אליעזר שמחי נ. יעקב בודנשטין

פסק-דין בתיק בג"ץ 4578/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4578/12 בג"ץ 5806/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל העותרים בבג"ץ 4578/12: 1. אליעזר שמחי 2. מיכל שמחי 3. עזרא שמחי 4. בת שבע שמחי נ ג ד המשיבים בבג"ץ 4578/12: 1. יעקב בודנשטין ואח' 2. רשם האגודות השיתופיות ואח' 3. בנק לאומי לישראל בע"מ 4. מנהל מקרקעי ישראל 5. עו"ד איתן ארז - מפרק העותרים בבג"ץ 5806/12: 1. סיגל אפטרוט 2. גל אפטרוט 3. גיא דגן 4. נעה דגן נ ג ד המשיבים בבג"ץ 5806/12: 1. מנהל מקרקעי ישראל 2. עו"ד איתן ארז - מפרק 3. רשם האגודות השיתופיות 4. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ עתירות למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ג' בחשון התשע"ד (07.10.13) בשם העותרים בבג"ץ 4578/12: עו"ד י' גואל שמחי בשם העותרים 2-1 בבג"ץ 5806/12: עו"ד ד' הרשקו; עו"ד ד' ברוטפלד בשם העותרים 4-3 בבג"ץ 5806/12: עו"ד נ' לרר בשם המשיב 1 בבג"ץ 4578/12: עו"ד א' בר לב בשם המשיבים 2 ו-4 בבג"ץ 4578/12 ובשם המשיבים 1 ו-3 בבג"ץ 5806/12: עו"ד ר' מיוחס; עו"ד ק' יוסט (דון יחיא); עו"ד ע' ספדי בשם המשיב 3 בבג"ץ 4578/12 ובשם המשיב 4 בבג"ץ 5806/12: עו"ד א' ינקוביץ; עו"ד ע' גלעד בשם המשיב 5 בבג"ץ 4578/12 ובשם המשיב 2 בבג"ץ 5806/12: עו"ד א' ארז; עו"ד ר' מנגל פסק-דין השופט צ' זילברטל: שתי עתירות שבמוקדן הסכם פשרה שעניינו הסדרת החזר הלוואות שנטלו רוכשי מגרשים במושב שער-אפרים (להלן: המושב) מבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק) במסגרת הרחבת המושב. הסכם הפשרה האמור קיבל בבית משפט זה תוקף של פסק דין (בג"ץ 920/10 בודנשטיין נגד רשם האגודות השיתופיות (4.4.2012) להלן: בג"ץ בודנשטיין). העותרים, שאף הם נטלו הלוואות מהבנק בקשר עם רכישת מגרשים במסגרת הרחבת המושב, אך לא נכללו בהסכם הפשרה, מבקשים כי נורה על ביטול הסכם הפשרה או לחלופין על החלתו בעניינם. רקע: הרחבת היישוב שער-אפרים 1. מושב שער-אפרים הוא מושב עובדים להתיישבות חקלאית שחבריו מאוגדים באגודה שיתופית הרשומה אצל רשם האגודות השיתופיות (להלן: האגודה). אדמות המושב נמצאות בבעלות המדינה ומנוהלות על-ידי רשות מקרקעי ישראל. בשנות התשעים של המאה הקודמת הוחלט על הרחבת המושב באופן שיתווספו לו מאות יחידות דיור נוספות שיועדו למשתכנים חיצוניים ולבני משפחותיהם של חברי האגודה. הרחבת המושב התאפשרה בעקבות החלטה 737 של רשות מקרקעי ישראל (שאז נקראה מינהל מקרקעי ישראל) שאפשרה בניית "הרחבות למגורים באגודות ישובים חקלאיים שהם מושב עובדים ... ". החלטה 737 בצירוף הוראת אגף חקלאי מספר 51 של רשות מקרקעי ישראל קבעו את המסגרת הנורמטיבית לאופן שבו יתבצעו ההרחבות. 2. האגודה לא פעלה על-פי ההוראות הנזכרות, ובין היתר, גבתה ממשתכנים חיצוניים דמי פיתוח גבוהים מן המותר. התנהלות זו של האגודה ופגמים אחרים שנפלו בהתנהלותה הביאו לכך שבסוף שנת 2000 הורתה רשות מקרקעי ישראל להקפיא את הקצאת המגרשים בפרויקט ההרחבה של המושב. חרף החלטה זו, המשיכה האגודה להתקשר בהסכמים למכירת מגרשים במסגרת ההרחבה או לחלופין יצרה מצג של מכירת מגרשים בניסיון להעשיר את קופתה: האגודה פנתה לתושבי המושב בהצעה שאלה ייטלו משכנתא, לכאורה, לרכישת מגרש בשטח הרחבה. הוסכם כי כספי ההלוואה יועברו ישירות לקופת האגודה, אשר מצדה התחייבה להחזיר את ההלוואה בריבית מועדפת ולהעניק ללווים הטבות נוספות (שיפוץ בתיהם וכדומה). כעולה מהליכים משפטיים אחרים שעסקו בפרשת שער-אפרים, לשם הגשמת תכנית זו, בין היתר, זויפו תלושי שכר של נוטלי הלוואות, נמכרו מגרשים לרוכשים שאינם זכאים לכך וניטלו הלוואות עבור