זאוספורט בע"מ נ. רשות שדות התעופה בישראל

פסק-דין בתיק ע"א 4570/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4570/12 ע"א 4570/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' סולברג המערערות: 1. זאוספורט בע"מ 2. זאוספורט קלאב בע"מ נ ג ד המשיבה: רשות שדות התעופה בישראל ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 22.04.2012 בת"א 2162/08 שניתן על ידי כבוד השופט י' פרגו תאריך הישיבה: א' בכסלו תשע"ד (4.11.13) בשם המערערות והמשיבות שכנגד: עו"ד א' כץ, עו"ד ד' קוגן בשם המשיבה והמערערת שכנגד: עו"ד א' בליזובסקי, עו"ד ז' זייטמן, עו"ד ג' רשף פסק-דין השופטת ע' ארבל: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' פרגו) מיום 22.4.2012 בת"א 2162/08, שקיבל את תביעותיהם ההדדיות של שני הצדדים וקבע כי הן מתקזזות זו עם זו. 1. בין חברת זאוספורט (להלן: החברה), לבין רשות שדות התעופה בישראל (להלן: הרשות), נחתם ביום 15.11.2007 חוזה הרשאה להפעלת מכון כושר באולם היוצאים של נמל התעופה בן-גוריון (להלן: החוזה או חוזה ההרשאה). החוזה נחתם ביוזמת החברה, כאשר מנהלה, מר אביגד (להלן: מנהל החברה), החל בסדרת התכתבויות עם הרשות במסגרתה תיאר פעמים רבות ובאופן שיטתי את השירותים אותם הוא מעוניין להציע במסגרת מכון הכושר. לאחר שאישרה ועדת המסחר והנכסים של הרשות (להלן: הוועדה) את החוזה לרבות בקשת החברה להפחתת דמי ההרשאה, הועבר החוזה לחתימת החברה, ולאחר מכן הוחזר לחתימת הרשות. בעקבות החתימה החלה החברה בתכנון והקמת המתחם. יצוין כי לאחר החתימה הגישה החברה בקשות לשינוי החוזה, אשר אושרו על-ידי הוועדה – האחת עניינה בקבלת דחייה למתן השירותים; והשנייה עניינה בהסבת החוזה על שם "זאוספורט קלאב בע"מ". לשם הצגת התמונה במלואה נפרט את סעיפי החוזה העומדים במרכזו של הליך זה: סעיף 2 לחוזה מפרט את השירותים שיינתנו על ידי החברה, ובהם הפעלת חדר כושר חדשני, הפעלת "מכון יופי" שיספק שירותים קוסמטיים והפעלת מתחם "האם והילד" הקיים היום במקום; סעיף 6 לחוזה קובע כי "המפעיל מתחייב שלא למכור, באופן ישיר או עקיף, כל שירות שאינו נמנה על השירותים המותרים במכירה במכון הכושר". עוד צוין כי כל שירות שקיים ספק לגבי השתייכותו למי מהקטגוריות המפורטות בסעיף 2, מכירתו תעשה רק באישור הרשות; סעיף 9 לחוזה תוחם גם כן את פעילות החברה, במתחם שהוקצה לה, אך למתן השירותים האמורים; באשר לסעיפים 6 ו-9 נקבע מפורשות כי הפרתם תהווה הפרה יסודית. 2. במהלך ביצוע השלבים האחרונים של העבודה ביקרו נציגי הרשות במתחם והבחינו בברז בירה ובקבוקי משקאות שהוצבו על המדפים במתחם. לטענתם, הדבר עורר את חשדם והם זימנו פגישה דחופה שהתקיימה ביום 21.9.2008, במסגרתה גילו כי בניגוד לחוזה ההרשאה הקימה החברה במתחם "אזור מנוחה" ובכוונתה להגיש בו מזון ומשקאות, לרבות משקאות אלכוהוליים (להלן: Lounge). במקביל, גילו נציגי הרשות כי לחוזה ההרשאה הוספו סעיפים בכתב יד על-ידי מנהל החברה. זאת נעשה, ככל הנראה, בשלב בו הועבר החוזה לחתימת החברה לאחר בקשת הפחתת דמי ההרשאה (יצוין כי בתקופה זו החוזה "שכב" אצל החברה במשך מספר חודשים). שינויים אלו נוגעים, בין היתר, לנושא הגדרת המונח "שירותים" – אשר לפתע כללה גם מנוחה, כיבוד וכדומה – נושא אשר עמד בליבו של החוזה המקורי. בעקבות תגליות אלו, שלחה הרשות מכתבים לחברה בבקשה לחתום על חוזה