המוסד לביטוח לאומי נ. אחמד שהאב אלדין

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4579/24 כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף לפני: כבוד השופט יחיאל כשר העותר: המוסד לביטוח לאומי נגד המשיבים: 1. אחמד שהאב אלדין 2. בית הדין הארצי לעבודה עתירה על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ל' גליקסמן, ס' דוידוב-מוטולה, ח' אופק גנדלר ונציגי הציבור י' לוינזון ו-א' הוכמן), שניתן ביום 21.4.2024, בעב"ל 54692-11-23. בשם העותרים: עו"ד כפיר אמון בשם המשיבים: עו"ד ניקולא בולוס פסק-דין השופט י' כשר: עניינה של העתירה שבפנינו בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ל' גליקסמן, ס' דוידוב-מוטולה, ח' אופק גנדלר ונציגי הציבור י' לוינזון ו-א' הוכמן), שניתן ביום 21.4.2024, בעב"ל 54692-11-23. בפסק הדין נושא העתירה נדחה ערעור המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), על פסק דינו של בית הדין האזורי נצרת (סגן הנשיא מ' ראסם ונציגי הציבור א' פלאח ו-י' מאור), מיום 23.10.2023, בב"ל 42825-02-22, במסגרתו התקבלה תביעת המשיב 1 כי תאונת דרכים שהיה מעורב בה תוכר כתאונת עבודה. וזה רקע הדברים, בתמצית: המשיב 1, מר אחמד שהאב אלדין (להלן: המשיב), עבד כשכיר בחנות פיצוחים וממתקים בנצרת (להלן: החנות). ביום 1.5.2020, נסע המשיב ברכבו הפרטי לצורך ביצוע שליחות עבור החנות. המשיב נהג במהירות מופרזת של כ-170 קמ"ש בכביש שמהירות הנסיעה המותרת בו הינה 70 קמ"ש, איבד שליטה על רכבו, ופגע במעקה הבטיחות. כתוצאה מהתאונה נגרמו למשיב חבלות קשות וכן נגרם נזק לרכבו. למען שלמות התמונה יצוין כי בגין תאונת הדרכים הנ"ל הוגש נגד המשיב כתב אישום והוא הורשע על פי הודייתו במספר עבירות על פקודת התעבורה [נוסח חדש], ועל תקנות התעבורה, התשכ"א-1961. המשיב הגיש תביעה למל"ל בבקשה כי תאונת הדרכים תוכר כתאונת עבודה, אך תביעתו נדחתה על ידי המל"ל בהחלטתו מיום 19.3.2021. בהחלטתו הטעים המל"ל את הסיבה לדחיית תביעת המשיב כך: "על פי האמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, 'תאונת עבודה' היא תאונה שאירעה לעובד תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו. מעיון בפרטי תביעתך ומברור נסיבות האירוע לא הוכח כי התאונה אירעה תוך כדי ועקב עבודתך. התאונה הנ"ל אירעה שעה שנהגת באופנוע ונפגעת בתאונה דרכים, ולא תוך כדי ועקב עבודתך אצל מעבידך או מטעמו". כנגד החלטת המל"ל מיום 19.3.2021, הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת. לאחר שהוגשו כתבי הטענות מטעם הצדדים, הגיש המל"ל הודעה לבית הדין האזורי בה צוינו על ידו הדברים שלהלן: "במסגרת ניהול תביעה זו, התברר לנתבע [המל"ל – י' כ'] כי התובע [המשיב – י' כ'] אכן נהג ברכב, אלא שמדובר בנסיעה מסוכנת תוך נטילת סיכון עצמי לא מבוקר, שלטענת הנתבע אינה חוסה תחת הוראות החוק. יצוין כי הנתבע פנה למשרדו של ב"כ התובע ביום 10.11.22 באמצעות הפקס וביקש להעביר לעיונו את מלוא מסמכי ההליך הפלילי, אולם אלה טרם התקבלו במשרדו" (ההדגשה הוספה – י' כ'). ביום 23.10.2023 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי (סגן הנשיא מ' ראסם ונציגי הציבור א' פלאח ו-י' מאור), במסגרתו התקבלה תביעת המשיב. בפסק דינו ציין בית הדין האזורי כי טענתו העיקרית של המל"ל הינה כי נוכח העובדה שהמשיב נהג במהירות מופרזת של כ-170 קמ"ש בכביש שמהירות הנסיעה המותרת בו הינה 70 קמ"ש, נהג המשיב בצורה רשלנית כך שלא ניתן לומר שהתאונה נגרמה עקב עבודתו. בית הדין האזורי דחה טענה זו, בהטעימו כי תאונה שאירעה בשל נהיגה רשלנית אינה יוצאת ממטריית ביטוח נפגעי העבודה. זאת, שכן אין המדובר בפעולה שאין לה כל קשר לעבודה, כגון ביצוע פשע; אלא בפגיעה במסגרת תאונת דרכים כתוצאה