ישיבת כנסת אברהם נ. עמותת ישיבת בית התלמוד

פסק-דין בתיק רע"א 4563/06 בבית המשפט העליון רע"א 4563/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט י' דנציגר המבקשת: ישיבת כנסת אברהם נ ג ד המשיבה: עמותת ישיבת בית התלמוד בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.5.06 בתיק הפ. 5079/06 שניתן על ידי כבוד השופט ב' אוקון תאריך הישיבה: י"ג בכסלו תשס"ט (10.12.08) בשם המבקשת: עו"ד אשר רוט בשם המשיבה: עו"ד מנחם ינובסקי פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. המשיבה הינה בעלת זכות חכירה לדורות במקרקעין הנמצאים בסנהדריה המורחבת בירושלים. מקור זכויותיה בנכס הוא הסכם חכירה בינה לבין מינהל מקרקעי ישראל. על נכס המקרקעין ניצב בנין אשר נבנה על ידי המשיבה, ושימש מקום לימוד לכולל ולישיבה שבראשה עמד הרב דב שוורצמן (להלן – המיבנה). 2. המבקשת הינה עמותה המנהלת ישיבה בשם "כנסת אברהם", שהעומד בראשה הוא הרב גרוסמן. 3. ביום 21.8.01 נפגשו רבנים משתי הישיבות לדיון באפשרות לאחד את שני המוסדות הללו בהנהגת שני ראשי הישיבות – הרב שוורצמן והרב גרוסמן. בעקבות המשא ומתן, הוכנה טיוטת זכרון דברים שלא נחתמה, ואשר כללה ראשי פרקים לצורך איחוד הישיבות. 4. בעקבות הסיכום העקרוני, כפי שמצא את ביטויו בטיוטת זכרון הדברים, התירה המשיבה לתלמידי הישיבה המבקשת להשתמש בחלקים מסוימים של המבנה שלה כדי לקיים בו ישיבה משותפת; לטענת המשיבה, היא אף נשאה בעצמה בהוצאות לניהולו של מיבנה הישיבה. 5. המשיבה טוענת כי עם הזמן הבינה מהתנהגות אנשי המבקשת, כי הם אינם מתכוונים לקיים עימה ישיבה משותפת, אלא כוונתם האמיתית היא להשתלט על נכס המקרקעין, על המיבנה ועל רכושה של המשיבה. לדברי המשיבה, אנשי המבקשת פלשו בפלישה זוחלת למקומות שונים במיבנה, וסרבו לפנותו. 6. כשהתברר שרעיון איחוד הישיבות לא יסתייע, הודיעה המשיבה לאנשי המבקשת כי הרשות שנתנה למבקשת בשעתו להשתמש במבנה מתבטלת, וכי עליהם לסלק את ידם מהמקום. 7. חרף זאת, אנשי המבקשת נותרו במקום, והמשיכו להשתמש במבנה לצרכיהם, ואף הגישו תביעה נגד מנהל המשיבה בבית דין ירושלים לדיני ממונות ובירור יוחסין, אשר במסגרתה דרשו כי יימנע מעשיית כל פעולה בישיבה ללא הרב גרוסמן. 8. בעקבות דיונים שהתקיימו בפני בית הדין, ניתן על ידו פסק ביניים ביום כ"ט בניסן תשס"ה. פסק הביניים קבע, בעיקרו, את הדברים הבאים: ההסכם בין הצדדים, המדבר באיחוד בין הישיבות, ואשר הצדדים פעלו על פיו במשך יותר משנתיים, הינו בעל תוקף מעשי גם אם לא נחתם. דרישת צד ב' (המשיבה) לפרק את האיחוד שהיה קיים בין הישיבות במשך כמה שנים נדחית, והאיחוד ימשיך להתקיים. לאור זאת, תלמידי המבקשת הלומדים במבנה הישיבה של המשיבה ימשיכו בלימודיהם תחת פיקוח ראשי שתי הישיבות המאוחדות. המשיבה תמנה ראש ישיבה, ממלא מקום לרב שוורצמן, שיכהן ביחד עם ראש הישיבה המבקשת הרב גרוסמן; ההסכם הכלכלי להחזקת הישיבה המאוחדת יהיה כפי שנקבע בהסכם האיחוד. פסק הבוררות ממשיך וקובע כי שני הצדדים ישאו בשווה בהחזקת הישיבה, ועליהם להכניס את הכסף לקופה משותפת. בית הדין רשם לפניו את הצהרת אנשי המבקשת לפיה הם מתחייבים לשתף פעולה עם המשיבה להקמת קופה משותפת, ולכשתוקם, יעביר כל אחד את כל הכסף מקופתו לקופת העמותה המשותפת. עוד הורה פסק הביניים, כי ראשי הישיבה המאוחדת יתכנסו לאלתר כדי לקבוע את סדרי הישיבה המאוחדת "ברוחניות ובגשמיות". 9. המבקשת בקשה את אישורו של פסק הביניים כפסק בוררות בבית המשפט המחוזי. המשיבה הגישה בקשה לביטולו של פסק הבוררות על פי חוק הבוררות, והעלתה טענות שונות לתמיכה בבקשה. 