פלוני נ. ועדת המאויימים

פסק-דין בתיק בג"ץ 454/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 454/14 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל העותר: פלוני נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. ועדת המאוימים עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים תאריך הישיבה: י"ז באדר א התשע"ד (17.2.2014) בשם העותר: עו"ד ת' בלנק בשם המשיבות: עו"ד י' ברט פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. עתירה למתן צו על תנאי בגדרה מבקש העותר כי נורה למשיבות לנמק מדוע לא יינתן לו היתר שהייה בישראל על בסיס המידע שהובא בפני ועדת המאוימים (המשיבה 2). לחלופין, מבקש העותר כי נורה לוועדת המאוימים ליתן החלטה חדשה בעניינו בהתחשב במידע החדש מחודש ינואר האחרון. כמו כן מבקש העותר כי נאסור על הרחקתו מישראל עד לסיום ההליכים בעתירה. 2. כפי שעולה מהעתירה, העותר, יליד 1979, הוא תושב האזור. לטענת העותר, בשנת 2002 הוא התחתן בבית הדין השרעי ביפו עם אזרחית ישראלית, ומנישואין אלו נולדו להם שני ילדים. נישואין אלו לא נרשמו במשרד הפנים והעותר אינו רשום כאבי הילדים. כיום, בת זוגו חיה בישראל עם גבר אחר. העותר נושא בעונש של 16 חודשי מאסר בגין עבירות של התפרצות, גניבה ושהייה בלתי חוקית. ביום 22.2.2014 עתידה להסתיים תקופת מאסרו של העותר (שחרורו צפוי להיות ביום 20.2.2014). לטענת העותר, הוא סייע בעבר לכוחות הביטחון הישראלים, בין היתר, במסירת מידע בנוגע למבוקש בכיר אשר היה מעורב בביצוע פיגוע קטלני ואשר נהרג על ידי כוחות הביטחון בשנת 2002. העותר טוען, כי עקב מסירת מידע זה חייו יהיו נתונים בסכנה אם יחזור להתגורר בשטחי האזור. כמו כן טוען העותר, כי במשך חצי שנה הוא מסר מידע למשטרת ישראל על מידיי אבנים ותושבי שטחים שנכנסו לשטחי ישראל ללא היתר. לטענתו, בין השנים 2009-2003 חיפשו אותו כמה פעמים אנשים שהציגו עצמם כנציגי הרשות הפלסטינית. מכך הוא הסיק כי קיימים נגדו חשדות הקשורים בשיתוף פעולה עם ישראל. לכן, טוען העותר, משנת 2005 הוא מתגורר בישראל, ולמן חודש יוני 2003 הוא לא שב בגלוי לביתו באזור, אלא רק בהיחבא ולפרק זמן קצר. העותר מציין, כי בשנת 2010 הוא שוחרר ממעצר בישראל לשטחי האזור, לאחר שהיה עצור בגין שהיה בלתי חוקית, שם הוא שהה, לטענתו, מספר ימים והצליח "בעזרת תשלום לפקידה ברשות הפלסטינית לצאת לירדן ל- 21 יום. הדבר מסביר את האינדיקציה של מעבר פנימי ביום 11.1.11, כפי שצוין בהחלטת ועדת המאוימים" (פסקה 25 לעתירה). 3. ביום 20.11.2013 פנה העותר באמצעות שירות בתי הסוהר לוועדת המאוימים בבקשה לקבל אישור שהייה בישראל, בטענה כי נשקפת סכנה לחייו בשטחי האזור בשל החשדות כי הוא שיתף פעולה עם גורמי הביטחון הישראלים. ביום 29.12.2013 דחתה הוועדה את בקשתו של העותר וקבעה כי למרות מידע ישן משנת 2003 בדבר חשדות כלפי העותר בשיתוף פעולה עם כוחות הבטחון הישראליים, הרי שעל פי הערכת הסיכון העדכנית שהתקבלה על סמך התשתית העובדתית וכלל המידע מהגורמים הרלוונטיים, אין אינדיקציה עדכנית לחשדות כלפיו, וממילא גם לא למאוימות או לסכנה הנשקפת לחייו בשטחי האזור. מנגד נאמר, כי קיימת אינדיקציה למעברים פנימיים של העותר, אשר יש בה לגרוע מטענת המאוימות. עוד הוסף בהחלטה כי "נוכח מידע פלילי לגביו הנ"ל מהווה סכנה לשלום הציבור". 