טארק סוב לבן נ. המוסד לביטוח לאומי

פסק-דין בתיק רע"א 454/09 בבית המשפט העליון רע"א 454/09 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המבקש: טארק סוב לבן נ ג ד המשיב: המוסד לביטוח לאומי בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.12.08 בע"א 2246/08 שניתן על-ידי כבוד השופטת א' באום-ניקוטרה תאריך הישיבה: י"ז בכסלו התשע"א (24.11.10) בשם המבקש: עו"ד מירון קין בשם המשיב: עו"ד עמית מור פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. החלטנו ליתן למבקש (להלן: המערער) רשות ערעור ולדון בערעור כאילו הוגש על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור להידחות. המערער נפגע ביום 13.8.1994 בתאונת דרכים. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי מצאה כי המערער סובל מנכות בשיעור של 80%, וכי הוא זכאי, בין היתר, לגמלת ניידות. במקביל, תבע המערער את נזקיו שנגרמו בתאונה בבית המשפט המחוזי. בית המשפט פסק לו פיצוי בשיעור של 2,295,492 ש"ח והביא בחשבון הפיצוי את סכומי גמלת הניידות המהוונים ששולמו ואשר עמדו להשתלם למערער, בסכום כולל של 189,550 ש"ח. עם זאת, קבע בית המשפט כי "על התובע לחזור ולפנות למוסד לביטוח לאומי על מנת שיבחן חידוש תשלום קצבת הנכות הכללית...", וכי מסכום הפיצויים "יופחתו תשלומי גמלת הנכות הכללית ששולמו בפועל... וכן יש להפחית את הסכום המהוון המשוערך של קצבאות הנכות הכללית לעתיד". 2. בקיץ שנת 2004 עזב המערער את הארץ לצמיתות, התיישב באוסטרליה והחל בהליכי התאזרחות שם. משנודע הדבר למוסד לביטוח לאומי פסק הוא מלשלם למערער את גמלת הניידות. בין לבין, הגישו שני הצדדים ערעור על פסק-הדין שניתן בבית-המשפט המחוזי. במהלך הדיון המקדמי בבית המשפט העליון, העלה בא-כוחו של המערער את הטענה כי המערער ירד מן הארץ וכי לא יהיה זכאי בעתיד לקבלת גמלת נכות כללית מן המוסד לביטוח לאומי. את עניין גמלת הניידות לא עורר. בית המשפט העליון, בפסק דינו, הפחית את סכום הפיצויים ולעניין תגמולי הנכות הכללית קבע כי על המערער להמציא לצד שכנגד אישור על ביטול הזכאות, וכי אם יעשה כן בתוך שנה יועבר לידיו הסכום שעוכב לעניין זה מסכום הפיצויים ששולם לו. שאלת גמלת הניידות לא נעורה כאמור ולא הוכרעה בפסק דינו של בית-המשפט העליון. מאוחר יותר, בשנת 2008, פנה המערער לבית-משפט השלום, בתביעה שהופנתה כנגד המוסד לביטוח לאומי, להשיב לו את הסכומים המהוונים של גמלת הניידות שלא תשולם לו עוד. סכומי הגמלה נוכו כאמור מתביעת הנזיקין שהגיש המערער משהמוסד לביטוח לאומי פנה בתביעת שיבוב. במסגרת זו, כך ציין המערער, נוכו גם סכומים שאינם עתידים להשתלם למערער בשל שעזב בינתיים את הארץ. את עודף התשלום שנשתלם למוסד, חובה על המוסד להשיב לידיו – כך טען המערער בתביעתו. 3. בית משפט השלום דחה את תביעתו של המערער. הוא קבע כי אין מתקיימת יריבות בין המערער לבין המוסד לביטוח לאומי. זה האחרון, כך קבע בית המשפט, תבע שיפוי מן המזיק, מבטחות הרכב שהיה מעורב בתאונה, ובכך "הוציא אל הפועל את זכותו לנכות את סכום הגמלאות מסכום הנזק שנפסק". "זכות זו" – כך קבע בית משפט השלום – "אינה הופכת את הכספים ששילמו המבטחות למוסד לביטוח לאומי לכספי הניזוק ומשכך אין לאחרון עילת תביעה כלפי המוסד". "לגוף הדברים" קבע בית המשפט כי "פסק הדין הוא שמציב סוף פסוק לספקות ולהשערות [לגבי העתיד] ואין לחזור ולדוש בו" וכי הפיצויים בגין נזקי גוף נקבעים על פי המצב הקיים. בית המשפט גם ציין כי המערער לא העלה, בהליך משפטי כלשהו, טענה באשר להפסקת תשלום הגמלה ולא שמר על זכויותיו כלפי הנוגעים בדבר. 