיצויים" (עמ' 417. וראו גם רע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ ואח' נ' אלסינט בע"מ ואח' (לא פורסם, 14.12.2006); רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ ואח', פ"ד נז(3) 220, 251-250 (2003)). נסייג ונאמר, כי השופט מ' חשין הציע בדעת הרוב בדיון הנוסף מספר קווים מנחים לעיצוב דין ההסתמכות והקשר הסיבתי במסגרת התובענות הייצוגיות, שיש בהם כדי לרכך את הסטנדרט הרגיל של דיני הנזיקין. לדעתו, הגם שלא ניתן למלא את דרישות הקשר הסיבתי אם התובע לא הסתמך בפועל על ההטעיה, יתכן ויש מקום להעניק פרשנות רחבה למושג ההסתמכות בעילות המבוססות על סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, אשר בו לא מופיעה דרישה מפורשת לקשר סיבתי של הסתמכות (דיון נוסף ברזני, בעמ' 414). כמו כן, הוא התייחס לכך שייתכנו מצבים, בהם משאושרה הגשתה של תובענה ייצוגית, רשאי יהיה בית המשפט לקבוע כיצד יוכיחו בני הקבוצה הכלולה בתובענה את הנזק שנגרם להם, זאת על פי תקנה 9 לתקנות הגנת הצרכן (סדרי דין לענין תובענה ייצוגית), התשנ"ה-1995 (שם, בעמ' 423. כיום הסדר דומה מופיע בסעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות). ואולם אין לשכוח, כי בדיון נוסף ברזני, הצעות אלה לא הוצרכו ללב הדיון ונותרו בגדר הערת אגב. באותה פרשה לא נדרש בית המשפט להכרעה בעניין הקשר הסיבתי, מאחר ונקבע כי אין לתובע המייצג עילת תביעה עצמית (ומאחר ופסק הדין ניתן בטרם חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות, היה די בכך כדי לדחות את הבקשה). יתרה מזאת, כפי שהעיר השופט חשין בעצמו, נושאים אלה לא נתפרשו די צרכם בפסיקה וההלכות בדבר ההסתמכות והקשר הסיבתי הנדרשים במקרים מסוג זה, עוד ילובנו ויפותחו בימים שיבואו. לדעתי, אין הערעור שבפנינו מהווה את המסגרת המתאימה להידרש לסוגיות חשובות אלה. אין בכתב הערעור ואף לא בעמדת המערער בשאלת השפעת חוק תובענות ייצוגיות על ההליך שהוגשו לבית משפט זה, התייחסות מספקת לדוקטרינת הקשר הסיבתי ולהסדרים המוזכרים. המערער לא הציג לפנינו נתונים שיש בהם כדי להצביע על גובה הנזק שנגרם לצרכנים בעקבות ההטעיה. כמו כן, אין בערעור הצעות מעשיות ומשביעות רצון למנגנון, על פיו ניתן יהיה לקבוע או לכל הפחות להעריך אלו צרכנים הושפעו מן הפרסום ומהי מידת הנזק שנגרמה לתובעים בשל הפרסום, להבדיל מן השימוש בשירותיה של בזק בינלאומי שלא בעקבות ההטעיה. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה, שהתובענה הייצוגית היא כלי רב-עוצמה שהפעלתה במקרה שאינו מתאים עלולה להביא לתוצאה שאינה רצויה (ראו פרשת ברזני, בעמ' 611; רע"א 4556/94 טצת ואח' נ' זילברשץ ואח', פ"ד מט(5) 774, 785 (1996); רע"א 6567/97 בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל, פ"ד נב(2) 713, 719 (1998)). דברים אלה נאמרו בטרם חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות, אך נכונים הם גם במצב המשפטי הקיים כיום. החוק החדש, לא יצר מהפכה בהסדרת אישורי התובענה הייצוגית ואין בו הוראה המתייחסת במפורש לכוונה לשנות את המצב המשפטי בדבר דרישת הוכחת הקשר הסיבתי במקרים מסוג זה (ראו קלמנט, בעמ' 178). במאמר מוסגר נתייחס להצעת החזקה שהועלתה בערעור. המערער אמנם לא תמך את טענתו בכתובים, אך בפסיקה מופיעה עמדה דומה, לפיה "מקום בו יצר עוסק מצג העלול להטעות צרכן, נראה בצרכן שרכש את המצרך או השירות, כמי שנחשף למצג ופעל על-פיו... משמעותה של החזקה האמורה