10. ביום 11.5.06 החליט בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ב' אוקון) על ביטולו של פסק הבוררות, משמצא כי הוא אינו בר-תוקף, וזאת בשל שתי סיבות עיקריות: האחת – לא ניתן לאחד את שתי הישיבות בלא לאחד את העמותות המפעילות אותן. איחוד העמותות בדרך שבה הדבר נעשה בפסק הבוררות הינו פעולה מנוגדת לחוק העמותות, תש"ם-1980. המיזוג אינו יכול להיעשות בלא שינוי תקנוני העמותות, ובלא עמידה בהליכים שנקבעו לכך בחוק. לגישת בית המשפט, המדובר הוא במצב שבו העמותות מתפרקות למעשה ממטרתן העיקרית, ומחליפות מטרה זו במטרה אחרת – שהיא הקמת ישיבה מאוחדת. מכאן, שעל פעולה כזו להתיישב עם דרישות חוק העמותות ויש לקיים דרישות קוגנטיות של החוק לצורך כך. לגישת בית המשפט, "הבוררים אינם יכולים באמצעות פסק בוררות ליצור מיזוג בין העמותות, או לגרום לאיחודן דה-פקטו בלא שהעמותות ביצעו את המתחייב בחוק העמותות לצורך מיזוג כזה." השניה – לא ניתן לקבוע כי השותפות בין הישיבות מתקיימת לעד, ובלא מיגבלת זמן כפי שאכן פסק הבוררות מתיימר לעשות. לטעמו של בית המשפט, שותפות מתפרקת על פי רצון אחד מבעלי הדין, ובודאי כך הוא הדבר כאשר מדובר בהסכם לניהול משותף של ישיבה. לדבריו, "הבוררים יכולים היו לקבוע את אורך תקופת ההודעה המוקדמת הנחוצה כדי להתנער מאותה שותפות, ואף יכולים היו לקבוע מהם תשלומי האיזון המגיעים לבעלי הדין עקב ההתנערות מהסכם השותפות, אך אין בידי הבוררים לחייב את השותפות להמשיך בשותפות ללא הגבלת זמן. קביעה כזו מנוגדת גם היא לתקנת הציבור". בנסיבות אלה, הורה בית המשפט קמא על ביטול פסק הבוררות. 11. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור. טענתה היא, ראשית, כי המשיבה מנועה מלבקש את ביטולו של פסק הבוררות לאחר שהיא עצמה אימצה את הפסק ופעלה על פיו. שנית, נטען כי מדובר בהסכם בין שני ראשי ישיבות שמטרתו לקיים ישיבה בהנהלה משותפת של שניהם. משנתגלע סכסוך, פנו הצדדים לבירור הסכסוך בפני בית דין צדק על פי דין תורה. בכך, קבלו על עצמם לפעול על פי דין תורה, וניתקו עצמם, למעשה, מהדין הכללי ומההסדרים שהוא מחיל על היחסים ביניהם. עוד נטען, כי פסק הבוררות עומד במבחן חוק העמותות ואינו סותר לו. ביצירת האיחוד בין הישיבות לא התפרקו העמותות ממטרותיהן, אלא דוקא מימשו מטרות אלה, והוציאו אותן מן הכח אל הפועל. אשר להנמקת בית המשפט בדבר העדר ההגבלה בזמן של השותפות בין הישיבות נטען, כי הצדדים הם שהסכימו על כך, ואילו פסק הבוררות רק נתן ביטוי להסכם שהושג בין הצדדים. מעבר לכך, נטען כי אין יסוד לקביעה כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור בכך שקבע כי רשיון הישיבה של המבקשת במבנה המשיבה ניתן לצמיתות, ובכל מקרה, ניתן להחזיר את הענין לבוררים כדי שאלה ישלימו את מלאכתם, ויקצבו את משך הזמן הנדרש לצורך הגשת הודעה מוקדמת על ידי צד המבקש להתנער מאותה שותפות; לחלופין, נטען על ידי המבקשת כי היה על בית המשפט להשלים את פסק הבוררות ולקבוע פרט זה, כפי שאכן הוצע במהלך הדיון בבית המשפט. מעבר לכל אלה נטען, כי לא היה מקום לפסילה גורפת של פסק הבוררות, וניתן היה להכשיר את הניתן להכשר, ולבטל או לתקן את הטעון תיקון. 