מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ. חיים אורבוך

החלטה בתיק ע"א 4540/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4540/04 ע"א 4572/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור המערער בע"א 4540/04 (המשיב 2 בע"א 4572/04): מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ ג ד המשיב 1 בע"א 4540/04 (המשיב 1 בע"א 4572/04): 1. חיים אורבוך המשיבה 2 בע"א 4540/04 (המערערת בע"א 4572/04): 2. מדינת ישראל - משרד החינוך, התרבות והספורט ערעורים על פסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 19.2.2004 בתיק אז' 1484/97 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ג' קלינג תאריך הישיבה: כ"ה בטבת התשס"ו (25.1.2006) בשם המערער בע"א 4540/04 (המשיב 2 בע"א 4572/04): עו"ד ראובן בכר, עו"ד קובי מאיר בשם המשיב 1 בע"א 4540/04 (המשיב 1 בע"א 4572/04): עו"ד רחל פשר אייקנאר בשם המשיבה 2 בע"א 4540/04 (המערערת בע"א 4572/04): עו"ד תמיר אפורי פסק-דין השופטת מ' נאור: התביעה 1. חיים אורבוך (המשיב בערעורים, ולהלן: התובע) עסק בחינוך ובהוראה בבתי ספר כעובד של משרד החינוך. הוא שימש כמורה וכמנהל בית ספר. בשנות החמישים פיתח התובע שיטה יחידנית בהוראת המתמטיקה וחיבר ספרים המכונים "צעד צעד" וכן "מתמטיקה חדישה סביבתית מובנית". בשנות השבעים החל המרכז לטכנולוגיה חינוכית (להלן: מט"ח או הנתבע) לפתח ולהוציא חוברות "ועוד אחת". בשנת 1997 הגיש התובע תביעה נגד מט"ח ונגד משרד החינוך (להלן ביחד: הנתבעים) בטענה להפרת זכויות היוצרים שלו. בכתב התביעה המתוקן צוין כי התביעה היא כספית, למתן חשבונות, צו מניעה וצו הצהרתי. החלטת בית המשפט המחוזי 2. הדיון בבית המשפט המחוזי התמקד בשאלת הפרת זכויות היוצרים, תוך שבעלי הדין "הזניחו" כלשון בית המשפט את הדיון בתרופות. בית המשפט (כב' סגן הנשיא ג' קלינג) קבע בהחלטה שכותרתה "פסק דין חלקי" (מיום 19.2.2004, להלן: ההחלטה) כי "בספריהם של הנתבעים היתה הפרה של זכויות היוצרים של התובע" (להלן: הסעד ההצהרתי). קביעה זו התבססה על דוגמאות השוואה אחדות ביחס לחלק מעשרות הספרים שהוצגו לבית המשפט: "לבית המשפט הוצגו עשרות ספרים של התובע ושל הנתבעים. על מידת הדימיון שבין עיצוב ודרכי הצגה בשני קבצי הספרים יכול היה בית המשפט לעמוד בעצמו... אין אפשרות ואין צורך לפרט בפסק הדין את כל המקרים שבהם נטען דמיון בין ספרי הנתבעים לספריו של התובע. די לעמוד על דוגמאות אחדות על לפי [כך] הסדר שבו מועלים הדברים בסיכומי הנתבעים". בחלק מהדוגמאות נקבע שהיתה הפרה ובחלק לא. בית המשפט קבע כי היתה הפרה של זכויות היוצרים של התובע ביחס לחלק מהפריטים שנטענו, מבלי שהתקיים דיון בכל טענות ההפרה העולות מהראיות: "כפי שצויין הוגשו בפני מוצגים רבים לשם ביסוס טענת ההפרה, בעדויות שבפני היתה התייחסות להפרות רבות. מכיוון שקבעתי כי היתה הפרה של זכויות היוצרים של התובע ביחס לחלק מהפריטים שנטענו על ידו, לא מצאתי צורך לדון בכל טענות ההפרה העולות מהראיות". כן נקבע כי למשרד החינוך (להלן: המדינה או הנתבעת) אין זכות