פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4524/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4524/11 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 17.5.2011 בתפ"ח 1071/09 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' דותן; י' שיצר; ש' שוחט תאריך הישיבה: י"ד בטבת התשע"ג (27.12.2012) בשם המערער: עו"ד עופר אשכנזי בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. קטינה כבת 10 העידה כי מנקה רחובות שפגשה בדרכה אל בית הספר, ושהתיידד עמה, ביצע בה מעשים מגונים בשתי הזדמנויות, ועדותה נמצאה מהימנה. הקטינה זיהתה את המערער, במסגרת "מבצע איתור" משטרתי, כאותו מנקה רחובות אשר פגע בה. ראיות נוספות נמצאו בעניינו של המערער. השאלה אשר מונחת לפתחנו בגדרי הערעור דנא היא, האם נוכח מכלול הראיות שהוצגו בבית משפט קמא, ובראשן זיהויו של המערער על-ידי הקטינה, ניתן היה להרשיע את המערער במעשים אשר יוחסו לו. רקע 2. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (הרכב כב' השופטים ש' דותן, י' שיצר ו-ש' שוחט) בתפ"ח 1071/09 (הכרעת דין מיום 22.7.2010 וגזר דין מיום 17.5.2011), בגדרו הורשע המערער, יליד שנת 1959, בשני מקרים של מעשה מגונה בקטינה מתחת לגיל 14, מעשה מגונה בקטינה בת משפחה ומעשה מגונה בקטין, ובגין כך הושת עליו, בין היתר, עונש מאסר בפועל של שמונה שנים וארבעה חודשים. 3. כתב האישום שהוגש נגד המערער, ייחס לו שלושה אישומים. כפי שיובהר להלן, הערעור דנא נסוב על האישום הראשון. עם זאת, לשם פרישת התמונה במלואה, יפורטו להלן שלושת האישומים. על פי המתואר באישום הראשון, בתחילת חודש יולי 2009, בעת שהמתלוננת א.א., קטינה כבת 10 באותה העת (להלן: הקטינה), הלכה לקייטנה בבית ספרה, פנה אליה המערער והציע לקנות עבורה ממתק. המערער פעל כך גם בימים שלאחר מכן, ואף נתן לקטינה מספר שקלים בכל פעם. בתחילת שנת הלימודים, בחודש ספטמבר 2009, בעת שהקטינה היתה בדרכה לבית הספר, פנה אליה המערער והורה לה ללכת אחריו. המערער הוביל אותה למחסן בקרבת מקום, שם הניח מזרן על הרצפה והפשיט אותה מכל בגדיה. הקטינה הביעה חוסר רצון נוכח מעשיו של המערער ואף אמרה לו כי אמה אינה מרשה לה להתפשט כך, אך המערער אמר לה שאף אחד לא ייראה ולא יידע. מיד לאחר מכן, התפשט המערער, הוציא מתיקו שפופרת שהביא עמו ומרח משחה על איבר מינה של הקטינה, הורה לה לשכב על המזרן, נשכב מעליה וחיכך את איבר מינו באיבר מינה. במועד אחר במהלך חודש ספטמבר, המתין המערער לקטינה בעת ששבה מבית הספר. היא ניסתה לחמוק ממנו, אך המערער הורה לה לבוא אחריו למחסן אחר, וכך היא עשתה. לאחר שנכנסו למחסן, הניח המערער מזרן על הרצפה, הפשיט אותה מבגדיה והתפשט בעצמו. הוא הורה לה לשכב על המזרן, נשכב מעליה וחיכך את איבר מינו באיבר מינה. בשל מעשים אלה, הואשם המערער בשני מקרים של מעשה מגונה בקטינה מתחת לגיל 14, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). האישום השני שיוחס למערער תוקן במהלך המשפט והושמטו ממנו עובדות מסוימות (כאמור בעמ' 113-111 לפרוטוקול בית משפט קמא). על פי המתואר באישום זה, במהלך חודש ינואר 2009, שוחח המערער בטלפון עם אחייניתו, ב.ב., קטינה שטרם מלאו לה 15 שנים באותה העת, מספר רב של מקרים, ובמהלך שיחות אלה שאל אותה שאלות שונות הנוגעות לגופה, ביניהן שאלות על גודל החזה שלה, ואף אמר לה כי כשיפגשו, ישבו בחדר בגפם והוא ילטף אותה ואם לא תספר לאף אחד יקנה לה דברים רבים. במקביל, שוחח המערער מדי יום עם אחותה של ב.ב., ג.ג., קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים באותה העת, אף היא אחייניתו, ושאל אותה אודות מעשיה במקלחת, אודות בגדיה התחתונים ואמר לה כי יעסה אותה. ביום 18.1.2009, נפגש המערער עם ג.