יעקב הופמן נ. מדינת ישראל

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4559/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ח' כבוב העותרים: 1. יעקב הופמן 2. רבקה הופמן נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. משטרת ישראל – מחוז תל אביב מפלג הונאה 3. פרקליטות מחוז תל אביב – פלילי 4. פרקליטות המדינה – יחידת עררים 5. אלון אלטמן – המשנה לפרקליט המדינה 6. אמיר רבי – סגן בכיר בפרקליטות המדינה 7. אריאל יונגר 8. יחזקאל ריינר 9. אביעזר קולידצקי 10. אברהם פלוק 11. שרון יהושוע עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: בעצמם פסק-דין השופט א' שטיין: עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטה לדחות את הערר שהגישו העותרים על החלטת רשויות התביעה לסגור תיק חקירה שנפתח בשל תלונה שהגישו העותרים נגד המשיבים 11-7 (להלן: הנילונים). ואלה העובדות הנדרשות לענייננו. לטענת העותרים, בשנת 2011 הם רכשו כחלק מקבוצת רכישה זכויות בדירה עתידית אשר תוקם בעיר בני ברק. ביום 2.9.2013 הגישו העותרים תלונה נגד הנילונים, אשר לטענת העותרים היו בעלי תפקידים שונים בהקמתה, בשיווקה ובניהולה של קבוצת הרכישה (להלן: התלונה הראשונה). במסגרת התלונה הראשונה טענו העותרים שהנילונים רימו אותם בקשר עם רכישת הדירה בהיבטים הבאים: הערכת הסיכון הטמון בקרקעות בהן רכשו העותרים זכויות; הערכת המחיר הריאלי של הדירה שתועמד לרשות העותרים; וכן הערכת הזמן שיימשך עד לקבלת הדירה. כן העלו העותרים טענות בדבר זיוף ייפוי כוח. בתלונתם הראשונה העותרים לא העבירו לידי רשויות התביעה כל מסמך רלבנטי לביסוס תלונתם, ומכיוון שכך הוחלט ביום 17.11.2013 על גניזת התיק. העותרים הגישו ערר על החלטת הגניזה האמורה, בעקבותיו נעשו פניות חוזרות ונשנות לעותרים בבקשה להמצאת מסמכים שיתמכו בתלונתם. על-אף הפניות האמורות, העותרים לא העבירו לידי רשויות התביעה כל מסמך שהוא, ומשכך הוחלט ביום 29.12.2014 כי החלטת הגניזה תעמוד על כנה. העותרים בחרו שלא להגיש עתירה נגד החלטה זו. ביום 5.7.2020, בחלוף כשש שנים, פנו העותרים בשנית למשטרת ישראל וביקשו למסור הודעה מפורטת ביחס לתלונה הראשונה, אשר כאמור נגנזה בשל אי-שיתוף פעולה מצִדם. במעמד זה מסרו העותרים למשטרה שני קלסרים המכילים כתב תלונה ונספחים (להלן: התלונה השנייה). בהתאם לנוהל לפיו תיק חקירה שנדון בפרקליטות מחייב את העברת החומר לפרקליטות לבחינת ההצדקה לפתיחתו מחדש, התלונה השנייה הועברה לפרקליטות המחוז לקבלת החלטה. לאחר בחינת פרקליטות המחוז את התלונה השנייה והחומרים שצורפו לה, הוחלט שלא לפתוח בחקירה שכן נסיבות העניין בכללותן אינן מצדיקות חקירה פלילית. הטעמים בבסיס החלטה זו היו כדלקמן: חלוף הזמן המשמעותי מעת התרחשות האירועים (כתשע שנים) מקשה על ניהול חקירה; לעותרים ניתנו הזדמנויות להשלים את תלונתם, אולם הם לא עשו כן; ישנו