פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 45395-03-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב העותרת: פלונית נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד יעל כץ-מסטבאום בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני: עו"ד יצחק שמואל רוזנטל בשם המשיב 2: עו"ד שי אנטר פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: העתירה שלפנינו מכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, המשיב 1, מיום 6.3.2025, בו התקבל ערעורו של המשיב 2 על פסק דין של בית הדין הרבני האזורי, ונקבע כי צו הירושה בעניין עיזבון אביו ניתן ללא הסכמתו, ולפיכך מבלי שכל הצדדים הנוגעים בדבר הקנו סמכות דיון לבית הדין, ודינו בטלות. העתירה מגוללת סיפור משפחתי סבוך ומורכב. בשנת 1987 נפטר אב המשפחה (להלן: המנוח). בִּתו, היא העותרת, וכן אלמנתו (היא דודתה של העותרת אשר היתה לה לאם), התייצבו בבית הדין האזורי בתל אביב, ועתרו לקבל צו ירושה אחר המנוח. בפרוטוקול הדיון תועדו הצהרתה של האלמנה ושל שני עדים כי העותרת היא בִּתו של המנוח, וכי אין לו ילדים נוספים. העותרת הסתלקה מחלקה בירושה לטובת דודתה-אמה, אלמנתו של המנוח, וביום 23.12.1987 ניתן צו הירושה שלפיו אלמנת המנוח היא יורשתו היחידה. השנים נקפו, ובשנת 2015 נפטרה אחות המנוח (להלן: הדודה), ללא ילדים. בשנת 2016 הגיש צד ג' – בנה של אחות נוספת של המנוח – בקשה למתן צו ירושה אחר הדודה. במסגרת הבקשה שהוגשה צוין, כי למנוח שני צאצאים – העותרת והמשיב 2. העותרת התנגדה לבקשה לצו ירושת הדודה, וטענה כי לאביה לא היו ילדים נוספים מלבדה, ועל כן המשיב 2 אינו זכאי לרשת את הדודה. יוער כי במסגרת ההליך, אשר התנהל בבית המשפט לענייני משפחה, נשלחו העותרת והמשיב 2 לבדיקה גנטית לבירור קשרי אחאות, ובחוות הדעת צוין כי לא אותרו תבניות גנטיות משותפות המוכיחות באופן סטטיסטי מובהק קשר משפחתי בין שני הנבדקים; לצד זאת צוין, כי היעדר דמיון גנטי אינו מוכיח שאין קשר אחאות ביניהם. מכל מקום, בפסק הדין שניתן ביום 25.2.2021 נקבע כי למנוח ולצאצאיו אחריו, יש זכויות בעיזבון הדודה בשיעור של 25%, וככל שיש מחלוקת מי הם ילדיו – יש לבררה במסגרת הליך נפרד שייפתח ביחס לעיזבון המנוח, ולא במסגרת עיזבונה של הדודה (ת"ע 61893-05-18; ת"ע 61964-05-18). בהמשך לכך, ביום 21.7.2021 הגיש המשיב 2 תביעה לבית הדין הרבני לביטול צו ירושתו של המנוח משנת 1987. טענתו העיקרית היתה שהוא בנו של המנוח, ולפיכך הוא צד הנוגע בדבר אשר לא נתן את הסכמתו להתדיינות לפני בית הדין – ולפיכך, צו הירושה ניתן בחוסר סמכות והוא בטל. במסגרת בקשתו שטח המשיב 2 ראיות שונות המוכיחות כי הוא בנו של המנוח; המשיבה, מנגד, טענה כי אין המשיב אחיה מאב, ואף היא צירפה ראיות שונות בעניין. ביום 26.10.2021 דחה בית הדין האזורי את הבקשה לביטול צו ירושה, ואף לאחר שהדיון הושב אליו בעקבות ערעור שהגישה העותרת לצורך בדיקת מסמכים מהם לכאורה עולה כי המשיב 2 הוא בן המנוח – נותרה הכרעת בית הדין האזורי על כנה, וביום 16.10.2023 נדחתה בשנית הבקשה לביטול צו הירושה. בית הדין האזורי סקר את הראיות שהצטברו, ובכללן המסמכים שנוספו, וקבע בהתאם לכלל ההלכתי לפיו 'אין ספק מוציא מידי ודאי', כי אין המשיב 2, שהוא ספק יורש, יכול להוציא ממון מידי העותרת, שהיא יורשת