היא, שצרכן הרוכש מוצר או שירות מעוסק, רשאי להניח כי המחיר שיגבה ממנו עבור המוצר או השירות הוא המחיר הנכון, על-פי פרסומי העוסק, ללא קשר לשאלה אם אכן נחשף לפרסום אם לאו" (ראו פסק דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן בדיון נוסף ברזני, בעמ' 441. כאן חוזרת השופטת על עמדתה בפרשת ברזני, בעמ' 603). ואולם, גישה זו נותרה בדעת מיעוט באותה פרשה וכך העיר השופט חשין לעניין זה: "אכן, הגם שניתן להרהר אחר הקונצפציה שבנתה חברתי השופטת שטרסברג-כהן, לא נוכל לפסול אותה קונצפציה מניה-וביה. אלא שהקונצפציה, כה חורגת היא מן המקובל עלינו - ומקובל עלינו משכבר הימים - עד שהיינו מצפים כי החוק יורה אותנו מפורשות דבר. והחוק לא הורנו כך" (דיון נוסף ברזני, בעמ' 417). כך, לא נתקבלו גם הצעות אחרות שהוזכרו בפסק הדין (ראו למשל הצעתו של השופט א' מצא, שם, בעמ' 460-454). לסיכום הדברים, מאחר ואין בטענות המערער תשתית מספקת להתייחסות לסוגיות ההסתמכות והקשר הסיבתי, בית המשפט לא יידרש לשאלות עקרוניות אלה בנסיבות הקיימות. לגופו של עניין, המערער לא הראה כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, לא קיים את התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(2) ומשכך דין הערעור להידחות. בפי המערער טענות נוספות, אך אין בהן כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי לאור העובדה שלא מתקיים אחד התנאים היסודיים לאישור תובענה כייצוגית. לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערער ישא בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים בסך 25,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. קראתי בעניין רב את חוות דעתו של חברי השופט ג'ובראן. גם אם השורה התחתונה של פסק דיננו תהא כפי שמציע חברי, ולכך אצטרף, לטעמי רק בדוחק חמקה המשיבה מרשת התובענה הייצוגית, ויש ליתן לכך ביטוי הן בפסק דיננו הן באי פסיקת הוצאות. ב. בדיון מיום 11.6.07, בהרכב הנשיאה, השופט אלון וכותב שורות אלה, הצענו כי המשיבה תתנצל ותתרום תרומה לנזקקים בחברה הישראלית. המשיבה, כפי שיפורט, סירבה – אף שהמערער הסכים. על כך יש להצטער, וכבר אמר בעל ספר החכמה "מודה ועוזב ירוחם" (משלי כ"ח, י"ג). ב. נזכיר ביום 9.11.97 פירסם הממונה על ההגבלים העסקיים דאז, ד"ר דוד תדמור, בעקבות חקירה, דו"ח שכותרתו לא פחות מאשר "בזק בינלאומי בע"מ - ניצול לרעה של מעמד בשוק", וזאת - עם כניסת מתחרים חדשים לענף - על ידי "מדיניות מכוונת של הטעיה בקשר למחירים הנגבים על ידה, ושל זריית בלבול בקרב הציבור בנושא זה" (עמ' 1). המדיניות – כך נאמר בעמ' 6 – היתה "מכוונת, מפורשת ורחבת היקף, שבאה להטעות את הציבור ולזרות בעיניו חול באשר למחיר שירותים אותם מספקת בזק בינלאומי, כאמצעי להתמודד עם כניסת המתחרים החדשים לשוק השיחות הבינלאומיות". צוין כי צוות יועצים אחד של המשיבה כינה את הטקטיקה בשם "ערפול מחירים". ואחר בשם "טשטוש מחירים"; זאת, תוך - בין היתר - טכניקות של פרסום סלקטיבי, הקשיה על הלקוח לערוך השוואות מחיר, וגם חבילות מחיר הנראות מושכות – אך אינן כרוכות לאמיתן במתן הנחות משמעותיות. ג. ייאמר כאן לשלמות התמונה והוגנותה, כי החלטת הממונה היתה נשוא הליכים בבית הדין להגבלים עסקיים, והמשיבה טענה לבטלות החלטת הממונה בשל היעדר שימוע. בית הדין (ה"ע (י-ם) 9/97 בזק נ' הממונה על ההגבלים העסקיים) דחה את בקשתה, אף כי סבר שאכן היתה הפרה של זכות הטיעון; זאת כיון שהיה מקום לרפא הפרה זו בדיון בערר על ההחלטה שהגישה המשיבה. דא עקא, שלימים הופסק הערר בעקבות בקשת המשיבה, ללא אפשרות חידוש (החלטת בית הדין מ-18.7.00, גם לאחר החלטה בבית משפט זה ברע"א 1747/00 בזק בינלאומי נ' הממונה על ההגבלים העסקיים (20.6.00)). המשמעות היא, כי המשיבה לא העמידה למבחן את קביעות הממונה על ההגבלים העסקיים. ד. אכן, בסיכומיה בערעור בבית משפט זה טענה המשיבה כי לא ניתן להסתמך על כל אלה כיון שהמדובר בקביעה שהוצאה בלא שנתאפשר לה להשמיע טענותיה, אך - כאמור - האפשרות המשפטית השלמה שניתנה לה לא נוצלה על-ידיה, כיוון שהערר הופסק לבקשתה. ומכל מקום, גם אילולא נדרשנו לקביעתו של הממונה על ההגבלים, הציטוטים מתוך הפרוטוקולים שעליהם אין חולק מדברים בעדם, אף מבלי להוסיף עליהם או לגרוע מהם. ה. גם אם נסתפק איפוא בציטוט מן המסמכים הפנימיים של המשיבה (שחלקם כבר הובאו מעלה), המלצות יועציה באו לידי ביטוי בדיבורים על "בניית לוח תעריפים שיעמעם את תפיסת המחיר של הלקוח וישיג מדיניות בלבול תעריפים". ועוד, בישיבת דירקטוריון מיום 17.9.96 אמר סמנכ"ל כלכלה וכספים של החברה "רצינו שמדיניות התעריפים תשקף גם מיצוב בו הלקוחות ייתפסו יותר זולים, למרות שבפועל התעריפים לא יירדו". יו"ר הדירקטוריון דיבר על "עמעום תפיסת המחיר", וכך נאמר מפורשות בהחלטה מאותו יום, כי המבצעים יטופלו "במטרה לעמעם את תפיסת המחיר אצל הלקוחות". בישיבת הדירקטוריון ב- 22.6.97 אמר מנכ"ל החברה, לא פחות, "נבלבל את הקהל ונביאו לחשוב שבזק בינלאומי כבר זולה", ויו"ר הדירקטוריון אמר בישיבת 26.6.97 "עשינו במלאכת מחשבת במדיניות תעריפים, בה אנו גבוהים יותר אבל מראים שאנו נמוכים יותר". ו. נוכח זאת באה הצעתנו האמורה, להתנצלות ותרומה, אך המשיבים לא קיבלוה, בטענה שכבר חלפו 10 שנים ובזק בינלאומי עברה מבעלות המדינה לבעלים פרטיים, והתנצלות זו תיצור רושם של לא רק אמירות אלא גם מעשי הטעיה, וכלשונם: "אכן, בישיבת הדירקטוריון היתה השתבחות עצמית בעת שעת הלחץ הגדול של פתיחת השוק לתחרות וחשיפת מונופול ממשלתי לתחרות. באותה שעה היו אמירות לפיהן נעשתה כביכול 'מלאכת מחשבת' של יצירת תדמית זולה", בעוד שבפועל פירסמה יעדים שבהם היתה באמת זולה – ולא היתה חובה כנטען לפרסם שיש יעדים שבהם היא יקרה יותר. בזק בינלאומי הודיעה איפוא כי היא נכונה לתרומה לתועלת הציבור, אך לא בהחלטת בית המשפט. לכך הגיב המערער, כי לשיטתו אכן הטעתה המשיבה את הציבור, ולא נענתה להודאה בטעות ולתוצאה חיובית של תרומה לה הסכים המערער (אשר הציע כי הסכום ייתרם לחולי סרטן). ז. צר לי שהמשיבה לא נענתה להצעתנו, שלא היתה גורעת מכבודה. גם בהרכב הנוכחי, בדיון מיום 16.4.08, חזרה בזק בינלאומי על התנגדותה לתרומה משמעותית שתיכרך בתיק. ח. ועם זאת, מצטרף אני לעמדת חברי באשר להכרעה לגופה, בהקשר הספציפי של ניתוח הנסיבות בזיקה לתביעה יצוגית, אם כי לא בלי היסוס. ולבסוף, לטעמי גם אם איננו נעתרים לערעור, הציף המערער נושא בעל חשיבות ומשמעות. אולי - אף כי יצר לב האדם לא נשתנה - ייזהרו חכמים בעתיד בדבריהם יותר מאשר במקרה דנא, וכאמור הציטוטים הברורים מפי אנשי החברה דיברו בעדם. לכן אם תישמע דעתי, לא יושת צו להוצאות. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן, וברוב דעות לענין השתת ההוצאות. ניתן היום, י"ב באייר התשס"ט (6.5.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06004580_H18.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il