4. ערעור שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי פסק הדין שניתן בבית-המשפט המחוזי בתביעת הפיצויים שהגיש המערער בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים הוא פסק-דין חלוט. המערער, כך הבהיר בית המשפט המחוזי, היגר לאוסטרליה בתקופת הביניים שבין פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי לבין פסק-הדין של בית המשפט העליון, ואף שידע כי בעצם הגירתו מופסקת זכאותו לגמלת ניידות, לא העלה בא-כוחו, בפני בית-המשפט העליון, את הנתון הזה, משום שסבר כי אין בכך כדי לשנות את תוצאות פסק הדין של בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי העיר כי המערער מבקש בפועל להוסיף לפיצויים שקיבל, ולו בדרך עקיפה, את רכיב גמלת הנכות המהוונת שנוכחה מתביעת הפיצויים שלו – וזאת באמצעות הגשת התובענה נגד המוסד לביטוח לאומי. בהיעדר יריבות ומחוסר עילת תביעה נדחה הערעור על-ידי בית המשפט המחוזי. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מופנית הבקשה. כאמור, דין הערעור להידחות. 5. עניין ניכוי גמלת הניידות מסכום הפיצויים היה מוסכם על דעת הצדדים, בתביעת הנזיקין של המערער, כך מסביר היום בא-כוחו, וממילא לא היה מקום לערער עליו בפני בית המשפט העליון. לשיטתו, אין כל זיקה בין מערכת הזכויות והחובות שהוכרעה בינו לבין מבטחות הרכב המזיק לבין מערכת הזכויות והחובות הקיימת בינו לבין המוסד לביטוח לאומי, המשיב שבפנינו. המשיב, כך הוא מציין, לא היה צד להתדיינות שבין המערער למזיק והשאלה העומדת היום על הפרק נוגעת לזכותו של המשיב, אם בכלל, להחזיק בכספים שגבה מן המזיק ואשר נוכו מסכום הפיצויים שנפסק לו, למערער. המשיב אינו זכאי, לדעת המערער, להחזיק בכספים שהועברו לרשותו על-ידי המזיק, אם לא שילם וישלם אותם לניזוק – המערער. סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995, מתיר למשיב, לדעת המערער, לתבוע מצד שלישי פיצוי רק על גמלה שהוא שילם או שהוא עתיד לשלם לניזוק. זכות השיבוב אף היא מוגבלת לכן, לשיטתו, רק לסכום הגמלה ששולמה ואשר תשתלם. ההסדר החוקי לא בא להיטיב עם המוסד לביטוח לאומי, טוען המערער כי אם בא רק כדי להשיב את המצב לקדמותו הן במישור היחסים שבין הניזוק למזיק והן במישור היחסים שבין הניזוק, המזיק והמוסד לביטוח לאומי. המוסד לביטוח לאומי מחזיק, לשיטתו של המערער, שלא-כדין בכספים השייכים למערער ועל כן חבותו להשבת הכספים מבוססת על עוולת הגזל, השגת גבול במטלטלין, עיכוב נכס שלא-כדין או מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. עוד טוען המערער כי לאור האמור בסעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי, יש לראות את הזכות לקבלת גימלה כזכות הנובעת מחוזה וממילא ביטול הזכות לקבלת גמלה נובע אף הוא מחוזה או מביטולו, ומשבוטלה זכאותו של המערער לגמלת ניידות, גם החוזה שמכוחו קמה הזכות מתבטלת והמערער זכאי להשבה מכוח הוראת סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, או מכוח הוראת סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי). 