ודאית. על כך הוגש ערעור לבית הדין הגדול – והתקבל. בפסק דין הנושא כ-130 עמודים קבע בית הדין הגדול, בהתבסס על מסמכים שונים, ובין היתר על תעודה מהצלב האדום, ועל בדיקות שערכו לגביה שני מומחים מטעם בית הדין, כי יש ראיות מספיקות המאפשרות לקבוע כי המשיב 2 הוא בנו של המנוח. נקבע כי פועל יוצא מכך הוא שלא כל הצדדים הנוגעים בדבר נתנו את הסכמתם להקניית הסמכות לבית הדין לדון בבקשה לצו הירושה משנת 1987, ועל כן הצו ניתן בהיעדר סמכות (סעיף 155(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965). בית הדין הגדול הוסיף והציע כי לאור גילם המתקדם של בעלי הדין (הנושקים לגיל גבורות), ובהתאם לפשרה שהוצעה על-ידו, המערער יוותר על הליכים למימוש זכותו בעיזבון המנוח וחלף זאת יקבל את חלקו בעיזבון דודתו. העותרת סירבה לפשרה והגישה את העתירה שלפנינו. בעתירה מבקשת העותרת כי נוציא צו על תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא ייקבע כי פסק הדין של בית הדין הגדול ניתן בחוסר סמכות, ותוך פגיעה אנושה בכללי הצדק הטבעי, בפרט משעה שלדבריה נקבע בו כי לכאורה העותרת איננה בתו של המנוח, מבלי שניתנה לה הזדמנות להתגונן נגד קביעה זו. עוד מבוקש כי נורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יתחשב בית הדין הגדול בבדיקת הרקמות, ובחוות הדעת ההמשכית, אשר קובעות בוודאות כמעט מוחלטת כי העותרת והמשיב 2 אינם אחים, ומדוע פסק דינו בית הדין הגדול נסמך אך ורק על תעודת הצלב האדום, אף שמדובר במסמך "מוטעה ומטעה". חיצי העותרת מכוונים בעיקרם נגד הקביעה העובדתית כי המשיב 2 הוא בנו של המנוח. בעתירה נעשה מאמץ ניכר להראות מדוע אין לסמוך על הראיות התומכות במסקנה זו. כך, הודגשו סתירות בין מסמכים לתעודות שונות, ובין אלה לבין עדותו של המשיב 2. עוד נטען בפירוט נגד משקלו של מסמך הצלב האדום, אשר היווה מסד מרכזי להכרעה, ואף נגד שאלון סידור הגט של המנוח, אשר נערך בבית הדין הרבני בתל אביב בשלהי שנת 1963, בו צוין שמו של המשיב 2 כבנו של המנוח. לצד זאת פורטו מסקנות הבדיקות הגנטיות שנערכו לעותרת ולמשיב 2 בבית החולים בילינסון ולחוות הדעת של מומחה בעל שם בינלאומי בתחום שניתנה על יסודן ולפיה ההסתברות שהם אינם אחים למחצה עומד על 99.92%; חוות דעת שאושררה, כך טוענת העותרת, על-ידי מומחים נוספים. מכל אלה מבקשת העותרת להסיק כי מסקנתו של בית הדין הגדול שרירותית ואינה מתקבלת על הדעת. לצד ניסיונה לכפור בממצאים העובדתיים שהובילו את בית הדין הגדול לקבוע את זיקתו המשפחתית של המשיב 2 למנוח – לאורך העתירה שזורה מחאתה על כך שבית הדין הגדול פקפק ביסודות קשריה המשפחתיים: הוא עורר ספקות בקשר שבינה לבין אביה המנוח, בקשר הזוגי שבין אביה לאִמה, ואף עורר תהיות מקוממות על העובדה שאביה לא גידלה, תוך התעלמות מאופייה של החברה הישראלית של ראשית שנות החמישים ובלי להתייחס לנסיבות חייו הקשות של המנוח. זאת נעשה תוך שפסק הדין מטיל בה דופי כמי שהוציאה את צו הירושה במרמה. העותרת שבה ומדגישה לאורך העתירה כי פסיקה זו – אשר קבעה כי אמונתה המוחלטת שהיא בִּתו של אביה איננה תקפה – ערערה את עולמה עד היסוד, וכחיזוק לכך היא אף צירפה לעתירה מסמך רפואי המעיד על המצוקה הנפשית לה נקלעה בעקבות פסק הדין. בתגובה מטעם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני נטען כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות. לגישתו, טענות העותרת הן טענות ערעוריות מובהקות באופיין, ומשבג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעותיהם של בתי הדין הרבניים הרי שאין מקום להתערבותנו. מסקנה זו, כך ממשיכה הטענה, נכונה תמיד, אך היא מתחזקת לנוכח העובדה שהעותרת תוקפת ממצאי עובדה, אשר לגביהם אמת המידה להתערבות מחמירה ביותר. לגופם של דברים הובהר, כי הכרעתו של בית הדין ניתנה לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים במסגרתו נשמעו טענותיהם, וכן על סמך חומר הראיות שבתיק ובכללו תעודת לידה משוחזרת, שאלון סידור הגט ותעודת הגירושין ומסמך הצלב האדום. באשר לאחרון, הוטעם כי בית הדין הסתמך עליו כראיה מהימנה רק בעקבות בדיקות יסודיות שנעשו על-ידי שני מומחים מטעם בית הדין, ומשום שמסמך זה נכתב בזמן אמת מפי אם המשיב 2; זאת בניגוד לתעודות לידה משוחזרות שלא נכתבו בזמן אמת. אשר לתוצאות הבדיקה הגנטית ולחוות הדעת בעניין – הובהר כי מומחים אלו לא מונו מטעם בית הדין, והן לא נבדקו עניינית במסגרת ההליך לביאור משמעותן. מכל מקום, נטען כי תוצאת חוות הדעת לפיה הצדדים אינם אחים אינה סותרת, וייתכן שאף מחזקת, את קביעתו של בית הדין הגדול שהמשיב 2, ולא העותרת, הוא המוחזק כבנו של המנוח. הודגש כי זהו ההקשר בו התעוררו הספקות באשר לזיקה שבין העותרת למנוח – לצורך קביעתו העומדת בניגוד לקביעת בית הדין האזורי, שאין ודאות להיותה של העותרת יורשת. המשיב 2 הבהיר בתגובתו המקדמית כי על אף שהעותרת גררה אותו להליכים ממושכים – הוא נעתר להצעת הפשרה של בית הדין הגדול לפיה הוא יוותר על זכויותיו בעיזבון המנוח, ויקבל את חלקו בעיזבון דודתו. לדידו, העותרת לא עמדה בנטל להוכיח כי יש עילה להתערבות בפסק הדין של בית הדין הגדול. המשיב 2 מצטרף לעמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני לפיה העתירה מושתתת על תקיפת קביעות מהימנות וממצאים עובדתיים, ומוסיף כי אם לעותרת היו טענות על החלטות ביניים, ראיות ומסמכים שהוגשו לבית הדין הגדול – היה עליה לפעול בזמן אמת בבקשות המתאימות לבית הדין הגדול, ולא לנהל הליך ערעור במסגרת עתירה לבג"ץ. עוד מבקש המשיב 2, מטעמים שונים, לכפור בערכן הראייתי של חוות הדעת הקובעות כי קרוב לוודאי שהוא והעותרת אינם אחים. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה על נספחיה, ובתגובות לה, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותנו. צודקים המשיבים – עיקר טענותיה של העותרת נגד פסק דינו של בית הדין הגדול הן טענות בעלות אופי ערעורי מובהק. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבותו שמורה למקרים חריגים בלבד שבהם נפלה בהחלטה פגם מהותי, כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק, או במקרים חריגים אחרים, שבהם נדרש להעניק סעד מן הצדק (ראו מבין רבים: בג"ץ 59468-09-24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 10 (2.10.2024); בג"ץ 997/24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 3 (14.2.2024) בג"ץ 314/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (29.6.2020); בג"ץ 7229/23 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, פסקה 5 (20.11.2023)). הלכה זו כוחה יפה, "בפרט, בטענות אשר באות לתקוף ממצאים עובדתיים שנקבעו על יסוד עדויות