מיכאל יארוסלבסקי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4555/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4555/13 ע"פ 4613/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית המערער בע"פ 4555/13: המערער בע"פ 4613/13: מיכאל יארוסלבסקי מקסים גורביץ' נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 13.05.2013 בתפ"ח 27955-05-10 שניתנו על ידי כבוד השופטים ש' דותן, ד' שוחט וד' אבניאלי תאריך הישיבה: י"א בסיון התשע"ד (9.6.2014) בשם המערער בע"פ 4555/13: בשם המערער בע"פ 4613/13: עו"ד ניל סיימון עו"ד אבי חימי; עו"ד משה וייס בשם המשיבה: עו"ד ענת בן-זאב; עו"ד יעל הראל פסק-דין השופטת א' חיות: שני ערעורים על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ש' דותן, ש' שוחט ו- ד' אבניאלי), בתפ"ח 27955-05-10. 1. נגד המערערים הוגש ביום 17.5.2010 כתב אישום המייחס להם עבירות נשק, אלימות ורכוש בארבעה אישומים שונים. ביום 21.1.2013, לאחר ניהול משפט הוכחות, הורשעו המערערים בחלק מן העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. המערער בע"פ 4613/13 (להלן: גורביץ'), הורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה לשם סחיטה, סחיטה באיומים וכליאת שווא. המערער בע"פ 4555/13 (להלן: יארוסלבסקי) הורשע בעבירות נשק, רכוש ואלימות ובהן – ניסיון לרצח, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות חטיפה לשם סחיטה, וכליאת שווא. לאחר הרשעתו, ביקש יארוסלבסקי לצרף לתיק כתב אישום נוסף שהוגש נגדו, בגין ניסיון בריחה ממשמורת שביצע בהיותו עצור עד תום ההליכים (להלן: כתב האישום המצורף), וביום 7.5.2013 הוא הורשע, על פי הודאתו, גם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המצורף. בגין הרשעתו בתיק העיקרי, נגזרו על יארוסלבסקי 24 שנים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננים השונים בתיק בסך כולל של 220,000 ש"ח. בגין הרשעתו בכתב האישום המצורף, נגזרו על יארוסלבסקי שנתיים מאסר בפועל (שנה לריצוי בחופף לעונש שנגזר עליו בתיק העיקרי ושנה במצטבר) ושנה מאסר על תנאי. על גורביץ' נגזר עונש של 7 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, ופיצוי בסך של 25,000 ש"ח לאחת המתלוננות בתיק. עובדות כתב האישום 2. כתב האישום שהוגש נגד המערערים כולל, כאמור, ארבעה אישומים שונים. האישום הראשון והאישום הרביעי מופנים נגד שני המערערים כאחד, ואילו האישום השני והשלישי מופנים נגד יארוסלבסקי בלבד. באישום הראשון נטען, כי יארוסלבסקי גמר בליבו להרוג אדם אחר (להלן: המתלונן), ולשם כך פנה לגורביץ' שיאסוף עבורו מידע על קורבנו המיועד ומשפחתו. על פי הנטען בכתב האישום, לבקשתו של יארוסלבסקי, ביצע גורביץ' מעקבים אחרי המתלונן, תיעד אותו במצלמה והעביר ליארוסלבסקי את הצילומים. בהמשך, ארב יארוסלבסקי מחוץ לביתו של המתלונן כשהוא עוטה זקן ופיאה מלאכותיים ונושא אקדח עם משתיק קול, ומשהבחין במתלונן שהגיע לביתו, התקרב לעברו וירה בו מטווח קצר. כתוצאה מהירי, נפצע המתלונן בידו ובחזהו והובהל לבית החולים. באישום השני נטען, כי יארוסלבסקי, ביחד עם שניים נוספים (אנטון ורוברט), חטפו עובדת של בית עסק להמרת מטבע אל תוך רכבו של יארוסלבסקי ואיימו עליה כי יפגעו בה ובמשפחתה אם לא תיענה לדרישותיהם. השלושה הסיעו את העובדת לבית העסק בו עבדה, שם הורו לה אנטון ורוברט לנטרל את האזעקה במקום ולפתוח בעבורם את הכספת. לאחר מכן, שדדו אנטון ורוברט את בית העסק ונשאו את השלל אל יארוסלבסקי שחיכה להם ברכב. באישום השלישי נטען, כי יארוסלבסקי החזיק בדירתו כלי נשק רבים, ללא היתר כדין. באישום הרביעי נטען, כי המערערים קשרו קשר עם אנטון ורוברט לחטוף אשת עסקים המתגוררת בירושלים (להלן: המתלוננת). במסגרת הקשר, עקבו הארבעה אחרי המתלוננת והתחקו אחר שגרת יומה. בהמשך הגיעו יארוסלבסקי אנטון ורוברט לדירתה של המתלוננת, נכנסו אליה באמתלת כזב, איימו באקדח על המתלוננת ועל עוזרת הבית שלה (להלן: עוזרת הבית) וחטפו אותן מהדירה, תוך שהם שודדים מהדירה חפצי ערך שונים. לאחר החטיפה לקחו השלושה את המתלוננת ואת עוזרת הבית לדירת מסתור בפתח תקווה (להלן: דירת המסתור) ונעלו אותן בתוכה. בדירת המסתור הכריחו המערערים את המתלוננת לכתוב מכתב למנהל החשבונות שלה בו היא מורה לו להעביר כספים לחשבונו של יארוסלבסקי בבולגריה, וגורביץ' שלח למנהל החשבונות את המכתב בפקס. כמו כן, הורה יארוסלבסקי למתלוננת לכתוב מכתב בו היא מאשרת כי היא חייבת לו כספים. נוסף על כך, השתמשו יארוסלבסקי ורוברט בכרטיס האשראי של המתלוננת ומשכו באמצעותו כספים מחשבונה. לאחר יומיים בהם היו המתלוננת ועוזרת הבית כלואות בדירת המסתור, הסיע אותן יארוסלבסקי לביתה של עוזרת הבית בבית שמש. בדרך נעצר יארוסלבסקי על ידי המשטרה. הכרעת דינו של בית משפט קמא 3. בית משפט קמא קבע, כי אף שאין כל ראיה ישירה הקושרת את יארוסלבסקי לירי במתלונן על פי האישום הראשון, כלל הראיות הנסיבתיות שהוצגו בתיק מובילות למסקנה חד משמעית לפיה יארוסלבסקי הוא זה שירה במתלונן. ואלו הראיות עליהן עמד בית המשפט בהקשר זה: חוות דעת מומחה נשק אשר קבע כי הירי לעבר המתלונן בוצע באקדח שנתפס בדירתו של יארוסלבסקי; מספר הרכב של היורה אותו רשם המתלונן לאחר הירי, היה זהה ברובו למספר שעל לוחית משוכפלת שנמצאה בדירתו של יארוסלבסקי (למעט הספרה הראשונה והאחרונה שהיו שונות); התקן מאולתר שנמצא על רכבו של יארוסלבסקי אשר התאים לשני חורים שנקדחו בלוחית הזיהוי המשוכפלת שנתפסה בדירתו, באמצעותם ניתן היה להרכיב את לוחית הזיהוי המשוכפלת על הרכב; תיאור היורה שמסר המתלונן, אשר תאם פריטים שונים שנתפסו בדירתו של יארוסלבסקי (זקן ופאה מלאכותיים ואפודה שעליה הכיתוב "ביטחון"); תוצרי המעקב שביצע גורביץ' אחר המתלונן ואחיו, שנמצאו בדירתו של יארוסלבסקי; אמרתו של אחד משותפיו של יארוסלבסקי במשטרה לפיה יארוסלבסקי התוודה בפניו כי ירה מתוך רכבו באדם שאחריו עקב במשך תקופה; וכן העובדה שיארוסלבסקי פוטר מעבודתו בחניון שהפעילה חֶבְרָה בבעלותו של המתלונן. כמו כן, מצא בית משפט קמא כבלתי-מהימנה את גרסתו של יארוסלבסקי לפיה הפריטים שנתפסו בדירתו והקושרים אותו לירי במתלונן, שייכים לאדם בשם קונסטנטין שהיה שותפו לדירה. בית משפט קמא עמד על כך שגרסה זו אינה מתיישבת עם עדותה של האישה שהשכירה ליארוסלבסקי את הדירה בה התגורר, ממנה עולה כי היא אינה מכירה אדם בשם קונסטנטין, וכי יארוסלבסקי היה היחיד ששכר ממנה את הדירה והתגורר בה לבדו. עוד ציין בית משפט קמא, כי רוברט ואנטון מסרו אף הם כי אינם מכירים אדם בשם קונסטנטין, והמשטרה לא איתרה אדם בשם כזה העונה לתיאור שמסר יארוסלבסקי, למרות המאמצים הרבים שהשקיעה בניסיונות לאתרו. מטעמים אלה, קבע בית משפט קמא כי לא נמצא כל עיגון לגרסתו של יארוסלבסקי לפיה הממצאים המפלילים שנתפסו בדירתו שייכים לאדם אחר, ועוד קבע כי אין בכוחה של גרסה זו לעורר ספק סביר באשמתו. אשר לגורביץ' קבע בית משפט קמא כי אף שלא יכול להיות ספק כי הוא עקב אחר המתלונן וכי תוצרי עבודתו הגיעו לידיו של יארוסלבסקי, לא ניתן לקבוע ברמת הודאות הנדרשת במשפט פלילי, כי הוא היה מודע לכך שהמעקב אחר המתלונן נועד לשם ביצוע עבירה. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי יש לזכות את גורביץ' מהעבירות המיוחסות לו באישום הראשון. 4. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי הראיות שהוצגו מסבכות את יארוסלבסקי עד צוואר בחטיפת העובדת בבית העסק להמרת מטבע ובשוד מושא האישום השני, וכי לא יכול להיות ספק בדבר מעורבותו בביצוע עבירות אלה. זאת, כך קבע בית משפט קמא, גם מבלי להיזקק לאמרותיהם המפלילות של אנטון ורוברט במשטרה, אשר הוגשו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לאחר שהשניים חזרו בהם על דוכן העדים מהדברים שמסרו בחקירתם במשטרה והוכרזו כעדים עוינים. לפיכך, הרשיע בית משפט קמא את יארוסלבסקי בכלל העבירות המיוחסות לו באישום השני. אשר לאישום השלישי קבע בית משפט קמא כי אין ספק בכך שיארוסלבסקי החזיק ללא היתר כדין כלי נשק רבים בדירתו, ולפיכך התקיימו לגביו יסודות העבירה של החזקת נשק שלא כדין, הקבועה בסעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). זאת, כך קבע בית משפט קמא, אף אם נקבל את גרסתו של יארוסלבסקי לפיה הוא אינו הבעלים של כלי הנשק שנמצאו בדירתו, אלא רק החזיק וטיפל בכלים אלו עבור "קונסטנטין" העלום. עם זאת, סבר בית משפט קמא כי אין לקבל את טענת המשיבה לפיה מעשיו של יארוסלבסקי מקימים גם עבירה של נשיאת נשק שלא כדין לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין. לפיכך, הורשע יארוסלבסקי בעבירה של החזקת נשק שלא כדין, בלבד. 5. לעניין האישום הרביעי קבע בית משפט קמא כי לנוכח אמרותיהם המפלילות של אנטון ורוברט במשטרה והתימוכין שנמצאו לאמרות אלו בראיות נוספות ובהן עדויותיהן של המתלוננת ועוזרת הבית שלה, יש לקבוע כי יארוסלבסקי עבר את העבירות המיוחסות לו באישום זה. אשר לגורביץ', בית משפט קמא עמד על כך כי הוא שינה את גרסתו בעיצומו של המשפט מהכחשה גורפת של האישומים נגדו, להודיה כי היה נוכח בעת שהמתלוננת כתבה מכתב למנהל הכספים שלה ואף הודה כי שלח את המכתב למנהל הכספים בפקס. עם זאת, המשיך גורביץ' להכחיש כי היה שותף לתכנון החטיפה. שינוי זה, כך קבע בית משפט קמא, נבע מן העובדה שגורביץ' הפנים את עוצמת הראיות נגדו והבין כי גרסתו הראשונית אינה יכולה לעמוד. לפיכך, החליט להודות במקצת העובדות שבכתב האישום תוך ניסיון למזער את מעורבותו בחטיפה ככל האפשר. ואולם, בית משפט קמא סבר כי לא ניתן לקבל את טענתו של גורביץ' לפיה מעורבותו באירועים המתוארים באישום הרביעי הֵחֵלָּה רק לאחר חטיפתה של המתלוננת, וקבע כי הוא קַשַר קֶשֶר עם יארוסלבסקי לחטוף את המתלוננת במטרה לסחוט ממנה כספים, והיה שותף מלא לעבירות המתוארות באישום הרביעי. בעניין זה, הסתמך בית משפט קמא על אמרתו של אנטון במשטרה ממנה עולה כי הוא ויארוסלבסקי נפגשו עם גורביץ' לפני החטיפה, וכי גורביץ' היה עתיד לקבל חלק מכספי הסחיטה. בית המשפט קמא הדגיש, בין היתר, את העובדה שאנטון ידע לתאר את מכוניתו של גורביץ' ומכאן שנפגש עמו עוד בטרם יצאה החטיפה אל הפועל. עוד קבע בית המשפט קמא כי המסקנה בדבר היותו של גורביץ' שותף בתכנון החטיפה מתחזקת נוכח השקרים הבוטים והמהותיים בהם נתפס גורביץ', אשר נועדו לסכל את החקירה ולהוליך את רשויות האכיפה ואת בית המשפט שולל. כמו כן קבע בית משפט קמא כי המסקנה בדבר היותו של גורביץ' שותף מלא בתכנונה ובהוצאתה לפועל של החטיפה נלמדת גם מכך שמספר חודשים לפני החטיפה, הוא עקב בשליחותו של יארוסלבסקי אחר המתלוננת ומסר לו את כתובתה; מכך שבימים שלפני החטיפה עמד גורביץ' בקשר טלפוני אינטנסיבי עם יארוסלבסקי באמצעות מספר טלפון שאינו רשום על שמו, ממנו דאג להיפטר לאחר מעצרו של יארוסלבסקי; ומכך שעוד בטרם יצאה החטיפה את הפועל, ערך גורביץ' בירורים בנוגע לאפיקי השקעה של סכום כסף גדול. לאור כל האמור קבע בית משפט קמא כי יש להרשיע את גורביץ' בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה לשם סחיטה, סחיטה באיומים וכליאת שווא שיוחסו לו באישום הרביעי. עם זאת, נוכח העובדה שהמשיבה חזרה בה מבקשתה להרשיע את גורביץ' בעבירות בכרטיסי חיוב, ולא עמדה על הרשעתו בעבירות הנשק והגניבה שיוחסו לו באותו האישום, זיכה בית משפט קמא את גורביץ' מעבירות אלו. גזר דינו של בית משפט קמא 6. בגזר דינו, עמד בית משפט קמא על חומרת העבירות בהן הורשעו המערערים ועל הערכים המוגנים אשר נפגעו כתוצאה מביצוען. אשר לגורביץ', קבע בית משפט קמא כי מדובר באדם מתוחכם ומניפולטיבי אשר חבר ליארוסלבסקי לביצוע עבירות חמורות ביותר בשל בצע כסף. בית המשפט קמא ציין בהקשר זה לחובתו של גורביץ' את העובדה כי היה שותף פעיל בחטיפתה ובסחיטתה המתלוננת, ואף היה אמור לקבל חלק מכספי השלל. כמו כן, עמד בית משפט קמא על כך שגורביץ' עשה כל שלאל ידו כדי לשבש ולסכל את החקירה בעניינו, ולא בחל בשקרים בוטים על מנת לטשטש את מעורבותו בפרשה. לזכותו של גורביץ', התחשב בית משפט קמא בכך שעברו הפלילי אינו מכביד; בכך שהפנים את חומרת מעשיו; ובנזק והסבל שנגרמו לגורביץ' ולמשפחתו כתוצאה מההליך הפלילי שהתנהל נגדו. נוכח מכלול השיקולים הללו, גזר בית משפט קמא על גורביץ' את העונשים המפורטים לעיל בפיסקה 1. אשר ליארוסלבסקי, קבע בית משפט קמא כי כל אחד מהאישומים בהם הורשע הוא אירוע אחד העומד לעצמו ועל כן, יש לקבוע מתחם עונש הולם לכל אישום בנפרד. עם זאת, קבע בית משפט קמא, כי אין לגזור על יארוסלבסקי עונש נפרד בגין כל אישום ואישום, אלא עונש אחד כולל בגין כלל האישומים שבהם הורשע. בגוזרו את העונש עמד בית המשפט על חומרתן הרבה של העבירות בהן הורשע יארוסלבסקי, ועל הפגיעות הקשות שהסב לקורבנותיו. כמו כן עמד בית משפט קמא על כך שיארוסלבסקי היה היוזם וההוגה של האירועים מושא האישום השני