שירותי בריאות כללית נ. יעל מימון

החלטה בתיק רע"א 4546/12 בבית המשפט העליון רע"א 4546/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המבקש: שירותי בריאות כללית נ ג ד המשיבים: 1. יעל מימון 2. רחל מימון 3. המוסד לביטוח לאומי 4. מדינת ישראל - משרד הבריאות 5. אברהם שטיפלמן 6. הראל חברה לביטוח בע"מ 7. אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב 8. עו"ד שלומי ברדוגו 9. עו"ד יוסי גמליאל בקשת רשות ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 4340/05, שניתן ביום 11.4.2012 ע"י כב' השופטת ו' מרוז בשם המבקשת: עו"ד י' אבימור; עו"ד ש' דלמן-קראוס בשם המשיבות 2-1: עו"ד י' ברוזה בשם המשיב 3: עו"ד ע' אוריון בשם המשיבה 4: עו"ד ד' יום טוב ניב בשם המשיבים 7-5: עו"ד ח' זליכוב; עו"ד ל' נחום בשם המשיב 8: עו"ד י' ראובינוף בשם המשיב 9: עו"ד א' אלבינצר פסק דין השופט צ' זילברטל: בקשת רשות ערעור על פסק דינו החלקי מיום 11.4.2012 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ו' מרוז) בת"א 4340/05, בגדרו נקבע, כי המבקשת והמשיבה 4 אחראיות לנזקי המשיבה 1, וכי על יתר המשיבים לא חלה אחריות לנזקיה. לפיכך נדחתה התביעה נגד המשיבים 8-5 ונדחו גם הודעות לצדדים שלישיים. רקע 1. המשיבה 1 (להלן: המשיבה) אובחנה בילדותה כסובלת משיתוק מוחין קל, אך עד גיל 18 לערך ניהלה אורח חיים תקין למדי. ביום 20.10.1999 מעדה המשיבה בבית ספרה ונחבלה בפניה. לאחר טיפול בחדר המיון של בית החולים "ברזילי" באשקלון (להלן: בית החולים) שבבעלות המדינה (היא המשיבה 4), שוחררה לביתה. ביום 21.2.2000, בהיותה כבת 18, נפגעה המשיבה כהולכת רגל בתאונת דרכים והיא נחבלה בקרסול רגלה השמאלית, בשפתיה ובשיניה (להלן: תאונת הדרכים). הרכב הפוגע היה נהוג בידי המשיב 5 (להלן: הנהג) ובוטח על-ידי המשיבות 7-6 (להלן: הביטוח). מספר חודשים לאחר תאונת הדרכים החל מצבה של המשיבה להידרדר. היא טופלה בתחילה על-ידי רופא המשפחה שלה, ד"ר לביא, העובד אצל המבקשת, שירותי בריאות כללית (להלן: הכללית). בהמשך, הופנתה המשיבה לפרופ' כהנא, ראש המחלקה הנוירולוגית בבית החולים. בתחילה לא אובחנו אצל המשיבה ממצאים חריגים, אולם לאחר הישנות תופעות רפואיות קשות והידרדרות מתמשכת במצבה, נשלחה המשיבה לאבחון ונתגלתה ציסטה בצווארה. הניתוח שנועד לניקוז נוזלי הציסטה ולהסרתה בוצע בבית החולים ביום 27.3.2001, לדאבון הלב הניתוח לא צלח והמשיבה נותרה משותקת בשלוש גפיים ומוגבלת בתנועת יד ימין. המשיבה הוכרה כנכה בשיעור של 100 אחוזים. לשלמות התמונה יצוין, כי בעקבות תאונת הדרכים פנו המשיבה ואִמה (היא המשיבה 2, להלן: האֵם) למשיב 8, עו"ד ברדוגו (להלן גם: עורך הדין) על-מנת שייצגן לשם קבלת פיצויים בגין נזקיהן. עורך הדין הגיע בשמן להסדר פשרה עם הביטוח, והן פוצו בסכום של 14,000 ש"ח כנגד חתימה על "שטר קבלה ושחרור". יצוין כי עורך הדין שלח למשיב 9, אף הוא עורך דין במקצועו, הודעה לצד שלישי. ההליך בבית המשפט המחוזי 2. כתב התביעה שהגישו המשיבה והאֵם בבית המשפט המחוזי אוחז בשלוש עילות, מהן נגזרות שלוש "קבוצות" של נתבעים, אשר למצער אחת מהן, לטענת המשיבה והאֵם, נושאת באחריות לנזקיה של המשיבה. ה"קבוצה" הראשונה כוללת את הכללית ואת המדינה. העילה נגדן נשענת על טענת רשלנות רפואית באבחון המשיבה ובטיפול בה, מכוח סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ה"קבוצה" השניה כוללת את הנהג והביטוח, אשר נתבעה בעילה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), לגביה נטען, כי ההחמרה במצבה של המשיבה נגרמה בעטיה של תאונת הדרכים. ה"קבוצה" השלישית כוללת את עורך הדין, נגדו נטען לרשלנות מקצועית בכל הנוגע לטיפולו בהסדר הפשרה, ואת המשיב 9. יצוין, כי המשיב 3, המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), ביקש להצטרף כתובע בתביעה נגד הנהג והביטוח בעילת שיבוב מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. 3. בשל הסוגיות הסבוכות שעמדו להכרעה פוצל הדיון באופן שתחילה תוכרע שאלת האחריות. היינו, האם נכותה של המשיבה נגרמה בשל רשלנות רפואית, או שמא היתה זו תאונת הדרכים שגרמה לכך (או, למצער, לחלק ממנה). פסק הדין החלקי עניינו הכרעה בשאלה זו. 4. בפתח הדיון בבית המשפט המחוזי מונה פרופ' שקד כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: מומחה בית המשפט). הוא התבקש לחוות דעתו ביחס לגורמים שהביאו להחמרה במצבה של המשיבה, בהינתן, ועל כך אין חולק, שהציסטה בצווארה מולדת. כן התבקש המומחה מטעם בית המשפט לקבוע, כמידת יכולתו, מי מן הנתבעים גרם להחמרה במצבה הרפואי של המשיבה, אם בכלל, ומה מידת תרומתו להחמרה. ממצאיו, בתמצית, היו כדלהלן: האחריות להחמרה במצבה של המבקשת רובצת לפתחם של המדינה והכללית, ושיעורה