אליהו סבג נ. פרקליטות המדינה

בבית המשפט העליון עש"מ 4542/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר המערער: אליהו סבג נגד המשיבה: נציבות שירות המדינה ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (בד"מ 21/97) מיום 23.6.97 שניתן על ידי חברי בית הדין: עו"ד א' גולדברגר, מ' שלו וא' שפסקי תאריך הישיבה: כ"ו בתשרי תשנ"ח (27.10.97) בשם המערער: עו"ד לי-און בן אדוה בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר פסק-דין 1. המערער כבן 58 שנים, היה מנהל סניף של רשות הדואר ביבנה. הוא הואשם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת"פ 218/94) בגניבה של סכומי כסף (בסך כולל של 13,816 ש"ח) מתוך תשלומים שהופקדו אצלו עבור רשות הדואר, במשך שלוש שנים לערך (1992-1990), וכן בהשמדת דברי דואר שהוחזרו על ידי דוורים. הוא הודה, על יסוד הסדר טעון, והורשע. בגזר הדין אמר בית המשפט, בין היתר, כך: "הנאשם שילם מחיר יקר על מעידתו, הרבה מעבר להליכים המשפטיים והעונש הצפוי. הוא הושעה מעבודתו לאחר 30 שנות עבודה ברשות הדואר, והיו לכך תוצאות אישיות וכלכליות קשות. מעמדו החברתי נפגע." על רקע זה גזר בית המשפט את עונשו של המערער כפי שהוסכם בהסדר הטעון: ששה חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות; קנס בסך 8,000 ש"ח; ונוסף לכך החזרת הסכום שנגנב. 2. לאחר מכן הועמד המערער לדין בפני בית הדין למשמעת של עובדי המדינה. הוא הודה בעובדות ובאישומים, במסגרת הסדר טעון, והורשע לפי סעיף 17(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג1963-, על ביצוע עבירה שיש עמה קלון. בגזר הדין ציין בית הדין כי הזהיר את המערער, לפני שהודה, כי הסדר הטעון אינו מחייב את בית הדין. ולאחר מכן אמר כך: "3. במסגרת עסקת הטעון הציע לנו התובע, על דעתו של הסניגור, להטיל על הנאשם את אמצעי המשמעת הבאים: א. פיטורין לאלתר, בתשלום 65% מהגמלה המגעת לו; ב. שלילת מענק הפרישה. לביסוס עמדתו הפנה אותנו התובע למספר פסקי דין ובהם בד"מ 2/96, בד"מ 4/96, נו1/, נה11/, נד5/, שהמשותף להם הוא שפוטרו בהם עובדים, בהם עובדי רשות הדואר, שהורשעו בעבירות של גניבה ומרמה במסגרת העבודה, תוך פגיעה ניכרת בגמלה או בפיצויי הפיטורין שצברו. 4. הסניגור, הגם שהודה בחומרת מעשיו של הנאשם, הדגיש את תרומתו לקהילה, הציג שורה ארוכה של מסמכים ומכתבי הערכה ששיבחו את הישגיו בעבודה, וביקש שנאמץ את העונש שהוצע לנו על ידו ועל ידי התובע." 3. בית הדין התלבט בשאלה איזהו העונש הראוי למערער, בין היתר, נוכח עמדתו של נציג המשרד, שביקש מבית הדין שיחמיר עם המערער מעבר למוסכם בהסדר הטעון. בסופו של דבר החליט בית הדין כי אמצעי המשמעת שהוסכמו בהסדר הטעון "מקלים מדי עם הנאשם ואינם לוקחים בחשבון, די הצורך, את כל השיקולים לחומרה." לפיכך החליט בית הדין להטיל על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: "א. פיטורין לאלתר, בתשלום גימלה מופחתת עבור התקופה שמיום תחילת עבודתו ועד יום השעייתו באוקטובר 1992, כמפורט להלן: 1. 25% מהגמלה המגעת לו, מיום פיטוריו על פי גזר דין זה ועד שימלאו לו 60 שנים. 2. 40% מהגמלה המגעת לו, מיום שימלאו לו 60 שנים ועד ליום שימלאו לו 65 שנים. 3. 