סטסקביץ נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4568/20 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר העותרת: ליליה סטסקביץ' נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. קופת חולים מאוחדת 3. אשר יונגרייז עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד אייל אבידן פסק-דין השופט ע' פוגלמן: העותרת הועסקה על ידי המשיבה 2 בשתיים ממרפאותיה (להלן: המשיבה), אחת מהן נוהלה על ידי המשיב 3 (להלן: המשיב). בחודש ספטמבר 2015 התגלע וויכוח חריף בין העותרת לבין המשיב שנגע למתן טיפול למטופלת שלא קבעה תור מראש (להלן: האירוע). לאחר אותו האירוע לא שבה העותרת לעבודתה. בחודש פברואר 2016 הגישה העותרת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה במסגרתה טענה כי פוטרה שלא כדין וכי התבטאויות המשיב כלפיה במהלך האירוע עלו כדי לשון הרע בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק). המשיבה מצדה הגישה תביעה שכנגד להשבת שכר שקיבלה העותרת עבור תקופה שבמהלכה לא עבדה בפועל. ביום 9.9.2019 דחה בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (כב' השופטת ר' בר"ג-הירשברג ונציגי הציבור נ' מזרחי וצ' גל) את התביעה בפסק דין מפורט ומנומק. נקבע, בעיקרם של דברים, כי העותרת התפטרה ולא פוטרה וכי המשיבה לא הפרה את הסכם העבודה ולכן העותרת אינה זכאית לפיצוי. בכל הנוגע לטענת לשון הרע, צוין שאין מחלוקת כי במהלך האירוע אמר המשיב לעותרת "אני לא אגע בך [...] אני תפסתי אותך ביד? [...] אפילו במטאטא אני לא אגע בך. מי את בכלל?" (סעיף 32 לפסק הדין). בית הדין קבע כי התבטאות זו עולה כדי פרסום לשון הרע בהתאם להוראות החוק אך ציין כי היא נאמרה בתגובה לטענת העותרת שלפיה המשיב דחף ותקף אותה. משכך ולאחר בחינת מכלול נסיבות העניין – ובכלל זאת צורת הפרסום, תוכנו ומערכת היחסים בין הצדדים – נפסק כי עומדת למשיב ההגנה הקבועה בסעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע, שלפיה "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". לבסוף, קיבל בית הדין האזורי את התביעה שכנגד שהגישה המשיבה והורה לעותרת לשלם למשיבה את חוב השכר. העותרת ערערה על פסק הדין וביום 22.6.2020 דחה בית הדין הארצי לעבודה (כב' הנשיאה ו' וירט-ליבנה, סגן הנשיאה א' איטח, השופטת ח' אופק גנדלר ונציגי הציבור ח' שחר וד' בן-חיים) את הערעור. בית הדין הארצי ציין כי לא מצא טעם שמצדיק התערבות בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי או במסקנותיו המשפטיות. מכאן העתירה שלפנינו שמופנית כלפי הקביעות שנוגעות לחוק איסור לשון הרע בלבד. לטענת העותרת, בכך שאישר את פסק הדין של בית הדין האזורי, טעה בית הדין הארצי לעבודה "טעות משפטית מהותית" שהצדק מחייב את תיקונה. פסק הדין, כך הטענה, לא ביצע את האיזון המתחייב שבין זכות העותרת לשמה הטוב לבין חופש הביטוי של המשיב. כמו כן נטען כי שגה בית הדין בניתוח המשפטי, שכן יסודות סעיף 15(10) לחוק לא מתקיימים במקרה דנן. עוד טענה העותרת כי המקרה דנן מעלה סוגיה משפטית עקרונית שנוגעת לפרשנות ותחולת דיני לשון הרע במתחם יחסי העבודה וכי בתחום זה טרם רכש בית הדין הארצי לעבודה מומחיות מיוחדת. מטעמים אלה כולם, מבקשת העותרת כי נורה על ביטולו של פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה עימנו כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה וכי התערבות בהן תיעשה במשורה, בריסון ובאיפוק – במקרים חריגים שבהם נפלה טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב את תיקונה (בג"ץ 7331/18 ספרנסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (3.12.2018)). וכפי שכבר נקבע בעבר, גישה מצמצמת זו יפה במיוחד מקום שבו בית הדין האזורי ובית הדין הארצי היו תמימי דעים לגבי השאלות שעל הפרק והגיעו למסקנה דומה (בג"ץ 6858/19 בראשי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (11.11.2019)). המקרה דנן אינו בא בקהלי המקרים האמורים. בעיקרן, טענות העותרת חוזרות על טענותיה לפני בית הדין הארצי לעבודה, ומשיגות על האופן בו יישם בית הדין האזורי לעבודה את הדין בכל הנוגע לסעיף 15(10) לחוק. טענות אלו הן טענות ערעוריות במהותן, ומסקנותיו המשפטיות של בית הדין האזורי – חרף ניסיונה של העותרת לשוות להן נופך עקרוני – נטועות בנסיבות המקרה. לפיכך, לא מצאנו שיש בטענות העותרת כדי להקים עילה לבירור נוסף על ידי בית משפט זה. העתירה נדחית אפוא על הסף. משלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ז בתמוז התש"ף (‏8.7.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20045680_M01.docx דפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1