פלוני נ. ועדת הערעורים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4562/20 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין העותרת: פלונית נ ג ד המשיבות: 1. ועדת הערעורים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה 2. הרשות המאשרת לפי סעיף 19 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ג בטבת התשפ"ב (27.12.2021) בשם העותרת: עו"ד ניסן מנו בשם המשיבות: עו"ד רן רוזנברג פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי הנסובה על פסק דינה של ועדת עררים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן: הוועדה ו-חוק התגמולים בהתאמה) בו"ע 2628-12-18 מיום 3.6.2020. במסגרת העתירה התבקשנו להורות שהעותרת זכאית להכרה כנפגעת איבה בשל פגיעה נפשית שאירעה לה עקב אירוע איבה מיום 28.6.2014. הרקע לעתירה הרקע לעתירה באירוע שהתרחש במהלך מבצע "צוק איתן" בשנת 2014. ביום 28.6.2014 בעת שהותה של העותרת בפעילות של תנועת הנוער "בני עקיבא" בעיר שדרות, נשמעה אזעקת "צבע אדום" שלאחריה נפלה רקטה במרחק של כ-1 ק"מ ממקום הימצאה של העותרת (להלן: האירוע). באירוע נשמע פיצוץ עז ונראו להבות וניצוצות עקב הנפילה. לטענת העותרת, אותו אירוע גרם לה לבהלה גדולה, לאחר שחשה כי חייה מצויים בסכנה. על פי הטענה, מאז אותו אירוע טראומתי, החלה העותרת לסבול מחרדות קשות והזיות כאשר תפקודה היום-יומי נפגע מאוד. בשלב מסוים אושפזה העותרת באשפוז יום פסיכיאטרי ולאחר התדרדרות נוספת במצבה הנפשי, אושפזה במחלקה הנפשית בבית חולים בבאר שבע, שם היא מאושפזת עד היום. ביום 10.7.2016 הגישה העותרת את תביעתה למשיבה 2 (להלן: המשיבה) להכרה כנפגעת פעולות איבה עקב פגיעתה הנפשית החמורה שנגרמה לטענתה כתוצאה מהאירוע. בתביעתה נטען כי בעקבות האירוע היא סובלת מפגיעה נפשית, מחרדות קשות והזיות, כי היא איבדה את עצמאותה וחלה ירידה בתפקוד היומי שלה. ביום 20.4.2017 נמסרה לעותרת הודעה בדבר דחיית תביעתה. זאת לאחר שלא נמצא קשר סיבתי בין האירוע לבין מצבה הנפשי, בהסתמך על חוות דעת מטעם ד"ר שכטמן טטיאנה, פסיכיאטרית ילדים. על החלטה זו הגישה העותרת ערר לוועדה (ו"ע 67726-06-17) על בסיס חוות דעת שניתנה ידי ד"ר מיכאל ינקו מיום 3.8.2017, אשר קבעה כי קיים קשר ישיר בין האירוע לבין הופעת התסמינים הפוסט-טראומתיים של העותרת לאחר האירוע. לאחר שביקשה העותרת להגיש חומרים נוספים לבחינת המשיבה, הומלץ לה כי הערר ימחק והיא תהיה רשאית לפנות בתביעה חדשה למשיבה. הערר נמחק. ביום 14.5.2018 הגישה העותרת תביעה חדשה למשיבה בצירוף חומרים נוספים, ביניהם צילום ידיעות חדשותיות מיום האירוע כמו גם תצהיר של מדריכה בפעילות בני עקיבא. תביעה זו נדחתה גם כן ביום 13.11.2018 לאחר שנקבע כי האירוע אכן מהווה אירוע איבה, אולם שעה שהעותרת עצמה טענה כי שהתה במרחק של כקילומטר ממקום נפילת הרקטה, אין העותרת עונה על דרישות הדין בנוגע לנוכחות באירוע איבה. מדובר במרחק משמעותי אשר מנתק את הקשר בין האירוע לבין העותרת. מעבר לכך, מהחומר שהובא לפני המשיבה עולה כי לא קיים קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של העותרת לבין האירוע. ערר שהוגש על החלטה זו לוועדה נדחה בפסק דין מיום 3.6.2020 (ו"ע 2628-12-18). הוועדה קבעה כי לא מתקיימת זיקה בין העותרת לבין פעולת איבה נוכח המרחק בין המקום שבו שהתה העותרת לבין האירוע, וכי בשל כך מתייתר הצורך לדון בשאלת מצבה הרפואי. הודגש שמעדות אמהּ של העותרת עולה כי מאפייני השטח שחלקו פתוח וחלקו בנוי, מחזקים גם כן את ניתוק הזיקה בין העותרת לבין האירוע. מכאן לעתירה שלפנינו, במסגרתה נטען כי דחיית תביעת העותרת להכרה בה כנפגעת איבה נוגדת חזיתית את ההיגיון והשכל הישר, לאור הפגיעה הקשה שנגרמה לה כתוצאה מהאירוע. מדובר בסוגיה מהותית וחשובה החורגת מעבר לעניינה הפרטני של העותרת. לטענת העותרת, טרם נקבעה הלכה בעניין המרחק בין מקום הנפילה לבין מקום עמידת הנפגע אשר מצדיק הכרה בנפגעי פעולות איבה. זאת בעיקר בהתייחס למצבם של קטינים, אשר בגין רגישותם הרבה יש מקום להחלת מבחן גמיש יותר מאשר בעניינם של בגירים. מנגד, המשיבה טענה כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. אין מדובר במקרה חריג