65% מהגמלה המגעת לו, מיום שימלאו לו 65 שנים ואילך. ב. שלילת המענק." 4. המערער טוען כי טעה בית הדין כאשר נמנע מלכבד את הסדר הטעון, וגזר כי המערער יקבל גמלה נמוכה יותר מן המוסכם. גם הגמלה שיקבל לפי הסדר הטעון הינה נמוכה, והפגיעה הנוספת בגמלה מטילה עליו עונש כספי כבד ביותר. אין לכך הצדקה כיוון שהסדר הטעון אינו בלתי-סביר, ולכן לא היה בית הדין צריך להתערב בו. 5. בא-כוח המדינה, בהגינותו הרבה, מסכים עם בא-כוח המערער. וכך אמר בהודעה שהגיש לבית המשפט: "2. לדעת המשיבה, שקלה יחידת התביעות של נציבות שרות המדינה (להלן: נש"מ) את כל השיקולים הרלוונטיים עת הגיעה להסדר הטיעון עם המערער. אמנם, נציג המשרד הביע עמדה עונשית מחמירה מזו שהוצגה בידי התובע של נש"מ - ובית הדין הושפע, ככל הנראה, מדברים אלה - אך בהתחשב במכלול נסיבות העניין, סבורה המשיבה כי פער הענישה בין מה שהוסכם לגביו בהסדר הטיעון לבין העונש שנגזר לבסוף על המערער איננו רב במידה שהצדיקה את התערבותו של בית הדין. 3. לאור האמור, העמדה של פרקליטות המדינה הינה כי הסדר הטיעון אשר נעשה בבית הדין המשמעתי בין התביעה לבין המערער הינו סביר, והולם את נסיבות המקרה." 6. אני מסכים עם באי-כוח הצדדים. אכן, כידוע, הסדר טעון אינו מחייב את בית הדין. ראו עש"מ 2/67 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(1) 57. עם זאת, לעתים קרובות יש עניין ציבורי בעריכת הסדר טעון, ולפיכך יש גם, בדרך כלל, עניין ציבורי בקיום הסדר טעון. לכן אין זה ראוי שבית הדין יסטה מהסדר טעון אלא אם יש לכך טעם טוב בנסיבות המקרה. מהו טעם טוב לעניין זה? התשובה אינה חד-משמעית. השוו, לגבי הסדר טעון במשפט פלילי, ע"פ 1289/93, 1290 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 158. לדעתי, יש טעם טוב לסטות מהסדר טעון אם מתברר כי ההסדר מתבסס על שיקולים פסולים, כגון, משוא פנים. כך גם יש טעם טוב לסטות מהסדר טעון כאשר בית הדין סבור שאמצעי המשמעת עליהם הוסכם בהסדר הטעון סוטים במידה משמעותית מן האמצעים הראויים בנסיבות המקרה, או כי הם בלתי-סבירים באופן בולט עד שהעניין הציבורי, הדורש לסטות מן ההסדר, גובר על העניין הציבורי בקיום הסדרי טעון. אולם אם אין טעם מעין זה, אין זה ראוי שבית הדין יסטה מהסדר טעון, רק כדי להחמיר במידת-מה את אמצעי המשמעת עליהם הוסכם בהסדר. 7. מה עולה מן האמור לגבי המקרה שבפנינו? בית הדין הביע את דעתו כי בנסיבות המקרה לא יהיה זה מוצדק לשלול את כל הגמלה מן המערער. לפיכך הסתפק בהפחתת הגמלה, מעבר למוסכם, במידה שאינה קיצונית. בנסיבות המקרה, החמרה של אמצעי המשמעת במידה כזאת, בהעדר יסוד לחשש שהסדר הטעון לוקה בפגם של שיקולים פסולים או בפגם משפטי אחר, אינה מצדיקה סטיה מהסדר הטעון. 8. לפיכך החלטתי לקבל את הערעור ולגזור את דינו של המערער, כמוסכם על שני הצדדים, בהתאם להסדר הטעון, כדלקמן: א. פיטורין לאלתר. בפועל המערער כבר פוטר. ב. גימלה בשעור 65% מן המגיע לו עבור עבודתו בתקופה שמיום תחילת עבודתו ועד יום השעייתו מן העבודה, באוקטובר 1992. ג. שלילת מענק פרישה. ד. בהסכמתו של המערער: פסילה לצמיתות מעבודה ברשות הדואר. ניתן היום, ה' בחשון תשנ"ח (5.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045420.I03