ג., לבקשתו, בעיר חולון, שם הובילה לסמטה נחבאת. המערער נישק את ג.ג. על פיה אך היא הדפה אותו. לאחר מכן, ביקש המערער מג.ג. כי תוריד את מכנסיה על-מנת שיעסה אותה ברגליה. ג.ג. סירבה, ולבסוף שכנעה המערער כי יעסה אותה בבטנה לדקות ספורות. וכך, מרח המערער על בטנה של ג.ג. קרם שהביא עמו מבעוד מועד. מיד לאחר מכן, הוציאה ג.ג. את ידו של המערער מתחת לחולצתה. מספר חודשים לאחר מכן, כשנתבקשה ג.ג. להגיע לתחנת המשטרה לצורך עימות עם המערער, ביקש הלה מאמה כי לא תביא אותה לתחנה. בשל מעשים אלה, הואשם המערער בעבירות של מעשה מגונה בקטינה (מתחת לגיל 16) בת משפחה, לפי סעיפים 351(ג)(2) ו- 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו- 345(א)(1) לחוק העונשין, הטרדה מינית (קטינה מתחת לגיל 15), לפי סעיף 3(א)(3)+(4) בנסיבות סעיף 3(א)(6)(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. על פי המתואר באישום השלישי, במהלך חודש מאי 2009, הלך ד.ד., קטין כבן 13 באותה העת, לבית ספרו שנמצא בקרבת מקום העבודה של המערער בבת ים. המערער, שנקרה בדרכו של ד.ד., פנה אליו, הציג עצמו ולחץ את ידו. במהלך הימים שלאחר מכן פנה המערער לד.ד. ושאל אותו לשמו וכן שאל אודות לימודיו ותחביביו. ביום 31.5.2009, בעת שהלך ד.ד. לבית ספרו בשעות הבוקר, קרב אליו המערער מאחור, החזיק בו באמצעות ידו כשהוא חובק את כתפו השמאלית ונשק לו במצחו. בשל מעשה זה, הואשם המערער במעשה מגונה בקטין, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ו- 345(א)(1) לחוק העונשין. הערעור על הכרעת הדין הכרעת הדין 4. בתחילה, כפר המערער בכל האישומים שיוחסו לו בכתב האישום, אולם לאחר שהושמטו חלק מן העובדות מהאישום השני, כאמור לעיל, חזר בו המערער והודה במעשים שיוחסו לו על פי אישום זה. הדיון בבית משפט קמא התמקד אפוא באישומים הראשון והשלישי, ואף הערעור שבפנינו נסב תחילה על הרשעתו של המערער באישומים אלה. ואולם, במהלך הדיון חזר בו המערער מן הערעור לגבי האישום השלישי, ונותר אך הערעור בנוגע להרשעה בעבירות שיוחסו למערער באישום הראשון. לפיכך, יתמקד תיאור הכרעת הדין, שיובא להלן, באישום זה בלבד. 5. כמפורט לעיל, על פי האישום הראשון יוחסו למערער שני מקרים של מעשה מגונה בקטינה מתחת לגיל 14. הפרשה כולה נחשפה בסמוך לחג הסוכות תשס"ט (2009), לאחר שהקטינה סיפרה להוריה כי מנקה רחובות נהג לתת לה מטבעות וממתקים ולקח אותה למחסן שם הפשיט אותה מבגדיה והתפשט בעצמו, מרח משחה על איבר מינה וחיכך בו את איבר מינו שלו. הורי הקטינה התלוננו במשטרה והקטינה נחקרה על-ידי חוקרת ילדים. לאחר שני מפגשים עם חוקרת הילדים, השתתפה הקטינה, בהסכמת חוקרת הילדים, בחיפושי המשטרה אחר האדם שפגע בה (בפסק הדין של בית משפט קמא כונו החיפושים בשם "תרגיל חקירתי"). במסגרת זו, נתבקשה הקטינה לצעוד במסלול ההליכה הרגיל שלה לבית הספר ולסמן לשוטרים, שצפו בה מרחוק, אם תזהה את אותו אדם (הסימון המוסכם היה שהקטינה תניח את תיקה על המדרכה). וכך, בעודה צועדת במסלול ההליכה כהרגלה, זיהתה הקטינה את המערער כאדם שפגע בה וסימנה לשוטרים. המערער נעצר, חפציו שהיו ברכב של מעסיקו נתפסו והוא נלקח לחקירה. מעבר לזיהוי זה, הקטינה לא נתבקשה לזהות פעם נוספת את המערער כאותו אדם שפגע בה. המערער כפר במעשים שיוחסו לו בגדרי אישום זה. טענתו היתה, כי מדובר בטעות בזיהוי. בית משפט קמא בחן את מכלול הראיות שהונחו בפניו, ובכלל זאת את הראיות הבאות: עדותה של הקטינה בפני חוקרת הילדים, נסיבות מעצרו של המערער, חפציו שנתפסו, עדותו של המערער וגרסתו החלופית. בסופו של יום, הרשיע בית משפט קמא את