מגרשים שכבר נרכשו. כעולה מן העתירה בבג"ץ 5806/12 האגודה פנתה גם למשתכנים שכבר נטלו משכנתא לטובת רכישת מגרש ונזקקו להון נוסף לשם השלמת הבנייה והציעה להם ליטול הלוואה מהבנק. כך, למשל, העותרים בבג"ץ 5806/12 טוענים, כי לאחר שרכשו מגרש ונזקקו להון נוסף לשם בניית ביתם, נציגי האגודה תיווכו ביניהם לבין הבנק בהליך קבלת הלוואה. בעתירה נטען, כי נציגי האגודה הציגו בפניהם מצג כאילו ההלוואה מיועדת למימון בניית ביתם ואילו בפני הבנק יצרו נציגי האגודה מצג כאילו ההלוואה נועדה לרכישת מגרש בהרחבת המושב, כאשר המגרש, שלמעשה כבר נרכש בעבר, משמש כבטוחה להחזרת ההלוואה. גם במקרים אלה כספי ההלוואה הועברו ישירות לאגודה ולא ללווים עצמם. 3. בסופו של יום האגודה לא עמדה בהתחייבויותיה הכספיות כלפי הלווים ונושים אחרים, והיא נמצאת עתה בהליכי פירוק. רבים מתושבי המושב או מן המשתכנים החיצוניים שנטלו הלוואות מהבנק, חלקם בהסתמך על התחייבות נציגי האגודה כי זו תהיה אמונה על החזר ההלוואות, לא עמדו בתשלומי החזר ההלוואות, וכך גם העותרים בשתי העתירות שלפנינו. נוכח האמור, ביקש הבנק לממש את הבטוחות שניתנו לטובת החזר ההלוואות. בין היתר, הוגשו על-ידי הבנק תובענות כספיות נגד לווים. ככלל, ניתן לומר כי הלווים אשר לא עמדו בהחזרי התשלומים לבנק, נחלקים לשתי קבוצות מרכזיות: (א) לווים אשר נטלו הלוואות מהבנק לרכישת מגרשים בהרחבה לאחר שרשות מקרקעי ישראל הורתה על הקפאת הקצאות המגרשים בהרחבת המושב, ואשר לא חתמו על הסכם פיתוח עם רשות מקרקעי ישראל, והמגרש, שאותו שעבדו לבנק לצורך החזר ההלוואה, אינו בר מימוש. קבוצה זו תכונה להלן: קבוצת נספח א'. (ב) לווים אשר רכשו מגרש בהרחבה עובר להחלטת רשות מקרקעי ישראל להקפיא את הקצאת המגרשים במושב. לווים אלה חתמו על הסכמי פיתוח עם רשות מקרקעי ישראל. על קבוצה זו נמנים העותרים בעתירות שלפנינו, אשר נטלו מהבנק הלוואה נוספת לאחר שכבר נטלו משכנתא לצורך רכישת המגרש, אך בניגוד לקבוצת נספח א', יש בבעלותם נכס ששעבודו לטובת הבנק תקף. קבוצה זו תכונה להלן: קבוצת נספח ב'. בג"ץ בודנשטיין והסכם הפשרה 4. בין הצדדים השונים (הלווים, רשות מקרקעי ישראל, הבנק והמפרק) התנהלו מגעים בניסיון למצוא פתרון למצב שנוצר. משמגעים אלה לא נשאו פרי הגישו חלק מן הלווים את העתירה שנדונה במסגרת בג"ץ בודנשטיין. במסגרת הדיון בעתירה הגיעו חלק מן הלווים (בעיקר אלה הנמנים על קבוצת נספח א'), רשות מקרקעי ישראל והבנק להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. על-פי הסכם הפשרה, רשות מקרקעי ישראל "תבטל" את החלטתה על הקפאת הקצאת המגרשים שנותרו בשטח ההרחבה של המושב (כ-42 מגרשים) ותחתום על הסכמי פיתוח עם הרוכשים שנקשרו בהסכם עם האגודה לאחר הקפאת הליך הקצאת המגרשים. רוכשים אלה ימחו את זכותם במגרשים לבנק אשר ימכור את המגרשים. הרווחים ממכירת המגרשים ישמשו לכיסוי חובותיהם של הרוכשים ויתר הלווים הנמנים על קבוצת נספח א' (מאחר שחלק מן המגרשים בהרחבה נמכר מספר פעמים למספר רוכשים, מספר הלווים בקבוצה זו עולה על מספר המגרשים). חובותיהם של לווים הנמנים על קבוצת נספח ב' לא ימחקו במסגרת הליך מכירת המגרשים והבנק יפעל למימוש הבטוחות של חברי קבוצה זו. עם זאת, בהסכם הפשרה הסכים הבנק לוותר ללווים הנמנים על קבוצת נספח ב' על ריבית הפיגורים שנוספה לחובותיהם. בדיון שנערך בבג"ץ בודנשטיין התנגדו חלק מן העותרים להסכם הפשרה וביקשו שההסדר שהוצע בו לקבוצת נספח א' יוחל גם בעניינם, אך ללא הצלחה. מספר חודשים לאחר שההסכם קיבל תוקף של פסק דין הגישו העותרים את העתירות דכאן. הטענות בעתירות: בג"ץ 4586/12: 5. העותרים בבג"ץ 4586/12 הם חברי אגודה אשר רכשו מגרשים בפרויקט ההרחבה במושב. זכויותיהם