פרופ' ציפורה רייני - כוכבי נ. אלוף רוני נומה - מפקד כוחות צה

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4570/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ג' קרא העותרים: 1. פרופ' ציפורה רייני-כוכבי 2. איתן כוכבי נ ג ד המשיבים: 1. אלוף רוני נומה, מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 2. ועד מתיישבי שערי תקווה עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותרים: בעצמם בשם המשיב 1: עו"ד יונתן נד"ב פסק-דין השופט י' עמית: העותרים, המייצגים את עצמם, ביקשו בעתירתם להורות למשיבים לנמק מדוע לא יבטלו "לאלתר ובדיעבד" את ההכרזה בדבר סגירת שטח (ישובים ישראליים) (יהודה והשומרון), התשס"ב-2002 (להלן: ההכרזה); ולחלופין, מדוע לא ייגרעו יישובים ישראליים "שסופחו דה פאקטו למדינת ישראל" מתחולת ההכרזה. כן עתרו העותרים למתן צו ביניים "המתיר כניסה של מי שברשותו היתר כניסה לישראל, להיכנס לחצריהם של העותרים בשערי תקווה" (הבקשה נדחתה בהחלטתי מיום 12.6.2018, וכך גם מספר בקשות נוספות לצו ביניים, שהעתירו העותרים על תיק בית המשפט). 1. ככל שניתן להבין מהעתירה, העותרים מבקשים להתיר לתושבי איו"ש, שאינם ישראלים, להיכנס לשטח היישוב שערי תקווה בו הם מתגוררים (להלן: שערי תקווה או היישוב), על מנת לבצע בביתם עבודות בנייה ושיפוץ. שערי תקווה מצוי ב"מרחב התפר" המוגדר כשטח צבאי סגור (להרחבה בדבר הנסיבות העובדתיות הסובבות את מרחב התפר, ראו בג"ץ 9961/03 המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר נ' ממשלת ישראל (5.4.2011), בפסקאות 6-3 (להלן: עניין המוקד להגנת הפרט)) – ולפי סעיפים 3-2 להכרזה, כניסתם של אנשים שאינם ישראלים לשטחים אלה מותנית בקבלת היתר מטעם מפקד צבאי. לפי האמור בעתירה, בין השנים 2016-2008 התירה המשיבה 2 לעותרים להכניס לביתם עובדים שאינם ישראלים אך מחזיקים בהיתר כניסה לישראל, על מנת שיבצעו עבודות בנייה במקום. ברם, בשנת 2016 החלה המשיבה 2 לגבות אגרת ביטחון עבור טיפול בהיתרי הכניסה לשטח שערי תקווה – אגרה שלגבייתה התנגדו העותרים. בהמשך נתגלע סכסוך בין העותרים לבין רכז ביטחון שוטף צבאי שבאזור (להלן: הרבש"צ). לאחר תקרית אלימה בשנת 2017, סילק הרבש"צ מביתם של העותרים את העובדים שהביאו לביצוע עבודות שיפוץ בביתם, ומנע את כניסתם של עובדים אלו גם בהמשך. לאור זאת הוגשה העתירה דנן, במטרה "לשים קץ למצב בו [העותרים] שבויים לגחמה כזו או אחרת של כל בעל תפקיד ביישוב". 2. במקביל, הוסיפו העותרים טענה עקרונית נגד ההכרזה בכללותה, ועל האיסור המוטל מתוקפה על כניסתם של תושבים שאינם ישראלים לשטחים צבאיים סגורים. נטען כי ההכרזה פוגעת "בקניינם ובכבודם" של העותרים, בכך שנמנע מהם להביא לביתם את העובדים שבחרו. עוד נטען כי ההכרזה "מוליד[ה] אפלייה", "מכתימה ערכי היסוד הטבועים במגילת העצמאות", ואף "מדיפה ריח של אפרטהייד". לחלופין, ביקשו העותרים, ככל שניתן להבין, כי שערי תקווה ויישובים נוספים יוחרגו מגדרה של ההכרזה בשל היותם "מובלעות שסופחו דה פאקטו לישראל". 