והרביעי ולפיכך, חלקו באירועים אלו גדול מחלקם של יתר השותפים ובהתאם נגזרו על יארוסלבסקי העונשים אשר אף הם פורטו לעיל בפיסקה 1. טענות המערערים ערעורו של גורביץ' 7. ערעורו של גורביץ' מופנה נגד הרשעתו כשותף בעבירות של חטיפה לשם סחיטה וכליאת שווא על פי האישום הרביעי. לטענת גורביץ', יש לזכותו מעבירות אלו ולהקל בעונשו בהתאם. לחלופין, טוען גורביץ', כי יש להקל בעונשו אף אם יידחה ערעורו על הכרעת הדין. טענתו המרכזית של גורביץ' היא כי בית משפט קמא קבע ממצאים מפלילים בעניינו על יסוד דבריו של אנטון במשטרה, למרות שלא נמצאה לדברים אלה כל תוספת ראייתית התומכת בהם, ולמרות שהם עמדו בסתירה לעדויות אחרות שנשמעו. העילה להתערב בממצאיו אלה של בית המשפט קמא מוצדקות ביתר-שאת, לטענת גורביץ', נוכח קביעתו המפורשת של בית המשפט קמא לפיה ניתן להסתמך על דבריו של אנטון במשטרה רק אם תימצא להם תוספת ראייתית מסוג סיוע. לטענת גורביץ', שגה בית משפט קמא משקיבל את גרסתו של אנטון, לפיה גורביץ' נפגש עמו ועם יארוסלבסקי לפני החטיפה. גורביץ' טוען כי בית משפט קמא קיבל את דבריו של אנטון בנקודה זו משום שאנטון זיהה את גורביץ' במסדר זיהוי תמונות וידע למסור פרטים מזהים לגביו לרבות תאור מכוניתו. עוד קבע בית משפט קמא, כי משגורביץ' ואנטון לא נפגשו מאז החטיפה ועד למועד שבו זיהה אנטון את גורביץ' בתמונות, מתחייבת המסקנה כי טענתו של אנטון, לפיה פגש בגורביץ' לפני החטיפה – נכונה. ואולם, כך טוען גורביץ', קביעה זו עומדת בסתירה לדברים שקבע בית משפט קמא עצמו בהכרעת דינו ולפיהם גורביץ' ואנטון נפגשו שעות ספורות לאחר החטיפה, עת הגיע גורביץ' לדירת המסתור בה נכח באותה עת גם אנטון. עוד טוען גורביץ', כי גם אם ייקבע שאנטון והמערער לא נפגשו לאחר החטיפה, אין לקבל את דבריו של אנטון לפיהם הוא וגורביץ' נפגשו לפני החטיפה. זאת, נוכח הסתירות המרובות שהתגלו בדברים שמסר אנטון בנוגע למפגש הנטען ונוכח העובדה כי זיהויו של גורביץ' על ידי אנטון בחקירה היה לקוי ונגוע בפגמים מהותיים, בין היתר, בהינתן העובדה שהשניים שהו יחד במעצר. כמו כן, טוען גורביץ' כי שגה בית משפט קמא משקבע כי המערערים תכננו לחטוף את המתלוננת בתקופה שגורביץ' עקב אחריה, וכי רוברט ואנטון חברו אליהם בשלב מאוחר יותר, לקראת הוצאתה של החטיפה אל הפועל. לטענת גורביץ', קביעה זו מתבססת אך ורק על העובדה שגורביץ' הכחיש תחילה את עצם ביצוע המעקבים, והודה בהם רק במהלך המשפט. ואולם, כך נטען, ככל שהדבר נוגע לאישום הראשון ציין בית המשפט, ובצדק, כי אין בידו לקבוע שגורביץ' היה מודע לכך שהמעקבים שביצע אחר המתלונן היו חלק מתוכנית לפגוע בו, ומן הראוי היה כי אותו הנימוק יוביל לזיכויו גם מעבירות החטיפה וכליאת-השווא באישום הרביעי, בהיעדר הוכחה שגורביץ' היה מודע לכך שהמעקבים שביצע אחר המתלוננת היו חלק מהתוכנית לחטוף אותה. עוד טוען גורביץ', כי הקביעה לפיה המעקבים שביצע אחר המתלוננת נעשו כחלק מהתוכנית לחטוף אותה, עומדת בסתירה לדברים שמסר אנטון במשטרה, לפיהם תוכנית החטיפה צצה רק לאחר השוד מושא האישום השני, כלומר כשלושה חודשים לאחר ביצוע המעקבים. לטענת גורביץ', משלא ניתן לקבוע כי הוא היה מודע לכך שהמעקבים שביצע אחר המתלוננת נועדו לסייע בחטיפתה, ומשנמצא כי אין יסוד לקביעה, לפיה הוא נפגש עם אנטון ויארוסלבסקי לפני החטיפה, יש לקבוע כי הוא לא היה שותף בתכנון החטיפה, וכי מעורבותו בפרשה החלה רק לאחר שהחטיפה כבר יצאה אל הפועל. באשר לחלקו בפרשה בשלב שלאחר החטיפה טוען גורביץ' כי היא הסתכמה בכך שהביא לדירת המסתור את מספר חשבון הבנק של יארוסלבסקי בבולגריה, אליו אמורים היו להיות מועברים כספי הסחיטה, ובכך ששלח את המכתב שכתבה המתלוננת למנהל החשבונות שלה בפקס. לתמיכה בטענותיו מפנה גורביץ' לדברים שמסרה המתלוננת בחקירתה במשטרה ובעדותה בבית המשפט, מהם עולה כי גורביץ' לא ניהל עמה משא ומתן ולא היה שותף בכתיבת המכתב שנשלח למנהל החשבונות שלה, וזאת בניגוד לדברים שמסר אנטון בחקירתו. בנוסף לכך, נטען כי גם מהודעותיו של רוברט במשטרה עולה שגורביץ' לא היה שותף בחטיפתה ובסחיטתה של המתלוננת. לטענת גורביץ', רוברט אמר באופן במפורש כי רק הוא, יארוסלבסקי ואנטון היו שותפים בתכנון החטיפה וכי בשום שלב, גם לאחר שגורביץ' הגיע לדירת המסתור, לא היה ידוע לו שיש להם שותף נוסף. עוד טוען גורביץ', כי לדברי רוברט גורביץ' לא היה אמור לקבל חלק מכספי הסחיטה וכי כאשר שאל את יארוסלבסקי האם גורביץ' אמור להתחלק עמם בשלל, השיב לו יארוסלבסקי בשלילה. לטענת גורביץ', יש להעדיף דברים אלה על פני גרסתו הכבושה והמתפתחת של אנטון, אשר באחת מחקירותיו הראשונות טען אף הוא כי הוא, רוברט ויארוסלבסקי היו אמורים לחלק את כספי הסחיטה בחלקים שווים ביניהם. אשר לקביעתו של בית משפט קמא, לפיה גורביץ' הגיע לדירת המסתור הן ביום החטיפה והן ביום שלמחרת, טוען גורביץ' כי קביעה זו עומדת בסתירה לדברים מפורשים אותם מסרה המתלוננת בעדותה, לפיהם המערער הגיע לדירת המסתור רק ביום שלאחר החטיפה. כמו כן, קביעה זו אינה מתיישבת עם טענת המתלוננת לפיה המכתב שנשלח למנהל החשבונות שלה לא נכתב ביום החטיפה אלא רק ביום שלאחר מכן. בהקשר זה מוסיף גורביץ' וטוען כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי גרסתו של אנטון – לפיה המכתב למנהל החשבונות של המתלוננת נכתב ונשלח עוד ביום החטיפה – נתמכת בעדותה של העוזרת האישית של המתלוננת (להלן: העוזרת האישית), וזאת מן הטעם שבניגוד למה שנקבע בהכרעת הדין, המתלוננת לא מסרה ביום החטיפה לעוזרת האישית כי נשלח פקס למנהל החשבונות שלה, אלא אמרה לה רק כי יש כוונה לשלוח למנהל החשבונות פקס בעתיד. עוד נטען, כי הקביעה לפיה גורביץ' הגיע לדירת המסתור ביום החטיפה עומדת בסתירה להודעתו של רוברט במשטרה שם מסר רוברט כי פרט לו עצמו, לאנטון וליארוסלבסקי, לא הגיע אדם נוסף לדירת המסתור. לשיטתו של גורביץ', יש להעדיף את גרסאותיהם של המתלוננת ורוברט על פני גרסתם של אנטון ועוזרת הבית (שהעידה אף היא כי גורביץ' הגיע לדירת המסתור ביום החטיפה), ולקבוע כי הוא הגיע לדירת המסתור ביום שלאחר החטיפה בלבד. לסיכום, טוען גורביץ', כי מאחר שאין ראיה לכך שהיה שותף בתכנון החטיפה ובהוצאתה אל הפועל והוכח כי חלקו בפרשה היה שולי, שגה בית משפט קמא בהרשיעו אותו בחטיפה ובכליאת-שווא של המתלוננת ועוזרת הבית, ולכל היותר ניתן להרשיעו בכך שסייע ליארוסלבסקי בסחיטתה. אשר לערעור על גזר הדין טוען גורביץ' כי גם אם