המערער במעשים אשר יוחסו לו. כיוון שטענתו של המערער, גם בערעור שבפנינו, היא כי מדובר בטעות בזיהוי ולמעשה אדם אחר הוא שביצע בקטינה את המעשים המיוחסים לו, אסקור להלן את הראיות שעמדו בפני בית משפט קמא ואת ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על בסיסן של אלה. יושם אל לב, כי בית משפט קמא ראה בחלק מן הראיות – כפי שיפורט להלן – כראיות סיוע הנדרשות לצורך קבילות עדות הקטינה בפני חוקרת ילדים. (א) עדותה של הקטינה בפני חוקרת הילדים – הקטינה נחקרה על-ידי חוקרת ילדים בשלוש פגישות, שתיים מהן נערכו בטרם התבצע מבצע האיתור שבמסגרתו נעצר המערער, והשלישית נערכה לאחר מכן. בעדותה, מסרה הקטינה פרטים רבים אודות האדם שפגע בה. כך, סיפרה כי הוא מנקה רחובות אך אינו משתמש במטאטא, כי הוא גבוה ורזה, כי צבע עורו שחום, כי ידיו שעירות וכך גם אזור הצוואר, כי שיערו בצבע חום כהה (אם כי לא ראתה את שיערו בבירור בשל הכובע שנהג לחבוש לראשו) וכי היא "רואה את הפרצוף שלו". בנוסף, מסרה הקטינה כי היא סבורה ששמו הוא משה, שכן אמר לה באחת הפעמים בהם ביצע בה את מעשיו להגיד "משה תכניס לי את זה עמוק"; וכי הוא אדם דתי, שכן אמר לה שהוא נוהג להתפלל כל בוקר לפני צאתו לעבודה. עוד מסרה שברשותו תיק כחול עליו מודפסת דמות של "ספיידרמן" ובתוכו שפופרת שצבעה בז' המכילה משחה בצבע לבן, משחה שאותה היה מורח על איבר מינה. כמו כן מסרה הקטינה, כי הבחינה במגבונים במחסן בו נפגשה עם המערער. חוקרת הילדים מצאה את עדותה של הקטינה מהימנה, והדגישה כי הקטינה מסרה תיאורים באופן חופשי, קוהרנטיים ושאינם מתאימים לגילה ולאורח חייה. כמו כן, הדגישה חוקרת הילדים, כי התרשמה שלקטינה הייתה מחויבות לדיוק. אף בית משפט קמא, אשר התרשם מעדותה של הקטינה בפני חוקרת הילדים, מצא את עדותה מהימנה. הודגש, כי הקטינה הייתה עקבית בגרסתה, הקפידה על דיוק במסירת הפרטים, תיקנה את חוקרת הילדים כשזו לא דייקה וציינה במפורש כאשר לא זכרה דבר-מה. בית המשפט התרשם כי הקטינה נעדרת כל מגמה של הפללת המערער. (ב) נסיבות מעצרו של המערער – כאמור, המערער זוהה על-ידי הקטינה. לאחר שנעצר, נחקרה הקטינה אודות הזיהוי ומסרה, כי זיהויה התבסס על כך שהמערער היה לבוש כמנקה רחובות, שחבש כובע לראשו ועל כך שפניו היו מוכרים לה. הקטינה העידה כי לאחר שזיהתה את המערער לא סימנה מיד לשוטרים, אלא המשיכה להתקדם עוד מספר צעדים כלפי המערער. לדבריה, המערער הבחין בה וסימן לה לבוא אחריו, ורק אז סימנה לשוטרים. השוטרים שנכחו בזירה שבה זוהה המערער, הגישו לבית משפט קמא מזכר ודו"ח פעולה שמהם עולה כי הקטינה סימנה להם כשהייתה במרחק של 10 מטרים מהמערער וכי לאחר שנעצרה, החל המערער לצעוד לאחור, לכיוון הנגדי. השוטרים לא הבחינו בסימן כלשהו שסימן המערער לקטינה. בית משפט קמא ייחס משקל נכבד לעדותה של הקטינה באשר לזיהוי. נקבע, כי נסיבות ביצוע המעשים בקטינה מלמדות כי דמותו של האדם שפגע בקטינה יכולה הייתה בקלות להיחקק בזיכרונה. בעניין זה הודגש, כי הקטינה העידה עוד טרם מעצרו של המערער כי פניו של האיש אכן חקוקות בזיכרונה ("אני רואה את הפרצוף שלו") וכן כי לאחר הזיהוי האמינה שאכן המערער הוא האדם שפגע בה. עוד הודגש, כי מאפייני הזיהוי של האדם שפגע בה היו טריים בזיכרונה, שכן לפי עדותה פגשה בו מספר ימים לפני שזיהתה אותו; כי ההיכרות עמו הייתה ממושכת ונעשתה תמיד בשעות היום; וכי היא תיארה עוד טרם מעצרו של המערער מאפיינים ייחודיים – כגון הכובע שנהג לחבוש לראשו, אפוד העבודה שלבש, העובדה שלא השתמש במטאטא לצורך עבודתו – אשר מתיישבים היטב עם זיהויו של המערער כאדם שפגע בה. כמו כן הוטעם, כי מקום הזיהוי, מסלול הליכתה של הקטינה לבית הספר, לא