נאמד על-ידיו ב-50 אחוזים בהינתן נכות מולדת בשיעור מוערך של 40 אחוזים. המומחה הוסיף, כי מחמת הספק יש לסברתו לקבוע שעל הנהג והביטוח לשאת באחריות ל-10 אחוזים מהנכות. עם קבלת חוות הדעת של המומחה נערכו נסיונות לפשר בין הצדדים, אך הללו לא צלחו. על כן הציגו הצדדים את ראיותיהם בסוגית החבות, ופסק הדין החלקי הכריע רק בסוגיה זו. 5. בתמצית, וזה עיקר הנדרש לענייננו, נקבע בפסק הדין, כי תאונת הדרכים היתה קלה וכי אין קשר סיבתי בינה לבין ההידרדרות במצבה של המשיבה והנכות שנגרמה לה. נקבע, כי התמונה הקלינית שהתקבלה לאחר האנמנזה ובדיקת המשיבה על-ידי רופאי חדר המיון לאחר התאונה, היתה שמדובר בתאונת דרכים קלה בלבד, בה לא נגרמו למבקשת חבלות חמורות, ומשכך, נקבע, לא היתה הצדקה לערוך בירור מעמיק מעבר לזה שנערך. בית המשפט שלל את חוות הדעת של פרופ' רייכנטל, המומחה מטעם הכללית (להלן: מומחה הכללית) לפיה התאונה גרמה ליישור יתר של צווארה של המשיבה דבר שהוביל לטלטלתו ולהפרת איזון הנוזלים בציסטה. חוות הדעת, נקבע, אינה מתיישבת עם הממצאים הקליניים ועם תיאור התאונה. ד"ר רזון, המומחה מטעם המדינה (להלן: מומחה המדינה), שבתחילה טען אף הוא כי יש לייחס את ההידרדרות במצבה של המשיבה לתאונת הדרכים, שינה טעמו בעדותו ואישר כי אין ראיה לפגיעה בעמוד השדרה הצווארי של המשיבה כתוצאה מהתאונה. לעומת זאת, בית המשפט קבע, כי חוות הדעת של המומחה מטעם הנהג והביטוח, פרופ' קונסטנטיני (להלן: מומחה הביטוח), אשר גרס כי לא היה בתאונה כדי לגרום לטלטלה בצווארה או בראשה של המשיבה, היא זו המסתברת. בית המשפט הדגיש, כי ראיות חיצוניות שונות תומכות בגרסה זו, בהן עדות האם אודות התאונה, מסמכי מגן דוד אדום ומסמכי חדר המיון ועדות הרופא שקיבל את המשיבה לטיפול בחדר המיון. בית המשפט ציין, כי נוכח הקביעה בדבר היות תאונת הדרכים תאונה קלה שלא גרמה לטלטלה בצוואר או בראש, שוב למעשה לא נדרש דיון בשאלת הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין מצבה של המשיבה. עם זאת, הוא דן בכך בקצרה וקבע, כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבה של המבקשת, וכי אילו היתה זיקה שכזו היו נצפים סימנים נוירולוגיים ברורים סמוך לאחר התאונה, ואולם הללו לא נצפו. נוכח האמור נקבע, כי אין הנהג והביטוח נושאים באחריות לנזקי המשיבה. משכך, גם נשמט היסוד לטענות שהופנו כלפי עורך הדין. התביעה נגד הנהג, הביטוח ועורך הדין נדחתה, וכן נדחו הודעות צד ג' של הכללית ושל עורך הדין. 6. סוגיה שניה שנדונה בפסק הדין היא השאלה כלום התרשלו הכללית ובית החולים באבחונה של המבקשת ובטיפול בה. סוגיה זו אינה מושא הדיון בגדרה של הבקשה הנוכחית ועל כן יצוין, בתמצית, שנקבע, כי חלה על הכללית ועל בית החולים חובת זהירות מושגית וקונקרטית, וכי הללו הפרו חובתם זו. נקבע, כי הרשלנות הרובצת לפתחם של הכללית והמדינה אינה בכך שלא אבחנו את הציסטה, הנדירה, אלא על שלא נקטו באמצעים סבירים לבירור דבר התסמינים הנוירולוגיים שהופיעו אצל המשיבה לאורך השנים, תסמינים שהלכו והתגברו במהלך החודשים שטרם גילויה של הציסטה. נוכח האמור, נקבע כי המדינה והכללית התרשלו כלפי המשיבה. עוד נקבע, שקיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין ההחמרה בנכותה של המשיבה. נקבע, כי בעטיה של רשלנות הרופאים הוחמרה נכותה של המשיבה משיעור של 30 אחוזי נכות לשיעור של 100 אחוזי נכות. ביחס לחלוקת האחריות בין הכללית והמדינה נקבע, כי קופת החולים נושאת באחריות בשיעור של 75 אחוזים והמדינה ב-25 אחוזים מההחמרה בנכות מ-30 אחוזי נכות ל-100 אחוזי נכות (ראו החלטה מיום 7.5.2012 בבקשה להבהרת פסק הדין החלקי). פסק הדין החלקי הכריע, כאמור, בשאלת האחריות. טרם נפסק בדבר גובה הנזק שנגרם למשיבה, וההליך בעניין זה בינה לבין הכללית והמדינה עודנו תלוי ועומד. זה גם המקום להדגיש, כי איננו קובעים מסמרות כלשהם בסוגיית הרשלנות הרפואית. האמור בפסק דין זה מתייחס אך ורק לשאלת תאונת הדרכים ולאחריות של הנתבעים מכוח חוק הפיצויים לנזקי המשיבה או לחלקם. בקשת רשות הערעור 7. על פסק הדין החלקי הגישה הכללית ערעור לבית משפט זה. בהחלטתו מיום 29.7.2012 החליט רשם בית משפט זה (כב' הרשם ג' שני), כי יש לסווג את ההליך כבקשת רשות ערעור. זאת, בעיקר משום שלגבי המבקשת – הכללית – לא הסתיים ההליך בבית המשפט המחוזי. 8. בהמשך, בהתאם להחלטתי מיום 6.8.2012, הודיעה הכללית, כי משדחה בית המשפט המחוזי את הטענה לפיה תאונת הדרכים היא הגורם לנזקה של המשיבה, ממילא נדחתה הודעת צד ג' ששלחה הכללית לנהג ולביטוח (אף שהדבר לא נקבע במפורש בפסק הדין החלקי). 