ההרשאה המקורי, היינו ללא השינויים שנוספו בכתב יד, אך בקשות אלה סורבו והחברה אף מיאנה לשלם דמי הרשאה ולפעול לפי הוראות החוזה. כתוצאה מכך ביום 11.11.2008 שלחה הרשות לחברה הודעה על הפסקת פעולותיה במתחם. הודעה על ביטול ההתקשרות ופינויה מהמתחם נשלחה ביום 2.3.2009. יצוין כי במקביל, הגישה החברה לבית המשפט המחוזי בקשה למתן סעד זמני לאישור הפעלת ה-Lounge, אולם בקשתה נדחתה בהחלטה מיום 10.12.2008. בהיעדר יכולת להפעיל את ה- Lounge, החליטה החברה שלא להפעיל את המתחם כולו. לאחר שמגעים בין הצדדים למציאת פתרון מוסכם להמשך הפעלת המתחם כשלו, הגישה החברה תביעת פיצויים בגין השקעותיה במתחם שאבדו עקב ביטול חוזה ההרשאה, בסך 6,800,000 ₪. הרשות הגישה תביעה שכנגד בגין אובדן דמי ההרשאה ביתרת תקופת החוזה, בסך 2,760,000 ₪. 4. בית המשפט המחוזי קבע כי אי-הפעלת המכון הינה תוצאה מצטברת של התנהגות שני הצדדים, ומשכך יש לקזז את תביעותיהם זו בזו. ראשית, נקבע כי המתחם אותו הקימה החברה הוא "Lounge" לכל דבר ועניין. זאת, בהתבסס על מספר עדויות וראיות שהובאו בפני בית המשפט, ביניהם עדויות נציגי החברה. על כן, ומנימוקים נוספים, הגיע בית המשפט למסקנה כי שירותי האירוח הפכו לעיקר המתחם, וכי חדר כושר הוא רק אחד מן השירותים שהוצעו במסגרתו. שנית, נקבע כי החברה לא קיבלה אישור להקים Lounge במתחם הרשות. זאת נקבע תוך מתן עדיפות לעדויותיהם של נציגי הרשות כי הבהירו למנהל החברה במהלך הביקור במתחם בשלבי ההקמה, שלא ניתן להפעיל קפיטריה בחדר הכושר העתידי. בין היתר, התייחס בית המשפט לסדרת ההתכתבויות בין מנהל החברה לבין הרשות בטרם חתימת החוזה, בה פורטו, מספר פעמים, סוגי השירותים שהחברה מעוניינת לספק במסגרת המתחם שיוקם, ואלו לא כללו מכירת מזון וחדר מנוחה. בנוסף, נקבע כי החברה הייתה מודעת לכך שכל שינוי בחוזה מחייב את אישור הוועדה (שכן כך נעשה לגבי הבקשות שהגישה, כאמור). חיזוק לקביעות אלו מצא בית המשפט ברציונאל העומד מאחורי איסור זה, הוא חובת המכרזים החלה על הרשות ואינה מאפשרת מתן הרשאה להפעלת שירות ללא עריכת מכרז, אלא אם מדובר במיזם חדש שמעולם לא בוצע על ידי הרשות, אז רשאית היא לתת הרשאה ללא מכרז לתקופת ניסיון של שנתיים. שירותי חדר הכושר נכנסים בגדר סייג זה, בעוד שהפעלת Lounge מחייבת עריכת מכרז. זאת ועוד. בית המשפט קיבל את עדויות נציגי הרשות לפיהן מנהל החברה לא יידע אותם בדבר השינויים שהוסיף לחוזה בכתב-יד ולא הסב את תשומת ליבם לכך, על אף מערכת היחסים ששררה בין הצדדים שאופיינה באמון אשר ככל הנראה היה הסיבה לכך שהחוזה לא נבדק בשנית לאחר חזרתו מחתימת החברה, בטרם נחתם סופית על ידי הרשות. יתר על כן, בית המשפט דחה את גרסאותיה של החברה שעיקרן בקבלת אישור מכללא להגשת מזון והפעלת אזור מנוחה, שכן שירותים אלו מתחייבים מעצם הפעלת חדר כושר. נקבע כי אם חשב מנהל החברה שחוזה ההרשאה כולל בתוכו באופן אינהרנטי אפשרות להפעלת Lounge, לא היה חש צורך להוסיף זאת בכתב ידו על החוזה הקיים. אלא שמעשיו אלו נעשו מתוך ידיעה כי בלא מכרז, שירותים אלו שמבקשת החברה להפעיל לא יאושרו. ראיה נוספת לכך היא העובדה שכאשר אושרו תיקונים בחוזה ההרשאה לבקשת החברה, הודפס החוזה מחדש ונשלח לחתימתה. כך גם נדחתה טענת החברה לפיה קבלת אישור לתכנית הכוללת Lounge, מגורמים שונים ברשות (למשל, המחלקה ההנדסית), מהווה אישור להקמתו, שכן קיימת הפרדה מוחלטת בין המחלקות השונות ברשות ואישורה של המחלקה ההנדסית נוגע אך להיבטיה ההנדסיים של התכנית, ולא להיבטים מסחריים. על כן, נקבע כי החברה הכשילה את הרשות והביאה אותה לחתום על חוזה המכיל שירותים שבמפורש לא אמורים להיות כלולים בו, בלי ידיעתה ובלי הסכמתה, ולאחר מכן סירבה לעמוד בהתחייבויותיה המקוריות. 