במגרשים שועבדו לטובת הבנק וזאת לצורך הבטחת החזר ההלוואות שנטלו ממנו בנסיבות שיפורטו להלן. העותרים 4-3 (להלן: בני הזוג שמחי) רכשו מגרש בהרחבה בשנת 1997 ובהמשך חתמו על הסכם פיתוח עם רשות מקרקעי ישראל וקיבלו היתר לבנות את ביתם. לשם רכישת המגרש נטלו עותרים אלה משכנתא מבנק טפחות. בשנת 2001, לאחר החלטת רשות מקרקעי ישראל להקפיא את הקצאת המגרשים, התקשרו בני הזוג שמחי בהסכם נוסף עם האגודה. הסכם זה עסק ברכישת אותו המגרש שלגביו התקשרו בהסכם בשנת 1997. זכויותיהם של בני הזוג שמחי במגרש נושא ההסכם מושכנו לטובת הבנק. הליך בו נקטו עותרים אלה כדי להכריז על בטלות המשכנתא נדחה, ונקבע כי המשכנתא עומדת בתוקפה (ת"א (פתח-תקווה) 4647/07 שמחי נ' בנק לאומי למשכנתאות (13.3.2011)). יצוין, כי עותרים אלה סיימו לבנות את ביתם. העותרים 2-1, אף הם בעלים של מגרש בפרויקט ההרחבה של המושב, אשר ככל הנראה נרכש עובר להחלטה בדבר הקפאת הקצאת המגרשים, שכן ביחס למגרש זה נכרת הסכם פיתוח עם רשות מקרקעי ישראל. עותרים אלה החלו בבניית בית על המגרש שבהרחבה ועד כה נבנה שלד הבית בלבד. גם עותרים אלה נטלו הלוואה מן הבנק, לכאורה לרכישת מגרש, ומשכנו את הזכויות בו לטובת הבנק. נטען כי בפועל ההלוואה נועדה כדי לסייע בידיהם לבנות את הבית. כעולה מתגובת הבנק, הליכים שנקטו העותרים 2-1 כדי להכריז על בטלות הסכם המשכנתא טרם הסתיימו. 6. ככל שניתן להבין מן העתירה (שניסוחה אינו מקל על הבנת הנטען בגדרה, בלשון המעטה), העותרים בבג"ץ 4586/12 מבקשים את ביטולו של הסכם הפשרה או לחלופין החלת התנאים שנקבעו בו לגבי קבוצת נספח א' גם בעניינם. בעתירה נטען, בין היתר, כי אין מקום להותיר את הסכם הפשרה על כנו שכן מדובר בהסכם המיטיב עם הבנק וזאת על אף שהבנק התרשל במילוי תפקידו בכל הנוגע למתן ההלוואות בקשר עם הרחבת המושב. העותרים טוענים גם, כי הסכם הפשרה מכשיר עסקאות הנוגדות את תקנות הציבור ואת כללי רשות מקרקעי ישראל. העותרים סומכים ידיהם גם על התנגדותו של מפרק האגודה להסכם הפשרה. בג"ץ 5806/12 7. העותרים 2-1 (להלן: אפטרוט) רכשו מגרש בהרחבת המושב עובר להחלטה על הקפאת הקצאת המגרשים וחתמו על הסכם פיתוח עם רשות מקרקעי ישראל. לטענתם, בעת שנזקקו למימון נוסף לצורך בניית ביתם פנו אליהם נציגי האגודה והציעו לתווך ביניהם לבין הבנק בקבלת הלוואה. כפי שהוסבר לעיל, לטענת אפטרוט בעוד שבפניהם טענו נציגי האגודה שההלוואה תשמש לצורך מימון הבנייה, בפני הבנק הוצג מצג שההלוואה מיועדת לרכישת מגרש בהרחבה, וכך מגרשם הועמד כבטוחה לבנק לצורך החזרת ההלוואה. כספי ההלוואה הועברו ישירות לחשבונה של האגודה. יצוין, כי אפטרוט סיימו לבנות את ביתם על המגרש בהרחבה, אך לטענתם בנייה זו מומנה מהונם העצמי ולא מכספי ההלוואה שהגיעו ישירות לאגודה. מתגובת הבנק עולה, כי אפטרוט נקטו בהליך כדי להכריז על בטלות המשכנתא בטענה כי "נקשר נגדם קשר על ידי המושב והבנק להחתימם בתרמית על מסמכי השיעבוד" וכן הגישו בקשה לעיכוב הליכים. בית המשפט דחה את הבקשה לעיכוב הליכים בקבעו "כי אם היתה כאן תרמית, לא היתה זו תרמית של הבנק כלפי המבקשים, אלא דווקא תרמית נגד הבנק, שכן לא הודע לבנק על שיעבוד הזכויות במגרש לטובת בנק עצמאות, והוצג בפניו מצג כאילו המימון נתבקש למימון רכישת הזכויות במגרש, כשלצורך מצג זה חתמו המבקשים [אפטרוט - צ.