9. נקדים את המאוחר ונציין, כי ביום 7.3.2013, לאחר שהצדדים טענו בפנינו בבקשה, החלטנו כי הדיון שבפנינו יתמקד בסוגית הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין מצבה של המשיבה. היינו, בשאלת חבות הנהג והביטוח לנזקי המשיבה או חלקם. במסגרת ההחלטה, נוכח בקשת חלק מבעלי הדין, אפשרנו לכללית ולמשיבים להגיש סיכומים לעניין זה, בנוסף לנטען על-ידם בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה. 10. נוכח האמור מעלה לא יפורטו כלל טענות הכללית בבקשה, אלא אך ורק אלו שעניינן, כאמור, הוא בשאלת הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין נזקי המשיבה. אם כי יוער שהכללית העלתה, בין היתר, טענות שונות בעניין שאלת עצם חבותה, חלוקת החבות בינה לבין המדינה ומידת ההחמרה במצב המשיבה. לגבי עניינים אלה לא ראינו לנכון ליתן רשות ערעור, בגדר הכלל שלפיו, ברגיל ובהעדר טעמים מיוחדים שיצדיקו תוצאה אחרת, אין מקום שערכאת הערעור תידרש לנושא האחריות בטרם הושלם בירור התובענה כולה, דהינו – בטרם נפסק גם בשאלת הנזק וסכומי הפיצוי (ראו שנאמר לעניין זה ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ- החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.5.2012), להלן: עניין מע"צ). טענות הכללית 11. טענת הכללית היא, כי נזקה של המבקשת נגרם בעטיה של תאונת הדרכים. לענייננו מעלה הכללית שלוש טענות עיקריות: היה על בית המשפט לדחות את חוות דעת המומחה מטעמו ולהעדיף את חוות דעת מומחה הכללית; היה עליו לייחס משקל מופחת לראיות הנוספות; והיה ראוי לאמץ את הקביעה לפיה נפילתה של המשיבה לקרקע בעקבות התאונה הביאה, קרוב לודאי, ליישור יתר של הצוואר ולהפרת איזון הנוזלים בציסטה וכי כתוצאה מכך הוחמר מצב הציסטה ונגרמו נזקי המשיבה. בתשובתה הסכימה המדינה, ככלל, עם טענות הכללית, העלתה אף היא טענות דומות, והרחיבה בנושאים מסוימים. לשם הנוחות ובשל הדמיון בטענות יובאו טענות הכללית והמדינה יחד ויכונו: טענות הכללית. עוד יוער, כי המל"ל הודיע שהוא מצטרף לטענות הכללית. נפרט טענות אלו. חוות דעת המומחים: נטען, כי לא היה מקום להסתמך על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, שכן הלה קבע קביעותיו בלא שעמדו לנגד עיניו המסמכים הרפואיים במלואם; תוך שהוא נעזר ברופא אחר על מנת שיעיין במסמכים הרפואיים במקומו ויברור מתוכם עבורו את אלו הרלבנטיים לעניין; ובלא שהתבסס על הספרות הרפואית המתאימה. לעומת זאת, נטען, היה על בית המשפט לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם הכללית, שהתבססה על נימוקים רפואיים ברורים שלא נסתרו ושנסמכו על הספרות הרפואית הרלבנטית. בהקשר זה הודגש, כי אף בית המשפט קמא ציין שהמומחה מטעמו לא היה מצוי בעובדות התיק הרפואי, והתנהלותו הכללית היתה בעייתית. הוסף, כי מעדותו של מומחה בית המשפט ניכרה חוסר בקיאותו בתיק, חוסר הכרתו את הספרות הרפואית, וכי תשובותיו – הקריטיות – לשאלות שנשאל היו לאקוניות ו"דיפלומטיות". הראיות הנוספות: נטען, כי את מסקנותיו לפיהן יש להעדיף את חוות דעת מומחה הביטוח, וביחס לנסיבות שאפפו את התאונה, ביסס בית המשפט קמא על פרטים שדלה מן המסמכים הרפואיים ועל עדות האֵם. ואולם, נטען, עדות האֵם היתה בלתי מהימנה ומגמתית. הודגש, כי ההידרדרות במצבה של המשיבה החלה מייד לאחר התאונה, כי תיעוד שנעשה ב"זמן אמת" (בשלושה מקרים שונים) מעיד על כך, וכי בהינתן שהמשיבה עצמה לא העידה, הרי שיש לתת לראיות השונות, אשר מצביעות על ההידרדרות ככזו שארעה בסמוך לתאונה, משקל מוגבר. נטען כי אי העדת המשיבה, בטענה לפיה מוגבלותה אינה מאפשרת לה הגעה לבית המשפט, צריכה להיזקף לחובתה, שכן יכולה היתה להגיע לבית המשפט להעיד, ולמצער למסור תצהיר ולהיחקר בביתה באמצעות וידאו, דבר שלא נעשה. בהקשר זה צוין, כי הימנעותה ממתן עדות מקימה חזקה שעדותה היתה פועלת לרעתה. הוטעם, כי הקביעה לפיה ההליך המשפטי התנהל זמן רב לאחר האירוע וכי בהינתן התאונה הקלה ספק אם זו השאירה רישומה על המשיבה לאחר זמן כה רב ועל כן כי ממילא לא היה בעדותה להוסיף, היא בלתי מבוססת שכן תאונה היא אירוע טראומטי הנחרת בזיכרון, וכי העדות היתה רלבנטית לא רק ביחס לתאונה עצמה אלא גם ביחס למצבה של המשיבה גם זמן לאחריה. הוסף, כי קביעה זו תמוהה שבעתיים שעה שעדות האֵם ביחס לתאונה נשמעה ונתקבלה. באשר להתרשמות רופא חדר המיון מקלות התאונה, נטען, כי הוא לא העסיק עצמו בשאלת מנגנון הנפילה שעה שקיבל את המשיבה לחדר המיון וכי לוּ היה עניין זה מובא בחשבון על-ידיו כי אז היה נעשה בירור משמעותי יותר שהיה מביא לאבחון הציסטה. כן נטען, כי העובדה שהוזמן לחדר הניתוח מומחה פה ולסת מעידה על כך שהמטפלים בחדר המיון דווקא שיערו שמדובר בנפילה עוצמתית, גם אם הלה מצא רק פציעה בשפה וסדק בשן (לגביה נטען, כי היא דווקא מעידה על פגיעה חזקה). עוד הוסף, כי בחדר המיון מטבע הדברים מתמקדים בטראומה המיידית ומפנים את המטופל להמשך טיפול – כך שאין