12. בתשובתה, טוענת המשיבה כי לא מתקיימים במקרה זה התנאים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופו של הפסק נטען, כי הוא סותר את תקנת הציבור ולכן הוא בטל. על פי הטענה, אי קביעת מנגנון לפירוק השותפות, והעדר מסגרת זמן כלשהי לקיום השותפות נוגדים את תקנת הציבור, שכן לא ניתן לחייב שותפים להמשיך ביחסי שותפות ללא הגבלת זמן, והדבר סותר את עקרון היסוד של פקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 (סעיף 41(א)(3) לפקודה). יתר על כן נטען, כי פסק הבוררות עומד בסתירה לחוק העמותות מאחר שאיחוד בין עמותות צריך להתאשר במוסדות ההנהלה של עמותת המשיבה, וזו מעולם לא קיבלה החלטה על איחוד כזה. מכאן, שלא ניתן לממש את איחוד העמותות באמצעות פסק בוררות. ממשיכה המשיבה וטוענת כי בין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים שנתלוו להם גם תלונות למשטרה. יחסים אלה משקפים מציאות שבה הצדדים אינם יכולים לחיות ולפעול יחדיו. התוצאה הבלתי נמנעת היא כי דין פסק הבוררות ודין ההסכם להתבטל, משהם אינם בני-ביצוע בהינתן המציאות העובדתית בשטח. 13. המשיבה מנהלת עתה תביעת פינוי בבית המשפט כנגד המבקשת, אף שניתן צו עיכוב ביצוע לענין זה עד להכרעה בהליך זה. נטען בפנינו, כי המבקשת מחזיקה במיבנה הישיבה של המשיבה במהלך תקופה ארוכה, מבלי שאנשיה נושאים בתשלומי שימוש והחזקה של המיבנה. 14. במהלך הדיון במעמד בעלי הדין, הצענו לצדדים ליישב ביניהם את המחלוקת בהסכמה בדרך של השגת הסדר בענין משך התקופה שבמהלכה המבקשת תוכל להמשיך ולהשתמש במבנה הישיבה, ואשר לאחריה היא תפנה את המבנה מרצון. ב"כ המשיבה הסכים, בהגינותו, למתן פסק זמן נוסף של שנתיים לצורך כך, וזאת מעבר לתקופת השהייה הממושכת של אנשי המבקשת במיבנה עד היום. ב"כ המבקשת דחה את ההצעה, וביקש לאשר את פסק הבוררות כמות שהוא. 15. שקלנו את נסיבות הענין על רקע טיעוני הצדדים, והגענו למסקנות הבאות: יש ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור גופו. 16. זכרון הדברים ופסק הבוררות שנתן לו תוקף מדברים באיחוד של שתי הישיבות במישור המטריאלי והרוחני כאחד. הווי אומר – יתבצע איחוד כספי וכן שיתוף רעיוני של מוסדות אלה באמצעות יצירת תשתית לפעילות לימודית ורוחנית של הישיבה המאוחדת. המדובר, למעשה, בפרוייקט משותף שיזמו שתי העמותות המאגדות את הישיבות במסגרתן על דרך של מיזוג בין שתי הישיבות שבהנהלתן. 17. זכרון הדברים ופסק הבוררות אינם מייתרים בהכרח את קיומן של העמותות המאגדות את הישיבות במסגרתן בתורת גופים משפטיים נפרדים הממשיכים להתקיים גם על רקע איחוד הישיבות. יש לעמותות קיום משפטי קודם לאיחוד הישיבות, במהלך קיומו של האיחוד, וגם לאחר שהאיחוד יפורק. מכל מקום, לא הוכח בפנינו בתשתית עובדתית ומשפטית מלאה כי איחוד הישיבות עליו הוחלט בזכרון הדברים משמעותו ביטול מיכללא של העמותות המנהלות אותן, ולכן אין בסיס משפטי מוצק למסקנה לפיה זכרון הדברים ופסק הבוררות עומדים בסתירה לחוק העמותות, ולכן יש פסול בפסק והוא טעון ביטול, בכל הנוגע לקביעה זו של בית המשפט קמא. 18. עם זאת, העדר קיום מועד לסיומה של השותפות נשוא זכרון הדברים ופסק הבוררות והעדר מנגנון המאפשר את פירוקה על ידי צד לשותפות מעלה קושי אמיתי בהפעלת הסדר איחוד הישיבות, המחייב מתן מענה. הסדר שותפות על פי הדין הכללי הינו רצוני, ומשקף מאפיין של בחירה במסגרת האוטונומיה של הרצון הפרטי. נגזרת מכך התוצאה כי צד לשותפות אינו כבול לתמיד בקשר השותפות, וניתן להביא לפירוקה בהתקיים תנאים מסוימים. על פי סעיף 41 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), תשל"ה-1975, שותפות תפורק אם נתכוננה לתקופה קצובה – בגמר התקופה; אם נתכוננה לעסק אקראי יחידי, או קיבולת יחידה – בהסתיים העסק או הקיבולת; והחשוב לענייננו – אם נתכוננה לתקופה לא מסוימת – כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות, והכל בכפוף להסכם שבין השותפים. 