נסאר עלי נ. המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון

פסק-דין בתיק בג"ץ 457/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 457/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל העותרים: 1. נסאר עלי 2. סלמאן אבו דהוק נ ג ד המשיבים: 1. המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון 2. המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים: עו"ד א' שלבי בשם המשיבים: עו"ד א' סומפולינסקי פסק-דין השופטת ע' ארבל: עניינה של העתירה בבקשת העותרים להורות למשיבים לבטל צווי הריסה שהוצאו למבנים שונים שנבנו על-ידם, וממילא להימנע מפינויים מן השטח, ולחלופין, להשעות את ביצוע הצווים עד למציאת פתרון קבע למגוריהם. כן מבקשים העותרים להורות למשיב 1 להתקין תקנות שיאפשרו הוצאת היתרי בנייה כדין למבנים האמורים. 1. העותרים הינם בדואים בני חמולת אבו דאהוק, המתפרנסים מחקלאות ומרעיית צאן והמתגוררים עם משפחותיהם באזור הגדה המערבית, בקרקע השייכת לטענתם לתושבים מהכפרים בית אכסא ונבי סמואל, בה הם עצמם מהווים ברי-רשות. לטענתם, בשנת 2004 קיבלו לראשונה צווים להפסקת עבודה בהתייחס לשימוש הנעשה על-ידם בקרקע, אשר מכוחם ביקשו המשיבים להרוס מבנים שונים המשמשים אותם. ואולם, במסגרת עתירה קודמת שהגישו בעניין - בג"צ 11473/05 - (להלן: העתירה הקודמת) הובטח להם לטענתם על-ידי המשיבים כי המבנים המשמשים אותם לא יהרסו וכי אין כל כוונה לפנותם, ומסיבה זו בלבד הסכימו לחזור בהם מן העתירה. לטענתם, חרף הבטחה מנהלית זו, נמסר להם לאחרונה כי עליהם לפנות את השטח באופן מיידי וכי בכוונת המשיבים לאכוף את צווי ההריסה שהוצאו בהתייחס למבנים. בכך, נוהגים לשיטתם המשיבים בחוסר תום לב, בניגוד לכללי הצדק הטבעי ובחוסר ניקיון כפיים. העותרים מוסיפים וטוענים כי הריסת המבנים תגרום להם נזק קשה, בפרט בהתחשב בכך שאין להם מקום מגורים חלופי, וכי הצווים שהוצאו אינם חוקיים ואינם סבירים בהתעלמם מאורחות חייהם. כן קובלים העותרים על הימנעותם של המשיבים במשך עשרות שנים מלהתקין תקנות שתאפשרנה רישוי של מגורי בדואים בצריפים ובאוהלים, וזאת בניגוד לחובות החלות עליהם על-פי הדין הבינלאומי ועל-פי הדין המקומי וההלכה הפסוקה, ותוך אפלייתם בהשוואה לתושבים יהודים שזכו לקבל היתרי בניה כדין למבנים שהוקמו על-ידם. 2. המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. ראשית, טוענים הם כי העתירה לוקה בהסתרת עובדות מהותיות ביותר ובהעלאת טענות שאינן נכונות בעליל. בכך, די לשיטתם כדי להביא לדחייתה של העתירה על הסף בשל אי ניקיון כפיים כבד ביותר מצד העותרים. לדבריהם, המבנים האמורים הוקמו ללא היתרי בניה, לא הוגשה לגביהם כל בקשה להיתר בניה, לא נעשה כל ניסיון להכשרת אי-החוקיות, ואין גם יסוד לטענת העותרים כי הם שוהים במקום במשך עשרות שנים. יתר על כן, לדברי המשיבים טענתם המרכזית של העותרים במסגרת העתירה דנן, היא הטענה כי הובטח להם שאין כוונה לממש את צווי ההריסה שהוצאו נגד המבנים המשמשים אותם, הינה משוללת כל יסוד. בעניין זה מציינים המשיבים כי הן בתגובותיהם לעתירה הקודמת והן בדיונים שהתקיימו בה, הובעה מפורשות ובאופן עקבי עמדתם של המשיבים ביחס למימוש כל צווי ההריסה נשוא העתירה, לרבות אלו שהוצאו בעניינם של העותרים דנן, ובהתאם לכך גם לא באה לידי ביטוי בפסק הדין שניתן בעתירה הקודמת כל הסכמה מצידם כי ההליכים נגד העותרים לא ימומשו. מכאן, טוענים המשיבים כי אף טענת העותרים כי הסכימו לחזור בהם מן העתירה אך בשל הודעת המשיבים כי אין בכוונתם לממש את הצווים, אינה נכונה מבחינה עובדתית ודינה להידחות מכל וכל. שנית, ומעבר לכך, טוענים המשיבים