ז.] והמושב על חוזה מכר שני" (החלטה מיום 6.11.2002 בבש"א 13451/02). העותרים 4-3 בבג"ץ 5806/12 (להלן: דגן) רכשו אף הם מגרש בהרחבת המושב עובר להחלטה על הקפאת הקצאת המגרשים וגם ביניהם לבין רשות מקרקעי ישראל נחתם הסכם פיתוח. דגן, בדומה לאפטרוט, טוענים כי נציגי האגודה הציעו לתווך ביניהם לבין הבנק לצורך קבלת הלוואה למימון בניית ביתם. בפועל, טוענים דגן, ביניהם לבין הבנק נכרת הסכם הלוואה לצורך רכישת המגרש וכי מגרשם שועבד לטובת החזר ההלוואה, אשר מרביתה כלל לא הועברה לידיהם אלא לחשבונה של האגודה. דגן מדגישים כי לבסוף נאלצו לממן את בניית ביתם באמצעות הלוואות נוספות, לאחר שכספי ההלוואה שנטלו מן הבנק בתיווך המושב אבדו עם יתר חובותיה של האגודה. דגן מציינים כי הם נקטו בהליכים נגד הבנק ולהכרזת בטלות הסכם המשכנתא. 8. העותרים בבג"ץ 5806/12 טוענים כי הם נפלו קרבן ל"תרגיל עוקץ", כלשונם, של נציגי האגודה ושל הבנק אשר ניצלו את חוסר הבנתם בנושאים אלה כדי להחתימם על הסכמים בהם כלל לא חפצו. לעותרים גם טענות נגד רשות מקרקעי ישראל, אשר, לטענתם, התקשרה בהסכם הפשרה והסכימה להקצות בגדרו קרקעות מדינה מטעמים בלתי ענייניים כגון הודעות צד ג' שהגישו נגדה חלק מן הלווים אשר נתבעו על-ידי הבנק. העותרים טוענים כי הסכם הפשרה מפלה בין קבוצות לווים ופוגע בזכותם החוקתית לשוויון. העותרים טוענים, כי הוסבר להם שהסיבה בגינה הם לא נכללו בהסכם הפשרה נוגעת לכך שיש בידיהם נכס בר מימוש בניגוד ללווים שנמנים על קבוצת נספח א'. לטענתם, הסבר זה יש בו כדי להעצים את העיוות שהסכם הפשרה יצר, שכן בהליך פלילי שהתנהל, בין היתר, נגד נציגי האגודה נקבע שרבים מן הלווים שנטלו הלוואות מן הבנק לאחר ההחלטה על הקפאת הקצאת המגרשים, היו מודעים לאי הסדרים שליוו את קבלת ההלוואות מן הבנק. מכאן, שעל-פי הסכם הפשרה דווקא הלווים ששיתפו פעולה עם התנהלותה הפסולה של האגודה יופטרו מחובותיהם ואילו הם, אשר נפלו קרבן להתנהלות פסולה ורשלנית, אינם מופטרים מחובותיהם. תגובות המשיבים: תגובת רשות מקרקעי ישראל ורשם האגודות השיתופיות 9. רשות מקרקעי ישראל ורשם האגודות השיתופיות (להלן: המדינה) טוענים כי יש לדחות את העתירות על הסף ולגופן וזאת על יסוד מספר טעמים. ראשית נטען, כי העתירות לוקות בשיהוי משהוגשו כארבעה חודשים לאחר שהסכם הפשרה אושר בבית משפט זה ולאחר שהצדדים להסכם החלו לפעול על-פיו. נטען גם, כי הטענות בעתירות מופנות בעיקר כלפי הבנק והתנהלותו, ועתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינה הדרך לבררן וממילא "אין למדינה ולזה - דבר". הודגש, כי בעקבות הסכם הפשרה רשות מקרקעי ישראל אמנם הסכימה, לפנים משורת הדין, "למחול" על אי הסדרים שליוו את רכישת המגרשים ולהקצותם, אך יחד עם זאת ייגבה עבורם תשלום מלא וכן תהיה הקפדה שמכירתם בשנית תעשה "תוך שמירה על צביון המושב ועל נהלי המינהל [רשות מקרקעי ישראל - צ.ז.] השונים". עוד נטען, כי אין ממש בטענה שלפיה הסכם הפשרה מפר את עקרון השוויון מאחר שישנם טעמים עניינים שבגינם ניתן, ואף מתחייב, להבחין בין קבוצת נספח א' לבין קבוצת נספח ב': כך על קבוצת נספח א' נמנים לווים אשר "מצאו עצמם נטולי מגרש ובעלי משכנתא", שכן לווים אלה כרתו הסכם עם האגודה במהלך תקופת הקפאת הקצאת המגרשים ושיעבדו את זכויותיהם במגרשים בלי שנתקבל לכך אישורה של רשות מקרקעי ישראל ובלי שנחתם עמה הסכם פיתוח. על קבוצת נספח ב', לעומת זאת, נמנים לווים אשר חתמו על הסכם פיתוח ביחס למגרש שרכשו ושעבוד הזכויות במגרשים לטובת הבנק - תקף. במצב דברים זה, נטען, אין כל הצדקה להקצות לעותרים, הנמנים על קבוצה זו, מגרש נוסף כדי להפטירם מחובותיהם לבנק. תגובת הבנק 10. גם לטענת הבנק דין העתירות להידחות על הסף ולגופן. ראשית נטען, כי העותרים הסתירו מבית משפט זה עובדות רלבנטיות ומהותיות ונמנעו במכוון לפרוש את מלוא רוחב היריעה בנוגע לנסיבות נטילת ההלוואות ובאשר להליכים שקדמו להגשת העתירות: בני הזוג שמחי לא פרטו בעתירתם כי בהליך שנקטו במטרה להכריז על בטלות הסכם המשכנתא נדחו כל טענותיהם והם חזרו בהם מערעור שהגישו על פסק הדין