19. בענייננו, זכרון הדברים שעמד בבסיס פסק הבוררות לא התייחס כלל לשאלת פירוק השותפות והתנאים לפירוק כזה. מנגד, הוא גם אינו קובע דבר בענין ניצחיות האיחוד בין הישיבות, ואינו מתייחס כלל למשך זמן האיחוד. פסק הבוררות אף הוא איננו מתייחס לגורם משך הזמן שבו תתקיים ותפעל הישיבה המאוחדת; ממילא, הוא אינו מצביע על הנסיבות האפשריות של התרת האיחוד. מנגד – אין בו כל קביעה פוזיטיבית לפיה הישיבה המאוחדת תתקיים לתמיד ותימנע אפשרות לפרק את האיחוד. הבוררים אמנם קבעו בפסק כי האיחוד ימשיך להתקיים (פסקה א' לפסק), אך לא קבעו לכמה זמן, והאם יוכל צד מהצדדים להביא להתרת האיחוד בתנאים כאלה או אחרים. 20. הנחתנו היא, כי בעשותם את זכרון הדברים, לא התכוונו הצדדים לחרוג מן הדין הכללי, המאפשר את פירוקה של השותפות בין הצדדים בהתקיים תנאים מסוימים. מכל מקום, בהעדר הוכחה אחרת, הנחתנו הפרשנית היא כי הצדדים התכוונו להתאים, ככל הניתן, את מהות השותפות שנתגבשה ביניהם לעקרונות המקובלים על פי דיני המדינה. הוא הדין בפסק הבוררות שניתן על יסוד זכרון הדברים. מתוך הנחה פרשנית זו שלא נסתרה – בין על ידי הכתב עצמו בזכרון הדברים, בין בפסק הבוררות, ובין בראיות כלשהן, ניתן להסיק כי הן זכרון הדברים והן פסק הבוררות לוקים בחסר בכל הקשור לקביעת משך זמן קיומה של השותפות וביחס לדרכי פירוקה. בהקשר זה ניתן גם להניח כי היה על הבוררים להכריע גם בעניינים אלה כחלק בלתי נפרד מגיבוש הסדר השותפות על כל פרטיו ברוח זכרון הדברים, וכדי לאפשר את הפעלתו, הלכה למעשה, על פי הדין הכללי בישראל. 21. לאור הדברים האמורים, מתקיימת במקרה זה עילת ביטול פסק הבורר הנקובה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות תשכ"ח-1968. על פי עילה זו, רשאי בית המשפט לבטל פסק בוררות כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו, או להחזירו לבורר אם "הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו". 22. הצדק עם המבקשת בטענתה, כי החסר האמור בפסק הבוררות, אינו מצדיק את ביטולו הכולל של פסק הבוררות, אלא יש לפעול לתיקונו, על מנת לרפא את הפגם שנוצר עקב העדר הסדר כלשהו בענין משך זמנה של שותפות הישיבות, והתנאים לפירוקה (סעיף 26(ב) לחוק הבוררות). אפשרות אחת לרפא את החסר היא בדרך של החזרת הענין לבוררים כדי שישלימו את החסר על פי הנחיות בית המשפט. אפשרות אחרת לתיקון הפגם היא כי בית משפט זה עצמו ישלים את החסר בפסק הבוררות, על פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 24 רישא לחוק הבוררות. 23. בנסיבות הענין, ראוי כי בית משפט זה ישלים את החסר בפסק הבוררות בדרך הבאה: על יסוד מכלול הנתונים שהוצגו בהליך, ונוכח טענות הצדדים, ובהתחשב בעמדת המשיבה בדיון שבפנינו במסגרת הנסיון להגיע להסדר מוסכם עם המבקשת, אנו מחליטים כי השותפות בין הישיבות על פי פסק הבוררות תיארך במשך 18 חודשים נוספים. עם חלוף תקופה זו, ובתוך 15 יום, יהיה כל צד רשאי להודיע לצד שכנגד על רצונו לפרק את השותפות. בעקבות הודעה כזו, אם תוגש, השותפות תפורק. אם לא תוגש הודעה כזו, תמשיך השותפות להתקיים על פי הסכם שייערך בין הצדדים אשר יקבע את משך זמנה ודרכי פירוקה. 24. הערעור מתקבל על פי האמור לעיל. אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ח בטבת תשס"ט (14.1.09). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06045630_R05.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il