4. במסגרת העתירה תוקף העותר את עצם אפשרות החזרתו לשטחי האזור כאשר נשקפת לו סכנת חיים. העותר מבסס טענות אלו על הדין הבינלאומי ועל פסיקה של בית משפט זה לפיה אין לגרש אדם למקום בו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו. העותר אף טוען כי למדינת ישראל חובה חוקית ומוסרית לסייע לו, לאחר שהוא סייע באופן משמעותי לביטחונה תוך סיכון עצמי גבוה. כמו כן, תוקף העותר את החלטת ועדת המאוימים אשר לטענתו נתנה את החלטתה מבלי שזו בחנה באופן מעמיק, מלא ויסודי את טענותיו. באשר לקביעת הוועדה בעניין עברו הפלילי, טוען העותר כי המדובר הוא בעבר פלילי שאינו חמור, הכולל עבירת גניבה אחת שנעשתה על רקע סכסוך עם מעסיקו, ושלוש עבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל, אשר שתיים מהן בוצעו על רקע היותו מאוים. לטענת העותר, היה על הוועדה אף להביא בחשבון את היותו אב לשני ילדים קטינים תושבי ישראל ואת טובתם. מכל מקום, טוען העותר כי ניתן למצוא פתרון מידתי יותר מאשר הרחקתו לשטחי האזור. בעניין זה מציין העותר כי אזרחית ישראלית תושבת אילת הביעה נכונות לקלוט אותו בביתה. יצוין, כי הוגש לעיוננו ביום הדיון מכתב אשר, לכאורה, נכתב על ידי אותה תושבת אילת בו היא מאשרת את נכונותה זו. לחלופין טוען העותר, כי יש להורות לוועדת המאוימים לשוב ולדון בעניינו נוכח קיומו של מידע חדש בעניינו, אשר לא עמד בפניה בעת קבלת ההחלטה בעניינו. המידע לו טוען העותר הוא חקירתו של אחיו ביום 20.1.2014 במשרדי הביטחון המסכל הפלסטיני, במהלכה הוא נשאל אודות מיקומו ומעשיו של העותר. 5. לטענת המשיבות, בין השנים 2008-2004 היה העותר בקשר מינורי עם משטרת ישראל. נטען כי בין השנים 2013-2000 הצטבר בידי משטרת ישראל מידע מודיעיני המייחס לעותר ביצוען של עבירות פליליות שונות בתחום הרכוש. לעניין טענת העותר בדבר קשר עם זרועות בטחון אחרות, נכללה תגובת המשיבות בחומר החסוי שהוצג לעיוננו במעמד צד אחד. לטענת המשיבות, לא נפל כל פגם בהחלטת ועדת המאוימים ולפיכך דין העתירה להידחות. לטענתן, מכלול המידע שהוצג בפני הוועדה לימד כי אין תשתית עובדתית התומכת בטענתו של העותר לפיה נשקפת באופן עדכני סכנה לחייו בשטחי האזור. כמו כן, ציינו המשיבות כי החלטת הוועדה אף נסמכה על הערכת המשטרה בדבר הסכנה הנשקפת לשלום הציבור מהעותר. עוד טוענות המשיבות, כי היקף התערבות בית המשפט בהחלטות ועדת המאוימים הוא מצומצם מאחר שהוועדה היא הגוף המקצועי המוסמך להחליט האם קיימת הצדקה להעניק רישיון ישיבה בישראל על רקע מאוימות. כמו כן טוענות המשיבות, כי אין במידע הנוסף לו טוען העותר להצדיק דיון נוסף בעניינו בפניי הוועדה. שכן, אף אם המידע לו טוען העותר נכון, הרי שאין בו להוכיח קיומה של סכנת חיים בשטחי האזור. כאמור, בדיון שהתקיים בפנינו הציגו המשיבות, במעמד צד אחד, חומר חסוי אשר עמד בפני הוועדה ואשר אף על בסיסו נסמכה החלטתה. 