יידחה ערעורו על הכרעת הדין, יש מקום להקל בעונשו. לטענת גורביץ', אין זה צודק שעונשו חמור כמעט כמו עונשם של אנטון ורוברט, למרות ששני אלה הורשעו בעבירות רבות נוספות שהמערער כלל לא היה שותף להן, ובניגוד לגורביץ', הם בעלי עבר פלילי מכביד ביותר. עוד טוען גורביץ' כי לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות ולאחריות שנטל על מעשיו. ערעורו של יארוסלבסקי 8. ערעורו של יארוסלבסקי מופנה נגד הרשעתו באישום הראשון בלבד. לטענתו, יש לזכותו מאישום זה ולהקל בעונשו בהתאם. יארוסלבסקי טוען כי שגה בית משפט קמא משקבע כי תיאור היורה שמסר המתלונן קושר אותו לאירוע הירי. נטען, כי לא נערך למתלונן מסדר זיהוי בו התבקש לזהות את יארוסלבסקי, ואף לא נערך לו מסדר זיהוי בו התבקש לזהות את הפריטים שנמצאו בדירתו של יארוסלבסקי הקושרים אותו, לכאורה, לאירוע הירי. כמו כן, נטען כי שגה בית משפט קמא משקבע כי האפודה ועליה הכיתוב "ביטחון" שנמצאה בדירתו של יארוסלבסקי, קושרת אותו לאירוע הירי. לטענת יארוסלבסקי בחקירתו הראשונה במשטרה מסר המתלונן כי זיהה ברכבו של היורה "ווסט" שעליו רשום "ביטחון", אך לאחר שצפה בטלוויזיה בתמונות של פריטים שנתפסו בדירת יארוסלבסקי, הוא דיווח לחוקריו כי הפריט שבלט לעיניו בתמונות היה כובע שעליו הכיתוב "POLICE", אותו קישר באופן אסוציאטיבי לאירוע הירי ובעדותו בבית המשפט מסר המתלונן כי הוא אינו יכול לומר בוודאות האם פריט הלבוש שזיהה ברכבו של היורה היה אפודה או כובע. לפיכך, טוען יארוסלבסקי, אין בפריטי הלבוש שנתפסו בדירתו כדי לקשור אותו לירי. עוד טוען יארוסלבסקי, כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא נתן כל משקל לעובדה שהמתלונן העיד, בביטחון רב, שהרכב בו נהג היורה היה ג'יפ מסוג "ניסן טרנו", בעוד שרכבו של יארוסלבסקי הוא ג'יפ מסוג "סוזוקי גרנד ויטרה". בנוסף, טוען יארוסלבסקי למחדלי חקירה בשאלת סוג הרכב בו נהג היורה. אשר למפות שנתפסו בדירת יארוסלבסקי ועליהן כתובות המתלונן ואחיו, טוען יארוסלבסקי כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לעובדה שמתוך 13 טביעות אצבע שנמצאו על המפות, רק 5 תאמו לטביעות אצבעותיו של יארוסלבסקי, ואילו היתר לא היו ניתנות לזיהוי. נטען, כי בית משפט קמא לא נתן דעתו לכך שטביעות האצבע שנמצאו על המפות ושאינן ניתנות לזיהוי, שייכות לקונסטנטין שלפי טענת המערער המפות שייכות לו. אשר למניע שהיה ליארוסלבסקי לירות במתלונן נטען כי בית משפט קמא התעלם מכך שהמתלונן עצמו מסר בעדותו שהיו אנשים רבים שהיה להם מניע לפגוע בו, וכי קיבל בעבר איומים. עוד נטען, כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה יארוסלבסקי ירה במתלונן מתוך נקמה על פיטוריו מעבודתו בחניון בו עבד, אינה מתיישבת עם עדותו של אנטון עליה נסמך בית המשפט בהכרעת הדין, ולפיה התוודה יארוסלבסקי בפניו כי ביצע את הירי תמורת תשלום. לבסוף, טוען יארוסלבסקי כי שגה בית משפט קמא משהעדיף את חוות דעתו של מומחה הנשק מטעם המשיבה על פני חוות דעתו של מומחה הנשק מטעם ההגנה. לטענת יארוסלבסקי, לא היה כל פסול בכך שמומחה ההגנה השווה את הקליע שהוצא מגופו של המתלונן (להלן: הקליע מהזירה) לקליע אחר מזה שנבחן על ידי המומחה מטעם המשיבה (להלן: קליע הניסוי) והוא גורס כי כל מומחה רשאי לבחור את הקליעים שלדעתו ניתן יהיה לבצע באמצעותם את ההשוואה באופן מיטבי. עוד טוען יארוסלבסקי, כי אף שהמומחה מטעם המשיבה קבע כי על קליע הניסוי יש סימנים זהים לאלו שנמצאו על הקליע מהזירה, הוא לא נתן הסבר לכך שנמצאו על הקליע אותו בחן מומחה ההגנה סימנים שונים מאלה שנמצאו על קליע הניסוי. כמו כן טוען יארוסלבסקי כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי על פי עדותו של מומחה ההגנה המקור לסימנים שאינם בני השוואה הוא במשתיק הקול שהורכב על האקדח בעת הירי, שכן מומחה ההגנה העיד כי משתיק קול יכול להוסיף סימנים על קליע אך לא למחוק ממנו סימנים קיימים. עמדת המשיבה 9. המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא וטוענת תוך התייחסות פרטנית לנטען על ידי גורביץ' ויארוסלבסקי, כי אין מקום להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית המשפט קמא בהכרעת הדין. ולעניין הטענות שהעלה גורביץ' כנגד גזר-הדין היא טוענת כי העובדה שעונשו אינו נופל בהרבה מעונשם של אנטון ורוברט נעוצה בכך שהוא היה במדרג היררכי גבוה מזה של אנטון ורוברט, וכן בעובדה שבניגוד לגורביץ' אנטון ורוברט הודו במיוחס להם ושיתפו פעולה עם חקירת המשטרה. בעניין זה, סומכת המשיבה את ידיה על האמור בהחלטת בית המשפט שקיבל את הסדר הטיעון שנערך עם אנטון ורוברט וקבע כי הם היו אנשי הזרוע של המערערים והסגירו את מי שהיו מעליהם בהתארגנות העבריינית לחטוף את המתלוננת. דיון והכרעה 10. לאחר שבחנתי את פסק דינו של בית משפט קמא, את הראיות שבתיק ואת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין שני הערעורים להידחות מן הטעמים שאפרט להלן. ערעורו של גורביץ' 11. אקדים ואומר כי יש טעם בטענתו של גורביץ' לפיה הסתמכותו של בית המשפט קמא על העדות שמסר אנטון במשטרה בה תיאר, בין היתר, את מכוניתו של אנטון וכן מסקנתו של בית המשפט שהדבר מוכיח כי אנטון נפגש עם גורביץ' לפני החטיפה – כל אלה מעוררים קושי. בית משפט קמא עמד על כך שלגרסת אנטון הוא ויארוסלבסקי קיימו שני מפגשי הכנה לחטיפה, בהם נכח גם גורביץ' והוא הוסיף וקבע כי "רק באותם מפגשים (או למצער באחד מהם) היה אנטון יכול להכיר את הנאשם 1 [גורביץ'] ולזהות את מכוניתו, שהרי אין חולק על כך שלא היה יכול לראותה כשביקר נאשם 1 בדירה" (עמ' 97 להכרעת הדין). הסיפא של קביעה זו נסמכת על גרסתו של גורביץ' לפיה הוא לא הגיע לדירת המסתור ביום החטיפה (11.4.2010) אלא רק ביום שלמחרת (12.4.2010). לשיטתו של בית משפט קמא, שילובה של גרסה זו עם הדברים שמסרה בעדותה עוזרת הבית שנחטפה עם המתלוננת – ולפיהם ביום שלאחר החטיפה, אנטון לא היה בדירת המסתור בשעות שבהן הגיע אליה גורביץ' – מובילה למסקנה כי "יכולתו של אנטון לתאר את מכוניתו של הנאשם 1 מלמדת על כך שהתקיים מפגש ביניהם מחוץ לדירה בפתח תקווה לפני החטיפה, הואיל ומפגש כזה לא היה יכול להתקיים במהלך החטיפה או לאחריה" (שם, בעמ' 98-97). ואולם בניגוד למימצא זה, מציין בית המשפט קמא בהמשך הכרעת הדין כי מעדותה של עוזרת הבית עולה, כי "ביום שבו נחטפו השתיים נכח אנטון בדירה (כשהגיע אליה נאשם 1)" (שם, בעמ' 100) ואף קובע על פי עדות זו מימצא לפיו גורביץ' הגיע לדירת המסתור, הן ביום החטיפה והן ביום שלמחרת. לכך יש להוסיף, כי אנטון עצמו מסר בחקירתו במשטרה כי זמן מה לאחר החטיפה הוא נפגש עם גורביץ' מחוץ לדירת המסתור, ואף נסע עמו יחד במכונית. כך, בחקירתו מיום 22.4.2010 (ת/128), מסר אנטון את הדברים הבאים: "ח: הוא השגיח עליך. נ: מאוד אני ירדתי איתו. אני שואל הכל כשורה. ח: לאן ירדת? נ: נו למטה איפה המכוניות. ח: איפה? נ: גם בפתח תקווה. פקס כזה הוא ומישה [גורביץ' ויארוסלבסקי – א.