בחיבוריו של התובע, שכן אין לחיבור הספרים על ידו גוון של פעילות במסגרת עבודתו במשרד החינוך. לעניין התרופות קבע בית המשפט, כי נוכח מורכבות העניין ראוי לתת הזדמנות לבעלי הדין להביא את טיעוניהם במלואם. הדיון בעניין זה הועבר אפוא לשופט אחר, נוכח פרישתו הקרובה של השופט קלינג: "לאחר עיון בתרופות המבוקשות דעתי היא שלאור מורכבות הענין ולאור השלכות אפשריות של חלק מהציוויים לא יהיה ראוי להחליט באשר לתרופות, ללא מתן הזדמנות לבעלי הדין להביא בפני בית המשפט את טיעוניהם במלואם. לכן ייקבע דיון בדרך הסיום של ההליכים בתובענה. לרגל פרישתי מכס המשפט, יהיה הדיון בפני השופט שידון בסוגית התרופות במועד אשר ייקבע". הערעור 3. על החלטה זו הוגש ערעור מטעם מט"ח וערעור מטעם משרד החינוך (המערערים יקראו להלן, לשם הנוחות, הנתבעים). ביום 25.1.2006 החלו הערעורים להישמע במאוחד בפני ההרכב. במהלך הדיון העלה ההרכב שאלה בעניין קיומה של זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. בהחלטה מאותו יום נקבע: "אנו מבקשים לקבל תגובת הצדדים בשאלה אם בנסיבות העניין יש מקום לדון בערעור בטרם נקבעו הפיצויים. המערערים יסכמו בכתב תוך 30 יום והמשיב יוכל להשיב בתוך 30 יום. החלטתנו תינתן על יסוד הסיכומים שלפנינו". טענות הצדדים בשאלת זכות הערעור 4. הצדדים הגישו את עמדותיהם בשאלה שנתבקשו. עמדת המדינה היא שעל החלטת בית המשפט המחוזי עומדת זכות ערעור וגם לגופו של עניין יש מקום להתערב בהחלטה כבר עתה ולא להמתין לקביעת התרופות. לגישת המדינה, לסעד ההצהרתי שניתן בהחלטה ישנה השלכה אופרטיבית מיידית ועצמאית ללא קשר לתוצאות הכספיות שייקבעו בפסק הדין הסופי. למען הזהירות, הגישה המדינה בד בבד גם בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור (בש"א 1337/06 מיום 12.2.2006; החלטה בה טרם נתקבלה). עמדת מט"ח מאמצת את עמדת המדינה. לגישת מט"ח החלטת בית המשפט המחוזי העניקה את אחד הסעדים שנתבעו – סעד הצהרתי הקובע כי היתה הפרה של זכויות יוצרים – ודי בכך כדי שיהיה לפנינו פסק דין עליו קיימת זכות ערעור. מט"ח מבקש שבית המשפט ידון בסוגיה, בין אם כערעור ובין אם כאילו הוגשה בקשת רשות ערעור והרשות ניתנה. עוד נטען כי גם שיקולים מערכתיים ומוסדיים תומכים בדיון בהליך דנא כבערעור שכן הליך הדיון בתרופות ובסעדים צפוי להיות ארוך, מורכב ויקר. עמדת התובע היא כין אין לנתבעים זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי והיה עליהן להגיש בקשת רשות ערעור. התובע מסכים כי לא טען טענה זו מיוזמתו, אך משעה שניתנה לו האפשרות להתייחס לשאלת בית המשפט, הרי שבאופן מהותי עמדתו היא כי ההחלטה אינה אלא קביעה חלקית של העובדות בתיק. לגישתו, הסעד ההצהרתי שניתן לו לא הושלם והוא למעשה רק מנגנון בדרך לסעד הסופי שיינתן בפסק הדין. הוא מבקש כי הערעור יימחק והתביעה תוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך השלמת הדיון בה. דיון 5. לאחר עיון בתגובות הצדדים בשאלה שהוצגה להם בהחלטתנו מיום 25.1.2006 הגעתי לכלל מסקנה כי אין לנתבעים זכות ערעור. נקודת המוצא להכרעתי היא שהחלטת בית המשפט