היה מקרי ואף בו יש כדי לחזק את נכונות הזיהוי. (ג) חפצי המערער שנתפסו – מן המזכר ומדו"ח הפעולה האמורים, עולה כי כשהמערער נעצר נתפס בכף ידו מטבע של 5 ש"ח (כזכור, האדם שפגע בקטינה נהג לתת לה, בין היתר, מטבעות). כמו כן, בחיפוש שנערך על גופו נתפסו ארנק ובו מספר מטבעות ודיסק. מאוחר יותר התברר כי הדיסק מכיל עותק פגום של הסרט "סבא טוביה". בחיפוש שנערך ברכב מעסיקו של המערער, נמצא תיקו האישי – תיק בית ספר בצבע כחול ועליו דמות מצוירת של "יוגי-הו" (גיבור סדרת ילדים מצוירת שמקורה ביפן) – ובתוכו נמצאו, בין היתר, חבילת מגבונים ובקבוק קרם גוף קטן של חברת "רויאל". בהמשך, בחיפוש שנערך, בהסכמתו של המערער, בחדרו שבהוסטל בו הוא מתאכסן, נתפסו 3 בקבוקי שמפו וקרם גוף של חברת "רויאל" (אחד המדריכים בהוסטל הבהיר כי הבקבוקים נמצאים בחזקתו של המערער משך חודש ימים בלבד והוא קיבלם במסגרת ביקור של דיירי ההוסטל במלון בים המלח בתחילת חודש ספטמבר 2009). בנוסף, נתפסו מספר דפים ומחברות של המערער ובהם, בין היתר, וידויו של המערער על מעשה סדום שבוצע בו לפני כ-40 שנה על-ידי אדם מבוגר וכן וידוי על תסכוליו המיניים ביחסיו עם נשים, בעקבות אותו מעשה סדום שעבר. בית משפט קמא מצא כי חלק מהחפצים שנתפסו בחזקתו של המערער תומכים בזיהויו על-ידי הקטינה. כך למשל, הודגש כי תיקו הכחול של המערער הוא בעל מאפיינים דומים עד מאוד לתיק שתיארה הקטינה. הוסבר, כי אמנם הקטינה ציינה כי על תיקו של האדם שפגע בה מודפסת דמותו של "ספיידרמן" ואילו על תיקו של המערער הייתה דמותו של "יוגי-הו", אולם בהתחשב באורח חייה החרדי של הקטינה, בכך שבביתה אין טלוויזיה ואוסף הסרטים שבהם היא צופה במחשב הוא מצומצם ביותר ובכך שדמויות קומיקס מצוירות אלה אהודות ככלל יותר על בנים מאשר על בנות, ניתן להניח שהקטינה כלל לא ידעה להבדיל בין הדמויות ולא ייחסה לכך תשומת לב מיוחדת. זאת ועוד, בתיקו של המערער נמצאו מגבונים וקרם, כפי שתיארה הקטינה ביחס לתכולת תיקו של האדם שפגע בה. נקבע, כי הגם שהקרם שנמצא לא היה הקרם בו עשה המערער שימוש בעת ביצוע מעשיו בקטינה (בשל המאפיינים השונים שתיארה לעניין צבע השפופרת וכו'), יש בכך, נוסף על המעשים שבהם הודה המערער בגדרי האישום השני ואשר ייחסו לו שימוש בקרם בעת ביצוע העבירה, כדי להצביע על השימוש השיטתי שעשה המערער באביזרים מעין אלה. בית משפט קמא קבע כי התיק הכחול ותכולתו מהווים ראיית סיוע לעדותה של הקטינה, הנדרשת על פי חוק, באשר מדובר בראיה שנובעת ממקור נפרד ועצמאי, שמסבכת את הנאשם ואשר מתייחסת לנקודה ממשית שנויה במחלוקת בין גרסת התביעה לגרסת הנאשם. (ד) עדותו של המערער – כאמור, טענתו של המערער הייתה כי המדובר בטעות בזיהוי וכי הוא כלל לא מכיר את הקטינה. במהלך המשפט הסביר המערער את התנהגותו במסגרת הזיהוי שהוביל למעצרו וכן סיפק הסברים שונים באשר לחפצים שנתפסו בחזקתו. כך לעניין המטבע שהחזיק בידו, מסר המערער בהודעתו במשטרה כי החזיק בו לאחר שקודם לכן ביקש לקנות שוקו במכולת. בעדותו בפני בית המשפט לא חזר המערער על גרסה זו והעיד כי המדובר בעודף שקיבל לאחר שרכש עיתון במכולת. לעניין התיק הכחול, מסר המערער בהודעתו במשטרה כי מצא את התיק סמוך לחג פסח האחרון (חודש אפריל 2009), אולם לאחר שעומת עם המידע שמסרה הקטינה, מסר כי התיק נמצא ברשותו כחודש וחצי והוא החל להשתמש בו לאחר שתיקו הקודם, שנמצא בביתו, התלכלך. יצוין, כי במהלך החיפוש שנערך בחדרו של המערער ציין השוטר בדו"ח הפעולה כי לא הבחין בתיק בית ספר נוסף. בעדותו בבית המשפט מסר השוטר כי הבחין אך בתיק גדול – "צ'ימידן" – שלא ענה לתיאור של התיק עליו סיפר המערער. לעניין המגבונים וקרם הגוף שנמצאו בתיקו של