6. לצד זאת, נקבע כי התנהלותה הבעייתית ובעיקר מחדליה של הרשות, בתקופת חתימתו של החוזה ובמיוחד לאחר ביטולו, תרמו אף הם תרומה בלתי מבוטלת לסיום ההתקשרות בין הצדדים. ראשית, החוזה נחתם על ידי הרשות ללא עיון נוסף של מורשי החתימה ושל הנציגים שניהלו את המגעים עם החברה. על אף האמון שנתנו בחברה, התנהלות תקינה מצד הרשות, המחייבת עיון בטרם חתימה סופית, הייתה מונעת ככל הנראה את ההשקעה הגדולה של החברה בהקמת המתחם. שנית, מחומר הראיות עולה כי המגעים בין הצדדים לא הסתיימו בשלב ביטול החוזה מצד הרשות, וכי לאחר מכן נעשה ניסיון לפתור את הסכסוך בדבר אופן ניהול חדר הכושר, ובפרט לעניין שאלת הגשת כיבוד. בית המשפט קבע כי מצד החברה נעשה ניסיון אמיתי וכן להגיע לפשרה שתוביל להפעלת חדר הכושר, אולם מבחינת הרשות ונציגיה לא היה כל שיתוף פעולה או כוונה להגיע לפשרה מעין זו. כך, במסגרת פגישות ומגעים בין הצדדים העבירה החברה רשימה מצומצמת ובסיסית ביותר של כיבוד בריאותי בה היא מוכנה הייתה להסתפק, אולם הרשות דחתה את ההצעה על הסף, עמדה בדווקנות על תנאי החוזה המקורי ואף נמנעה מלהציג לחברה החלטה של מנכ"ל הרשות בגדרה הוא מאשר רשימת כיבוד דומה לזו שהוצעה על ידי החברה (להלן: החלטת המנכ"ל). 7. אשר להיבט הכספי, נקבע כי רכיבי השבחת האזור בו תוכנן והחל להיבנות המתחם על ידי החברה, מקנים לרשות ערך כלכלי בגובה 3,325,845 ₪. זאת קבע בית המשפט על בסיס חוות דעתו של מומחה מטעמו, וראיות נוספות. סכום זה קוזז עם דמי ההרשאה שנתבעו על ידי הרשות (מיום חתימתו עד ליום ביטול החוזה מצידה – בסך 2,550,000 ₪). על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו ערעור מטעם החברה וערעור שכנגד מטעם הרשות, הם הערעורים שלפנינו, שיפורטו בקצרה להלן: 8. ראשית, סבורה החברה כי משנחתם החוזה על ידי מורשי החתימה, חזקה שהוראותיו מוסכמות ומחייבות. בכדי להפריך חזקה זו היה על הרשות, לכל הפחות, להעיד את מורשי החתימה בבית המשפט, אולם הדבר לא נעשה. עוד נטען כי מלשון ההסכם לא עולה איסור על הגשת כיבוד מהסוג אותו התכוונה החברה להגיש. נטען כי סוג כיבוד – מזון בריאותי – זה מתחייב מעצם הפעלת חדר הכושר והוא חלק אינטגראלי ממנו, ובוודאי שאינו משנה ממהותו. שנית, ניתן ללמוד על מודעות והסכמת הרשות לנושאים שבמחלוקת מעצם העובדה שתכנית של המתחם, ממנה ניתן ללמוד בבירור על הפעלת חדר אירוח והגשת הכיבוד, הוצגה לגורמים רבים ברשות, ואושרה. שלישית, מטעים בא כוח החברה כי מיד כשנתגלה כי הרשות מתנגדת למכירת משקאות אלכוהוליים במתחם, קיבלה החברה את קביעתה תוך הותרת רשימה קצרה של כיבוד שהייתה הכרחית בעיניה. אלא שגם רשימה זו נדחתה מכל וכל, וזאת, ככל הנראה, בניגוד להחלטת המנכ"ל שהוסתרה מעיני החברה. נטען כי הסתרתה היא שהביאה לסיכול ההתקשרות. זאת ועוד. לעמדת החברה, גם אם יתקבלו קביעותיו של בית המשפט באשר לאחריות הצדדים לסיום ההתקשרות, אין משמעות הדבר כי התביעות הכספיות מתקזזות לחלוטין, שכן הפיצוי אותו תובעת החברה כנגד השקעותיה במתחם הוא 6.8 מיליון ₪. 