המחוזי - על אף שכותרתה "פסק דין חלקי" -הינה החלטת ביניים, קרי, החלטה אחרת ולא פסק דין. לפיכך היה על הנתבעים להגיש בקשת רשות ערעור ולא ערעור. ערה אני לכך ששאלה זו באה מיוזמתו של בית המשפט בעת הדיון ולא ביוזמת התובע. אולם כידוע, בית המשפט אינו כבול להסכמות הצדדים בעניין סדרי הדין ו"שתיקת המשיב ואפילו הסכמתו אינן יכולות להעניק זכות ערעור מקום שנדרשת לכך רשות" (דבריי ב-ע"א 7975/03 בנק הפועלים נ' לוי, פ"ד נט(4) 467, 479). השאלה האם ליתן רשות ערעור אם לאו איננה השאלה לגביה נתבקשה תגובת הצדדים. השאלה היתה האם יש מקום לדון בערעור כפי שהוגש. לטיב הסעד שניתן בהחלטה משקל נכבד בכגון דא. הצדדים מסכימים כי נקבעה הפרה של זכויות יוצרים וכי הדיון בתרופות נדחה לשלב הבא. אם מדובר ב"החלטה אחרת", הרי שלכל הדעות אין ערעור בזכות אלא ערעור ברשות. הסכמת הצדדים למתן רשות ערעור יכולה להוות שיקול - אך לא שיקול מכריע - בהחלטת ערכאת הערעור אם להיכנס לעובי הקורה בשלב של החלטת ביניים וליתן רשות ערעור. 6. כידוע, לעניין הכרעה האם מדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת, אין חשיבות לכותרת שניתנה להחלטת בית המשפט כשלעצמה. אם לאור תוכן ההחלטה ומהותה היא רק שלב ביניים לשם קביעת הסעד הסופי, הרי שהיא איננה פסק-דין חלקי אלא החלטה אחרת ונדרשת הגשת בקשת רשות ערעור (ראו ע"א 277/81 גרינהאוז נ' גרינהאוז, פ"ד לו (3)197, 202). ודוק: גם בהחלטת רשמת בית המשפט, אשר קיבלה בקשה מוסכמת להארכת מועד להגשת הערעור (בש"א 3204/04), אין כדי לחייב את ההרכב בשאלה שלפנינו (ראו והשוו ע"א 8154/03 אלטורי נ' חברה ישראלית לביטוחי רכב בע"מ (טרם פורסם, מיום 15.8.2005)). 7. לוז המחלוקת בין הצדדים בשאלה שלפנינו הוא האם הסעד ההצהרתי שנתבקש וניתן בבית המשפט המחוזי הינו סעד מיוחד ונפרד (ואז זהו פסק דין חלקי) או שמא רק מנגנון לקראת בירור הסעד הסופי שינתן בתובענה (ואז זוהי החלטה אחרת). טיבו של הסעד ההצהרתי שנתבקש וניתן מתגלה מעיון בתיק בית המשפט המחוזי. הסעד ההצהרתי שנתבקש וניתן לא נזכר בכתב התביעה המקורי, אלא רק בכתב התביעה המתוקן. גלגוליו מלמדים כי הסעד ההצהרתי אינו עומד על רגליו שלו אלא צורף כ"תחליף-תחפושת" לסעד האופרטיבי שנתבקש, עקב מניעות שהיתה קיימת באותה עת בנוגע למתן צווי מניעה נגד המדינה, מניעות שלא קיימת עוד כיום. רקע – גלגוליו של הסעד ההצהרתי בכתב התביעה 8. כתב התביעה המקורי (מיום 12.11.1997) לא כלל תביעה לסעד הצהרתי. ברישא לכתב התביעה הוגדרה התביעה: "כספית, מתן חשבונות וצו מניעה". הסעדים המבוקשים כנגד הנתבעים, כפי שפורטו בסעיף 35 לכתב התביעה המקורי, הם בתמצית: א. צו מניעה להפצת הספרים המפרים; ב. צו להגשת תצהיר המפרט נתוני ההפצה של הספרים המפרים; ג. צו להגשת דו"ח כספי המפרט את הכנסות וההוצאות מהספרים המפרים; ד. תשלום פיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע בגין הפרת זכויות היוצרים ותשלום כל ההכנסות שהופקו מהספרים המפרים; ה. צו למסור לתובע את כל החומרים ששימשו לכתיבת הספרים המפרים; ו. ליתן לתובע כל סעד אחר שיראה צודק; ז. לחייב