6. לאחר העיון בעתירה, שמיעת הצדדים והעיון בחומר החסוי, אנו סבורים כי לא קמה עילה להתערבותנו בהחלטת ועדת המאוימים, לפיה בהתאם למידע העדכני לא נשקפת סכנה לחיי העותר בשטחי האזור. ההכרעה בשאלת זו מסורה לוועדת המאוימים שהיא הגורם המקצועי הממליץ למפקד האזור. במסגרת בדיקת הבקשה מרכזת הוועדה את מכלול המידע המצוי בעניינו של העותר בידי גורמי הביטחון, האכיפה והמודיעין ועל בסיס אלו ובהתאם לשיקול דעתה היא מקבלת את החלטתה (בג"ץ 9343/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (7.3.2012); בג"ץ 9482/11 פלוני נ' שר הפנים (7.1.2013)). החלטת הוועדה מבוססת על שני קריטריונים מרכזיים: קיומן של אינדיקציות המצביעות על סכנה לחייו של העותר על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל, וסכנה העלולה להישקף מהעותר לשלום הציבור בישראל ולביטחונו (בג"ץ 3322/11 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 5 (18.5.2011) (להלן: בג"ץ 3322/11) בפני הוועדה הובא מלוא החומר בעניינו של העותר מידי הגורמים השונים – שירות בתי הסוהר, שירות הביטחון הכללי, משטרת ישראל והמנהל האזרחי באיו"ש. לאחר בחינת החומר סברה הוועדה, בהתאם לאמות מידה שנקבעו בבג"ץ 3322/11, כי לא נשקפת סכנה לחיי העותר בשטחי האזור. כאמור, איננו סבורים כי עלה בידי העותר להצביע על פגם שנפל בהחלטת הוועדה המצדיק את התערבותנו בקביעתה זו. משכך, אין מקום לדון בטענותיו הכלליות של העותר. אף אנו סבורים, כטענת המשיבות, כי אין במידע החדש להצדיק דיון נוסף בעניינו של העותר בפני הוועדה. טענת העותר כי יש לערוך בעניינו בדיקה מעמיקה, כפי שנעשה, למשל, בעניינם של מבקשי מקלט מדיני, לרבות קיום ראיון מקיף עמו, מתעלמת מהעובדה שלגבי העותר נצבר במהלך השנים מידע בידי גורמי הביטחון, ויכולת הרשויות לאסוף מידע לגביו שונה בתכלית מיכולתן לאסוף מידע אודות מבקש מקלט שמוצאו בארץ רחוקה. מבחינה זו היו לנגד עיני הוועדה די נתונים וראיות מנהליות שאפשרו לה לקבל החלטה עניינית ומבוססת שלא קמה עילה להתערב בה. 7. כמו כן, כפי שניתן ללמוד מכתב העתירה ומהחומר שהוצג לנו במעמד צד אחד, העותר נכנס לשטחי האזור בעת שנשקפה לו שם, לטענתו, סכנת חיים. בעובדה זו יש כדי להחליש באופן משמעותי את טענת העותר בדבר הסכנה הנשקפת לו כיום כתוצאה מהרחקתו לאזור (בג"ץ 4857/07 פלוני נ' משטרת ישראל, פסקה 6 (8.10.2007); בג"ץ 3466/05 פלוני נ' שר הבטחון, פסקה ד' (26.3.2006)). נוכח האמור, העתירה נדחית. ניתן היום, ‏י"ח באדר א התשע"ד (‏18.2.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14004540_L05.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il