חשש מהתיישנות מהותית של העבירות נושא התלונה; העותרים פתחו בהליך אזרחי נגד הנילונים – מסגרת מתאימה יותר לבירור הנושא. על החלטה זו הגישו העותרים את הערר נושא העתירה (להלן: הערר). ביום 21.10.2021 נמסר לעותרים שהוחלט על דחיית הערר מהטעם שהעבירות נושא התלונה הינן עבירות מסוג עוון המתיישנות לאחר 5 שנים מיום ביצוען, ומשכך העבירות הנטענות התיישנו עוד במועד הגשת התלונה השנייה. נגד ההחלטה על דחיית הערר הגישו העותרים עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 7584/21) ובה טענו טענות שונות, בהן הטענה שתלונותיהם מצביעות גם על עבירות מסוג פשע אשר לא התיישנו במועד הגשת התלונה השנייה. בעקבות הערות בית המשפט הודיעה המדינה כי הבחינה שנערכה במסגרת בירור הערר היתה מקיפה ומעמיקה יותר מהביטוי שניתן לה בהחלטה שנמסרה לעותרים, וההחלטה התקבלה על בסיס נימוקים נוספים. עקב זאת הסכימה המדינה לבחון את הערר פעם נוספת ולקבל בו החלטה חדשה. בעקבות הודעת המדינה ניתן פסק דין המורה על מחיקת העתירה. ביום 11.5.2022 קיבלו העותרים הודעה לפיה לאחר בחינתו הנוספת של הערר הוחלט על דחייתו (להלן: ההחלטה השנייה). ואלו הנימוקים אשר נמסרו לעותרים: "בחינת טענותיך ותיאוריך העובדתיים, הן במסגרת תלונתך במשטרה, הן במסגרת עררך שבסימוכין והן במהלך שיחת הבהרה טלפונית שערך עמך הח"מ טרם קבלת ההחלטה הקודמת בערר, העלו כי טענותיך עניינן חשד קלוש ולא מבוסס לעבירות מרמה וזיוף מסוג עוון ולא עבירות פשע כפי שנטען במכתביך. כיוון שהטענות נוגעות לאירועים משנת 2011, לפני כ-11 שנה, ועבירות עוון מתיישנות לאחר 5 שנים מיום ביצוען בהתאם לסעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, העבירות הנטענות התיישנו עוד במועד הגשת התלונה. בשל טיבה של עילת ההתיישנות, שהיא סופית ומוחלטת, זהו הנימוק שפורט במכתבנו הקודם מיום 21.10.21 והוא אכן הנימוק המרכזי והמהותי לדחיית הערר. עם זאת, לצד ההתיישנות המהותית של העבירות הנטענות, דחיית הערר מבוססת גם על הנימוקים הנלווים הבאים: הגשת התלונה רק ביום 5.7.20, בחלוף למעלה מתשע שנים ממועד ביצוע העבירות הנטענות ולאחר שתלונה זהה קודמת שהגשת בשנת 2013 נגנזה בהעדר שיתוף פעולה מצדך בביסוס טענותיך; טיב הטענות שהעלית נגד הנילונים, מנהלי קבוצת רכישה, לפיהן לא הציגו לך את הסיכונים התכנוניים שנשקפו לקרקעות ומסרו לחברים בקבוצת הרכישה מחיר דירה משוער ומשך זמן בנייה שאינם ריאליים וכן כי ייפוי כוח שעליו חתמת, זויף בכך שנרשם עליו תאריך מוקדם לזה שבו נחתם; קיומו של הליך אזרחי מתנהל בין הצדדים באותן טענות וההתרשמות כי זהו המישור המתאים לבירור הדברים; העובדה שלדבריך, קבוצת הרכישה מונה כ-250 איש, וטענותיך נוגעות לכאורה לכולם, אך אתה הוא המתלונן היחיד בעניין. נוכח כל האמור, ולאחר בחינה נוספת של מכלול נסיבות העניין, לא מצאנו להתערב בהחלטה על סגירת התיק, והערר נדחה." (ההדגשה במקור – א.