וראיות אחרות" (בג"ץ 5346/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (5.9.2019)) כפי שהדבר בענייננו. לפיכך, ברי כי מכלול הטענות הערעוריות, אשר מבקשות לקעקע את אמינות המסמכים התומכים במסקנת בית הדין הגדול לפיה המשיב 2 הוא בנו של המנוח, אינן נמנות עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותנו; ולפיכך יש לדחות את העתירה לקבלת שני הסעדים שעניינם במשקלן של בדיקת הרקמות וחוות הדעת ובעניין תעודת הצלב האדום. בהכירה את ההלכה האמורה, מציינת העותרת כי עניינה שלה נופל בגדר אותם מקרים חריגים, משום שפסיקתו של בית הדין הגדול: "חורצת גורלות שערערה את מעמד העותרת בת ה-78 עד היסוד, בקובעה על סמך תהיות תיאורטיות בלבד כי אמונתה המוחלטת שהיא בתו של אביה איננה תקפה. פסיקה זו ניתנה בחוסר סמכות, תוך פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי". עיון בפסק הדין של בית הדין הגדול מגלה כי אכן במסגרתו הועלו ספקות שונים, ללא בסיס ראייתי מוצק, בשאלה האם העותרת היא בתו של המנוח, ועל טיבו של הקשר שבין העותרת למנוח. כך, במקום אחד התעורר ספק שמא העותרת מאומצת; במקום אחר קם פקפוק אם המנוח הוא אכן אבי העותרת משום העובדה שלאחר פטירת אמה הוא לא גידלה; במקום נוסף עורר בית הדין הגדול את השאלה האם נישואי הוריה של העותרת היו נישואין פיקטיביים, ואף הוסיף והרהר שמא נישאו אך לצורך קבלת סרטיפיקט לעליה לארץ. דומה כי הספקות הפזורים בפסק הדין נועדו לסתור את הנימוק שניתן על-ידי בית הדין האזורי, לפיו העותרת היא יורשת ודאית ולפיכך מבחינה הלכתית אין המשיב 2, שהוא ספק יורש, יכול להוציא ממון מידיה. על כל פנים, לאחר עיון במכלול הדוגמאות האמורות, ניתן להבין את תחושת הכאב והעלבון שבלבה של העותרת. השאלות שנידונו במסגרת ההליך נוגעות לאושיות זהותו של האדם ולקשריו המשפחתיים הבסיסיים ביותר; ולצורך הכרעה בהן נדרש בית הדין הגדול להיבטים אינטימיים, עמוקים ורגישים של חיי הצדדים. בנסיבות אלה, מצווים היושבים בדין לפעול במידת הזהירות הראויה, להימנע מקביעות פוגעות שלא לצורך, או למצער, לוודא כי קביעות הנוגעות לעניינים כה רגישים, ייכתבו בלשון מתונה וזהירה. זאת מתוך הכרה במשקלם הרגשי של הדברים, בפוטנציאל הפגיעה הטמון בקביעות אלה, ומתוך מחויבות לשמירה על כבודם של המתדיינים. ברם, בסופו של יום, ומבלי להקל ראש בתחושותיה הקשות של העותרת, אין בפסק הדין של בית הדין הגדול כל קביעה כי העותרת איננה בתו של המנוח וההיפך הוא הנכון. כפי שמודים המשיבים שניהם, כלל אין מחלוקת כי העותרת זכאית לרשת את אביה המנוח, ומכוח זאת – אף את דודתה. בפסק הדין של בית הדין הגדול צוין במפורש: "מאחר והמערער גילה דעתו לכל אורך הדרך שהוא מסכים שיש לו אחות מהאב [...] הרי שאין לנו לערער על כך". מכאן, שהסעדים המבוקשים בעתירה שעניינם בטענה שפסק הדין ניתן בחוסר סמכות, תוך פגיעה אנושה בכללי הצדק, בשל הקביעה כי העותרת איננה בת המנוח – אינם עולים בקנה אחד עם תוצאות פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול; ומכל מקום, חרף תחושות העותרת, אין באופן בו נימק בית הדין הגדול את הכרעתו כדי להקים עילה להתערבותנו. סוף דבר: העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ב אב תשפ"ה (06 אוגוסט 2025). דפנה ברק-ארז שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט