עומר רשואן נ. משרד הפנים

פסק-דין בתיק עע"ם 4525/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 4525/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות המערערים: 1. עומר רשואן 2. אולגה אזייב רשואן נ ג ד המשיב: משרד הפנים ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מינהליים בת"א-יפו בעת"מ 2252/05 מיום 4.1.06 שניתן על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל תאריך הישיבה: כ"ג בסיון תשס"ו (19.6.06) בשם המערערים: עו"ד י' ויסבוך עו"ד ס' בן-נתן בשם המשיב: עו"ד י' גנסין פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל) דחה ביום 4.1.06 את עתירתם של המערערים. בעתירה התבקש בית המשפט להורות למשיב להאריך את רישיון הישיבה של המערער 1 (להלן - המערער) בישראל ולהתיר כניסתו חזרה לישראל. הערעור שבפנינו הינו על פסק הדין. 2. המערערים הינם בני זוג. המערערת 2 (להלן - המערערת) הינה אזרחית ישראלית. המערער הינו פלשתינאי מרצועת עזה. הם נישאו בבית הדין השרעי בשנת 2000. לבני הזוג יש שני ילדים משותפים ועימם גדל אף בנה של המערערת. בשנת 2001 הגישה המערערת בקשה לאיחוד משפחות. באותה שנה קיבל המערער לראשונה היתרי שהייה בישראל. בשנת 2002 הגישו בני הזוג עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 5426/02). בעקבות הגשת העתירה החליט המשיב ליתן למערער אשרה של תושב ארעי. משכך נמחקה העתירה. במהלך השנים הוארכה האשרה שבידי המערער מעת לעת. ההארכה האחרונה ניתנה ביום 7.2.05 וזאת לתקופה של חצי שנה, עד ליום 5.7.05. עוד ביום 18.1.05 כתב שירות הביטחון הכללי לראש מינהל האוכלוסין והמליץ לבטל את מעמדו של המערער בישראל, זאת על סמך המידע המודיעיני לגביו. לטענת המשיב, הגיע מכתבו של שירות הביטחון לגורם המטפל בלשכת מינהל האוכלוסין רק לאחר שניתנה ההארכה האחרונה של האשרה (ההארכה מיום 7.2.05). בימים 9.8.05 ו- 10.8.05 נפגש נציג של שירות הביטחון, ביוזמתו, עם המערער. בסיום המפגש השני נעצר המערער על ידי אנשי משטרה, נלקח למעבר ארז והורחק לתחומי רצועת עזה. העתירה הוגשה על ידי המערערים לבית המשפט לעניינים מינהליים ביום 12.8.05. 3. בעתירתו טען המערער, כי הרחקתו לרצועת עזה נעשתה אך בשל סרובו לשתף פעולה עם שירות הביטחון וכי מדובר בהרחקה שלא כדין, מאחר שלא נערך לו שימוע ולא הוצא נגדו צו הרחקה. עוד הוא טען, כי נסיבותיו האישיות, היינו היותו נשוי לישראלית ואב לילדים החיים בישראל, חייבים להוביל להתרת כניסתו חזרה לארץ. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה, כאמור, את העתירה. במסגרת הדיון בעתירה, הוצג לבית המשפט חומר חסוי. על סמך אותו חומר כתב בית המשפט, כי המידע קושר את המערער לתכנון פעילות חבלנית עויינת. לאור זאת ובהתחשב בשיקול הדעת הנתון למשיב בכל הנוגע להענקת מעמד בישראל, הוחלט שאין להתערב בהחלטה. בית המשפט אף ציין, כי בעת שהמערער הורחק מישראל ביום 10.8.05, לא הייתה בידיו אשרת שהייה כדין בישראל. לפיכך, רשאי היה קצין משטרה לצוות על הרחקתו מישראל של המערער ולא היה צורך בהחלטה של הממונה על ביקורת הגבולות (זאת על פי סעיף 13י לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952) (להלן - חוק הכניסה)). עם זאת, בית המשפט התייחס בביקורתיות למהלך של ההרחקה, אשר בוצעה מייד בתום הפגישה בין המערער לבין איש שירות הביטחון. 4. מאז פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, שניתן כאמור ביום 4.1.06, ארעו התפתחויות נוספות שיש להן השלכה ברורה לגבי גורלו של הערעור שבפנינו. בחודש פברואר 2006 נעצר המערער בתל-אביב. הוא נתפס כשברשותו תעודה מזויפת, על שמו של אדם אחר. המערער נחקר במשטרה ועל ידי אנשי שירות הביטחון. ביום 16.3.06 הוגש לבית משפט השלום בבאר שבע כתב אישום נגד המערער, הכולל שני אישומים. באישום הראשון הואשם המערער בכך שקשר קשר ברצועת עזה עם אנשים אחרים לעבור מרצועת עזה למצרים, ומשם לחצות את הגבול ולהכנס לישראל. בהמשך, כך לפי האישום הראשון, הסתנן המערער לישראל יחד עם אחרים. לעניין האישום הראשון הוא הואשם בעבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) ובהסתננות לאחר גירוש, לפי סעיף 3 לחוק למניעת הסתננות (עבירות שיפוט), תשי"ד-1954. באישום השני נטען, כי המערער קיבל לידיו במועד בלתי ידוע תעודת זהות של תושב ישראל, עליה הודבקה תמונתו שלו. המערער נעצר ביום 24.2.06 בתל-אביב והציג בפני אנשי המשטרה את תעודת הזהות שנשא, שהייתה של אחר. באישום השני נטען כמו כן, כי המערער הציג את עצמו כאחר על מנת למנוע מאנשי הרשות לגלות כי הסתנן ארצה וכן כדי למנוע את חקירתו בידי שירות הביטחון. באישום השני יוחסו למערער עבירות של התחזות לאחר, לפי סעיף 441 לחוק העונשין; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בהתאם לסעיף 275 לחוק; שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק; ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 420 סיפא לחוק. עם הגשתו של כתב האישום עתרה המאשימה למעצרו של המערער עד לתום משפטו. בית משפט השלום בבאר-שבע נעתר ביום 2.4.06 לבקשה והורה על מעצרו של המערער. ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נדחה ביום 11.4.06. ערר נוסף הוגש לבית משפט זה. ביום 17.5.06 הוחלט (על ידי כבוד השופט ס' ג'ובראן) לשחרר את המערער למעצר בית והוא אכן שוחרר בהמשך. הערעור שבפנינו הוגש לבית משפט זה אך ביום 30.5.06, לאחר שכבוד הרשמת נעתרה לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, שהוגשה ביום 27.2.06. 5. במהלך הדיון בפנינו ביום 19.6.06 הוצג לנו חומר חסוי. לא ניתן לחשוף חומר זה. בסיום הדיון ביקשו באות כוחם של המערערים לאפשר להן להגיש השלמת סיכומים ונעתרנו לבקשה. בעלי הדין הגישו בימים שלאחר מכן את ההשלמות. מסתבר, כי אף לאחר הדיון חלו התפתחויות שראוי להזכירן. ביום 21.6.06 נעצר המערער. מעצרו בוצע, כך נראה, על פי חוק הכניסה. על המערער הוצא צו משמורת על ידי ממונה ביקורת גבולות. בעקבות זאת הגיש המערער עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ 5278/06). יצויין, כי בדיון מיום 19.6.06 הודיעה באת כוח המשיב כי המשיב אינו רואה מניעה מלפעול נגד המערער מכוח חוק הכניסה. 6. דינו של הערעור להידחות. הטעמים הם שניים במספר ודי בכל אחד מהם להביא לתוצאה האמורה. ראשית, אין זה מדרכו של בית המשפט ליתן סעד לבעל דין העושה דין לעצמו. שנית, החומר החסוי שהוצג בפנינו מצביע על כך כי קיים סיכון ביטחוני ממשי בהמשך שהותו של המערער בתחומי ישראל. עתה נפרט בקצרה את הטעמים. 