ש.). העותרים לא הסתפקו בנימוקי ההחלטה השנייה, והגישו את העתירה שלפנינו, במסגרתה טענו כי ההחלטה לדחות את הערר נגועה בכשלים רבים. עיקר טענתם של העותרים הינה שבניגוד לעמדת פרקליטות המדינה, במסגרת התלונה הועלו גם טענות לעבירות מסוג פשע ולא רק לעבירות מסוג עוון, וזאת נוכח ה"נסיבות המחמירות" בהן נעברו העבירות. בעניין זה מפנים העותרים לפסיקה כללית לפיה "נסיבות מחמירות" קמות במקרה של מעשי מרמה בהיקף נרחב, תוך תכנון מוקדם של מעשה המרמה ותוך ניצול מעמד המרמה. נטען שהמסמכים אותם העבירו העותרים לרשויות התביעה מוכיחים יסודות אלה; כן טענו העותרים כי נוכח ההאשמות הקשות אין זה סביר לסגור את תיק החקירה מבלי לגבות כל עדות מהנילונים, ומבלי לבצע כל פעולת חקירה. בעניין זה קובלים העותרים גם נגד התנהלות רשויות התביעה לאחר קבלת התלונה הראשונה. בהתאם להחלטתי הגישו המשיבים את תגובתם לעתירה. בתגובת המשיבים 6-1 (להלן: משיבי המדינה) נטען שיש לדחות את העתירה על הסף מחמת היעדר עילה, וכן לגופה. משיבי המדינה הפנו לפסיקתו הענפה של בית משפט זה לפיה שיקול דעתן של רשויות התביעה בפתיחת חקירה פלילית הוא רחב ביותר, וכי התערבות בשיקול הדעת תיעשה במקרים חריגים ונדירים; כן טענו משיבים אלה כי בעת ביקורת שיפוטית על החלטת רשויות התביעה בית המשפט אינו נכנס בנעלי התביעה, אלא רק מבקר את ההחלטה בהתאם לביקורת המינהלית. משכך, וככלל, בית המשפט לא יבחן את החומר הראייתי על בסיסו התקבלה ההחלטה; לגופם של דברים, טענו משיבי המדינה כדלקמן: לאחר בחינת תלונות העותרים נמצא שהתלונה מעלה "חשד קלוש לעבירות מרמה וזיוף שלא בנסיבות מחמירות, שהן עבירות מסוג עוון", ועל-כן התיישנו זה מכבר. בהקשר זה נטען כי סיווג העבירות נתון לרשויות התביעה, ואינו בידי המתלונן; השיהוי הניכר של העותרים בהגשת תלונה מבוססת, על-אף פניות שנעשו אליהם בנושא זה, הפחיתו בצורה משמעותית את הסיכוי להגיע לממצאים ממשיים בחלוף שנים רבות מהתרחשות האירועים הנטענים; ולבסוף, נטען שהמקום הראוי לבירור טענות העותרים בתלונתם – אי הצגת סיכונים תכנוניים, מסירת מחיר דירה משוער שאינו נכון והודעה על משך זמן בנייה שאינו ריאלי – הינו במסגרת הליך אזרחי ולא הליך פלילי. הנילונים הגישו את תגובותיהם בשתי קבוצות: המשיבים 9-7 והמשיבים 11-10, אולם נוכח הקִרבה בטענותיהם תגובות אלה תוצגנה במאוחד. במסגרת זו, טענו הנילונים כי לא נפל פגם בהתנהלותם. המשיבים 11-10 אף טענו שלא היה כל קשר בינם לבין המערערים ושהם "נגררו" על כורחם לסכסוך שבין המערערים למשיבים 9-7; כן טענן הנילונים שעסקינן בעותרים טורדניים אשר "מציפים" את הנילונים בהליכים משפטיים שונים; לגופם של דברים, טענו הנילונים שאין מקום להתערב בשיקול דעת רשויות התביעה. דין העתירה להידחות על הסף בשל היעדר עילה מבוררת להתערבותנו. אבהיר שעניינה של העתירה שלפנינו בהחלטה