9. הרשות מצידה טוענת כי רוב טענות החברה מופנות כלפי קביעות עובדתיות, ברורות ונחרצות של בית המשפט. כמו כן נטען כי "הסתרת" החלטת המנכ"ל לא הוכחה מעולם, וכן לא הוכח כי אם הייתה החברה מודעת להחלטה זו היא הייתה מסכימה להפעלת המתחם תחת התנאים שנקבעו בגדרה. במסגרת הערעור שכנגד משיגה הרשות, ראשית, על הקביעה כי נפל פגם בהתנהלותה רק משום שלא גילתה את מעשה הרמייה של החברה בשלב מוקדם יותר. נטען כי אין כל תקדים לקביעת בית המשפט לפיה חלה חובה על הנפגע ממעשה תרמית תוך הפרת הסכם, להתקשר עם המפר בהסכם חדש, ואחרת לשלם לו פיצוי. התוצאה היא החלת "סנקציה" על הנפגע אם לא ייעתר לדרישות המפר באופן אשר "ילבין" את ההפרה. שנית, טוענת הרשות לקיומם של סעיפים בחוזה הקובעים כי במצב של ביטול החוזה לפני תום ההתקשרות, לא תהיה החברה זכאית להחזר השקעותיה במתחם. בית המשפט המחוזי לא התייחס ולו במילה לסעיפים אלו. יתר על כן, מלינה הרשות על קיזוז התביעות. לעמדתה, משנקבע שהחוזה בוטל על ידה כדין אין כל מקום להעניק פיצוי לחברה. כן, טוענת הרשות כי החברה כלל לא תבעה סעד של פיצוי כנגד השבחת המתחם, אותו מצא לקזז בית המשפט עם תביעת הרשות, וכן כי ההשבחה לא נמדדה על ידי המומחה כמקובל. לבסוף, טוענת החברה כי נפסקו לזכותה סכומים נמוכים משתבעה, ולחברה, מאידך, נפסקו סכומים גבוהים מאלו שהוכחו. 10. לאחר שעיינו בחומר שהונח בפנינו, שמענו בהרחבה את טיעוני הצדדים ושקלנו את מכלול הטענות שהועלו, לא מצאנו שיש בפי המערערת או המערערת שכנגד טענה המצדיקה התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט סקר בהרחבה ובפירוט את כל הראיות שהיו בפניו וקבע ממצאים עובדתיים, בהם נחרצים. חלק ניכר מן הערעור והערעור שכנגד מוסבים על טענות עובדתיות מסוגים שונים. לפנינו פרשה שהסתבכה, ראשיתה בחטא קדמון של המערערת, שהוסיפה לחוזה עם המשיבה (המערערת שכנגד) דברים שלא הוסכמו, והחוזה נחתם, למרבה הצער, על ידי נציגי המשיבה בלא תשומת לב. ההשתלשלות שלאחר מכן, כפי שגם תיאר בית המשפט המחוזי, גרמה הפסדים לשני הצדדים והביאה להתדיינות. אמנם, לא נעלמה מעיננו העובדה כי עלות ההשבחה שקבע בית המשפט המחוזי, בהתבסס על חוות דעת מומחה מטעמו, אינה זהה לעלות ההשבחה שקבע אותו מומחה בחוות דעתו. יחד עם זאת, באיזון הכולל איננו רואים מקום להתערבות בהכרעות בית המשפט; גם אם פרט זה או אחר שנוי במחלוקת, עלינו להביט אל התמונה הכוללת ותוצאותיה, ממנה עולה כי החברה, בשל אותו "חטא קדמון", יצאה וידיה על ראשה בהשקעה רצינית, והרשות – גם אם נגרמו לה תחילה הפסדים כאלה או אחרים – זכתה בשימוש בנכס שהושבח. משמצאנו כי הממצאים העובדתיים תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית המשפט המחוזי, וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק, אנו סבורים כי ניתן לאמץ את ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי מנימוקיו, על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. יצוין כי נוכח הכרעתנו, לא מצאנו להידרש לבקשת החברה להוספת ראיה. על בסיס האמור הערעור והערעור שכנגד נדחים אפוא. בנסיבות שפורטו, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"א בשבט התשע"ד (‏22.1.2014). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12045700_B11.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il