את הנתבעים בהוצאות התביעה ובשכר טרחת עורך דין. 9. ביום 14.7.1998 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה המקורי ובמסגרתה ביקש, בין היתר, תוספת של סעד הצהרתי נגד משרד החינוך "שיצהיר כי עליו לקיים את הסעדים א', ב', ג', ה' ו-ו' בכתב התביעה המקורי". התובע נימק את בקשתו בנימוק הבא: "התובע ביקש את הסעדים האמורים כצווי עשה וצווי מניעה כנגד שני הנתבעים. מאחר ולפי סעיף 5 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958 [אשר בוטל בחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) (תיקון), התשנ"ט-1998 – מ"נ], לא ניתן להעניק צווים אלה, מבוקש כאן ליתן סעד הצהרתי אשר מבחינת תוכנו זהה לסעדים שכבר נתבקשו בתביעה המקורית". המערערות התנגדו לבקשה. בית המשפט נעתר לבקשה וביום 3.12.1998 הוגש כתב תביעה מתוקן. ברישא לכתב התביעה המתוקן הוגדרה התביעה: "כספית, מתן חשבונות, צו מניעה וצו הצהרתי". סעיף 34 לכתב התביעה המתוקן הוא סעיף הסעדים שנתבקשו. נגד מט"ח נדרשו אותם סעדים כאמור בכתב התביעה המקורי ואולם נגד משרד החינוך נדרשו, במקום הסעדים שנתבקשו בכתב התביעה המקורי, שלושה סעדים הצהרתיים ובהם הסעד ההצהרתי שנתן בית המשפט המחוזי בהחלטתו. אלה, בתמצית, הסעדים: א. סעד הצהרתי הקובע "שהספרים של הנתבעים מפרים את זכויות היוצרים של התובע בספריו"; [זהו הסעד ההצהרתי שנתן בית המשפט המחוזי בהחלטתו – מ"נ] ב. סעד הצהרתי הקובע שהתובע זכאי לפיצויים על הנזקים שגרמו לו הנתבעים בשל הפרת זכויות יוצרים; ג. סעד הצהרתי הקובע שכל פעולה של משרד החינוך בספרים המפרים וכל העתקה של חומר התובע שפורט בכתב התביעה הוא בבחינת פעולה המפרה זכויות יוצרים של התובע. ביום 11.4.2000 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן נוסף (ואחרון) הכולל שינוי בסכום התביעה, מ- 100,000 ש"ח ל-1,100,000 ש"ח. לא היה שינוי בהגדרת הסעדים שנתבקשו. ביום 23.2.2003 הגיש התובע סיכומים מטעמו. בסעיף 93 לסיכומים התבקש בית המשפט המחוזי "לפסוק לטובת התובע את כל הסעדים המבוקשים בסעיף 34 לתביעה המתוקנת". על כן ברקע הדברים יש לזכור, כי התגלגלות זו של הסעד ההצהרתי המבוקש בכתב התביעה המתוקן ושניתן בבית המשפט המחוזי מלמדת כי אינו אלא "תחפושת" לצווי המניעה שנתבקשו נגד משרד החינוך, שנדרשה מחמת מניעות שלא קיימת עוד. לגוף העניין – ההחלטה היא החלטה אחרת 10. על מהות האבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת ונפקותה עמד השופט גרוניס, באחרונה, ב-רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מ"י (טרם פורסם, מיום 17.8.2006) וקבע: "ככלל, אופן ההשגה על החלטה שיפוטית נגזר מסיווגה של ההחלטה כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת". המפתח לעריכתו של סיווג כאמור מצוי במישור הדיוני. השאלה בהקשר זה היא, האם "נסגר התיק" או שמא נותר לשופט עניין נוסף לדון בו בגדר ההליך. אם התשובה היא שהתיק נסגר, הרי שמדובר ב"פסק דין", ולא - לפנינו "החלטה אחרת". כמו כן, כאשר מכריע בית המשפט בחלק מן הסעדים והעילות או לגבי חלק מהנתבעים, הרי שלפנינו "פסק דין חלקי"... כאשר ניתנת החלטה על ידי שופט, הרי שסיווגה כ"החלטה אחרת" יוביל לכך שדרך התקיפה הנכונה תהא הגשת בקשת רשות ערעור לערכאת הערעור (סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט), ואילו סיווגה כ"פסק דין" יחייב השגה על דרך הגשתו של ערעור לערכאת הערעור (סעיפים 41(א) ו-52(א) לחוק בתי המשפט). נוסיף עוד, כי אם בעל דין אינו משיג על "החלטה אחרת", בין אם ניתנה על ידי שופט ובין אם על ידי רשם, בסמוך לאחר נתינתה, זכאי הוא לערער עליה, בזכות, עם מתן פסק הדין בתובענה (תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)". 11. המסקנה העולה מיישום אמות מידה אלה לענייננו, בהתחשב ברקע למתן הסעד ההצהרתי בהחלטה כפי שפורט לעיל, היא כי הסיווג הנכון להחלטת בית המשפט המחוזי הוא כהחלטה אחרת. שלושה טעמים מצטברים עומדים ביסוד מסקנתי: ראשית, הקביעה בדבר הפרת זכויות יוצרים אינה בגדר סעד עצמאי העומד על רגליו שלו; שנית, הקביעה איננה קביעה אופרטיבית מיידית המקנה לתובע זכות לצו מניעה מוגדר או לסעד כספי מוגדר בשלב זה של ההתדיינות; שלישית, הקביעה במהותה נועדה לשמש שלב ראשון בדרך לקביעת הסעד הסופי. אפרט טעמיי אלה. א. הסעד ההצהרתי שניתן איננו עצמאי: בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי "בספריהם של הנתבעים היתה הפרה של זכויות יוצרים של התובע" (סעיף 48 להחלטת בית המשפט המחוזי). בכך התקבל רק הסעד ההצהרתי הראשון מתוך שלושה סעדים הצהרתיים שנתבקשו נגד משרד החינוך בכתב התביעה המתוקן כמפורט לעיל (בכתב התביעה המתוקן לא נתבקש סעד הצהרתי נגד מט"ח). זהו סעד הצהרתי חלקי ואין לומר כי הוא עומד בפני עצמו (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (תשנ"ה, מהדורה שביעית) 773). התובע עצמו סבור שמקביעת בית המשפט "עולה כי 'תם ולא נשלם' פרק הסעד ההצהרתי... יתכן כי [הסעד ההצהרתי שנתבקש] בכלל לא ניתן, אלא שבמקומו ניתנה הצהרה... אשר איננה ממלאה את מקומו של הסעד". כאן יוזכר כי התובע לא הגיש ערעור משל עצמו, אלא ביקש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון בו. בהקשר זה יש לעמוד על נושא נוסף שעלה בהחלטת בית המשפט המחוזי: הנתבעים טענו, בין השאר, למניעות ושיהוי בשל המועד בו הוגשה התביעה. בנושא זה קבע בית המשפט כי "השתהותו של התובע על הפרת זכויות יוצרים עלולה לפגוע בתביעתו לציווי המכוון למנוע את השימוש ביצירה המפרה, אולם אין הוא עומד בדרך של התובע פיצוי על ההפרה". ואולם בית המשפט לא קבע לא צו מניעה נגד מט"ח ולא פיצויים. אות וסימן הוא שההצהרה שניתנה איננה סוף פסוק, להשקפתו של בית המשפט עצמו, אלא בגדר הצהרת-ביניים לקראת המשך הטיפול בתביעה. ב. הסעד ההצהרתי שניתן איננו אופרטיבי: הסעד ההצהרתי החלקי איננו מהווה קביעה אופרטיבית מיידית המקנה לתובע זכות לצו מניעה מוגדר ולו כנגד מט"ח או לסעד כספי מוגדר בשלב זה של ההתדיינות. לשני הצדדים, כך עולה מסיכומיהם בערעור, לא ברור מה הונחו בפועל, במישור האופרטיבי. המדינה ציינה, כי ניתן להבין את נוסח הסעד ההצהרתי שניתן בדרכים שונות, שהרי הוא מבוסס על דוגמאות הפרה