ח.] נסעו לשלוח פקס. ח: מי שלח פקס? נ: מישה ומקסים [יארוסלבסקי וגורביץ' – א.ח.] נסעו לשלוח פקס לא יודע מי מהם. הם נסעו ביחד ואותי לקחו הורידו בדרך לקחתי סיגריות. ח: רוברט נישאר לבד. זאת אומרת. נ: רוברט נישאר עם הנשים אני נסעתי איתם הם עשו סיבוב ושוב פעם הביאו ושוב פעם באו אחרי זה מישה בא לבד. היום הראשון ראשון [כך במקור] עם רוברט כל הלילה שם. אחרי זה התחלפו." (שם, בעמ' 6 ש' 31 עד עמ' 7 ש' 9). מדברים אלו עולה, כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, גורביץ' ואנטון נפגשו שעות ספורות לאחר החטיפה בדירת המסתור ויצאו ממנה יחד במכונית. עוד עולה מן הדברים כי גם אם השלושה לא נסעו במכוניתו של גורביץ' לא ניתן לשלול את האפשרות שבאותו המעמד הייתה לאנטון הזדמנות לראות את מכוניתו של גורביץ' בעת שירדו כדברי אנטון "למטה איפה המכוניות". אמנם, עוזרת הבית העידה כי איש מהנוכחים בדירת המסתור לא עזב עם גורביץ' בתום ביקורו בדירה ביום החטיפה (עמ' 112 ש' 27-8 לפרוטוקול). ואולם, מעדותה עולה כי לא מדובר בדברים אותם ראתה בעיניה, אלא במסקנה אליה הגיעה על סמך הקולות ששמעה בדירה ("אני ראיתי שהוא יוצא ונכנס בגלל שאני שמעתי" (עמ' 111 ש' 14 לפרוטוקול; וכן עמ' 112 ש' 27-8 לפרוטוקול)). אף מעדותה של המתלוננת עולה כי רוב הזמן בו היא ועוזרת הבית שהו בדירת המסתור הן היו סגורות בחדר אחד, וכי ידיעותיהן בדבר המתרחש בדירה מבוססות בעיקר על מה ששמעו דרך דלת החדר (עמ' 622 ש' 18 עד עמ' 623 ש' 4). לפיכך, לא מן הנמנע כי ביום בו הגיע גורביץ' לראשונה לדירת המסתור יצאו הוא ואנטון יחדיו מן הדירה מבלי שהמתלוננת ועוזרת הבית יכולות להעיד על כך. מכאן עולה האפשרות, שלא ניתן לבטלה, כי גורביץ' ואנטון נפגשו לאחר החטיפה מחוץ לדירת המסתור, וכי מסיבה זו ידע אנטון למסור פרטים מזהים לגבי המערער והרכב בו נהג. במצב זה, ולנוכח הסתירות המרובות שנתגלו בגרסתו של אנטון בנוגע למפגש הנטען עם גורביץ' לפני החטיפה, עליהם עמד גם בית המשפט קמא בהכרעת דינו (עמ' 95-97 להכרעת הדין), לא ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי אנטון אכן פגש בגורביץ' לפני החטיפה. ואולם, מסקנה זו אין בה כדי להועיל לגורביץ' וכפי שיובהר להלן, דין הרשעתו בעבירות החטיפה וכליאת-השווא להיוותר על כנה נוכח ראיות אחרות שהוצגו המסבכות אותו בעבירות אלה. אכן, מדובר בראיות נסיבתיות אך משקלן המצטבר מטה את הכף לשבט משום שגם אם ניתן להעניק הסבר תמים לחלק מאותן ראיות המצביעות על מעורבותו של גורביץ' בחטיפה, אם בוחנים אותן בנפרד, בחינתן במכלול אינה מותירה מקום לספק כי גורביץ' קַשַר קֶשֶר עם יארוסלבסקי לחטוף ולכלוא את המתלוננת במטרה לסחוט ממנה כספים. 12. אין מחלוקת כי גורביץ' ביצע עבור יארוסלבסקי מעקבים אחר המתלוננת וכי יומיים בלבד לפני החטיפה שלח לו את כתובתה בהודעת טקסט; אין מחלוקת כי גורביץ' עמד בקשר טלפוני הדוק עם יארוסלבסקי בימים שקדמו לחטיפה ולאחריה, באמצעות טלפון "דיסקרטי" (כהגדרתו), שאינו רשום על שמו, ודאג להיפטר ממנו לאחר מעצרו של יארוסלבסקי; אין מחלוקת כי גורביץ' הביא לדירת המסתור את פרטי חשבון הבנק של יארוסלבסקי, אליו היו אמורים לעבור כספי הסחיטה; אין מחלוקת כי גורביץ' היה נוכח במעמד בו נכפה על המתלוננת לכתוב מכתב למנהל החשבונות שלה המורה לו להעביר כספים לחשבונו של יארוסלבסקי; ואין מחלוקת כי לאחר מכן, שלח גורביץ' את המכתב המדובר למנהל החשבונות במכשיר פקס ציבורי במלון הילטון בתל אביב. כמו כן, ובניגוד לנטען בערעור, גורביץ' אף הודה כי היה אמור לקבל אחוז מכספי הסחיטה בעבור חלקו בפרשה והוא אישר כי בירר על אפיקים בהם יוכל להשקיע כסף זה טרם שהחטיפה יצאה אל הפועל (ראו, עדות גורביץ', עמ' 1180 ש' 27 עד עמ' 1181 ש' 27, וכן עמ' 1148 ש' 23 עד עמ' 1149 ש' 33 לפרוטוקול). אמנם, בבית משפט קמא טען גורביץ' כי לא היה מודע לכך שהכספים שהמתלוננת אמורה להעביר ליארוסלבסקי הם כספי סחיטה, אך טענה זו נזנחה על ידו בערעור וכיום הוא אינו טוען עוד כי יש לזכותו מעבירת הסחיטה באיומים בה הורשע (ראו, פסקאות 2 ו- 40 לנימוקי הערעור). לכך יש להוסיף, כי גורביץ' נתפס פעם אחר פעם באי-אמירת אמת. גורביץ' לא אמר אמת בנוגע להגעתו לדירת המסתור ולחלקו בסחיטת המתלוננת; לא אמר אמת בקשר למעקבים שביצע אחר המתלוננת לפני החטיפה (אף שיכול היה לספק להם הסבר לגיטימי, כפי שנעשה לגבי האישום הראשון); ולא אמר אמת בעניין הקשר הטלפוני עם יארוסלבסקי בימים שקדמו לחטיפה. כפי שציין בית משפט קמא, גורביץ' הכחיש פרטים אלו הן בחקירותיו במשטרה והן בבית המשפט, והודה בהם רק לאחר שהתחוור לו שהכחשתו אינה יכולה לעמוד נוכח עוצמת הראיות נגדו. חשוב להדגיש – אין מדובר בשקרים של מה בכך, אלא בשקרים הנוגעים למהות האישומים נגד גורביץ' ומשיש בפי המערער, לטענתו, גירסה תמימה למעקבים שביצע, באומרו עתה כי ביצע אותם עבור יארוסלבסקי במסגרת עבודתו כחוקר פרטי, יש לתהות מדוע כבש את גירסתו זו ומדוע לא הוצגה על ידו גירסה זו בשום שלב טרם הרשעתו. התנהלותו של המערער בעניין זה וביתר העניינים שבהם לא אמר אמת, מעוררת תהיות ויש בה, כאמור, כדי לחזק את המסקנה המרשיעה שכן היא מטילה צל כבד על מעשיו וצובעת בצבעים פליליים גם את אותם המעשים שבנסיבות אחרות ניתן היה אולי להתייחס אליהם כאל התנהלות לגיטימית (ראו, ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל (1.12.2004), בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (להלן: עניין מירופולסקי)). 