לייחס משמעות רבה לנאמר שם. חוות דעת מומחה הכללית, המסקנה הרפואית-עובדתית והקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק: נטען, כי טענתו של מומחה הכללית לא היתה שעוצמת המכה היא שגרמה להפרת הנוזלים בציסטה, אלא מנגנון הנפילה, והוא אשר היה הטריגר להחמרה ביוצרו מעין "שסתום" חד כיווני אשר כלא את הנוזלים והביא להצטברותם ולנזק למשיבה. שיווי המשקל היחסי בין גודל הציסטה לבין המבנים האנטומיים הסמוכים הופר, כך נטען, כתוצאה מיישור יתר של צוואר המשיבה שנגרם בשל התאונה, וכתוצאה מכך החל תהליך איטי של הצטברות נוזלים. הצטברות זו היא שגרמה בסופו של דבר לנזק. זו גם הסיבה לכך שהתסמינים הופיעו כעבור זמן מה ולא מייד בסמוך. הודגש, כי גרסה זו לא נסתרה על-ידי המומחים האחרים. וכי בית המשפט לא הבין את כוונת מומחה הכללית אשר טען שלעוצמת הנפילה חשיבות משנית ביחס למנגנון הנפילה, וכי לו היו הדברים מובנים כך - היתה מאומצת חוות דעתו. הודגש, כי אף מומחה המשיבה והאֵם, פרופ' רפפורט (להלן: מומחה המשיבה) הסכים למנגנון המתואר ובכך הביא "ראיה חותכת" לטענה לפיה התאונה היא אשר גרמה לנזקי המשיבה. טענות המשיבים 12. מטעם המשיבים האחרים הוגשו תשובות ו/או הודעות על הצטרפות לתשובות המשיבה והאֵם או הנהג והביטוח. בשל הדמיון בתשובות נתייחס אליהן כמקשה אחת. (לשם הנוחות נכנה את המשיבים 2-1, ו-9-5, היינו כלל המשיבים למעט המל"ל והמדינה: המשיבים). ואלו הם עיקר טענות המשיבים: ראשית, קביעותיו של בית המשפט קמא הן קביעות עובדה ומהימנות מובהקות שאין להתערב בהן; שנית, ושלוב בטענה הראשונה, נוכח האמור בדברי המומחים (למעט בדברי מומחה הכללית ובמידת-מה בדברי מומחה המדינה שממילא נדחו) קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדין נקבעו. וביתר פירוט: מדובר בממצאי עובדה ומהימנות: נטען, כי קביעות בית המשפט קמא מבוססות על ממצאי עובדה ומהימנות, שנקבעו לאחר שבית המשפט התרשם בצורה בלתי-אמצעית מן המומחים הרפואיים השונים ומעדות האֵם וחומר הראיות הנוסף שהיה בפניו, כי קביעות אלו מוצקות ומבוססות, וכי אין מקום להתערב בהן. קביעות המומחים: נטען, כי הגם שחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לא נפסלה, הרי שבית המשפט ממילא לא נסמך עליה כלל, אלא, את כל קביעותיו ביסס על חוות הדעת של מומחה המשיבה והאֵם ומומחה הנהג וחברות הביטוח, אותן אימץ, וכי הללו קבעו מפורשות שהכללית ובית החולים התרשלו כלפי המשיבה וכי אין כל קשר סיבתי בין התאונה לבין נזקה של המשיבה. הוסף, שלא נקבע שמצבה של המשיבה היה יציב וסטטי עד לסמוך למועד התאונה, וכי ממילא אין אף בדיקה שתוכיח זאת, וזאת בשל התרשלותה של הכללית. הוטעם, כי אדרבה – ישנן ראיות שונות המוכיחות שמצבה של המשיבה לא היה יציב וסטטי לפני התאונה. בכך, נטען, נסתרת טענת הבסיס של הכללית והמדינה בדבר קשר סיבתי בין התאונה להידרדרות ודי בכך כדי להביא לדחיית טענותיהן. כן נאמר, כי לא נקבע שגרסת מומחה הכללית בלתי אפשרית, אלא שהתיזה שהציגו מומחי המשיבה והאֵם והנהג והביטוח מסתברת יותר. עוד נטען, כי אי העדת המשיבה נבעה מטעמים אובייקטיביים אותם קיבל בית המשפט. טענה נוספת שהודגשה היא שהקביעה לפיה התאונה היתה תאונה קלה וכי לא היה בה כדי לגרום לטלטלה בצווארה או בראשה של המשיבה היא קביעה עובדתית שבוססה כדבעי בחומר הראיות. הודגש, שבית המשפט ביכר את חווֹת דעת מומחי המשיבים והמומחה מטעמו על פני חוות הדעת של מומחה הכללית. הוטעם, כי חווֹת הדעת של מרבית המומחים היו תמימות דעים שלא התאונה היא שגרמה לנזקי המשיבה. ביחס לחוות דעתו של מומחה הכללית נטען, כי הוא עצמו אישר שאין כל ראיה לכך שמנגנון הפגיעה שתואר על-ידיו הוא יותר מ"אפשרות"; כי הוא כשל במתן הסברים הגיוניים לגרסתו בייחוד שעה שהוא עצמו העיד שאין הוא יודע מה היה מנגנון התאונה; וכי הממצאים הרפואיים השונים עומדים בניגוד לגרסתו, כפי שקבע בית המשפט. דיון והכרעה 13. החלטנו לקבל את הבקשה בכל הנוגע לעניין תאונת הדרכים וחבות המשיבים 9-5 לנזקי המשיבה או לחלקם (ולעניין זה בלבד), לדון בבקשה כערעור ולדחות את הערעור לגופו, כפי שיפורט. באשר ליתר חלקי הבקשה, כפי שנאמר לעיל, אין אנו נותנים לכללית רשות ערעור. יוסף, כי יש רגליים לטענה שיתכן שהערעור בכל הנוגע לסוגית החבות שמכוח חוק הפיצויים הוא בזכות, שכן, כפי שצוין, משנדחתה הטענה לפיה תאונת הדרכים היא הגורם לנזקה של המשיבה, הרי שנראה שממילא נדחתה הודעת צד ג' ששלחה הכללית לנהג ולביטוח ובמצב דברים כזה פסק הדין החלקי מסיים את היריבות ביניהם. משכך, יתכן שערעורה של הכללית הוא בזכות (וראו: עניין מע"צ). ואולם, מכל מקום, משניתנה רשות ערעור בסוגיה זו והבקשה נדונה כערעור בפני מותב תלתא, שוב אין לנו צורך לדון בשאלה האם היתה לכללית זכות ערעור או שהיה עליה ליטול רשות לערער, ככל שעסקינן בחבות לנזקי המשיבה מכוח חוק הפיצויים. 