6. טענותיו של בא-כוח המערער, ככל שהן שובות את העין, אינן מועילות במחלוקת האמיתית שנתגלעה במקרה שלפנינו. התרעומת האמיתית שבפי המערער נוגעת לעובדה שנוכה מן הפיצויים שנפסקו לו, סכום המשקף את ערכה המהוון של גמלת הניידות שהחלה להשתלם לידיו בעקבות תאונת הדרכים בה נפגע. סכום הניכוי נקבע על פי תחזית מהוונת של תזרים התשלומים שהיו צפויים לו למערער, בעת מתן פסק-הדין בתביעת הפיצויים שהגיש, ומכוח הגמלה לה היה זכאי אותה עת. כבכל תחזית הנוגעת לנזקי העתיד, כפי ששׂמים אותם בתביעת הפיצויים, היא עשויה שלא להתממש – חלקה או כולה. המקרים בהם נוצר פער בין התחזית לבין המציאות – פער שמתגלה רק בסופו של יום – הם דבר יום ביומו. נפסק כבר כי בתביעות פיצויים "אין לבית המשפט אלא להניח כי המוסד לביטוח לאומי ימשיך לשלם [לניזוק] את הגמלה שהוא משלם לו היום, על סמך ההחלטה שנתקבלה אצלו. אמנם קיים סיכוי שבעתיד תישלל [מהניזוק] הגימלה, אך סיכוי שכזה קיים ביחס למרבית הגמלאות המשתלמות על ידי המוסד לביטוח לאומי.... אם לא החליט המוסד לביטוח לאומי לשלול קיצבה עוד לפני מתן פסק הדין, לא יתחשב בדרך-כלל בית המשפט באפשרות שקיצבה אשר משתלמת ביום פסק הדין תחדל מלהשתלם מאוחר יותר, לכן אין זה מדרכו של בית המשפט לקבוע כי הניכוי יישלל מאותו מועד עתידי שבו יחליט, אולי, המוסד לביטוח לאומי על הפסקת תשלום הגימלה" (ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל, פ"ד נח(2) 375, 382). משהופך פסק הדין לחלוט, שוב אין אנו רשאים לתת דעתנו למציאות שהשתנתה. גם פער שנוצר בין התחזית למציאות, בתקופת הביניים שבין פסק הדין הראשוני לבין פסק הדין החלוט, אינו מותר להוכחה בכל מקרה ובכל תנאי; בפסיקה נקבעו כללים ברורים בדבר ההיתר להביא ראיות נוספות בערעור. אלא שבמקרה זה בחר המערער שלא להעלות כלל בפני ערכאת הערעור את הנתון החדש בדבר עזיבתו את הארץ ואבדן זכאותו לקבל לידיו גמלת נכות. הטענות אותן בחר להעלות בפני בית המשפט העליון, בערעור האמור, נדונו והוכרעו. הטענה כי קופחה זכאותו לתגמולי המוסד לא הועלתה, וממילא לא נדונה ופסק הדין הפך חלוט. את הטענה שעמדה לו כלפי המזיק, כנגד ניכוי הגמלה, ושאותה בחר לזנוח, מבקש עתה המערער להמיר בטענה חדשה כלפי מי שלא היה מעולם בעל ריבו. אף שהמערער היה מודע לעובדה כי תגמולי הניידות לא ישולמו לו בעתיד בשל עזיבתו את הארץ, בחר שלא לעמת את המזיק עם עובדה זו – גם לא במסגרת הערעור. הסיבה לכך כפי שהוצעה על ידי המערער היום, לאמור, שסכום הניכוי היה מוסכם ולפיכך לא בר-ערעור, אינה מתיישבת עם העובדה שהמערער היה מודע לעובדה שהסכמה זו מושתתת על הנחה לא נכונה – וזאת עוד קודם שהפך פסק-הדין בתביעת הפיצויים לפסק דין חלוט. את הטרוניה שיש לו כלפי המזיק (וכלפי עצמו משבחר שלא להעלות את הטרוניה בערעור הקודם) הוא מבקש עתה להפנות אל מי שלא היה בעל ריבו, וכנגד מי שאין לו כלפיו עילה לתבוע בסכום אחד ומראש את סך כל החזרי הגמלאות שאמורות היו להשתלם לו במהלך השנים הבאות. זכות תביעה שכזו צריכה להיות מעוגנת בהוראה מפורשת בדין, ואין היא בשום פנים פועל-יוצא של העובדה שהמערער בחר שלא לנסות לתבוע החזר ממי שגרע מסכום הפיצויים ששילם לידיו את סכום הגמלאות. הותרת פתח לבירור מחודש של גובה דמי הנזק הכוללים שצריכים להגיע לידי המערער, וזאת לאחר שפסק הדין בתביעת הנזיקין הפך חלוט – היא בבחינת פתיחת פתח לשינוי סדרי דיון. למותר כמעט לציין כי אין ממש בטענה כי יש במימוש פסק-הדין בתביעת הפיצויים ובמימוש ההסכם שבין המזיק למוסד לביטוח לאומי (שעל-פיו משולמים למוסד החזרים חלקיים בלבד), משום עשיית עושר ולא במשפט או משום גזל, בכל מקרה בו מתברר, לאחר מעשה, ולאחר מעשה בית דין, כי ההנחות שעמדו ביסוד פסק הדין לא נתממשו במלואן. אשר על כן הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות הערעור וכן בשכר טירחת עורך הדין של המשיב בסכום של 10,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, י"ב בתמוז התשע"א (14.7.2011). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09004540_P04.doc גח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il