כי משבעתירה הנוכחית מועלות אותן טענות ממש אשר נדונו ונדחו בעתירה הקודמת וזאת אך לפני מספר חודשים, הרי שניתן לעותרים יומם בפני בית המשפט ואין מקום לאפשר קיומו של הליך סרק נוסף זה תוך עיכוב נוסף של הליכי האכיפה ללא כל הצדקה לכך בדין ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט. לבסוף, מציינים המשיבים כי אף לגופם של הדברים דין טענות העותרים להידחות, ובין היתר מציינים בהקשר זה כי צווי ההריסה הוצאו כדין מאחר והעותרים לא קיבלו היתרי בניה כנדרש להקמת המבנים וכי הליכי האכיפה התנהלו גם הם כדין תוך מתן הזדמנויות למחזיקים להשמיע את טענותיהם. 3. לאחר שעיינו בעתירה על צרופותיה ובתגובת המשיבים לה מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף וזאת בהעדר כל עילה להתערבותנו. כפי שמציינים העותרים בעצמם, לאחר דין ודברים שהתקיים בעתירה הקודמת הסכימו הם למחוק את העתירה שהגישו. בהתאם לכך, הורה בית משפט זה (כב' הנשיאה ד' ביניש, כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין וכב' השופטת א' חיות) בפסק דינו מיום 29.10.07 על מחיקת העתירה, תוך שנקבע כדלקמן: "לאחר חילופי דברים ושמיעת טענות הצדדים, הוברר כי אין בידי המדינה להבטיח לעותרים כי יאפשר להם להתיישב דווקא בנבי סמואל ואין עילה לצוות על המדינה לעשות כן. בהתחשב בהערות שהושמעו מחק בא-כוח העותרים את עתירתו. צו הביניים שיצא מלפני בית משפט זה יעמוד בתוקפו 14 ימים נוספים. העתירה נמחקת". כפי שעולה בבירור מפסק הדין, טענות העותרים בעתירה הקודמת נדונו על-ידי בית המשפט, אשר מצא לבסוף כי אין עילה להתערבותו בהחלטת המשיבים בעניינם של העותרים. העותרים טוענים כאמור כי במסגרת העתירה הקודמת הובטח להם על-ידי המשיבים כי אין כוונה לממש את צווי ההריסה שהוצאו נגד המבנים המשמשים אותם, ואולם טענה זו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס, היא עומדת בסתירה לעמדה העקבית שהוצגה על-ידי המשיבים בתגובות שהגישו במסגרת העתירה הקודמת והיא אף נעדרת כל אחיזה בפסק הדין שניתן בעתירה הקודמת, אשר חזקה כי היה נותן להבטחה שכזו ביטוי ככל שהיה בה ממש. לא ניתן לקבל אפוא את טענת העותרים בדבר הפרה לכאורית של המשיבים הבטחה מנהלית שניתנה להם, וכך גם את טענתם כי הם חזרו בהם מן העתירה הקודמת אך בשל ההבטחה האמורה. יתר על כן, בית משפט זה קבע לא פעם כי: "צד לדיון בבית-המשפט הגבוה לצדק איננו בן-חורין להעלות מחדש ענינים שהם בבחינת דבר שפוט בדיון קודם. הכלל הזה חל על דיוני בית-המשפט הגבוה לצדק אם לפי תורת "מעשה-בית-דין" ואם משום שבית-המשפט לא ירשה לבעל-דין להטרידו שנית בדבר שכבר הובא לפניו קודם לכן והוכרע על-ידיו, או יכול היה להיות מובא לפניו. הסעד שבית-משפט זה מושיט לבעל-דין הוא סעד שבשיקול-דעת ובדרך כלל הוא לא ישתמש בשיקול-דעתו לטובת בעל-דין החוזר ומטרידו בעניין שכבר היה לפניו, דבר שהוא בבחינת שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט" (בג"ץ 20/64 "המסייר" בע"מ נ' המפקד על התעבורה, פ"ד יח(3) 245, 250 (1964), וראו גם: בג"צ 3731/95 סעדיה נ' לשכת עורכי הדין, פסקה 5 (לא פורסם, 19.6.1995); בג"צ 4047/05 פרחי נ' שר הפנים (לא פורסם, 28.6.2005)). הדברים יפים גם בענייננו. משטענות העותרים בעתירה הקודמת נדונו לגופן, ומשבעתירה הנוכחית חוזרים הם על אותן טענות וזאת מבלי שהציגו טעם ממשי לצורך בבחינת העניין בשנית, ברי כי אין כל עילה לדון בטענותיהם פעם נוספת. העתירה נדחית אפוא על הסף. ניתן היום, ו' באייר תשס"ח (11.5.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08004570_B04.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il