14. הדיון, כאמור, עניינו שאלת הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין מצבה של המשיבה. היינו, האם נזקה של המשיבה, או חלק ממנו, נגרם בעטיה של תאונת הדרכים, אם לאו. טיעוני הכללית בהקשר זה למעשה בנויים נדבך על גבי נדבך, היינו: לטענתה יש לשלול את חוות דעת מומחה בית המשפט (ומומחה הביטוח) ותחתיה לקבל את חוות דעת מומחה הכללית; שנית, יש להעניק משקל מופחת (או שלילי) לראיות התומכות בגרסה לפיה הנזק לא נגרם בעטיה של תאונת הדרכים; כתוצאה מכך יש להסיק שתאונת הדרכים היתה הטריגר להחמרה במצב הציסטה ועל כן יש לקבוע שנזקה של המשיבה נגרם כתוצאה מתאונת הדרכים. אקדים ואומר, כי לדידי יש לדחות כל אחת מטענות אלה. ואולם, בטרם נפנה לדון פרטנית בכל אחד מטיעוני הכללית יוער, כי בחינת טיעוני הכללית מעלה שרובם המכריע מופנה כלפי הקביעות העובדתיות וממצאי המהימנות שקבע בית המשפט קמא. כן נשוב ונדגיש, כי אין אנו נוטעים מסמרות כלשהם ביחס לאף אחד מן הנושאים שבמחלוקת שעניינם חבות הכללית והמדינה כלפי המשיבה. 15. מושכלות יסוד, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. זאת, בשל היתרון שיש לערכאה הדיונית אשר התרשמה ישירות מן העדים שהופיעו בפניה וממכלול הראיות בתיק. התערבות כזו תיעשה במשורה ורק במקרים חריגים וקיצוניים בהם מתגלים פגמים מהותיים היורדים לשורש העניין (ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 43 (2003); ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, פסקה 10 (5.3.2012)). משנה תוקף מקבלת ההלכה מקום בו התשתית העובדתית נסמכת על חוות דעת מומחים בתחום הרפואה (ע"א 1918/08 פולר נ' בית החולים "העמק", פסקה 24 (28.3.2010); ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר – בית חולים "מאיר", פ"ד נא(4) 687, 695 (1997)). בענייננו, פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי מבוסס, כאמור, רובו ככולו על קביעת ממצאי עובדה ומהימנות. בית המשפט עבר באופן יסודי על חוות הדעת השונות, העמיק בהן, שמע את המומחים השונים, התרשם מן הראיות הנוספות והצליב בין פרטי המידע השונים, ובא אל המסקנות אשר אליהן הגיע. סבורני, כי במקרה דנא אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר כלל התייחסות מעמיקה, מפורטת ומקיפה למכלול הראייתי, ובייחוד לחוות הדעת שהניחו בפנינו בעלי הדין השונים, וחוות דעת המומחה מטעמו. קביעותיו העובדתיות, כמו גם המסקנות העולות מהן, כפי שיפורט בהמשך, מתיישבות עם מבחני ההגיון והסבירות והן מעוגנות היטב בחומר הראיות. חוות דעת המומחים 16. לטענת הכללית, את חוות דעתו נתן מומחה בית המשפט בלא שעמדו לפניו החומרים הרלבנטיים, בלא שביסס את קביעותיו בספרות הרפואית ואף עדותו בבית המשפט היתה לאקונית והעידה על חוסר התמצאותו בתיק. משכך, נטען, לא היה מקום להסתמך על חוות דעתו ותחתיה ראוי היה להעדיף את חוות הדעת של מומחה הכללית, שהיתה מעוגנת בממצאים הרפואיים ומבוססת על הספרות הרלבנטית, ושהתזה שבבסיסה לא נסתרה. אין בידי לקבל טענה זו. 17. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מראה, כי קביעותיו, אחת לאחת, מבוססות הן על קבלת חוות דעתם של מומחה הביטוח ומומחה המשיבה דווקא (ולאו דווקא על בסיס קבלת חוות דעתו של מומחה בית המשפט), והן על שלילת חוות דעתו של מומחה הכללית (וחוות דעתו של מומחה המדינה). כך למשל, בשאלה כיצד ארעה תאונת הדרכים והאם ניתן להעריך את עוצמתה, מובאת באריכות רבה גרסתו של מומחה הכללית, ואולם, כפי שיפורט בהמשך, זו נשללה גם בשל התעלמותה מעובדות שונות העומדות בניגוד לתזה שהציג וגם בשל העדפה ברורה שניתנה לגרסתו של מומחה הביטוח. בית המשפט מבסס העדפתו זו בכך שמומחה הביטוח "הניח ... את העובדות כהוויתן מבלי להאדירן", דיבר בכנות ו"הפגין יושר מקצועי ואישי כאחד"; בכך שהגרסאות שהציגו מומחה הכללית ומומחה המדינה נדחו בהיותן מוטות וניצבות על אדנים רעועים ו"ניכר [בהן] מאמץ להתאים את העובדות לתיזה"; ובכך שראיות חיצוניות – כגון דו"חות האשפוז של המשיבה בחדר המיון תומכות בגרסתו של מומחה הביטוח. ויודגש: אף שהוזכרה בפסק הדין חוות דעתו של מומחה בית המשפט, זו הובאה בקיצור נמרץ ובית המשפט אינו מסתמך עליה כלל בקביעותיו בשאלה הנ"ל (פסקה 95 לפסק הדין קמא). 