13. זאת ועוד – הפעולות שביצע גורביץ' לאחר החטיפה מלמדות – בבחינת "סוף הדבר מעיד על תחילתו" – כי לא ניתן להתייחס אל המעקבים שביצע המערער אחר המתלוננת כאל מעקבים "תמימים" שנערכו על ידו במסגרת עבודתו כחוקר פרטי. יתרה מכך, מעורבותו של גורביץ' במהלכים שקדמו לחטיפה לא התמצתה במעקבים שביצע אחר המתלוננת. היא נמשכה בשיחות שניהל עם יארוסלבסקי באמצעות טלפון "דיסקרטי" יומיים לפני החטיפה בלא שניתן לכך כל הסבר סביר ובהודעת טקסט בה שלח לו באותו שלב את כתובתה של המתלוננת. כל אלה מצביעים על כך שהמעקבים בוצעו על ידו כחלק מההכנות שהוא היה שותף להן, לחטוף ולסחוט את המתלוננת. גורביץ' טען כי אותו היגיון שהביא לזיכויו מן האישום הראשון, שם נקבע כי לא הוכח שהיה מודע לכך שהמעקבים שביצע אחר המתלונן שימשו לדבר עבירה, צריך היה להביא לזיכויו גם ממעורבות בתכנון חטיפת המתלוננת באישום הרביעי. אך מן הטעמים שפורטו אין לגזור גזירה שווה מהתם להכא, שכן בניגוד לאירוע נושא האישום הראשון, לגבי האירוע נושא האישום הרביעי הוכח כי גורביץ' היה, כאמור, שותף לתכנון ולהוצאה אל הפועל של העבירות שבוצעו בהסתמך על המעקבים שערך אחר המתלוננת (ראו, ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 62 (7.7.1981), בפסקה 12 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) מ' שמגר; ע"פ 9710/10 הילל נ' מדינת ישראל (7.11.2012), בפסקה 98 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; ע"פ 2661/13 יחייב נ' מדינת ישראל (18.2.2014), בפסקה 52 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן). 14. אשר למעורבותו של גורביץ' באירועים שהתרחשו לאחר החטיפה, אין לקבל את טענתו לפיה מדובר במעורבות שולית. ראשית, יש לדחות את טענת גורביץ', לפיה הגיע לדירת המסתור פעם אחת בלבד ביום שלמחרת החטיפה. מעדויותיהן של המתלוננת ועוזרת הבית עולה בבירור כי גורביץ' הגיע לדירת המסתור הן ביום החטיפה והן ביום שלמחרת (עדות עוזרת הבית בעמ' 103, ש' 25-18, עמ' 110 ש' 21 עד עמ' 111 ש' 11, ועמ' 123 ש' 13-11 לפרוטוקול; ועדות המתלוננת בעמ' 590 ש' 28-21, עמ' 595 ש' 16-12, עמ' 607 ש' 8-1, ועמ' 625 ש' 3 עד עמ' 626 ש' 7 לפרוטוקול). אמנם, המתלוננת ועוזרת הבית אישרו בעדותן כי היו נסערות ומבולבלות בעקבות החטיפה ועל כן, אין בידן לקבוע את הדבר בוודאות (עדות עוזרת הבית בעמ' 123 ש' 16-5 לפרוטוקול; ועדות המתלוננת בעמ' 588 ש' 9-8 ועמ' 623 ש' 33-18 לפרוטוקול), אך כפי שציין בית משפט קמא גרסתן בנקודה זו נתמכת בראיות נוספות ובהן: עדותה של העוזרת האישית של המתלוננת ופלטי השיחות ממכשיר הטלפון של יארוסלבסקי. כך, לפי עדותה של עוזרת הבית, הפעם הראשונה בה ראתה את גורביץ' הייתה כאשר הוא ויארוסלבסקי ישבו עם המתלוננת במטבח של דירת המסתור ודרשו ממנה לכתוב מכתב למנהל החשבונות שלה, בו היא מורה לו להעביר כספים לחשבונו של יארוסלבסקי. לאחר מפגש זה, כך מעידה עוזרת הבית, היא ביקשה מיארוסלבסקי לאפשר לה להתקשר למעסיקים נוספים שלה שהיו אמורים לפגוש אותה ביום שלמחרת, ולהודיע להם כי לא תוכל לבוא. לפי עדותה, יארוסלבסקי אפשר לה לעשות כן באמצעות מכשיר הטלפון שלו (ראו, עדות עוזרת הבית, בעמ' 130 ש' 32-22, ועמ' 107 ש' 16 עד עמ' 108 ש' 22 לפרוטוקול). בחינת פלטי השיחות של אחד ממכשירי הטלפון אותם החזיק יארוסלבסקי בדירת המסתור מעלה כי התבצעו בו התקשרויות למעסיקיה של עוזרת הבית הן ביום החטיפה והן ביום שלמחרת (ראו, עדות עוזרת הבית בעמ' 172 ש' 1 עד עמ' 173 ש' 12 לפרוטוקול). ראיות אלה תומכות אף הן במסקנה לפיה הפעם הראשונה שבה ראתה עוזרת הבית את גורביץ' ולאחר מכן ביקשה להתקשר למעסיקיה, כמתואר בעדותה, הייתה ביום החטיפה. יתר על כן, מעדותה של עוזרת הבית עולה, כי אף שהמכתב אותו כתבה המתלוננת למנהל החשבונות נשלח רק ביום השני לחטיפה, הייתה כוונה לשלוח אותו כבר בפעם הראשונה בה הגיע גורביץ' לדירה, וכי הפעם השנייה בה שב גורביץ' לדירה הייתה בשל קשיים שהתעוררו בשליחת המכתב בפעם הראשונה (ראו, עדות עוזרת הבית בעמ' 110 ש' 21 עד עמ' 111 ש' 11, עמ' 130 ש' 32-22, עמ' 107 ש' 12-10, עמ' 113 ש' 24 עד עמ' 11 ש' 11, ועמ' 121 ש' 22-19 לפרוטוקול). דברים אלו מתיישבים עם עדותה של העוזרת האישית, אשר מסרה כי כבר ביום החטיפה קיבלה שיחת טלפון מהמתלוננת, שבה מסרה לה כי נשלח פקס למנהל החשבונות שלה וביקשה ממנה לוודא כי הפקס התקבל (ראו, עדות העוזרת האישית בעמ' 1202 ש' 33-27 לפרוטוקול). מהצלבת עדויותיהן של עוזרת הבית והעוזרת האישית עולה, אפוא, המסקנה כי גורביץ' הגיע לדירה גם ביום החטיפה, וזאת בניגוד לטענתו לפיה הגיע לדירה רק ביום שלאחר החטיפה. סמיכות זו בין אירוע החטיפה להתייצבותו של גורביץ' בדירת המסתור מחזקת אף היא את המסקנה כי היה שותף לעבירות שיוחסו לו וכי אין מדובר במעורבות שולית. 15. מחומר הראיות עולה עוד, כי גורביץ' היה איש סודו של יארוסלבסקי וכי מעמדו בהתארגנות העבריינית לחטוף ולסחוט את המתלוננת עלה על זה של אנטון ורוברט. כך, בעוד שתפקידם של אנטון ורוברט בדירת המסתור הסתכם בשמירה על החטופות, גורביץ' היה שותף במעמד סחיטת המתלוננת ותרם תרומה מהותית להוצאת העבירות מן הכוח אל הפועל. במובן זה נטל גורביץ' חלק בפעילויות הרגישות והמהותיות ביותר מבחינת הקושרים, והדבר מלמד על תפקידו המרכזי בהתארגנות. מעדויותיהן של עוזרת הבית והמתלוננת עולה כי גורביץ', אף שהיה עושה דברו של יארוסלבסקי, היה מקורב אליו ביותר. כך, למשל, מתארת המתלוננת בעדותה הסתודדויות של גורביץ' עם יארוסלבסקי, המעידות על הקרבה הרבה ששררה ביניהם ועל היותו של גורביץ' בסוד העניינים לגבי המתרחש בדירה (ראו, עדות מתלוננת בעמ' 612 ש' 28-11 לפרוטוקול). נוסף על כך, מעדותה של עוזרת הבית עולה, כי גורביץ' היה זה שאישר לה, בהנהון ראש, להתקשר ללקוחותיה ולהודיע להם על כך שלא תוכל לפגוש בהם (בעמ' 111 ש' 12-4, ועמ' 113 ש' 14-12 לפרוטוקול). מכך ניתן ללמוד על מעמדו של גורביץ' בהיררכיה העבריינית של האירוע כמי שהיה "מוסמך" לאשר לחטופות לקיים שיחות טלפון. הנה כי כן, התנהלותו של גורביץ' הייתה התנהלות של "בעל בית" ולא של "נער שליח", ויש לדחות את ניסיונותיו להמעיט מחלקו באירועים שלאחר החטיפה. המתלוננת בעדותה הציגה אמנם באופן מגמד את חלקו של גורביץ' באירועים נושא האישום הרביעי אך בית המשפט התרשם כי הדבר נבע מטעמים סובייקטיביים ומאופן התנהלותה הכללית בכל הנוגע לאירוע שהתאפיינה כלשונו: "בביטחון עצמי הגובל בהתנשאות מחד גיסא ובפחד נסתר מאידך גיסא". התרשמות בלתי אמצעית זו אינה עניין לערכאת הערעור להתערב בה, אך גם אם נקבל את עדות המתלוננת לגבי חלקו של גורביץ' באירועים, לא ניתן להתעלם מאמירות מפלילות אחרות בעדותה מהן ניתן ללמוד על תפקידו המרכזי בחבורת הקושרים ועל היותו שותף מלא בהתארגנות לחטוף אותה (ראו, למשל, עמ' 126 ש' 2-1 לפרוטוקול). כמו כן, יש לזכור כי מעמדו הבכיר של גורביץ' בהתארגנות לחטוף ולסחוט את המתלוננת יש לו תימוכין בראיות נוספות שהוצגו ועל כן, אין בהתרשמותה הסובייקטיבית של המתלוננת כדי לשלול את היותו של גורביץ' שותף מרכזי בהתארגנות האמורה. 