זיאד אבו סוכון נ. סופי ויטלם

פסק-דין בתיק ע"פ 4550/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4550/10 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: זיאד אבו סוכון נ ג ד המשיבים: 1. סופי ויטלם 2. דוד חביבה 3. שרון אטנר 4. ניסן אליהו ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בראשון-לציון (השופטת איטה נחמן) מיום 7.6.2010 שלא לפסול עצמו מלדון בק"פ 101/08 בשם המערער: עו"ד אברהם לנדשטיין בשם המשיבים: עו"ד ארז נוריאלי פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בראשון לציון (השופטת א' נחמן) מיום 7.6.2010, שלא לפסול עצמו מלדון בק"פ 101/08. 1. ראשיתה של הפרשה בקובלנה פלילית שהוגשה על ידי המערער ביום 1.1.2008 לבית משפט השלום בראשון לציון כנגד המשיבים, ובה נטען כי המשיבים התנכלו לקיוסק שבבעלותו בתואנות שווא ובכך עברו שורת עבירות לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, וחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. בתחילת הדיון העלו המשיבים טענה מקדמית לפיה יש לדחות את הקובלנה על הסף מכיוון שהיועץ המשפטי לממשלה לא נתן את אישורו להגשתה. המשיבים טענו כי דינם בתור עובדי עירייה כדינם של עובדי מדינה, ולפיכך חלה עליהם הוראת סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), לפיה לא ניתן להגיש קובלנה כנגד עובד מדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. ביום 17.2.2008 קיבלה השופטת נחמן את טענתם המקדמית של המשיבים והחליטה לדחות את הקובלנה על הסף. בהחלטתה, אשר ניתנה במעמד הצדדים, ציינה השופטת כי ההכרעה התקבלה לאחר שעיינה ב"הררי הנייר שהוגשו... שכולם עניינם טענות מקדמיות", וכי להתרשמותה "לא מדובר בהגשת קובלנה תמימה של מי שחש כי רשויות המדינה מתעמרות בו אלא במי שמצא לו אג'נדה להתעמר ברשויות המדינה". לפיכך, ראתה השופטת להשית על המערער הוצאות בגובה 10,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה. 2. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז ובו העלה המערער טענות שונות, הן לעניין דחיית הקובלנה והן לעניין ההוצאות שהוטלו עליו. ביום 17.11.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטים: א' טל, ז' כספי וא' סטולר), בו נקבע כי במקום לדחות את הקובלנה על הסף, היה על בית משפט השלום לבטל את כתב האישום בהתאם להוראת סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי. באשר להוצאות שהוטלו על המערער, נפסק כי אמנם נתונה לבתי המשפט סמכות להשית הוצאות על קובל שקובלנתו בוטלה בשל קבלת טענה מקדמית בעלת אופי טכני, אולם גובה ההוצאות שיוטלו לא יעלה על האמור בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982. אשר על כן, החליט בית המשפט המחוזי להעמיד את גובה ההוצאות שהושתו על המערער על 9,147 ש"ח. 3. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגיש המערער בקשת רשות לערער בפני בית משפט זה (רע"פ 10857/08 זיאד אבו סוכון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.8.2009)). עיקר הבקשה הופנה כנגד ההחלטה לחייב את המערער בהוצאות לטובת אוצר המדינה. יחד עם זאת, במהלך דיון שנערך ביום 24.6.2009, עורר בית המשפט (השופטים: א' א' לוי, מ' נאור וס' ג'ובראן) בפני הצדדים שאלה בדבר תחולתו של סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי על עובדי רשויות מקומיות. מכיוון שסוגיה זו לא עלתה לדיון בפני הערכאות הקודמות, אפשר בית המשפט לצדדים להשלים טיעוניהם לעניין זה בכתב, וכך נעשה. בהתחשב באופייה של הסוגיה, נתן בית המשפט רשות ערעור ודן בבקשה כבערעור גופו. בפסק הדין שניתן ביום 20.8.2009, נקבע כי במצב המשפטי הנתון לא ניתן להרחיב את תחולת הוראת סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי כך שתחול גם על עובדי רשויות מקומיות. כפועל יוצא מכך, נפסק כי הגשת הקובלנה על ידי המערער לא היתה טעונה את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, ולא היה מקום לבטלה מטעם זה. אשר על כן, הורה בית המשפט להחזיר את התיק לבית משפט השלום כדי שידון בקובלנה לגופה ובוטל החיוב בהוצאות שהושתו על המערער. 4. התיק הוחזר לבית משפט השלום בראשון לציון, וכנהוג במקרים מסוג זה, נקבע לשמיעה בפני השופטת נחמן. ביום 3.3.2010 פנה המערער בבקשה לסגן נשיא בית משפט השלום בראשון לציון, השופט א' הימן, ובה טען כי נוכח השתלשלות האירועים כפי שתוארו לעיל, יש לקבוע את התיק לשמיעה בפני מותב אחר. ביום 10.3.2010 דחה השופט הימן את הבקשה. בהחלטה צוין כי פסק הדין שניתן בבקשת רשות הערעור, לא הורה על קביעת מותב אחר לדיון בקובלנה, וכי טיעוני המבקש אינם מגלים הצדקה לסטות מסדרי העבודה המקובלים בבית המשפט. לצד זאת הובהר, כי ההחלטה אינה חוסמת את המערער מלהעלות טענת פסלות בפני השופטת נחמן. 5. בפתח הדיון שנערך ביום 28.4.2010 בפני השופטת נחמן, ביקש המערער מבית המשפט לפסול את עצמו מלדון בקובלנה. בבקשה נטען כי התבטאותה של השופטת בהחלטתה מיום 17.2.2008 בנוגע להתרשמותה השלילית מהמוטיבציה העומדת ברקע להגשת קובלנה, לצד החלטתה לחייב את המערער בהוצאות המדינה בגובה 10,000 ש"ח, מצדיקות את פסילתה מהמשך הדיון בקובלנה. בא-כוח המשיבים התנגד לבקשה בציינו כי על פי ההלכות שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה, המבחן המנחה לעניין פסילת שופט הוא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. בנסיבות המקרה, טען בא-כוח המשיבים כי המסגרת הדיונית שבה נאמרה התבטאות השופטת, בהחלטה מקדמית שניתנה בטרם נשמעו ראיות ובטרם נקבעו ממצאים לגופה של הקובלנה, אינה מצדיקה את פסילת המותב. 6. בהחלטתה מיום 7.6.2010, אשר ניתנה במעמד הצדדים, דחתה השופטת את בקשת הפסלות. בהחלטתה, ציינה השופטת כי אמת המידה לבחינת קיומו של חשש ממשי למשוא פנים אינה התרשמותו של בעל הדין המעורב, ואף לא מראית פני הדברים בעיני הצבור, אלא שיקול דעתו המקצועי של בית המשפט. השופטת הפנתה בהחלטתה לפסיקה קודמת של בית משפט זה, אשר עסקה במצבים בהם הוחזר תיק להמשך דיון בפני שופט לאחר שערכאת ערעור התערבה בקביעותיו. באותה פסיקה נקבע כי ככלל עמדה או דעה שביטא השופט במסגרת ניהול ההליך הקודם, אינה מקימה, כשלעצמה, עילה לפסילתו מלישב בדין, ויש לבחון בכל מקרה על פי נסיבותיו אם נוצר חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 8168/02 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 21.10.2002)). השופטת מנתה בהחלטה כמה מהשיקולים שהוזכרו בפסיקה כרלוונטיים בהקשר זה, וביניהם: משמעותה של ההתבטאות, הקשרה והשלב הדיוני בו נאמרה (בטרם נשמעו ראיות וטיעונים או לאחריהם) (ע"פ 3007/05 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.2005)). בהתחשב בכל האמור, ובשים לב לכך שהקביעות שהוזכרו בבקשת הפסלות ניתנו במסגרת החלטה מקדמית מבלי שקדמה להן שמיעת ראיות, קבעה השופטת כי נסיבות המקרה אינן מקימות חשש ממשי למשוא פנים. השופטת הוסיפה וציינה כי דעתה לא ננעלה ואין בליבה חשש שמא לא תוכל לדון בקובלנה בצורה אובייקטיבית. 