18. הדברים נאמרים אף באופן מפורש בדיון בשאלת הקשר הסיבתי. בית המשפט המחוזי עצמו מחווה בפסק דינו דעה שאינה חיובית ביחס להתנהלותו של מומחה בית המשפט באמרו: "שותפה אנוכי לדעה, כי פרופ' שקד נהג בחוסר רגישות והעדר כבוד כלפי חבריו המומחים. אף לגופו של עניין, תשובות היו לאקוניות ובקיאותו בעובדות לא היתה מלאה" (שם, בפסקה 127). אמנם, בית המשפט קבע, כי אין בהתנהלות זו כדי לפגוע במשקלה המקצועי של חוות הדעת ובמסקנות המומחה, המתיישבות עם העובדות ועולות בקנה אחד עם המציאות הרפואית-משפטית. עם זאת, את קביעותיו השונות, כך עולה מפסק הדין, ביסס כאמור בית המשפט על חוות דעת מומחה הביטוח ומומחה המשיבה, עליהם אומר בית המשפט: "מומחים אלו הפגינו ידע רב, היו בקיאים בפרטים ותשובותיהם היו מנומקות, מפורטות ובהירות. פרופ' קונסטנטיני ניתח את [המשיבה] ומטבע הדברים, הכיר היטב את מצבה הפיזיולוגי. מסקנותיהם של המומחים הללו מקובלות עלי. עמדותיהם נסמכות על ידע רב וניסיון מקצועי מוכח, בתחום הציסטה המדוברת, יחסית לנדירותה. ניכר היה שהם מצויים היטב בפרטי האירוע ובתיעוד הרפואי" (שם, בפסקה 129-128, ההדגשה הוספה, צ.ז.). הדברים מדברים בעד עצמם. בית המשפט נסמך על חוות הדעת של מומחה הביטוח ומומחה המשיבה, ושלל את חוות דעתו של מומחה הכללית. ביחס למומחה המדינה, הרי שנקבע לגביו שהלה שינה טעמו במהלך עדותו ואישר כי אין ראיה לתזה שהציג, ובכך נשמט היסוד לחוות דעתו (פסקה 90 ופסקה 122 לפסק הדין). 19. נמצא, כי חוות הדעת שאומצה לא היתה זו של המומחה מטעם בית המשפט כלפיו טענה הכללית, אלא חוות הדעת של מומחה הביטוח ומומחה המשיבה. אלה, כאמור וכפי שעוד יפורט, נסמכו על ראיות חיצוניות, התבססו על ידע רב ועל הכרת הספרות הרלבנטית והתקבלו כמהימנות. חוות דעת מומחה הכללית, נקבע, עמדה בניגוד לממצאים הרפואיים וניכר מאמץ להתאים אליה את העובדות. נוכח האמור בראשית דיוננו אודות התערבות ערכאת הערעור בממצאי המהימנות שנקבע ובערכאה המבררת וכן נוכח האמור כאן, יש לדחות את טענתה הראשונה של הכללית. הראיות הנוספות 20. בקביעותיו אודות "נסיבות התאונה" מציין בית המשפט קמא, כי לא הובאו ראיות ישירות להוכחת נסיבות התאונה, אך כי ניתן "לדלות פרטים" מן המסמכים הרפואיים ומעדות האֵם. טענתה של הכללית בנושא זה, היא כי בית המשפט המחוזי ייחס משקל רב מדי לעדות האֵם ולמסמכים הרפואיים ולא נתן את המשקל (השלילי) המתאים לאי-עדותה של המשיבה. נטען, כי עניין זה חיזק את גרסת מומחה המשיבה ומומחה הביטוח והחליש את גרסת מומחה הכללית, אך לו היה ניתן המשקל ההולם, היה בכך להוכיח את הגרסה שהציג מומחה הכללית. נדון בראיות הנוספות אחת לאחת. עדות האֵם 21. ביחס לעדות האֵם נטען שהיתה מוטית מפאת האינטרס שלה שייקבע שמדובר ברשלנות רפואית ולא בתאונת דרכים – בשל סכום הפיצויים הגבוה יותר הצפוי להתקבל מקביעה בדבר רשלנות רפואית, ובשל חששה של האֵם, שהסכם ה"קבלה והשחרור" שנחתם עם הביטוח ימנע קבלת הפיצויים. הודגש, כי בתצהירה של האֵם מיום 16.8.2004 היא טענה כי בעקבות התאונה רותקה המשיבה למיטה משך חודש, וכי בעדותה ניסתה לשוות לאמירה זו – המעידה על חריפות התאונה – משקל מופחת לפיה הכוונה היתה שהמשיבה היתה שרויה במנוחה אך לא רותקה למיטתה. דבר זה, נטען, מחזק את הסברה לפיה דברי האֵם אינם אמינים ולא היה לייחס לעדות זו משקל. אין בידי לקבל טענה זו. 22. מעיון בפרוטוקול עדותה של האֵם ניתן להתרשם מכך שהאֵם הציגה דברים כהווייתם, בלי נסיונות גוזמה או סילוף. כך, למשל, בחקירתה הנגדית, לשאלה מתי הופיעו המגבלות השונות, מציינת האֵם, בכנות, כי למשיבה תמיד היו נפילות, וכי חלה הידרדרות במצבה לאחר תאונת הדרכים (עמ' 275-274 לפרוטוקול). ביחס לתאונה מעידה האֵם, כי לא נכחה במקום וכי עדותה היא עדות שמיעה בדבר דברים שאמרה לה המשיבה בסמוך לאחר הנפילה. האֵם לא ניסתה ליצור מצג כאילו התרשמה ישירות מהאירוע אלא סיפרה שכל שהיא אומרת מבוסס על האופן בו היא זוכרת את שאמרה לה המשיבה לאחר התאונה (עמ' 267 לפרוטוקול). בתצהירה אכן רשמה האֵם, כי בִתה היתה מרותקת למיטתה משך חודש. בעדותה, הבהירה האֵם שכוונתה היתה לכך שהבת היתה זקוקה למנוחה באותה תקופה, אך שהיא תיפקדה. האֵם מציינת שבאותו הזמן פקדה המשיבה את בית ספרה כרגיל, בשל תקופת בחינות הבגרות. נתונים כגון נוכחות בבית הספר והיבחנות במבחני הבגרות ניתנים לבדיקה בקלות יחסית (גם לאחר זמן). בהקשר זה, לא למותר לציין כי לבקשת בא-כוח המדינה, בהחלטתו מיום 15.8.2007 איפשר בית המשפט (כב' השופט א' יעקב) למדינה לעיין בתיקה האישי של המשיבה בבית ספרה (וכן בתיקה האישי בצה"ל ובגן הילדים). הנה, גם העובדה שניתן לאמת את דברי האֵם נוסכת עליהם נופך של אמינות ומלמדת כי יש לקבל את הבהרתה לפיה בביטוי "ריתוק" למיטה התכוונה למנוחה אך לא לריתוק פשוטו כמשמעו. כל האמור מוביל למסקנה, כי אין לקבל את הטענה לפיה האֵם התאימה את עדותה לגרסה הנוחה לה, לכאורה. על כך נוסיף עוד שני אלו: ראשית, בית המשפט שהתרשם ישירות מן האֵם ומעדותה קיבל את עדות האֵם כמהימנה. דומני, שאין צורך להוסיף על האמור מעלה בכל הנוגע לממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. שנית, עיון בפסק הדין