16. סיכומו של דבר – אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא כי גורביץ' היה שותף מלא בהתארגנות העבריינית לחטוף ולסחוט את המתלוננת, והשתייך אל "המעגל הפנימי" של מבצעי העבירות הללו. חלקו של גורביץ' בביצוע המעשים נושא האישום הרביעי היה אמנם קטן מזה של יארוסלבסקי, אך כבר נפסק כי "ביצוע העבירה בצוותא אין משמעותו, כי ניתן לייחס לכל אחד מהמערערים חלק סימטרי בכל אחד מן הרכיבים הנדרשים לשם הרשעתם" (ע"פ 8591/10 נחום נ' מדינת ישראל (17.7.2011), בפסקה ל"ב לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין; עוד ראו, ע"פ 777/80 בינאשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 452 (1983), בפסקה 9 לפסק דינו של מ"מ מקום הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר; ע"פ 388/08 בלפר נ' מדינת ישראל (15.9.2008), בפסקאות 58-54 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; וכן, יעקב קדמי, על הדין בפלילים – חוק העונשין, חלק ראשון, בעמ' 392 (2012)). אשר על כן, ערעורו של גורביץ' על הכרעת הדין דינו להידחות. 17. ערעורו של גורביץ' על גזר הדין, אף הוא דינו להידחות. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית, או כאשר העונש שהושת חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה המקובלת (ראו, ע"פ 6375/11 סגן נ' מדינת ישראל (‏14.8.2014), בפסקה 9 לפסק הדין; ע"פ 212/14 יעקב נ' מדינת ישראל (11.8.2014), בפסקה 12 לפסק הדין; ע"פ 6363/12 אבו עלעסל פתחי נ' מדינת ישראל (‏24.7.2014), בפסקה 7 לפסק הדין). במקרה דנן אין מתקיימות נסיבות המצדיקות התערבות בעונש שהושת על גורביץ'. אין צורך להכביר מילים על חומרתן הרבה של העבירות בהן הורשע גורביץ' ועל הפגיעה הקשה שגרמו מעשיו ומעשי שותפיו למתלוננת ולעוזרת הבית. העונש שהוטל עליו אף אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה בעבירות אלה בייחוד בהינתן נסיבות ביצוען ובהן: התכנון המוקדם, ההכנות, התיחכום שבביצוע, והזמן שבו התמשך אירוע הכליאה והסחיטה בעוד שתי הנשים המבוהלות מוחזקות בדירת מסתור תחת שמירה של ביריונים. כל אלה מלמדים על התנהלות עבריינית "מקצועית" שגורביץ' נטל בה חלק והיא מחייבת ענישה הולמת וקשה. נוכח התפקיד שמילא גורביץ בפרשה, אין גם מקום להשוואות אותן ביקש לערוך בין עונשו לעונשם של אנטון ורוברט. יתרה מכך, בניגוד לגורביץ' אנטון ורוברט הודו בעבירות שיוחסו להם והורשעו על פי הודאתם. נתון זה מהווה ככלל שיקול להקלה בעונש ויש להניח כי כך היה גם בעניינם של אנטון ורוברט. ודוקו – העובדה שגורביץ' בחר לנהל הוכחות בוודאי אינה עילה להחמיר בעונשו, אך היא מוסיפה עוד טעם לקביעה לפיה אין להשוות בין עונשו לעונשם של אנטון ורוברט. אשר לנסיבותיו האישיות של גורביץ. בניגוד לטענתו של גורביץ אלה קיבלו ביטוי מפורש והולם בגזר הדין, ובשל כל הטעמים שפורטו לעיל לא מצאתי מקום להתערב בעונש שגזר בית המשפט קמא על גורביץ'. ערעורו של יארוסלבסקי 18. ערעורו של יארוסלבסקי מופנה, רובו ככולו, נגד ממצאי מהימנות ועובדה שקבע בית המשפט קמא, ובכגון דא אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות ברורה וגלויה בפסק הדין (ראו, ע"פ 1826/14 דוד נ' מדינת ישראל (4.8.2014), בפסקה 12 לפסק דינו של השופט נ' סולברג; ע"פ 7702/10 כהן נ' מדינת ישראל (‏29.5.2014), בפסקה 32 לפסק דינו של השופט א' שהם; ע"פ 9184/06 מדינת ישראל נ' כהן (19.9.2007), בפסקה 8 לפסק הדין). המקרה דנן אינו נמנה עם מקרים אלה. יארוסלבסקי טוען כי יש טעם לפגם בכך שלא נערך למתלונן באישום הראשון מסדר זיהוי בו התבקש לזהות את יארוסלבסקי. אין ממש בטענה זו – התיאור שמסר המתלונן אינו קושר את יארוסלבסקי לאירוע הירי נוכח חזותו החיצונית אלא בשל פריטים מסוימים שנמצאו בדירתו של יארוסלבסקי התואמים את התיאור שמסר המתלונן. לפיכך, לא היה כל ערך ראייתי ממשי למסדר זיהוי בו היה המתלונן מתבקש לזהות את יארוסלבסקי, שכאמור עטה בעת האירוע זקן ופיאה מלאכותיים. אשר למסדר זיהוי של הפריטים המפלילים שנמצאו בדירתו של יארוסלבסקי. מסדר מעין זה אף הוא אין לו ערך ראייתי רב. זאת, מאחר שאין מדובר בפריטים ייחודיים המצויים ברשותו של יארוסלבסקי בלבד, אלא בפריטים נפוצים המצויים ברשותם של אנשים רבים. העובדה שלא נערכו למתלונן מסדרי זיהוי כנטען אינה פוגמת, אפוא, במהימנות גרסתו. 19. טענה נוספת שהעלה יארוסלבסקי לעניין תיאור היורה אותו מסר המתלונן נוגעת לכך שלא ידע לומר בבטחה האם פריט הלבוש אותו זיהה ברכבו של היורה היה אפודה או כובע וכן לכך שהמתלונן קישר באופן אסוציאטיבי בין כובע שעליו הכיתוב "POLICE", אותו ראה בחדשות, לבין אירוע הירי. טענה זו אף היא אין בה ממש. כבר נקבע לא אחת, כי "אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומתי כאילו תיעד אותו בזמן אמת" (ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל (4.9.2002); עוד ראו, ע"פ 100/55 מאיר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ט(2) 1218 (1955), בפסקה 11 לפסק דינו של מ"מ מקום הנשיא ש"ז חשין; ע"פ 8279/06 עטיה נ' מדינת ישראל (3.2.2010), בפסקה 20 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן; ע"פ 814/12 מדינת ישראל נ' סויסה (25.10.2012), בפסקה 40 לפסק דינו של השופט י' דנציגר). בענייננו, כפי שמציין בית המשפט קמא, השתדל המתלונן לדייק בדבריו ככל האפשר והודה, בהגינותו, כי אינו זוכר במדויק האם פריט הלבוש שראה ברכבו של היורה היה אפודה או כובע. עם זאת, המתלונן עמד על כך כי הדבר שבלט לעיניו באותו פריט לבוש היה הכיתוב "ביטחון", והסביר כי הכובע ועליו הכיתוב "POLICE", אותו ראה בחדשות, היה רק "טריגר" שעורר אצלו אסוציאציה של אירוע הירי (ראו, עדות המתלונן בעמ' 68 ש' 25 עד עמ' 69 ש' 14; עמ' 78 ש' 30 עד עמ' 83 ש' 18). דברים אלו אינם מערערים את מהימנות עדותו של המתלונן. הם מלמדים על האותנטיות של הזיכרון אותו הוא מתאר בעדותו ועל כך שהשתדל למסור תיאור מדויק ככל האפשר של האירוע (השוו, ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 561, 568 (1982); וע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6), 