בעניינם (ת"א 4647/07 הנזכר); העותרים 2-1 בבג"ץ 4578/12 לא ציינו כי הם הגישו נגד הבנק תביעה שכנגד בטענה שהסכם המשכנתא ביניהם לבין הבנק בטל ותביעתם טרם הוכרעה; התצהיר שצורף לעתירה בבג"ץ 4578/12 אינו מפרט כנדרש את עיקרי העובדות בעניינם; אפטרוט לא ציינו בעתירתם כי בהחלטה שניתנה בבקשתם לעיכוב הליכים נדחתה טענתם כי נקשר נגדם קשר על-ידי המושב והבנק; וכי אפטרוט ודגן אינם מסבירים בעתירתם כי למעשה חתמו על שני הסכמים נפרדים לרכישת אותו המגרש כדי לזכות בכספי הלוואה מן הבנק והטבות אחרות מהמושב. הבנק אף הוא טוען, כי על אף הניסיון לשוות לעתירות אופי חוקתי, חלק הארי של העתירות עוסק ביחסים החוזיים שבינו לבין העותרים ואין מקום לברר טענות אלה במסגרת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, בפרט כאשר חלקן מתבררות עתה באכסניה המתאימה להן. הבנק אף הוא טוען, כי אין מקום להכליל את העותרים בהסכם הפשרה, שכן ההסכם נועד ליתן מענה, בין היתר, ללווים אשר ההסכמים עליהם חתמו לרכישת מגרשים בהרחבה לא "השתכללו" מאחר שאלה נכרתו לאחר החלטת רשות מקרקעי ישראל להקפיא את הקצאת המגרשים בהרחבה, קרי, לווים אשר נטלו הלוואה אך לא ניתן לממש את הנכס ששעבדו להבטחת החזר ההלוואה. נטען, כי מצבם של העותרים שונה בתכלית שכן בידיהם יש נכס בר מימוש. תגובת המפרק 11. המפרק מלין על הסכם הפשרה אשר, לטענתו, ירבה ויוסיף מחלוקות, כגון אלה שהתעוררו במסגרת העתירות דנא, וטוען כי יש מקום לבטלו ולחתור להסכם כולל. עוד טוען המפרק, כי הבנק ורשות מקרקעי ישראל הצטרפו להסכם הפשרה מטעמים לא ענייניים שבראשם החשש מפני תביעות והליכים משפטיים בגין התרשלותם במתן הלוואות ובפיקוח על פרויקט ההרחבה במושב. המפרק טוען כי הסכמת רשות מקרקעי ישראל להקצות משאבי ציבור לטובת הפטרתם של לווים מסוימים מחובותיהם לבנק מנציחה אפליה אסורה בין הלווים השונים הקשורים בפרויקט ההרחבה ואף עלולה להביא למצב שבו "חוטא יוצא נשכר", זאת נוכח טענות העותרים בבג"ץ 5806/12 כי לא היו מודעים להתנהלותם הנפסדת של נציגי האגודה. לגישת המפרק, לא היה מקום להקצות את המגרשים בהרחבה לטובת פירעון חובותיהם של לווים מסוימים ויש לעשות שימוש בנכסים אלה כדי לסייע לפרוע את כלל חובותיה של האגודה. תגובת בודנשטיין ואחרים - קבוצת נספח א': 12. בתגובתם של מי שנכללו במסגרת הסכם הפשרה נטען, כי אין בסיס לטענות העותרים כי יש מקום להכלילם בהסכם הפשרה שהרי לעותרים אלה אין כל זיקה למגרשים שמכירתם תשמש בהחזרת החוב של לווים בקבוצת נספח א' - אשר סברו שרכשו זכויות במגרשים אלה, לאחר ששילמו דמי פיתוח לאגודה, אך נוכח הפרשה שתוארה לעיל, הם נותרו בלי זכויות ועם משכנתא. 13. יצוין, כי בדיון ראשון שנערך בעתירות אלה בפני בית משפט זה (ביום 30.5.2013) ולאחר שבית המשפט הביע עמדתו כי לרשות מקרקעי ישראל לא נותרה מעורבות בעניינים העולים בעתירות, הסכימו העותרים והבנק לפנות להליך גישור אשר לא צלח. בדיון נוסף שנערך בעתירה הועלו מספר הצעות פשרה אשר, למרבה הצער, לא התקבלו על-ידי הצדדים. דיון והכרעה 14. לאחר העיון ולאחר שמיעת טענות הצדדים אציע לחבריי לדחות את העתירה מן הטעם שהיא אינה מגלה עילה להתערבותנו. כפי שיפורט, לדידי אין ממש בטענות העותרים כאילו חלקה של רשות מקרקעי ישראל בהסכם מסייע בהנצחת אפליה אסורה ופוגע פגיעה אסורה בזכות העותרים לשוויון, ולפיכך אין עילה לקבלת העתירה וביטול ההסכם מטעמים אלה. מעבר לכך, נראה כי יש ממש בטענת המדינה והבנק, כי עיקר טענות העותרים מופנה כלפי הבנק ואין מקום לברר טענות אלה במסגרת עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. 