מעלה שעדות האֵם היתה משנית ביותר והיתה אך בחינת "תוספת" מסוימת לשאר הראיות ששימשו מסד לקביעות בית המשפט המחוזי. נוכח האמור אין לקבל את טענת הכללית בהקשר זה. מסמכי מד"א ועדות רופא חדר המיון 23. בדו"ח הפינוי של מגן דוד אדום, אשר צורף לתגובת המשיבה (מש/12, מסמך מספר 235; להלן: דו"ח הפינוי) נכתב כי המשיבה נפגעה בקרסול שמאל וכי מדדיה, כולל הכרה, תקינים. במסמך הקבלה לחדר המיון (שם, מסמך מספר 233) מצוין גם כי המשיבה סבלה משפשוף בשפתה העליונה והתחתונה ומסחרחורות. בנוסף, מעדותו ומן הטופס הרפואי שמילא רופא חדר המיון ד"ר מנוסקין (להלן: רופא חדר המיון) עולה, כי מצבה של המבקשת היה תקין ועל כן לא נדרש לעשות לה בדיקות ראש וצוואר, הגם שאבחן אותה כסובלת מטראומה לראש (שם, מסמך מספר 234; עמ' 347 לפרוטוקול). באמור ראה בית המשפט קמא תימוכין לגרסת מומחה המשיבה ומומחה הביטוח לפיה התאונה היתה קלה. לאחר עיון מדוקדק במסמכים, באתי לכלל מסקנה, כי בדין קבע בית המשפט קמא שהללו מחזקים את גרסת מומחי המשיבה והביטוח, והדברים יפורטו בקיצור. 24. דו"ח הפינוי, כאמור, מציין "פגיעה בקרסול שמאל". הדופק, לחץ הדם, והנשימה כולם נמדדו במדדים תקינים והכרתה של המשיבה הוגדרה כ"מלאה". משנתקבלה המשיבה לחדר המיון טופלה בידי רופא חדר המיון שאבחן "טראומת ראש". עם זאת, כפי שהוא עצמו מעיד: "בבדיקה שלה קרוב לודאי לא היו סימנים שמצדיקים בדיקות נוספות" (עמ' 347 לפרוטוקול). כפי שמציין בית המשפט, ולאחר קריאת פרוטוקול עדותו, אכן עולה באופן ברור שרופא חדר המיון אכן סבר שהמשיבה נחבלה קלות בלבד ולא היה מקום להעמיק את הבירור בעניינה. קביעה זו מתחזקת גם נוכח ממצאיו של ד"ר צבי, מומחה פה ולסת, שבדק את המשיבה בשלב מאוחר יותר בחדר המיון, אשר מדבר על "נפיחות קלה בשפה עליונה" (מסמך 234). מן המקובץ עולה, שגורמי הטיפול הראשוני כולם – מד"א, רופא חדר המיון, מומחה הפה והלסת – התרשמו כי מדובר בפגיעה קלה בלבד. התרשמות זו עולה בקנה אחד עם חוות הדעת של מומחה המשיבה ומומחה הביטוח. ראיות אלו, כפי שקבע בית המשפט, תומכות באופן ברור במסקנה לפיה לא נגרמה למשיבה טראומת צוואר במהלך תאונת הדרכים, וכי הפגיעה בה בתאונה היתה קלה בלבד. אי-העדת המשיבה 25. המשיבה לא העידה בבית המשפט. כעולה מפסק הדין, בא כוחה הסביר את אי התייצבותה לעדות בנכותה הקשה ובקושי לניידה לבית המשפט. הלכה היא, כי ככלל אי העדת עד עשויה ליצור הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245 (1990), להלן: עניין קלוגר; ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, 557 (1987)), ברם אין הדבר מחייב מניה וביה קביעה כזו, אלא שהדבר עשוי ליצור הנחה כאמור (עניין קלוגר, בעמ' 245, והאסמכתאות שם). 26. בענייננו, קבע בית המשפט שאין להחיל את החזקה נגד המשיבה. קביעה זו נימק בית המשפט בשלושה טעמים: ראשית, משום שכבר בעת התרחשות תאונת הדרכים היתה המשיבה שרויה בחוסר בהירות באשר להתרחשויות, בהינתן התיאור הדל שמסרה לאמה ולצוותים הרפואיים. הודגש, כי את המידע הרלבנטי ניתן לדלות מן התיעוד הרפואי; שנית, התביעה הוגשה בחלוף חמש שנים ממועד התאונה וספק אם תאונה כה קלה הותירה את רישומה על המשיבה, בהינתן האירועים הדרמטיים שהיו מנת חלקה בהמשך חייה לאחר מכן; שלישית, סיבת אי התייצבותה נתקבלה על דעת בית המשפט כסבירה. 27. סבורני, כי בהחלטתו זו לא חרג בית המשפט מגדר הסביר וקביעתו מתקבלת על הדעת. אכן, עיון בעדות האֵם מלמד שהמשיבה כבר בעת האירועים לא התמצאה בפרטי התאונה ובנסיבותיה ובהחלט יש רגליים לסברה שעדות כיום לא היתה שופכת אור נוסף על נסיבות התאונה. וכה הם דברי האֵם בעדותה: "ת: הבת שלי בדיוק התקשרה ואומרת לי: אמא אל תדאגי, הכל בסדר... ש: אז מה [המשיבה] סיפרה לך לגבי נסיבות התאונה? איך זה קרה? ת: היא סיפרה לי דבר כזה: שהיא לא יודעת אם היא נפלה ופגעו בה, או שהוא [הרכב] הפיל אותה, היא לא יודעת מה קדם למה" (פרוטוקול, בעמ' 267). מן האמור הדברים ניכרים: בזמן אמת לא ידעה המשיבה לספק הסברים מקיפים יותר, כך גם, יש להניח, כיום. הכללית והמדינה אכן לא יכולות היו ליהנות מן הסיכוי (בו טמון, כמובן, גם סיכון) שעדותה תשפוך אור על הנסיבות, אך בהינתן דלות המידע שהיה בידיה אז, והאפשרות לדלות מידע זה מן התיעוד הרפואי, המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא לפיה ספק אם עדותה היתה מסייעת להבהרת התמונה – הגיונית. 28. באשר לקביעה, כי ספק אם התאונה הותירה על המשיבה רושם כזה שחמש שנים לאחריה היא תוכל להעיד, יש רגליים לטענת הכללית שהקביעה לפיה האֵם זוכרת אל נכון ואילו המשיבה – ספק אם היא זוכרת נראית כלא מתיישבת. ברם, כשמביאים בחשבון את הנתון לפיו כבר בעת האירועים המשיבה לא התמצתה בקורותיה אז, יחד עם הנתון לפיו מאז אירעו בחייה מאורעות דרמטיים במיוחד, אין זה בלתי סביר לקבוע כאשר קבע בית המשפט המחוזי. 