המערער, מסר המערער בהודעתו במשטרה כי הוא משתמש במגבונים לניקוי אחוריו, וכי קרם הגוף נמצא בחזקתו רק מאז תחילת החודש לאחר שקיבלוֹ בעת ביקור במלון בים המלח. כאמור, גרסתו של המערער לעניין הקרם אומתה. המערער העיד כי לפני שהחזיק בקרם גוף זה לא היה ברשותו כל קרם אחר. במהלך המשפט עומת המערער עם כך שבמסגרת האישום השני הודה שבחודש ינואר 2009 מרח משחה על בטנה של אחייניתו, אולם הוא טען כי לא היה זה קרם אלא "משחה של שחקני כדורגל" וכי אחייניתו, שהיא שחקנית כדורגל, ביקשה ממנו לרכוש זאת עבורה. בית משפט קמא סבר כי עדותו של המערער אינה אמינה ואף מכילה סתירות בין הגרסה שמסר במשטרה לבין זו שמסר בבית המשפט. נקבע, כי הסברו של המשיב במשטרה בנוגע לכך שהחזיק במטבע של 5 ש"ח עת נעצר הוא תמוה, ומכל מקום שונה מן הגרסה שמסר בבית המשפט. אף לעניין התיק הכחול ותכולתו נקבע כי גרסאותיו השתנו עם הזמן. בית המשפט הדגיש כי עדותו של המערער היא עדות יחידה ללא שנתמכה בראיות אחרות, היא אינה עקבית ומלאת סתירות. בית המשפט אף סבר כי שקרי הנאשם בנוגע למטבע שהחזיק בידו ובנוגע לתיק הכחול ולתכולתו, משמשים כראיית סיוע נוספת לעדותה של הקטינה. (ה) מנקה הרחובות הנוסף – לאחר שמסרה הקטינה כי לדעתה שמו של האדם שביצע בה את המעשים הוא משה, איתרה המשטרה אדם נוסף, מנקה רחובות אף הוא, שעובד אצל מעסיקו של המערער, המכיר את המערער באופן אישי ושמו הוא משה. טענתו של המערער היתה כי משה הוא זה אשר ביצע בקטינה את המעשים המיוחסים לו, וניסה להפלילו. המערער אף הצביע על כך שלמשה, בניגוד אליו, יש שיער בצבע חום כהה, כפי שתיארה הקטינה. תצלום של משה הוצג לקטינה אך היא לא זיהתה אותו. המערער טען כי בתצלום שהוצג לקטינה נפלו פגמים, כיוון שהאפוד שלבש משה בתמונה שונה מאפוד העבודה הרגיל וכי הכובע שחבש לראשו היה שונה מזה שחבש המערער כשנעצר, כך שנתונים אלה הם שגרמו לקטינה שלא לזהות את הדמות שבתצלום. עוד נטען, כי משה מסר פרטים מפלילים לגבי המערער בחקירתו במשטרה. במיוחד כוונה הטענה נגד אמירתו של משה כי הוא אינו "כמו ישראל [המערער] שמביא לעצמו שתייה ומגבונים". בית משפט קמא בחן בקפידה את האפשרות כי משה הוא זה אשר ביצע את המעשים בקטינה. נקבע, כי אין לקבל את עמדת המערער לפיה מסר משה פרטים מפלילים לגביו, שכן המשפט שצוטט לעיל נאמר בתשובה לשאלה "האם אתה מגיע עם תיק לעבודה?" כשהמשפט המלא היה "אף פעם לא. אני קונה אוכל במכולת. אני, לא כמו ישראל [המערער], שמביא לעצמו שתייה ומגבונים". בית משפט קמא התרשם, כי ההקשר שבו בחר משה להזכיר את המגבונים היה לעניין האוכל ופסל בשל כך, ובשל סיבות נוספות, את האפשרות כי משה ניסה להפליל את המערער. בנוסף, נקבע כי משה, בניגוד למערער, לא נהג לחבוש כובע בעבודתו, עובדה שאומתה בעדותו של המעסיק; כי משה כלל לא מביא תיק לעבודה; וכי מסלול עבודתו של משה שונה ממסלול עבודתו של המערער (אם כי אינו רחוק ממנו) ובניגוד לזה של המערער, כלל לא מצטלב עם מסלול הליכתה של הקטינה. אמנם, לא נשללה האפשרות שמשה החליף מדי פעם את המערער במסלולו, אך הוברר כי ככלל המערער נהג להגיע לעבודתו ועל כן לא אירע הדבר – אם אכן אירע – באופן קבוע. בית משפט קמא התרשם כי קיים דמיון חזותי בין מבנה גופו של משה, גוון עורו ותווי פניו לאלה של המערער, אולם הדגיש כי למשה קיימת עווית ניכרת בלסת התחתונה שמופיעה בעיקר במהלך דיבורו, שאינה קיימת אצל המערער. בנוסף, התרשם בית המשפט כי למשה שיער בצבע חום כהה, כפי שהעידה הקטינה בנוגע לאדם שפגע בה, בשונה מן המערער (שלו שיער בצבע שחור), אך הדגיש שהקטינה העידה כי אינה זוכרת את נתוני שיערו של אותו אדם וכי לא הבחינה היטב בשיערו שכן חבש תמיד כובע לראשו. בית המשפט התייחס לאפשרות לפיה משה התחזה למערער במטרה לבצע את זממו ולהפליל בכך את המערער, אולם קבע כי אפשרות זו אינה סבירה כלל ועיקר שכן נדרשים תנאים רבים נוספים, שאינם תלויים אך במשה, על-מנת שזו תתקיים. לפיכך נקבע, כי אין זה סביר שמשה הוא האדם שפגע בקטינה. נוכח ראיות אלה וממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית משפט קמא, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בגדר האישום הראשון – מוקד הערעור דנא. נימוקי הערעור ותשובת המדינה 6. עיקר טענותיו של המערער, אשר טוען כי לא הוא זה אשר פגע בקטינה, ולמצער – נותר ספק בעניין זה, הן כדלקמן: ראשית, נטען כי זיהויו היה פגום והוא אינו אמין. בעניין זה נטען, כי המערער אינו עונה על כל המאפיינים אותם תיארה הקטינה, שכן צבע שיערו אינו חום כהה, ידיו אינן שעירות במיוחד ושמו אינו "משה". בנוסף, נטען כי זיהויו על-ידי הקטינה לא היה "זיהוי ספונטאני" כפי שסבר בית משפט קמא, שכן הזיהוי לא היה אקראי מבחינתה של הקטינה, שכן היא ציפתה לפגוש באדם שפגע בה ואף נתבקשה לזהותו על פי מאפיינים ייחודיים. כמו כן הודגש, כי הקטינה זיהתה את המערער כאדם שפגע בה כשלא היו בפניה אפשרויות נוספות לזיהוי פרט למערער. מכל מקום, נטען כי גם אם אכן מדובר ב"זיהוי ספונטאני", הרי שהמשקל שיש ליתן לו, בנסיבות העניין, הוא מזערי. בעניין זה הודגש, כי, ככלל, משקלו הראייתי של הזיהוי הספונטאני הוא נמוך מזה של מסדר זיהוי חי או של מסדר זיהוי תמונות. עוד הודגש, כי הנסיבות הביאו לכך שהזיהוי לוּוה בלחץ ובחשש מצד הקטינה; כי הוא נעשה בעיקר על סמך מאפייני הלבוש של המערער (שאינם יחודיים לו ומצויים גם אצל אחרים העוסקים במלאכתו – ניקיון גנים ציבוריים); וכי הוא נערך ממרחק של 10 מטרים ולאחר זמן קצר ביותר. עוד נטען, כי הקטינה סברה, על פי עדותה, כי למערער היו שקיות ניילון במכנסיים בעת שזיהתה אותו, אף שלא כך היה, וכי הוא סימן לה בידו, אף שהשוטרים לא הבחינו בכך. בשל דברים אלה, טוען המערער כי זיהויו על-ידי הקטינה לא היה אמין וכי לא מן הנמנע כי הקטינה השליכה עליו, בשוגג, את מאפייניו של האדם שפגע בה. בנוסף נטען, כי מידת הביטחון של הקטינה באשר לזיהוי לא צריכה הייתה להשפיע על בית המשפט, שכן מחקרים רבים מצביעים על קשר רופף בלבד בין מידת הביטחון של המזהה לבין נכונות הזיהוי. המערער טוען, כי אופן ניהול החקירה על-ידי המשטרה שלל ממנו את האפשרות להוכיח את חפותו: הקטינה לא הועמדה במצב בו היה עליה להכריע בין המערער לבין משה – לא הוצגו בפניה דיוקנאות שניהם זה לצד זה, באופן שהיה עליה להכריע ביניהם, וגם לא נערך מסדר זיהוי, על אף שהמשטרה סברה שיש צורך לערכו והדבר נמנע נוכח עמדת חוקרת הילדים. זאת, כאשר הזיהוי שנעשה במסגרת המבצע המשטרתי לאיתור החשוד אינו נקי מספקות מובנים, כמפורט לעיל. שנית, נטען כי בקביעותיו של בית משפט קמא בנוגע לפריטים השונים שנמצאו בחזקתו של המערער, נפלו טעויות שונות או אי-דיוקים. בין אלה, התעלמותו של בית המשפט מן העובדה שעובדי הניקיון היו נוהגים להשאיר את תיקיהם ברכבו של המעסיק ולא נוטלים אותם עמם בעבודתם, וכן התעלמותו מעדותה של הקטינה לפיה המגבונים שבהם נעשה שימוש נמצאו במחסן ולא הוצאו מתיקו של האדם שפגע בה. כמו כן, לעניין הקרם שנמצא בתיקו של המערער נטען, כי אף שבית המשפט מצא שדבריו של המערער בעניין זה היו נכונים וכי הקרם, שניתן לו במסגרת הסיור בים המלח, אינו עונה על המאפיינים אשר מסרה הקטינה בעדותה, נזקפה עובדת הימצאותו של הקרם בתיק לחובתו של המערער. זאת, כך נטען, הגם שלא הוכח כי ברשותו של המערער היה קרם אחר (למערער השגות גם למיוחס לו לעניין השימוש בקרם במסגרת האישום