625 (2004), בפסקה 7 לפסק דינו של השופט י' טירקל). לפיכך, בדין קבע בית משפט קמא כי יש בתיאור היורה אותו מסר המתלונן כדי לקשור את יארוסלבסקי לירי וכי אין ממש בטענות אותן העלה יארוסלבסקי לעניין זה. 20. טענה נוספת אותה מעלה יארוסלבסקי היא הטענה כי בית המשפט קמא לא נתן משקל לכך שהמתלונן העיד כי האדם שירה בו נהג בג'יפ מסוג "ניסן טרנו", בעוד שרכבו של יארוסלבסקי הוא ג'יפ מסוג "סוזוקי גרנד ויטרה". אף בטענה זו אין כדי לסייע למערער. כפי שכבר צוין, המוח האנושי איננו מכשיר הקלטה ואין לצפות כי עדותו של נפגע עבירה תהא תואמת במאה אחוזים את פרטי האירוע עליו הוא מעיד. אך טבעי הדבר כי יהיו בה אי-דיוקים כאלה ואחרים. בנסיבות המקרה שלפנינו ובהינתן יתר הראיות לחובת המערער, ובהן הראיות הקושרות את רכבו של המערער באופן ספציפי אל האירוע, העובדה שסוג הג'יפ בו נוהג יארוסלבסקי שונה מסוג הג'יפ שאותו ציין המתלונן בעדותו אין בה כדי להוליך אל המסקנה כי יארוסלבסקי לא היה זה שירה במתלונן או אף לעורר ספק סביר לגבי מימצא זה. טענות יארוסלבסקי בדבר מחדלי חקירה בשאלת זיהוי רכבו של היורה, אף הן דינן להידחות שכן בניגוד לטענת יאורסלבסקי וכפי שפורט בהכרעת הדין, המשטרה ערכה חקירה מקיפה ויסודית בנושא זה. 21. עוד טוען יאורסלבסקי כי בית המשפט קמא לא נתן משקל לעובדה שעל מפות שנתפסו בדירתו ובהן סומן אזור מגוריהם של המתלונן ואחיו, נמצאו בנוסף לטביעות אצבעותיו שלו גם טביעות אצבע אשר בשל איכותן הירודה לא ניתן היה להשוותן לטביעות אצבע של אדם אחר ולקבוע למי הן שייכות. לטענת המערער, ייתכן שאלה טביעות האצבע של אותו "קונסטנטין" אשר לו הוא מבקש לייחס חלק ניכר מהעבירות בהן הורשע. כזכור, דחה בית המשפט קמא מכל וכל את טענת יארוסלבסקי לפיה כלל הפריטים המפלילים שנתפסו בדירתו שייכים לאדם עלום בשם "קונסטנטין" שהיה שותפו לדירה. בית המשפט קבע כי עצם קיומו של אדם כזה לא הוכח והלכה היא בהקשר זה כי "המערער איננו יוצא ידי חובתו בהצעת תזה של חפות המתבססת על היתכנותה של מערכת נסיבות היפותטית" (ע"פ 2264/09 פלוני נ' מדינת ישראל (03.08.2011), בפסקה 11 לפסק דינו של השופט א' א' לוי). אכן, אין די בהצגת אפשרות רחוקה ותיאורטית כדי לסתור אשמה שהוכחה בראיות מוצקות (ראו, ע"פ 8899/06 ארמין נ' מדינת ישראל (29.7.2007), בפסקה 13 לפסק הדין; ועניין מירופולסקי, בפסקה 7 לפסק דינו של השופט א' א' לוי). בנסיבות אלו, העובדה שנמצאו על המפות שנתפסו בדירתו של יארוסלבסקי גם טביעות אצבע שלא ניתן לקבוע למי הן שייכות, אותן מבקש המערער לייחס לאותו "קונסטנטין", אין לה בנסיבות העניין משקל ראייתי של ממש. 22. טענתו של יארוסלבסקי, לפיה בית משפט קמא התעלם מדברי המתלונן בחקירתו כי ישנם אנשים רבים המבקשים לפגוע בו, אף היא אינה מועילה לו. ראשית – גם אם הדברים נכונים אין בכך כדי לבטל את העובדה שליארוסלבסקי, על פי מה שהוכח, היה מניע לפגוע במתלונן. שנית, כבר מראשית החקירה ועוד בטרם עלה שמו של יארוסלבסקי כחשוד בפרשה, ניסתה המשטרה לאתר חשודים פוטנציאליים שהיה להם עניין לפגוע במתלונן, ואף חקרה את המתלונן ואת מתחריו העסקיים בעניין זה ארוכות, והדברים פורטו בהכרעת הדין. אלא שחקירות אלה לא העלו דבר והאפשרות שהמתלונן נפגע על ידי אחד ממתחריו העסקיים נשללה (עמ' 32 להכרעת הדין; עוד ראו, עדותו של פקד רוברט ברטהולץ בעמ' 36 ש' 12 עד עמ' 37 ש' 25 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף כי המתלונן עצמו הבהיר בחקירתו שהאנשים שאת שמם מסר בחקירה ככאלה שייתכן והיה להם מניע לפגוע בו, הם מתחרים עיסקיים וכי תחרות זו אינה נושאת אופי אלים והוא מוסר את שמם מתוך ניסיון להבין מי יכול היה לרצות לפגוע בו ומתוך רצון לשתף פעולה עם החקירה, ולא מתוך חשד שהם אלה שעמדו מאחורי הפגיעה בו (ראו, עדות המתלונן בעמ' 66 ש' 28 עד עמ' 67 ש' 7, עמ' 72 ש' 28 עד עמ' 73 ש' 15, ועמ' 74 ש' 29-20 לפרוטוקול). 23. לבסוף, יש לדחות את הטענות אותן מעלה יארוסלבסקי בקשר לקביעתו של בית המשפט קמא, כי יש להעדיף את חוות דעת מומחה הנשק מטעם המשיבה, אשר מצא התאמה בין קליע מהזירה לאקדח שנתפס בדירתו של יארוסלבסקי, על פני חוות דעת מומחה ההגנה, אשר לא מצאה התאמה כאמור. ראשית, נזכיר כי כלל אי-ההתערבות בממצאי מהימנות ועובדה של הערכאה הדיונית חל גם במקרים בהם הערכאה הדיונית העדיפה חוות דעת של מומחה אחד על פני חוות דעתו של מומחה אחר (ראו, ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' פרבשטיין, פ"ד נו(2) 24 (2001), בפסקאות 9-6 לפסק דינו של השופטת ט' שטרסברג-כהן; ע"פ 6809/09 מלינובסקי נ' מדינת ישראל (31.3.2011), בפסקה 37 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; ע"פ 3056/10 עבדאללה נ' מדינת ישראל (5.9.2011), בפסקה 22 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל). שנית, גם לגופם של דברים לא מצאתי ממש בטענות אותן מעלה יארוסלבסקי נגד קביעותיו של בית משפט קמא בנושא חוות דעת מומחי הנשק שהעידו בפניו. משנקבע על ידי מומחה התביעה כי קליע הניסוי והקליע מהזירה נורו מאותו האקדח, עבר הנטל אל ההגנה להוכיח כי קביעה זו בטעות יסודה וכי לא ניתן לבסס עליה ממצא עובדתי. ואולם, כפי שציין בית המשפט קמא, מומחה ההגנה לא בדק את קליע הניסוי שנבחן על ידי מומחה התביעה ואשר לגביו נקבע כי נורה מאותו אקדח שממנו נורה הקליע מהזירה. מומחה ההגנה בחר לבדוק קליע אחר שנורה מאקדחו של יאורסלבסקי אך הוא אישר בעדותו כי די בהתאמה של אחד הקליעים הנורים מאקדח מסוים לקליע שנמצא בזירת הירי, על מנת לקבוע ברמת וודאות גבוהה ביותר כי שני הקליעים נורו מאותו האקדח (עדות מומחה הגנה, בעמ' 1291 ש' 17-11 לפרוטוקול). לפיכך, לא היה בחוות דעתו של מומחה ההגנה כדי לסתור את חוות דעתו של מומחה התביעה ולהוכיח כי היא שגויה. 24. מן הטעמים שפורטו לעיל, אני סבורה כי יש לדחות את ערעורו של יארוסלבסקי על הכרעת הדין וכפועל יוצא מכך יש לדחות את ערעורו גם ככל שהוא מופנה כנגד גזר-הדין, בהינתן העובדה כי יארוסלבסקי כרך את ערעורו על חומרת העונש בתוצאות הערעור על הכרעת-הדין והתמקד בכך בלבד. סוף דבר 25. אשר על כן אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים, כאחד. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏י"ז בכסלו התשע"ה (‏9.12.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13045550_V08.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il