29. בא כוחה של המשיבה סיפק הסבר לאי-התייצבותה. אי-התייצבות זו לא נבעה, לפי הסברו, מהתחמקות, אלא מקשיי ניוד שבית המשפט קמא, כך עולה, קיבלם. מדובר בהסבר סביר בהתחשב במגבלות הקשות של המשיבה. 30. נסכם את נושא "הראיות הנוספות" – עדות האֵם, מסמכי מד"א, עדות רופא חדר המיון ומסמכי חדר המיון מעלים תמונה המתיישבת היטב עם הגרסה שהציבו מומחי המשיבה והביטוח לפיה דובר בתאונה קלה. מן הממצאים קשה ללמוד את שמבקש מומחה הכללית ללמוד אודות מנגנון החבלה שנגרם למשיבה. לפיכך, בדין קבע בית המשפט קמא, כי הראיות הנוספות תומכות בחוות הדעת של מומחי המשיבה והביטוח. בנוסף, בדין נקבע שאין ליצור נגד המשיבה הנחה שלילית בשל אי העדתה, שכן, נראה שלעדות כזו לא היה משקל ממשי, כי הסיבה לאי העדתה היתה סבירה, וכי המדינה והכללית עצמן חדלו אף הן באי בקשה ליצור עדות שכזו. חוות דעת מומחה הכללית, המסקנה הרפואית-עובדתית והקשר הסיבתי 31. לוז הטענה בעניין זה הוא, כי טענת מומחה הכללית התמקדה במנגנון הנפילה בעקבות התאונה, ולא בעוצמת הנפילה. ובלשונה של הכללית: "בכל הכבוד, בית המשפט קמא נפל לידי טעות בסיסית בהבנת חוות דעתו ועדותו של מומחה הכללית. טענתו העיקרית היתה, כי לא עוצמת המכה במסגרת תאונת הדרכים היא שהביאה להפרת איזון הנוזלים בציסטה, כי אם מנגנון הנפילה, שהביא, קרוב לודאי ליישור יתר של הצוואר ולהפרת איזון הנוזלים בציסטה" (סעיף 17 לסיכומיה בשאלת הקשר הסיבתי מיום 7.4.2013). הבנה שזה למעשה מוקד חוות דעתו של מומחה הכללית, היתה, כך נטען, מובילה את בית המשפט לאמץ את חוות דעתו. הכללית מוסיפה וטוענת שגרסתו של המומחה מטעמה לא נסתרה ואף שנתברר כי "זהו ההסבר היחיד לאירועים נשוא התביעה" (שם, בסעיף 30). אף טענה זו של הכללית אין בידי לקבל. 32. בית המשפט המחוזי מציין באופן המפורש ביותר, כי: "הנחת המוצא של פרופ' רייכנטל היא מנגנון תאונת הדרכים, אשר פגע ישירות בצווארה של יעל. התזה נסמכת על סדק שנגרם בשן פיה של יעל. כך תיאר בחוות הדעת את תאונת הדרכים" (סעיף 82 לפסק הדין, ההדגשה הוספה, צ.ז.). אין מדובר רק ברטוריקה. בית המשפט פורשׂ באופן רחב את התזה שהציג מומחה הכללית, ומתייחס פרטנית לגרסתו ביחס למנגנון הפגיעה וממקד דיונו במנגנון. גם שלילת גרסתו של מומחה הכללית, כפי שיורחב, נעשית בדיוק על סמך עניין זה. הנה, נמצאנו למדים שבית המשפט הבין אל-נכון כי חוות דעתו של מומחה הכללית נשענת על תזה ביחס למנגנון הפגיעה. אולם זה, כאמור, נשלל. 33. ניתן היה, לדידי, להסתפק באמור מעלה כדי לדחות טענה זו של הכללית. אולם, דומה שאף לגופה בדין נדחתה גרסת מומחה הכללית. כפי שבית המשפט מציין, מומחה הכללית עצמו אישר שאין תימוכין ראייתים לקבוע שהמנגנון שהוצע על-ידיו הוא מנגנון הפגיעה הברור, אלא שהוא "אפשרות" אחת מני אפשרויות נוספות (עמ' 444-443 לפרוטוקול). בנוסף, מומחה הכללית, כאמור בפסק הדין, כשל במתן הסבר הגיוני לגרסתו. הדבר, כפי שהדגים בית המשפט קמא, עולה מקושי ליתן הסבר הכיצד לא נגרמה למשיבה היפר-אקסטנציה (מנגנון זריקת ראש לאחור; עמ' 445 לפרוטוקול). גם הממצאים הרפואיים אינם תומכים במנגנון הפגיעה שהציע מומחה הכללית, כפי שפירט בית המשפט קמא, ואיני רואה צורך לשוב ולפרט את הדברים. נוכח האמור, גם לגופה, בדין נדחתה גרסת מומחה הכללית. משאמרנו את שאמרנו מעלה אין עוד צורך לבחון את הדיון בשאלה האם נמצא קשר סיבתי בין הפגיעה במבקשת בתאונת הדרכים לבין ההידרדרות במצבה. סוף דבר 34. בטרם נעילה נשוב ונבהיר: השאלה שעמדה לפנינו בערעור זה נגעה לעניין תאונת הדרכים בלבד. לגביה יש לדידי לקבוע כי דין הערעור להידחות. היינו, קביעות בית המשפט קמא לעניין זה עומדות; לעניין זה, חוות דעת מומחה הכללית נדחית; יש לקבוע כי תאונת הדרכים היתה קלה וכי לא קיים קשר בין הפגיעה במשיבה בתאונת הדרכים לבין נזקה של המשיבה (ההחמרה שחלה במצבה). יוער, כי איני נוטע מסמרות כלשהם ביחס לשאלת הרשלנות הרפואית (ויודגש: אף לא לעניין החלקים לגביה שכבר הוכרעו בבית המשפט המחוזי). שאלה זו, נזכיר, לא נדונה בפנינו ובכל הנוגע לה ההליך בבית המשפט המחוזי טרם הסתיים. 35. אציע אפוא לחברי לדחות את הערעור בסוגיה שלגביה ניתנה רשות ערעור, לדחות את הבקשה לרשות ערעור ביתר הסוגיות, ולחייב את הכללית בשכר טרחת עורך דינן של המשיבה והאֵם בסך 25,000 ש"ח, בשכר טרחת עורך דינם של הנהג והביטוח בסך 25,000 ש"ח; ובשכר טרחת עורך דין של המשיבים 8 ו-9 בסך 5,000 ש"ח (לכל אחד). ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏ז' באב התשע"ג (‏14.7.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12045460_L09.doc צז+סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il