השנייה, במסגרתה הוחלט שלא לפתוח מחדש את תיק החקירה. נוכח האמור, איני רואה מקום להתייחס לטענותיהם הרבות של העותרים בדבר אי-נקיטת פעולות חקירה בקשר עם תלונתם. מבלי להביע עמדה לגופם של דברים, ככל שבידי העותרים היו השגות על פעולות החקירה שננקטו או שלא ננקטו בשנת 2013 לאחר הגשת תלונתם הראשונה – טענות אלה היו צריכות לעלות בסמוך לדחיית עררם הראשון. העותרים בחרו שלא לעתור נגד פעולות החקירה אשר ננקטו בזמן אמת וטענותיהם בעניין זה לוקות בשיהוי כבד. ומכאן לגופם של דברים. "נקודת המוצא לדיוננו, המוסכמת על דעת הצדדים, היא ש"בכל הנוגע לפתיחה בחקירה, סגירתה, וענייני העמדה לדין, נתון לרשויות התביעה שיקול דעת רחב ביותר. התערבותו של בית המשפט בשיקול דעת זה – תֵעשה במשֹוּרה, במקרים חריגים בלבד, או כאשר נמצא כי יש בהחלטה שנתקבלה משום עיוות דין" [...] כוחה של הלכה זו יפה לכל שלבי ההליך הפלילי, ובכלל זאת, גם החלטה שלא לפתוח בחקירה פלילית חוסה תחתיה" (בג"ץ 6781/21 לנגוצקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 21 והאסמכתאות שם (8.8.2022), ההדגשה במקור – א.ש.). דברים אלה, אשר נאמרו אך לאחרונה, יפים גם לענייננו ולמעשה סותמים את הגולל על טענותיהם של העותרים. כאמור, עיקר טענת העותרים נוגעת להחלטת רשויות התביעה לסווג את העבירות נושא תלונתם כעבירות מסוג עוון, חלף עבירות מסוג פשע. בהקשר זה טוענים העותרים טענות שונות הנוגע ל"נסיבות המחמירות" בהן נעברו העבירות הנטענות. אלא ששאלת סיווג העבירות מצויה בליבת שיקול דעתן של רשויות התביעה, ולא די בכך שהעותרים סבורים שמתקיימות "נסיבות מחמירות" על-מנת לחייב את רשויות התביעה בפתיחת חקירה. רשויות התביעה הן אשר יודעות את הנסיבות בהן הן מבקשות מבתי המשפט לקבוע כי התקיימו נסיבות מחמירות בהקשרה של עבירה כזאת או אחרת, והן המוסמכות להחליט, לצורך פתיחה בחקירה, אם נסיבות כאמור אכן מתקיימות. לכך מצטרפת הערכת רשויות התביעה לפיה הזמן שחלף ממועד ביצוע העבירות הנטענות יקשה על קיום החקירה – שיקול אשר רשויות החקירה רשאיות לשקלו במסגרת מכלול השיקולים אותם הן שוקלות. נמצא אפוא שהעתירה אינה מגלה כל עילה, ולו לכאורית, להתערב בהחלטת רשויות התביעה בעניין תלונתם של העותרים. בטרם אסיים את דבריי, אעיר שהעותרים נקטו בשפה קשה ובוטה נגד משיבי המדינה ובאי-כוחם, והאשימו אותם בהאשמות חמורות אשר נראה שאף הנילונים לא "זכו" להיות מואשמים בהן. טוב היו עושים העותרים אם היו בוחרים להתנסח אחרת ובאופן מתון, כמקובל בהליכים משפטיים. נוכח כל האמור – העתירה נדחית. העותרים יישאו בהוצאות משיבי המדינה, המשיבים 9-7 והמשיבים 11-10 בסך כולל של 5,000 ש"ח לכל קבוצת המשיבים (סה"כ 15,000 ש"ח). ניתן היום, ‏י"ב באלול התשפ"ב (‏8.9.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22045590_F04.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1