מנהיגה במהירות מפורזת בשליחות מקום העבודה, אירוע שיכול להתרחש למספר רב של עובדים, אף אם הינו בלתי ראוי. אשר על כן, בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב, וקבע כי יש להכיר בתאונה הנ"ל כתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי מיאן להשלים עם פסק דינו של בית הדין האזורי, והגיש עליו ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. ביום 21.4.2024 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי (השופטים ל' גליקסמן, ס' דוידוב-מוטולה, ח' אופק גנדלר ונציגי הציבור י' לוינזון ו-א' הוכמן), במסגרתו נדחה ערעור המל"ל. בפסק דינו ציין בית הדין הארצי כי פסק הדין שניתן על ידי בית הדין האזורי מקובל עליו, ועל כן יש מקום לאשרו בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. מעבר לכך, בית הדין הארצי הטעים כי ביטוח נפגעי העבודה הקבוע בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ב-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), אינו מבוסס על שיקולים של אשם, רשלנות או תרומה לקרות התאונה, אלא מהווה ביטוח חובה סטטוטורי ביחס לסיכונים העיקריים הכרוכים ליציאה לעבודה. לכן, ומשעה שלמרבה הצער גם תאונות הנגרמות בשל רשלנות, ואף בשל רשלנות חמורה, הן חזון נפרץ, גם סיכונים אלו הם סיכונים המכוסים על ידי חוק הביטוח הלאומי. למעשה, כך ציין בית הדין הארצי, הדברים קבועים במפורש בסעיף 82 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כי גם תאונה שאירעה בעת שהמבוטח פעל ברשלנות, שלא בהתאם להוראות מעסיקו או שלא בהתאם להוראה חוקית – תוכר כתאונת עבודה, אלא אם הנזק שנגרם כתוצאה ממנה הוא פעוט. בית דין הארצי הוסיף וציין כי טענות דומות לאלו שטוען המל"ל כעת, לפיהן מקום בו עובד נפגע בתאונה עקב סיכון שנלקח על ידו בקלות דעת, אין לראות בתאונה ככזו שקרתה עקב עבודתו – נדחתה במספר פסקי דין שניתנו על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעבר. לבסוף, בהידרשו לטענת המל"ל כי מהירות הנהיגה הקיצונית שבה נהג המשיב מצדיקה כי התאונה שבה היה מעורב לא תוכר כתאונת עבודה, ציין בית הדין הארצי כי: "לאמור נוסיף כי המוסד הדגיש את חריגתו הקיצונית של המשיב מהמהירות המותרת, המצדיקה לשיטתו תוצאה שונה. עם זאת אין חולק כי העבירה בה הורשע המשיב ייחסה לו נהיגה רשלנית ולא מעבר לכך. בנוסף, המוסד לא הצביע על דרך להצבת גבול עקבי ומוגדר שיאפשר להבחין מתי התנהלות של מבוטח חורגת מרשלנות ואף רשלנות חמורה באופן המצדיק לפי הנטען להוציאו ממטריית ההגנה של ביטוח נפגעי העבודה, וממילא קצרה הדרך למדרון חלקלק וחוסר ודאות שעלולים לפגוע בתכלית החוק. גם טעם זה מצדיק לטעמנו לדבוק בהלכה הפסוקה, ולפיה כל עוד לא נקבע אחרת בהוראת חוק מפורשת – בעת קביעה אם מבוטח נפגע בעבודתו לא תישקלנה טענות הנוגעות לאשם תורם מצדו" (שם, בפסקה 9). על יסוד נימוקים אלו דחה בית הדין הארצי את ערעור המל"ל, והשית עליהם הוצאות לטוב המשיב בסך של 5,000 ש"ח. על פסק דינו של בית הדין הארצי, הוגשה העתירה שבפנינו. בעתירתו, טוען המל"ל כי הותרת פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה על כנו, תרחיב באופן בלתי סביר את הכיסוי הביטוחי הקיים בחוק הביטוח הלאומי, באופן המחיל אותו, הלכה למעשה, גם ביחס להתנהגויות פליליות קיצוניות ובלתי סבירות. המל"ל טוען כי על פי פסיקתו העקבית של בית הדין הארצי לעבודה, על מנת שתאונה תחשב כתאונת עבודה לא די בקשר עובדתי רפה, עקיף ומרוחק בין התאונה לבין העבודה, אלא נדרש כי בין העבודה לבין התאונה תתקיים זיקה ממשית. בתוך כך, נטען כי בנסיבות העניין דנן לא מתקיימת הזיקה הנדרשת בין קרות התאונה לבין עבודתו של המשיב. זאת, שכן נהיגה במהירות של מעל לפי שתיים מהמהירות המותרת, אינה פעולה