השני). שלישית, נטען כי האפשרות שמשה הוא האדם שפגע בקטינה אינה משוללת כל יסוד, שכן הוא נושא בחלק מהמאפיינים אותם תיארה הקטינה, והוא אף דומה בחיצוניותו למערער. בהקשר זה נטען, כי קביעותיו השונות של בית משפט קמא בנוגע למשה, למשל בנוגע לעווית שבפניו ולהרגלו שלא לחבוש כובע, לא היו מדויקות. כמו כן, נטען כי בחקירתו ובעדותו בפני בית המשפט גילה משה "מוטיבציה חריגה" להפליל את המערער. עוד הודגש, כי מסלול עבודתו של משה, בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, נושק למסלול הליכתה של הקטינה בדרכה לבית הספר. כך נטען, כי בחקירתו הנגדית אמר משה כי הוא עבד בגינה אשר נמצאת בסמוך לנקודת הירידה של הקטינה מרכבה של אמה בדרכה לבית הספר. לעניין אי זיהויו של משה על-ידי הקטינה בתצלום שהוצג לה, נטען כי אין בכך כדי לשלול את האפשרות שמשה הוא האדם שפגע בה, שכן בתמונה שהוצגה לקטינה נראה משה לבוש באפוד משטרתי סגור שכולו בצבע צהוב זוהר, בעוד שהמערער זוהה כשלבש אפוד עבודה עם שני פסים זוהרים בחזית, וכן כי הכובע שחבש משה בתמונה שונה מן הכובע שחבש המערער בעת שזוהה. כמו כן, הודגש כי הקטינה כלל לא נשאלה על-ידי חוקרת הילדים כיצד היא יודעת שמשה הוא לא האדם שפגע בה. רביעית, נטען כי נפלו מספר מחדלי חקירה מהותיים, כגון הימנעות מעריכת מסדר זיהוי תמונות; אי חקירתן של חברותיה של הקטינה אשר לדבריה ראו את האדם שפגע בה; והעובדה שהקטינה לא נחקרה ביתר פירוט על הדמות המצוירות שעל תיקו של האדם שפגע בה. 7. מנגד, סומכת המשיבה ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתה, בניגוד לעמדתו של המערער, זיהויו על-ידי הקטינה לא היה "זיהוי" במובנו הפשוט אלא "הצבעה", וההבחנה בין אלה, כפי שהוכרה בפסיקה, תלויה בטיב ההיכרות המוקדמת שבין המזהה לבין המזוהה. הודגש, שכאשר מדובר ב"הצבעה", דהיינו כאשר העד מכיר את החשוד היכרות של ממש, הכירה הפסיקה בכך שאין צורך במסדר זיהוי ודי בהצבעתו של העד על החשוד, שכן אמינות הזיהוי תלויה בין היתר במידת חשיפתו של העד בעבר למאפייניו החיצוניים של החשוד. לטענת המשיבה, הקטינה הכירה היטב את האדם שפגע בה ומעדותה עולה שתווי פניו הוטבעו בזיכרונה, ועל כן לא היה מקום לערוך מסדר זיהוי. ממילא, כך נטען, נחשפה הקטינה לפניו של המערער במהלך ההצבעה, ואף לו היה נערך מסדר זיהוי לאחר מכן, מהימנות ומשקל הזיהוי במסדר זה לא היו גבוהים. מכל מקום, המשיבה מדגישה כי משך החשיפה של הקטינה לדמותו של המערער במסגרת הזיהוי לא היה קצר, וכפי שהעידה הקטינה, היא הביטה בפניו של המערער, ראתה אותו מסמן לה בידו ורק לאחר מכן סימנה לשוטרים כי זהו האדם שפגע בה. בהקשר זה צוין, כי חוקרת הילדים עמדה על יכולותיה הקוגניטיביות הגבוהות של הקטינה, וכן על מהימנותה הרבה של עדותה. בנוסף לאמור, טוענת המשיבה, כי קיימות ראיות אחרות שתומכות בזיהויו של המערער, וביניהן החפצים שנתפסו בחזקתו (הכובע, מטבע של 5 ש"ח בידו, תיק בצבע כחול ועליו דמות מצוירת, מגבונים וקרם) וכן גרסאותיו השקריות. נוכח כל האמור, טוענת המשיבה כי המערער הוא האדם שפגע בקטינה. דיון והכרעה 8. השאלה המרכזית שניצבת בפנינו היא, האם הוכח מעבר לספק סביר, כי המערער הוא האדם אשר פגע בקטינה. כאמור, זיהויו זה של המערער נסמך הן על הזיהוי של הקטינה, הן על ראיות חיצוניות ייחודיות המשתלבות עם עדותה ותומכות בזיהויו של המערער כאותו אדם. האם מכלול הראיות הללו מוביל למסקנה כי בדין הורשע המערער? על אמינותו של הזיהוי 9. כידוע, אמינותו של זיהוי נבחנת על פי שתי אמות מידה: האחת, אמינותו של העד המזהה; השניה, מהימנות הזיהוי כשלעצמו (ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (7.12.2006), להלן: עניין