7. על החלטה זו הוגש הערעור שלפני בו שב וטוען המערער כי התבטאויותיה הנזכרות של השופטת נחמן, לצד החלטתה להשית עליו הוצאות (מבלי שהפנתה אותו תחילה להיוועץ בעורך דין), מעידות על נעילת דעתה באשר לתוצאת הקובלנה כך שהמשך קיום ההליך בפניה יהווה "משחק מכור". לשיטתו של המערער, ההלכות עליהן ביססה השופטת את החלטתה המנומקת מיום 7.6.2010, נקבעו בנסיבות שונות לחלוטין וביחס להתבטאויות פחות נחרצות מאלו שהשמיעה השופטת. לפיכך, סבור הוא כי ראוי לאבחן את ההלכות הנ"ל מהמקרה דנן. המשיבים, מצדם, מדגישים בתגובתם מיום 12.7.2010 כי נקודת המוצא של בית המשפט קמא בעת שהתבטא ביחס לקובלנה, היתה כי מדובר בהליך שנפתח בחוסר סמכות. אשר על כן, החלטתו של בית המשפט מיום 17.2.2008 לדחות את הקובלנה, היוותה החלטה דיונית מקדמית, ובנסיבות אלו אין בקביעות שנפלו בהחלטה כדי להעיד על גיבוש עמדה סופית מצד בית המשפט לגופה של הקובלנה. 8. לאחר שעיינתי בחומר שלפני, ומששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כבר נפסק לא אחת כי דבר יום ביומו הוא שערכאת הערעור מחזירה תיק לשמיעה בפני אותו שופט שכבר דן והכריע בו, וחזקה על השופט שיוכל לחזור בו מממצאים שקבע ולדון בתיק באובייקטיביות (ראו: ע"פ 7724/02 צבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.10.2002); ע"פ 1726/10 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.4.2010)). כך נפסק ביחס לשופט ששמע עדים ואף קבע לגביהם ממצאי מהימנות, וקל וחומר שכך בנסיבות המקרה דנן בהן קביעותיו של בית המשפט התבססו אך על טענות סף מבלי ששמע ראיות ומבלי שנקבעו על ידו ממצאים עובדתיים. עוד יצוין, כי במקרים בהם מוצאת ערכאת הערעור שהתקיימו נסיבות המצדיקות את העברת התיק לשמיעה בפני שופט אחר, נהוג להוסיף הוראות מפורשות בקשר לכך (ע"פ 6462/02 מדינת ישראל נ' מנדורי (לא פורסם, 27.8.2002)). הנחיה כזו לא ניתנה ביחס לקובלנת המערער. 9. באשר להתבטאויות שהוזכרו בבקשת הפסלות, הלכה היא כי התבטאויות של בית המשפט במסגרת ניהול ההליך יהוו עילה לפסילתו רק במקרים חריגים ביותר, בהם עולה כי השופט גיבש עמדה נחרצת ביחס לתוצאת ההליך, עד כי קיים חשש ממשי שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי (ראו: ע"פ 2766/02 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.7.2002)). בהתחשב בשיקולים שהוזכרו לעיל, ובכללם אופייה המקדמי של ההחלטה וההקשר שבו נאמרה, לא מצאתי כי המקרה שלפניי נמנה עם מקרים חריגים אלה. אף אם התעורר בליבו של המערער חשש כאמור, הרי שאין בחשש סובייקטיבי כדי להקים עילת פסלות. בנסיבות העניין, יש ליתן תוקף גם לדברי בית המשפט לפיהם דעתו לא ננעלה ואין חשש בליבו שמא לא יוכל לדון בקובלנה בצורה אובייקטיבית. אשר על כן, דין הערעור להידחות. ניתן היום, כ"ח באב התש"ע (8.8.2010). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10045500_N02.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il