הנעשית עקב ובמסגרת העבודה, אלא שמדובר נטילת סיכון חריג ובלתי סביר שאין בינה לבין ביצוע העבודה דבר. כמו כן, המל"ל טוען כי סעיף 82 לחוק הביטוח הלאומי, עליו הסתמך בית הדין הארצי, כלל איננו רלוונטי בנסיבות העניין דנן. נטען כי תנאי לתחולת ההסדר הקבוע בסעיף 82 לחוק הביטוח הלאומי, הוא כי התאונה הנדונה היא תאונת עבודה. ברם, כאמור לעיל, לשיטת המל"ל אין לסווג את התאונה הנדונה כתאונת עבודה מלכתחילה. המל"ל מדגיש כי גם על פי סעיף 82 לחוק, אין חולק כי אילו היה מואשם המשיב כי ביצע עבירה מסוג פשע, הוא לא היה זוכה לכך שהתאונה תסווג כתאונת עבודה. ואמנם, הסיבה שבדנן הואשם המשיב "רק" בעבירות שאינן עבירות מסוג פשע, הינה "מזלו" שנהיגתו הפרועה הובילה לתאונה שפגעה רק בו, ולא באחרים. המל"ל מוסיף וטוען כי ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 82 לחוק הביטוח הלאומי, מלמדת כי מטרת סעיף זה לא הייתה להעניק את הכיסוי הביטוחי לכל תאונה המתרחשת עקב התנהלותו הרשלנית של העובד, אלא רק ביחס לביצוע רשלני של הוראות מעסיקו. כמו כן, נטען כי סעיף זה נחקק מתוך רצון שלא להותיר את מי שנפגעה יכולתו לכלכל את עצמו ללא הגנה, אך מאז נוסף לחוק הביטוח הלאומי פרק ט' העוסק בביטוח נכות כללית, אשר הוא המעניק רשת הגנה סוציאלית לנפגעים כדוגמת המשיב בדנן. לבסוף, נטען כי ההכרה בתאונה הנ"ל כתאונת עבודה, סותרת את תקנת הציבור ומשדרת מסר המעודד נהיגה רשלנית ומסוכנת. על כן, נטען כי אף אם היה מקום להכיר בתאונה כתאונת עבודה על פי נוסח חוק הביטוח הלאומי (ולטענת המל"ל, לא כך הוא), מטעמי תקנת הציבור ומטעמים של הכוונת התנהגות, יש להימנע מלעשות כן. בתגובתו המקדמית לעתירה, אשר הוגשה לאחר שהוריתי לו לעשות כן בהחלטתי מיום 4.6.2024, טוען המשיב כי דין העתירה להידחות על הסף. בתמצית, המשיב טוען כי אין המדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם יתערב בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. בתוך כך, המשיב סומך את ידו על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, וטוען כי ההכרעה שניתנה על ידו עומדת בהלימה לפסיקה הנוהגת, משרתת את הוראות חוק הביטוח הלאומי, וממילא אינה חורגת מנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה לה, סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. כידוע, הלכה היא כי בית משפט זה אינו משמש ערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, וההתערבות בהם מוגבלת למקרים חריגים בהם מתגלה טעות מהותית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, ובמקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה לשם עשיית צדק (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 694 (1986); בג"ץ 1353/24 מועצה אזורית אל קסום נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (22.2.2024); בג"ץ 4876/24 ח'טיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (21.7.2024)). הלכה זו נכונה היא מכוח קל וחומר כאשר עסקינן בשאלה האם תאונה פלונית הינה תאונת עבודה, שכן שאלה זו מצויה במובהק בתחום סמכותו ומומחיותו הייחודית של בית הדין הארצי לעבודה (ראו, למשל: בג"ץ 2142/18 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 (5.9.2018); בג"ץ 9994/08 סלע נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 5 (5.1.2009)). בענייננו, לאחר שסקר את הפסיקה הנוהגת בהקשר הנדון, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי בנסיבות העניין דנן, יש להשקיף על התאונה שאירעה למשיב ככזו שנגרמה לו תוך כדי ועקב עובדתו אצל מעסיקו, וכי אין בעובדה שנהג בצורה רשלנית כדי לשנות ממסקנה זו. אינני סבור כי בקביעה זו נפלה טעות מהותית או נגרם למל"ל אי צדק המצדיק את התערבותנו. על כן, בהתאם לסטנדרט ההתערבות עליו עמדתי לעיל, אינני סבור כי המקרה דנן הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותנו. למעלה מן הצורך, אציין כי להשקפתי, פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה נכון גם לגופם של דברים. כפי שהדגיש בית הדין הארצי לעבודה, המסגרת הנורמטיבית שלאורה יש לבחון את טענות המל"ל מעוגנת בסעיפים 79 ו-82 לחוק הביטוח הלאומי. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר את המונח "תאונת עבודה", כדלקמן: "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". סעיף 82 לחוק הביטוח הלאומי מוסיף לאמור בסעיף 79, וקובע כי: "אין רואים תאונה כתאונת עבודה אם אירעה בעת שהמבוטח נהג ברשלנות שלא בהתאם להוראה חוקית ביחס לעבודתו שהובאה לידיעת העובדים במקום עבודתו, או שלא בהתאם להוראות שניתנו לו מאת מעבידו או מאת מי שנוהג להורות לו בענין עבודתו, אלא אם כן כתוצאה מאותה תאונה נפטר המבוטח או נעשה נכה עבודה או לא מסוגל לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת, עשרה ימים לפחות, ואלא אם כן היו רואים את התאונה כתאונת עבודה לולא נהג כאמור". על בסיס שילוב הסעיפים הנ"ל, תאונה שנגרמה לעובד תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעסיקו, תחשב כ-"תאונת עבודה", וזאת אף אם התאונה אראה בעת שהעובד נהג ברשלנות שלא בהתאם להוראה חוקית ביחס לעבודתו, ובלבד שלא נגרם לו נזק מוגבל, כאמור בסעיף 82 לחוק הביטוח הלאומי. טענת המל"ל הינה, למעשה, כי מקום בו יצא עובד לנסיעה בשליחות מעסיקו, וביצע את הנסיעה תוך "נטילת סיכון עצמי לא מבוקר" (כאמור בהודעת המל"ל לבית הדין האזורי), שכתוצאה מנטילתו של אותו סיכון הוא נפגע בתאונת דרכים – יש לחרוג מהכלל האמור לעיל ולהימנע מלסווג תאונת דרכים זו כתאונת עבודה. טענה זו מוקשית בעייני. כפי שציין בית הדין הארצי לעבודה, כבר לפני יובל: "'אשמת' העובד או 'אי-חוקיות' מעשהו של הנפגע, אינם הופכים אירוע שבא תוך כדי ועקב העבודה לאירוע שאינו כזה, אלא אם החוק קובע במפורש שזאת התוצאה ובמידה שהוא קובע כך" (דב"ע (ארצי) לד/0-20 המוסד לביטוח לאומי - אלקסי, פד"ע ו(1) 92, 98 (1974)). יתרה מכך, בחוק הביטוח הלאומי הציב המחוקק גבולות ברורים: מחד גיסא, כאשר מדובר בתאונת עבודה שנגרמה ברשלנות, ובנסיבות מסוימות אף אם מדובר ב-"רשלנות פושעת" (ראו סעיף 81 לחוק הביטוח הלאומי), אין בכך כדי להוציא את התאונה אל מחוץ לכיסויו של ביטוח נפגעי העבודה. מאידך גיסא, כאשר מדובר בתאונה שאירעה אגב ביצוע או ניסיון לביצוע פשע, תישלל הזכות לגמלה (סעיף 326 לחוק הביטוח הלאומי). טענות המל"ל מבקשות הלכה למעשה להציב נקודה נוספת על הספקטרום שבין תאונה שאירעה ברשלנות לבין תאונה שאירעה אגב ביצוע או ניסיון לביצוע פשע. המל"ל מבקש לקבוע כי גם במקרים בהם התרחשה תאונה עקב "נטילת סיכון עצמי לא מבוקר" (שאינו עולה לכדי פשע), תישלל הזכות לקבלת גמלה בגין תאונת עבודה. בהיעדר קביעה ברורה של המחוקק בנושא, אינני סבור כי יש מקום לקביעה כאמור, ולטעמי יש לראות בהסדרים החוקיים המפורטים לעיל, כממצים בעניין זה. כמו כן, וכפי שציין בית הדין האזורי לעבודה, המל"ל לא סיפק כל הסבר כיצד ניתן לקבוע את נקודת הגבול בין נהיגה שהינה "רשלנית" לבין נהיגה שבוצעה תוך "נטילת סיכון עצמי לא מבוקר"; ולטעמי לא בכדי נמנע המל"ל מלעשות כך, שכן ספק רב בעייני אם נקודת גבול כאמור ניתנת להגדרה או לקביעה מראש. גם מטעם זה, אינני סבור כי יש להכיר בכלל אותו מבקש המל"ל לקבוע במסגרת העתירה דנן. סיכומו של דבר: על רקע הטעמים המפורטים לעיל, דין העתירה להידחות. המל"ל יישא בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ג' אב תשפ"ד (07 אוגוסט 2024). דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט 2 מתוך 7