ביותר אשר חוסה תחת המקרים שיש לבררם במסגרת עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק על החלטות הוועדה. מדובר בקביעה עובדתית בדבר היעדר זיקה בין העותרת לבין פעולת האיבה, שניתנה על סמך ניתוח העדויות והראיות שהובאו לפני הוועדה, שאינה מצדיקה התערבות. מכל מקום, אף אם הייתה קובעת הוועדה כי אכן ניתן לראות בעותרת ככזו אשר "נכחה" באירוע, ממילא נשלל קיומו של קשר סיבתי בין מצבה הנפשי לבין האירוע. זאת בהתבסס על חוות דעת רפואיות שהתקבלו מטעם המשיבה. במהלך הדיון שהתקיים בעתירה ביום 27.12.2021 הסכים בא-כוח העותרת כי ההלכה הקיימת שיצאה מבית משפט זה לעניין הדרישה להימצאות הנפגע בזירת האירוע אינה תומכת בעמדתו, אך הוא ביקש לשנות את ההלכה בשים לב לעובדת היותה של העותרת קטינה אשר יש לבוא לקראתה. דין והכרעה דין העתירה להידחות. סעיף 11(ה) לחוק התגמולים קובע כי "אין אחרי החלטת ועדת העררים ולא כלום". אמנם, הלכה היא כי אין בהוראה זו כדי למנוע העברת ביקורת על החלטות הוועדה באמצעות פנייה לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 294/89 המוסד לביטוח לאומי נ' אלפטפטה, פ"ד מה(5) 445, 452 (1991); בג"ץ 4606/09 ענתבי נ' וועדת ערר לנפגעי פעולות איבה שבבית המשפט המחוזי תל אביב יפו, פסקה ז (8.4.2010); בג"ץ 5539/09 בוחבוט נ' הרשות המאשרת ע"פ סעיף 10 לחוק נפגעי פעולות איבה, פסקה 6 (16.3.2011) (להלן: עניין בוחבוט)). אולם התערבות בהחלטות הוועדה תיעשה במשורה, במקרים חריגים בלבד, מתוך כיבוד רצון המחוקק אשר בא לידי ביטוי בהוראת הסופיות שבסעיף 11(ה) לחוק התגמולים, לאור התרשמותה הבלתי אמצעית של הוועדה מן הראיות והעדים הרלוונטיים שהובאו לפניה, ומחמת מומחיותה ומומחיות המשיבה בנושאים הנדונים (עניין בוחבוט, פסקה 6; בג"ץ 5716/19 פלוני נ' הרשות המאשרת לפי חוק תגמולים לנפגעי פעולות איבה התש"ל-1970, פסקה 9 (27.1.2020)). על רקע האמור, לא מצאנו כי מקרה זה מצדיק התערבות בהחלטת הוועדה. העותרת לא הצביעה על כל פגם משפטי שנפל בהחלטת המשיבה שנבדקה במסננת הוועדה. מדובר בהכרעה פרטנית עובדתית שלא הוצגה כל עילה להתערב בה. בית משפט זה קבע זה מכבר כי לשון חוק התגמולים ותכליתו מייחדים את התגמולים מכוחו לנפגע שנכח באופן פיזי בזירת אירוע האיבה ולנפגע זה בלבד (בג"ץ 2219/13 בוסני נ' ועדת העררים לפי סעיף 11 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (30.11.2015)). הלכה זו יפה לגבי מכלול הנפגעים באשר הם, מבוגרים וקטינים כאחד. לא מצאנו אפוא ממש בטענת העותרת כי יש בהיותה קטינה כדי לשנות מן ההלכה שניתנה. דרישת הקשר בין האירוע לבין תובע לפי חוק התגמולים שרירה וקיימת גם כאשר מדובר בבגיר, גם כאשר מדובר בקטין. ומכל מקום, לא מצאנו כי עלה בידי העותרת לבסס את טענותיה בדבר נוכחותה בזירת האירוע. מדובר בהכרעה מנומקת ומבוססת על התרשמות הוועדה מן הממצאים העובדתיים הרלוונטיים ועל בחינת הראיות שהוצגו לפניה. קביעתה של הוועדה נשענה על הנתונים שהוצגו לפניה, בהסתמך בין היתר על עדותה של אמה של העותרת, בשים לב למאפייני השטח ולכך שמדובר בשטח בנוי בחלקו, כפי שעולה מעדות האם. ואכן, קרות אירוע במרחק של קילומטר ממקום האירוע אינו נכנס לגדרה של נוכחות בזירה בנסיבות העניין. אין חולק כי מטרתו המרכזית של חוק התגמולים היא לזכות בתגמולים את מי שנפגע בפעולת איבה. אולם על מנת לבסס זכאות לפי חוק זה יש לעמוד במספר תנאים מצטברים (ראו גם: עניין בוחבוט, פסקאות 7-8 (16.3.2011)). החוק לא נועד ליצור אחריות מוחלטת של המדינה כלפי מי שהחל להתמודד עם בעיות רפואיות ונפשיות שונות לאחר מלחמה או פעולת איבה (בג"ץ 3622/06 רחימי נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה ח' (21.4.2010)). בהיבט זה נראה כי הן המשיבה והן הוועדה עשו מלאכתן נאמנה, בעת שבחנו את חומר הראיות שהונח לפתחן וקבעו ממצאים עובדתיים ומשפטיים על בסיסו בדבר עמידת העותרת בתנאי החוק. אין המדובר אפוא במקרה המצדיק התערבות בשיקול דעתן. העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ט בטבת התשפ"ב (‏2.1.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20045620_N08.docx מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il