15. העותרים והמפרק מלינים על כך שרשות מקרקעי ישראל נכונה להקצות מגרשים פנויים, שהם בבחינת משאבי ציבור שנועדו להיטיב עם הציבור כולו, לטובת מחיקת חובותיהם של לווים מסוימים, זאת אף שלווים אלה נקלעו למצב שתואר לעיל, בין היתר, בשל נכונותם לקחת חלק במעשיהם הפסולים של נציגי האגודה. אינני סבור כי תיאור זה של הדברים נאמן למהלך שעוגן בהסכם הפשרה, ובפרט לחלקה של רשות מקרקעי ישראל בו. כפי שעולה מתגובות המדינה לעתירות ומדבריה של עו"ד מיוחס בדיון שבפנינו, לא ניתן להתייחס לחלקה של רשות מקרקעי ישראל בהסכם כאל 'הקצאת משאבי ציבור לטובת מחילה על חובותיהם של לוום מסוימים'. המדובר במגרשים שלכתחילה תוכנן כי יכללו בתכנית ההרחבה של המושב. דא עקא שבשל אי סדרים בהתנהלות האגודה הוחלט להקפיא את הקצאתם. על אף החלטה זו, המשיכו נציגי האגודה לקשור הסכמים למכירת מגרשים אלה, כאשר המגרשים אמורים היו להוות בטוחה להחזרת ההלוואות. כתוצאה מכך נוצר מצב בו לווים חתמו על הסכמים לרכישת מגרשים בהרחבת המושב, ולשם כך נטלו הלוואות מן הבנק ומשכנו את זכויותיהם במגרשים להבטחת החזר ההלוואות, וזאת בלי שחתמו על הסכמי פיתוח עם רשות מקרקעי ישראל. לווים אלה לא עמדו בתשלומי החזר הלוואותיהם (בין היתר, מאחר שהאגודה, אשר התחייבה להשיב את ההלוואות, קרסה תחת מחויבויותיה הכלכליות). במצב דברים רגיל, היה על הבנק לפעול למימוש המגרשים ששימשו כבטוחות, אך בענייננו, מאחר שההסכמים נכרתו בתוך "תקופת ההקפאה", רשות מקרקעי ישראל לא חתמה על הסכמי פיתוח עם אותם רוכשים ויש קושי לממש את הנכסים. כלומר, החלטת ההקפאה היא המונעת בשלב זה מהלווים לעשות שימוש במגרשים, שלגביהם התקשרו בהסכם עם האגודה, כדי לפרוע את חובותיהם לבנק. "תרומת" רשות מקרקעי ישראל להסכם הפשרה מסתכמת אפוא בהפשרת ההקפאה כדי שניתן יהיה למכור את המגרשים. רווחי המכירה ישמשו לפירעון חובותיהם של הלווים, תוך שהמדינה מתחייבת שההסכם מאפשר לה "לגבות תשלום מלא (91% מערך הקרקע) עבור מגרשי ההרחבה ועל פי שומה מעודכנת" (ראו בהקשר זה החלטה 737) וכאשר הובטח כי מכירת המגרשים תיעשה על-פי נהלי רשות מקרקעי ישראל. מתיאור כללי זה אנו למדים כי רשות מקרקעי ישראל אינה 'מקצה משאבים ציבוריים כדי לסייע ללווים מסוימים', אלא אך מאפשרת את הפעלתו מחדש של מנגנון מכירת המגרשים. זאת ועוד, אין מדובר במגרשים שביניהם לבין הלווים אין כל זיקה. נזכיר, כי הסכם הפשרה עוסק במגרשים בשטח ההרחבה שמלכתחילה ניתן אישור להתקשר לגביהם בהסכם, אך החלטת רשות מקרקעי ישראל הקפיאה את האפשרות לעשות כן. במקביל, ובסתירה להחלטת ההקפאה, התיימרה האגודה למכור מגרשים אלה ללווים ולאחרים, אך נוכח החלטת ההקפאה לא ניתן היה "לשכלל" הסכמים אלה. אם כן, חלקה של רשות מקרקעי ישראל בהסכם הפשרה הוא לאפשר את "שכלול" ההסכמים. אמנם, ייתכן שעל הרוכשים המקוריים נמנו רוכשים שלא היו זכאים לרכוש מגרש בהרחבה בשל נהלים מסוימים של רשות מקרקעי ישראל, אך נזכיר כי הסכם הפשרה קובע מנגנון שלפיו הזכויות במגרשים תומחינה לבנק וזה ימכור את המגרשים על-פי נהלי רשות מקרקעי ישראל. נראה, כי לא יכול להיות חולק שהמעורבים בפרשת ההרחבה במושב קלעו את האגודה, בני המושב, משתכנים חיצוניים, הבנק ורשות מקרקעי ישראל למצב עגום וקשה ובשל כך אף הוגשו כתבי אישום נגד חלק מן המעורבים בפרשה וכן יש לווים שפתחו בהליכים עצמאיים נגד הבנק. אך לצד זאת נעשו ניסיונות להגיע לפתרון שישים קץ, ככל הניתן, לפרשה עגומה זו. כפי שיפורט להלן, הפתרון עליו הוסכם מתייחס בעיקרו למערכת היחסים שבין הבנק לבין הלווים. רשות מקרקעי ישראל נדרשה להסכם בעיקר לשם הפעלת המנגנון שיאפשר ללווים ולבנק לעשות שימוש במגרשים לשם פירעון החוב. אם כך, אינני סבור כי יש ממש בטענה כי רשות מקרקעי ישראל מקצה משאבים ציבוריים או מגרשים נוספים לטובת לווים מסוימים: רשות מקרקעי ישראל אינה מקצה במסגרת הסכם הפשרה קרקע ציבורית או מגרשים פנויים, אלא אך מאפשרת להסכמים שנכרתו בקשר למגרשים מסוימים "להשתכלל" חרף פגמים בהליך המקורי להקצאתם. 16. סבורני, כי מצב הדברים כפי שהובא לעיל מלמד גם שאין ממש בטענות העותרים והמפרק לפיהן יש בהסכם כדי להפר את הזכות לשוויון או כדי ליצור אפליה פסולה בין העותרים ללווים אחרים. ראשית, כפי שהובהר לעיל, אין מדובר במהלך בו רשות מקרקעי ישראל "מקצה" מגרשים פנויים באופן שאינו שוויוני ואשר מסייע רק ללווים מסוימים לפרוע את חובותיהם לבנק. מעבר לכך, נראה כי יש ממש בטענות המשיבים כי קיים נתון משמעותי המבדיל בין העותרים לבין אנשי קבוצת נספח א' - היכולת לממש את הבטוחה שהעמידו לטובת קבלת ההלוואה מהבנק. סבורני, כי המדובר בהבדל מהותי המצדיק התייחסות שונה לכל אחת מן הקבוצות. לשון אחר, בין הקבוצות - העותרים וקבוצת נספח א' - לא מתקיים שוויון חיצוני שפגיעה בו עלולה לעלות כדי פגיעה בשוויון במובנו החוקתי ואשר תצדיק את התערבותו של בית משפט זה (לעניין הזכות החוקתית לשוויון ראו: בג"ץ 6427/02 בג"ץ 6427/02 התנועה למען איכות השלטון נ' הכנסת, פסקה 38 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (11.5.2006)), ליחס שונה לקבוצות שלא מתקיים ביניהן שוויון חיצוני ראו בג"ץ 4550/13 בהט נ' שרת הבריאות, פסקה 19 (6.10.2013)). לבסוף, יש להדגיש כי הלכה למעשה הסכם הפשרה יביא לכך ש"בשורה התחתונה" התוצאה עבור העותרים וקבוצת נספח א' תהיה זהה - לכולם תהיינה זכויות במגרש ששועבד לטובת החזר הלוואת שנלקחו מן הבנק, ומי שלא יעלה בידו לפרוע את חובו לבנק, נכס המקרקעין שלו ימומש והתמורה שתתקבל ממכירתו תשמש להחזרת חובו. בנסיבות אלה נראה, כי החלת הסכם הפשרה בעניינם של העותרים היא זו שעלולה להקנות להם מעמד מועדף על-פני יתר הלווים, שכן כך הם יזכו להחזיק במגרשם וכן לפרוע את חובם, בעוד יתר הלווים יוותרו בלי הנכס ששועבד. 17. הן מהצגת הדברים לעיל, הן מטענות הצדדים ברור גם כי עיקר טענותיהם של העותרים מופנה כלפי הבנק. במישור האחד, קובלים העותרים על כך שהבנק לא פיקח בצורה נאותה על הליך קבלת ההלוואות בקשר עם הרחבת המושב, ובכלל זאת גם על ההלוואות שהם נטלו. נראה, כי לגישת העותרים ההתרשלות הנטענת של הבנק מעמידה בספק את תוקפו של הסכם המשכנתא שמכוחו מבקש הבנק לממש את נכסיהם, שהועמדו כבטוחות כנגד מתן ההלוואה. במישור השני, ניתן לומר כי העותרים קובלים על כך שהבנק מסרב להכלילם בהסכם הפשרה ומבקש לפעול למימוש נכסיהם שהועמדו כבטוחות כנגד הלוואות שנטלו. כלומר, לגישת העותרים הרווחים שיצמחו ממכירת המגרשים בעקבות הסכם הפשרה צריכים לכסות גם את חובם בלי שנכסיהם ימומשו אף הם. סבורני, כי דינן של טענות אלה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה (מבלי להכריע בטענות לגופן). כפי שפורט לעיל, בין העותרים לבין הבנק התנהלו ומתנהלים הליכים בערכאות האזרחיות שבמסגרתם נטענו ונטענות טענות דומות לאלה שהועלו במסגרת העתירה דנא. בית משפט זה כבר פסק בעבר כי ניסיון להרחיב את זירת הסכסוך מהאכסניה האזרחית, המתאימה לבירור הסכסוך, וניסיון לשפר עמדות על-ידי פניה לבית משפט זה - אינו ראוי (השוו: בג"ץ 6177/03 יעקב נ' המפקח על הבנקים (20.10.2003); בג"ץ 10072/05 חדד נ' נחמה (3.11.2005)). סבורני, כי הדברים יפים גם לענייננו. ככל שלטענת העותרים הסכם המשכנתא עליו חתמו אינו תקף מסיבות אלו או אחרות, עליהם להביא את טענותיהם, כפי שעשו, בפני הערכאות המוסמכות, שכן עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינה ההליך המתאים לבירור טענות העותרים בדבר מרמה או התרשלות מצד הבנק. כך גם אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בבקשת העותרים כי הסכם הפשרה יוחל גם בעניינם באופן שהתמורה שתתקבל ממכירת המגרשים תכסה את חובותיהם. במסגרת הסכם הפשרה הסכים הבנק שחובותיהם של הלווים הנמנים על קבוצת נספח א' יפרעו באמצעות הכספים שיתקבלו ממכירת המגרשים ששועבדו לצורך הבטחת החזר הלוואותיהם. מתגובות הצדדים עולה, כי לשם כך ייאלץ הבנק להפחית את סכומי חובותיהם של הלווים. בחירתו של הבנק לנהוג כפי שנהג עם לווים אלה נעשתה משיקוליו, ואינני סבור שיש מקום שבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, יכנס לעובי הקורה של שיקולי הבנק בעניין זה, לא כל שכן יורה לבנק להחיל את הסכם הפשרה על לווים אחרים אשר חובותיהם הובטחו על-ידי משכנתאות שעומדת בתוקפן. בפרט כאשר, כפי שהובהר לעיל, למדינה אין דבר וחצי דבר עם החלטותיו של הבנק בעניינים אלה. 18. לבסוף, ובבחינת מעבר לצורך, אציין כי ייתכן שניתן היה לדחות את העתירות על הסף גם בשל השיהוי בהגשתן, ובעיקר בשל מימד השיהוי האובייקטיבי. נזכיר, כי מעת שניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה במסגרת בג"ץ בודנשטיין ועד להגשת העתירות דנא חלפו כארבעה חודשים. לטענת המדינה, בתקופה זו החלו הצדדים להסכם הפשרה לפעול על-פיו. אמנם המדינה לא פרטה במה דברים אמורים, אך בהנחה שהצדדים להסכם וצדדי ג' החלו לפעול ולממש את הסכם הפשרה הרי שיש ממש בטענת השיהוי, וכאמור, ייתכן שהיה בה כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. 19. סיכומם של דברים. בעתירות אלה מבקשים העותרים כי נבטל הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין או שנורה על הכללתם בו וזאת מהסיבות שפורטו לעיל. במסגרת הדיון שנערך בבג"ץ בודנשטיין, הפנה בית משפט זה את העותרים, אשר הביעו התנגדותם להסכם הפשרה, לפעול בעניין זה במסגרות המתאימות. העותרים בחרו לפנות לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, כאשר נימוקם המרכזי לכך מתמקד בטענותיהם באשר לפגמים שנפלו בהתנהלותה של רשות מקרקעי ישראל בקשר עם הסכם הפשרה. כפי שהוסבר לעיל, אינני סבור כי טענות העותרים מצדיקות את התערבותנו: ראשית, מאחר שאין ממש בטענות העותרים לאפליה אסורה במסגרת הסכם הפשרה זאת בעיקר נוכח חלקה של רשות מקרקעי ישראל בהסכם, נוכח ההבדלים בין העותרים לבין קבוצת נספח א' ונוכח משמעות החלת ההסכם גם בעניינם של העותרים. שנית, נראה כי בפנייתם לבית משפט זה העותרים בעצם "מנסים את מזלם" בזירה משפטית נוספת אף שאינה מתאימה לבירור טענותיהם ביחס להתנהלות הבנק. תיקון הפרוטוקול 20. באשר לבקשת הבנק לתיקון פרוטוקול נראה כי נוכח אופי התיקונים המבוקשים ובהתחשב בתגובות הצדדים יש לקבל את הבקשה. באשר לבקשות דגן ואפטרוט לתיקון הפרוטוקול, עיינו בבקשות ובתגובות לבקשה ואלה עמדו לנגד עינינו בכתיבת פסק הדין, אך איננו מוצאים לנכון להורות על תיקון הפרוטוקול בהתאם. בהקשר זה ראוי להזכיר כי "אין הפרוטוקול בבית משפט זה מהוה בסיס ראייתי אלא נעשה לשם נוחות הטיפול בהמשך, והוא אכן מסייע לכך; אולם אין צורך בהכרעה פרטנית באשר לכל מלה, מעבר לעצם רישום הפניה והתגובה" (ע"א 8876/09 גזית החזקות (מגן מיסודה של גזית אינק) בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב (30.5.2011)). 21. סוף דבר. לו תישמע דעתי נדחה את העתירות מהטעמים המפורטים לעיל. בנסיבות, ונוכח המצב הקשה אליו נקלעו העותרים, אציע שלא ייעשה צו להוצאות. צו הביניים שניתן בהחלטתי מיום 29.11.2012 - בטל. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏י"ג בשבט התשע"ד (‏14.1.2014). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12045780_L16.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il