ולא על בחינה שיטתית מלאה של תיק המוצגים. אכן, נוסח הסעד ההצהרתי שניתן אינו מבהיר האם הוא ניתן ביחס לכל רשימת היצירות שצירף התובע לכתב התביעה (כפי שנתבקש בסעיף 91 לסיכומי התובע) או רק ביחס לחלק ממנה (שהרי בסעיף 35 להחלטת בית המשפט המחוזי נקבע ש"היתה הפרה של זכויות היוצרים של התובע ביחס לחלק מהפריטים שנטענו על ידו"). כך או כך, הסעד ההצהרתי שניתן מחייב קביעה נוספת אשר תתחום את היקף הסעד ההצהרתי הראשוני. בנסיבות אלה, אין לומר כי ניתן כאן פסק דין חלקי כמובנו בתקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. גם התובע עצמו סבור שיש בידו רק "הצהרה כי היתה הפרה של הזכויות. אולם, הצהרה זו, שאינה מגדירה ואינה גודרת מה בדיוק ההפרה והיכן בספרים היא מצויה, מותירה גם את [התובע] בהמתנה... להמשך הדיון בבית המשפט המחוזי. שם... יוכל בית המשפט לקבוע: היכן בספרי המדינה ומט"ח מצויות ההפרות, מה כמות ההפרות, איזה חלק מיצירות התובע - כמותי ואיכותי - מהוות ההפרות ואילו סעדים זכאי התובע לקבל - סעדים ברורים ואופרטיביים". ודוק: אין בכוונתי לקבוע, במסגרת זו, כיצד יש להמשיך בדיון בערכאה הראשונה בשאלת התרופות וכיצד יש לפרש את החלטת בית המשפט המחוזי. המדינה ציינה בתגובתה כי היא חוששת מכך שהמשך פעילות מסויימת יעמיד אותה או צדדים שלישיים בסיכון של הפרת זכויות יוצרים בהתחשב בנוסח הסעד ההצהרתי שניתן. יוזכר, כי החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה עוד ביום 19.2.2004 ורק עתה טוענת המדינה לחשש זה. הטענה בדבר חשש זה איננה עקבית, לכאורה, עם הטענה כי החלטת בית המשפט המחוזי כלל אינה אופרטיבית (ראו סעיף 37 להודעת המדינה). ככל שחששה של המדינה הוא משמעותי ומיידי, הרי שעליה לכלכל צעדיה בהתאם או להגיש לבית המשפט המוסמך בקשה מתאימה שיהיה בה כדי לצמצם חשש זה. ג. הסעד ההצהרתי שניתן הוא שלב ראשון בדרך לקביעת הסעד הסופי: בית המשפט המחוזי הדגיש כי "אין החלטתי זו מסיימת את ההליכים" וציין במפורש כי הצדדים התייחסו רק לפן ההפרה ולא לפן התרופות כמפורט בסעיף 34 לכתב התביעה המתוקן: "מרוב עיסוק בעצם שאלת ההפרה הזניחו בעלי הדין את הדיון בתרופות למקרה של ההכרה בזכותו של התובע. התובע הסתפק לעניין זה בהפניה סתמית לסעיף 34 לכתב התביעה המתוקן שהוגש ב-11.4.2000 והנתבעים כלל לא התייחסו לפן זה. מלבד עצם ההצהרה בדבר הפרת זכויותיו של התובע התבקש בית המשפט ליתן ציווים שונים. לאחר עיון בתרופות המבוקשות דעתי היא שלאור מורכבות העניין ולאור השלכות אפשריות של חלק מהציוויים לא יהיה ראוי להחליט באשר לתרופות, ללא מתן הזדמנות לבעלי הדין להביא בפני בית המשפט את טיעוניהם במלואם. לכן ייקבע דיון בדרך הסיום של ההליכים בתובענה". דהיינו, ההחלטה נועדה במהותה לשמש שלב ראשון בדרך לקביעת הסעד הסופי. משל למה הדבר דומה? להחלטה הקובעת חבות בתביעת נזיקין בטרם נדונה שאלת גובה הנזק. החלטה שכזו היא החלטה אחרת, הואיל והיא אינה מסיימת אלא את השלב הראשון של הדיון (זוסמן, 772-773). היא "משמשת רק מנגנון כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה" (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (תשס"ה, מהדורה