3. בתגובה המקדמית שמטעם המשיב 1, נתבקשנו לדחות את העתירה על הסף ממספר טעמים: בשל אי-מיצוי הליכים, שכן לא צוין אם ומתי פנו העותרים למשיב 1 עצמו בנוגע להכרזה; בשל היותה של העתירה מבוססת "רובה ככולה" על טענות פרטניות של העותרים; ומכיוון שאף ביטול ההכרזה לא יסייע לעותרים בהכנסת עובדים שאינם ישראלים לשטח היישוב. הובהר, כי לשם הכנסת עובדים לשערי תקווה יש לעמוד גם בתנאים המנויים בצו בדבר העסקת עובדים במקומות מסויימים (יהודה והשומרון) (מס' 967), התשמ"ב-1982; בנוהל "תעסוקת פלסטינים בהתיישבות הישראלית באיו"ש", שמטעם המנהל האזרחי באיו"ש; ו"בקפ"ק [קובץ פקודות קבע – י"ע] מרחב התפר" שמטעם המנהל האזרחי באיו"ש. המשיב 1 הדגיש כי גם אם העותרים מבקשים להכניס לביתם עובדים מסוימים המחזיקים בהיתר כניסה לישראל, מה שלא נתבקש בעתירה, אין היתר זה שקול להיתר עבודה. 4. דין העתירה להידחות על הסף. יצוין כי תגובת המשיבה 2 לעתירה לא התקבלה עד למועד כתיבת שורות אלה, אך דומה כי בית משפט זה ממילא אינו הכתובת הנכונה לבירור המחלוקות הפרטניות בינה לבין העותרים. על אף הכסות העקרונית שביקשו העותרים לשוות לעתירתם, דומה כי "מרכז הכובד" של העתירה אכן מצוי בהשגותיהם על אירועים ספציפיים בהם היה מעורב הרבש"צ של היישוב (שלא צורף כמשיב), כאשר לא ברור הקשר הרציונלי בין אירועים אלו לבין הסעד הגורף שנתבקש. העותרים לא ציינו את פרטי העובדים אותם ביקשו "להכניס לחצריהם", ולא הבהירו אם נקטו בהליכים המקובלים על מנת להנפיק להם היתרי עבודה באזור. יובהר, כי ככל שהעותרים מבקשים להשיג על אי-הנפקת היתרי עבודה כאמור, עומד להם סעד חלופי מלבד בית משפט זה (וראו בג"ץ 4946/11 רמדאן נ' מפקד כוחות צה"ל ביו"ש (16.11.2011)). ברם, כעולה מתגובת המשיב 1, ממילא לא ברור אם יש בכוחם של הסעדים המבוקשים כדי לאפשר לעותרים להיעזר בעובדים שבחרו. 5. משכך, נותרו הסעדים שנתבקשו בעתירה כוללניים ונטולי תשתית עובדתית באשר לאופן בו מיושמת ההכרזה בפועל; באשר לקיומה של ההפליה הנטענת; ובנוגע לצעדים בהם נקטו העותרים, אם נקטו, לצורך מיצוי ההליכים (ראו, בהקשר זה: בג"ץ 2604/10 פלונית נ' שר הפנים (22.8.2010), פסקה 5 והאסמכתאות שם; בג"ץ 1011/18 אזולאי נ' שרת המשפטים (‏28.6.2018)). למעשה, אף לא צוין בעתירה מהו תחומם המדויק של השטחים "שסופחו דה פאקטו" ושנתבקש להחריגם מתחולת ההכרזה; על מה ביססו העותרים קביעתם זו בדבר "סיפוח"; ומדוע הדבר מצדיק את שינוי היקפה של ההכרזה. 6. יצוין, כי עניין סיווגם של שטחים באיו"ש כשטחים צבאיים סגורים, כמו גם משטר ההיתרים בשטחים אלה, נדונו בעבר בבית משפט זה במסגרת עניין המוקד להגנת הפרט (לסמכותו של המפקד הצבאי באזור ואמות המידה להפעלתה, ראו גם בג"ץ 9593/04 מוראד נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון (26.6.2006), פסקאות 28-12). העותרים לא נימקו מדוע יש לסטות משנקבע בעניין המוקד להגנת הפרט, ולחלופין מדוע דרישתם להחרגת שטחים מסוימים מגדר ההכרזה מתיישבת עם האמור שם. לאור כל האמור לעיל, הן בנוגע לבקשה הפרטנית העולה מהעתירה והן בנוגע לסעדים הכלליים והכוללניים שנתבקשו, דין העתירה להידחות על הסף. העותרים יישאו בהוצאות אוצר המדינה בסך של 5,000 ₪. ניתן היום, ‏כ"ד בשבט התשע"ט (‏30.1.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 18045700_E07.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1