7. בראשית הדברים תיארנו באריכות מה את השתלשלות העניינים. נזכיר, כי המערער הורחק מישראל ביום 10.8.05. המערערים הגישו את עתירתם לבית המשפט לעניינים מנהליים יומיים לאחר מכן. בעתירתם הם ביקשו, בין השאר, כי תותר כניסתו של המערער חזרה לתחומי ישראל. העתירה נדחתה ביום 4.1.06. לא הוגש ערעור נגד פסק הדין במסגרת התקופה הקבועה בדין (תוך 30 ימים, כאמור בתקנה 33 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). המערער נכנס לישראל תוך גניבת הגבול שבין מצריים לישראל, לאחר שהגיע לחצי האי סיני מרצועת עזה. כאמור, הוא נעצר בתל אביב בחודש פברואר 2006. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור הוגשה ביום 27.2.06. אכן, נגד המערער הוגש כתב אישום בכל הנוגע לאירועים הקשורים בחזרתו ארצה דרך הגבול המצרי. המערער אומנם טוען, כי אין להאשימו בעבירה של הסתננות. כמובן, שאין מקום שאנו נידרש לטענה. מכל מקום, הנתונים באשר לכניסתו של המערער לישראל עולים בבירור מתוך ההודעות שמסר. אין ספק בדבר שהמערער נכנס לישראל תוך חציית הגבול המשותף עם מצריים וכי כאשר נעצר בתל אביב עשה שימוש בתיעוד מזוייף. עתה, בגידרו של הערעור, ולאחר ביצועם של המעשים הנזכרים, מבקש המערער סעד מבית המשפט כך שתוכשר שהייתו בישראל. אין ליתן סעד בנסיבות האמורות, משום שהמערער עשה דין לעצמו. לעניין זה נאמר כי: "הלכה מקדמת דנא היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות. הלכה זו הילכת-יסוד היא במשפט והגיונה נלמד מעצמו" (בג"צ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (לא פורסם) וראו גם, בג"צ 6102/04 מועדי נ' שר הפנים (לא פורסם)). לפיכך אין לנו כלל צורך לבחון את השאלה האם הרחקתו מישראל של המערער ביום 10.8.05 הייתה שלא כדין, כטענתו. אף אם כך היה, ואיננו נוקטים עמדה בשאלה זו, אין בכך כדי למרק את החטא של חזרה ארצה שלא כדין דרך הגבול המצרי. 8. אף שדי בטעם הנזכר על מנת להביא לדחייתו של הערעור, הרי קיים טעם נוסף ועצמאי, וחשוב הימנו לדחיית הערעור. כוונתנו, למה שנתגלה בחומר החסוי שהובא בפנינו. יוער, כי משהוסכם כי נעיין בחומר החסוי, אין עוד מקום להעלאת טענות בעניין תעודת חיסיון. בכל מקרה, לא היה יסוד לטענת המערערים בהקשר זה. כפי שציינו, עוד בפני בית המשפט לעניינים מינהליים הוצג חומר חסוי שהביא את בית המשפט לידי מסקנה כי צדק המשיב בהחלטתו שלא להאריך את אשרת תושב הארעי שהחזיק המערער. כאמור, אף אנו עיינו בחומר חסוי. החומר כולל אף נתונים חדשים, שהצטברו מאז שבית משפט קמא נתן את פסק דינו. כל שנוכל לומר הוא, כי החומר החדש אף עולה בחומרתו על החומר הקודם. בטענות שבעל פה ואף בהשלמת הסיכומים הועלו טענות שונות לגבי החומר החסוי, שכמובן לא הוצג לפרקליטותיהם של המערערים. כך למשל נטען, כי החומר מבוסס על מקור מסויים שיש לו סכסוך עם המערער. לעניין זה ייאמר כי הנתונים, המצביעים על סיכון ביטחוני משמעותי מצידו של המערער, מבוססים על מקורות שונים. בית המשפט דלמטה צדק במסקנתו בעניין הסיכון הנשקף מן המערער והדברים הם בבחינת קל וחומר על יסוד החומר הנוסף שהצטבר. דומה, שמיותר לומר כי שיקול הדעת המוקנה למשיב מתיר לו, ואף מחייבו, לשקול שיקולים באשר לסיכון ביטחוני הנשקף מאדם המבקש שיוּתר לו להיכנס לישראל או להמשיך לשהות בה (ראו למשל, בג"ץ 2527/03 אסעיד נ' משרד הפנים, פ"ד נח(1) 139 ורבים אחרים). 9. התוצאה המתבקשת איפוא היא דחייתו של הערעור וכך אנו מחליטים. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ש"ח. ניתן היום, ו' בתמוז תשס"ו (2.7.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06045250_S05.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il