שמינית) 331). בכל החלטה בעניין חבות - כגון הכרעה בשלב הראשון של המשפט שהנתבע התרשל כלפי התובע - גלומה גם הצהרה, ואף על פי כן אין המדובר בפסק דין חלקי אלא בהחלטה אחרת: "אם פסק בית המשפט את הסעד שהתבקש, וסעד זה עומד בפני עצמו כעניין שנפסק, בחזקת סוף פסוק בנוגע לאותו סעד, הרי מדובר בפסק דין חלקי. לעומת זאת, החלטה שהיא רק שלב ביניים - בבחינת נדבך ראשון לקראת פסיקת הסעד הסופי - הינה "החלטת ביניים" שכן אין היא מוצר מוגמר שהדיון בו הסתיים... כך, למשל, החלטה הקובעת חבות בתביעת נזיקין בטרם נדונה שאלת גובה הנזק... הינה 'החלטה אחרת' שכן אין היא אלא שלב ראשון לקראת פסיקת הסעד המבוקש" (ע"א 4174/91 דוד נ' פקיד שומה חיפה (לא פורסם)). "החלטה אחרת" ניתנת לערעור ברשות בנפרד או לערעור בזכות במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי: "בתביעת נזיקין בה מתבררת, תחילה, שאלת החבות ואחריה שאלת גובה הנזק וכיוצאים באלה מצבים... הלכה פסוקה היא, שהחלטה הניתנת בשלב הראשון של המשפט הינה בבחינת החלטה אחרת, הניתנת לערעור נפרד ברשות או לערעור בזכות, במסגרת פסק הדין הסופי" (ב"ש 130/87 שנסי נ' גלעדי, פ"ד מא(4) 707, 713). כך גם בענייננו: ההחלטה קובעת חבות בגין הפרה של זכויות יוצרים ("השלב הראשון"), בטרם נדונה שאלת גובה הנזק ושאלת צווי המניעה (השלב השני"). המענה לשאלות "השלב השני" יינתן בהמשך הדיון בבית המשפט המחוזי, בהתאם להכרעה מפורטת על יסוד טענות הצדדים. 12. בית המשפט ציין כאמור, כי לא מצא "צורך לדון בכל טענות ההפרה העולות מהראיות". נוכח פרישתו הקרובה של כב' השופט קלינג משיפוט, הועבר המשך הדיון לשופט שיבוא במקומו. בנסיבות אלה דעתי היא כי ההחלטה איננה "החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה" (הנשיא שמגר, ב-רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4) 497, 510 מול האות ו). החלטת בית המשפט המחוזי משאירה "שאלות פתוחות לבירור נוסף ולהכרעה" (כלשון השופטת פרוקצ'יה, ב-ע"א 8659/99 חברת נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ נ' פיינרו, פ"ד נד(2) 625, 632) לעניין היקף הנזק והפיצוי בגינו וגבולותיו של צו המניעה המתאים, להמשך ההליכים בפני השופט הבא שידון בתיק. לפיכך זהו אך מנגנון ה"מהווה נדבך או שלב ביניים בקביעת הסעד הסופי" (גורן, 323). מנגנון זה משמעו, כי ההוראות האופרטיביות שישכללו את ההחלטה לכלל פסק-דין ינתנו בעתיד במסגרת פסק הדין הסופי. ודוק: אילו היה ניתן בהחלטה, לצד הסעד ההצהרתי, גם צו מניעה - ולכאורה ניתן היה, נוכח מסקנת בית המשפט, ליתן צו מניעה למיצער נגד מט"ח או לקבוע שאין מקום לצו כזה - מסקנתי היתה שונה (כך היה בתביעה הקודמת בעניינו של התובע, ראו ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749). ואולם לא זהו המצב בענייננו, שהרי לא ניתן כל צו מניעה נגד מי מהנתבעות. 13. לא נעלם מעיני פסק הדין ב-ע"א 609/78 קן-תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1) 239, עליו הסתמכה המדינה בהודעה מיום 10.2.2006, בו נקבע כי "משנתבקש פסק-דין הצהרתי כסעד מיוחד ונפרד, ובית-המשפט העניק סעד זה בפסק-דין חלקי, הרי החלטתו היא סופית לעניין זה... [ו]יש לראות את פסק-דינו החלקי של בית-משפט קמא כפסק-דין... ערעור על פסק-דין חלקי אינו מותנה בקבלת רשות לערער, ולפיכך הוגש הערעור לפנינו כדין" (השופט אשר, שם, בעמ' 243). אלא ששם דובר בתובענה למתן חשבונות, ובגדרה החלטה בבקשה לסעד הצהרתי בדבר עצם קיומה של "שותפות נמשכת", הצהרה שלה יש "ערך עצמי ונפרד" (השופטת בן-פורת, שם, בעמ' 252). על כן אין הנדון דומה לראיה. ממילא נקבע שם כי "המבחן עדיין יהא אם באותו ענין שבו נפלה ההכרעה נסגר הדיון. שלא כן בכל אותם המקרים בהם מפוצל הדיון שלא לצורך עילה נפרדת או סעד העומד בפני עצמו - אלא שהפלוגתות שבאו להכרעה משמשות רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה; כגון הכרעה בשאלת האחריות והחבות בנזיקין, המהווה רק שלב לקראת ההכרעה מה שיעור הפיצוי לו זכאי התובע" (השופט בייסקי, שם, בעמ' 249). 14. לסיכום: מהטעמים המצטברים שפורטו לעיל דעתי היא כי על אף שכותרתה "פסק דין חלקי", החלטת בית המשפט המחוזי היא "החלטה אחרת". ההחלטה, כפי שנוסחה, יוצרת לדעת כל הצדדים אי בהירות לעניין המשך הדיון. שיקול זה תומך אף הוא במסקנה, שעל הערעור להיות מוגש על "החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה" (כדברי הנשיא שמגר, בעניין ולקו חברה לבניין הנזכר לעיל). ההחלטה שלפנינו איננה מסוג ההחלטות האלה. הערעור הוגש שלא כדין ודינו להימחק 15. על "החלטה אחרת" ניתן להגיש בקשת רשות ערעור (גורן, 583) או ערעור במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי (תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, וכן גורן, עמ' 324). הערעור - על "החלטה אחרת" של בית המשפט המחוזי - לא יכול היה להיות מוגש לבית משפט זה ללא קבלת רשות. "הערעור אינו יכול להפוך, מעצמו, לבקשה לרשות ערעור" (הנשיא ברק, בעניין בנק הפועלים הנזכר לעיל, בעמ' 477). משלא נתבקשה רשות כאמור, והערעור טעון רשות ערעור, דינו להימחק (עניין אלטורי הנזכר לעיל)). כך גם בענייננו. משלא ביקשו הנתבעים-המערערים רשות לערער בטרם הגשת הערעור, אין מקום שניזקק לערעור שהוגש ודינו להימחק. הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור (שצורפה להודעת המדינה) 16. כאמור, משרד החינוך הגיש (ביום 12.2.2006) בקשה נפרדת להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. בקשה זו תלויה ועומדת בפני כבוד הרשם ואיני נוקטת בה כל עמדה. כמו כן, איני נוקטת כל עמדה בבקשת רשות הערעור עצמה, ככל שתינתן הארכת מועד להגשתה. סוף דבר 17. אשר על כן, הערעורים שהגישו מט"ח ומשרד החינוך נמחקים. יש להצטער על כך שניסיונות הפשרה לא הועילו והצדדים חוזרים למסלול ההתדיינות כשבידיהם החלטה הניתנת לפירושים שונים. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏‏כ"א אלול, תשס"ו (14.9.2006). ה נש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04045400_C12.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il