אוחיון; ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (15.11.2012), להלן: עניין חזיזה). אמת המידה הראשונה בוחנת את האמינות הכללית של העד המזהה ביחס לאירוע הפלילי כולו ולנסיבותיו, את נכונותו של העד לספר אמת ואת יכולתו לדייק בפרטים. אמת המידה השניה בוחנת את מהימנותו של הזיהוי, דהיינו אם ניתן לסמוך על זיהויו של החשוד על-ידי העד, אם לאו. בחינה אחרונה זו נעשית במנותק מן הבחינה הראשונה, והיא מתמקדת, למעשה, בבחינת מהימנותו של העד בשאלה הספציפית של זיהוי החשוד. הטעם לבחינה של מהימנות הזיהוי בנפרד מבחינת אמינותו הכללית של העד הוא הרצון להימנע מטעויות אפשריות של העד ביחס לזיהוי, אף אם מהימנות עדותו ביחס לאירוע הפלילי עצמו אינה מוטלת בספק. עמד על כך השופט ח' כהן באחת הפרשות: "ואולם, לענין המהימנות, לא הרי זיהויו של הנאשם על-ידי קרבן העבירה כהרי עדותו של מה שקרה לו, אפילו נצא מן ההנחה שהצד השווה שבהם הוא מהימנות המזהה והעד כדובר אמת. מהימנותו כדובר אמת מטביעה הן על עדות הזיהוי והן על עדות המעשה חותם של אמת סובייקטיבית; אך עד שיוכל בית-משפט, על-ידי שיסמוך ידו על אמת זו, להפכה לאמת אובייקטיבית (כביכול), צריך הוא להיות סמוך ובטוח תחילה שהעד, בהאמינו לתומו שכל עדותו אמת היא, לא טעה, לא מתוך היסח-הדעת ולא מתוך מגבלות הזכרון האנושי ולא מתוך השפעות חיצוניות או תת-הכרתיות. כשהמדובר הוא בסיפור מעשה מפי עד-דובר-אמת, והסיפור הוא הגיוני וסביר, אין מקום, בדרך-כלל, לחשוש לטעויות מעין אלו; שאם לא תאמר כן, לא יהיה סוף לחיטוטים ולפלפולים פסיכולוגיים, וכל שיטת הראיות שלנו סופה להתמוטט. ואילו בזיהוי הנאשם על-ידי קרבן העבירה, כשאין ראיה אחרת הקושרת את הנאשם לעבירה, יש, בדרך-כלל, לחשוש מטעויות מעין אלו – לא משום שלענין זה נפגמה כהוא-זה מהימנותו של המזהה כדובר אמת, אלא אף-על-פי שלא נפגמה כלל. לפי מה שכתוב בספרים, הרי רובם ככולם של הזיהויים המוטעים שהביאו לידי הרשעתם של חפים מפשע, נעשו בתום-לב על-ידי עדי אמת: רק משום שהיו מהימנים על השופטים או המושבעים, האמינו להם גם לענין הזיהויים. חייבים אנו ללמוד את הלקח הפשוט ממשגים אשר כאלה שכבר נחשפו ונחקרו דיים – והוא שלענין זיהויו של הנאשם בידי קרבן העבירה, במהימנות המזהה לא סגי. ואולם אין צריך לומר שגם לענין זיהוי זה תנאי בל יעבור הוא, כנקודת מוצא, שהמזהה יהא מהימן על בית-המשפט כדובר אמת" (ע"פ 648/77 קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 729, 758 (1978), להלן: עניין קריב). 10. מהימנות הזיהוי – אמת המידה השניה – היא, כאמור, בחינת מהימנותו של העד המזהה בשאלה הספציפית של זיהוי החשוד. כאשר אין חשש שהעד המזהה משקר ביודעין, מתמקדת בחינתה של אמת מידה זו ביכולת הזכירה של העד המזהה וביכולתו להוציא מידע זה אשר אצר בזיכרונו מן הכוח אל הפועל. לפיכך, נעשית בחינה זו בשני רבדים: ברובד הראשון נבחנת יכולתו של העד להטביע בזיכרונו רשמים חזותיים, ובפרט את חזותו של מבצע העבירה. ברובד השני, נבחנת יכולתו של העד לשחזר את חזותו של מבצע העבירה ולזהותו בפועל (ראו עניין אוחיון, פסקה 16, שם עומדת השופטת א' פרוקצ'יה על חלוקה לרובד סובייקטיבי ולרובד אובייקטיבי, אולם הגיונם של הדברים נכון אף לכאן). הבחינה בכל רובד בנפרד היא משמעותית, שכן אף אם הוטבעה דמותו של מבצע העבירה בזיכרונו של העד המזהה באופן מיטבי, אין פירושו של דבר כי שחזור המידע לאחר מכן הוא עניין של מה בכך. שחזור המידע, ובעיקר היכולת לזהות על פיו את מבצע העבירה, הוא פונקציה לא רק של הטבעת הדמות בזיכרונו של העד, כי אם גם של נסיבות הזיהוי עצמו. 11. ואכן, ברובד הראשון – בחינת יכולתו של העד להטביע בזיכרונו רשמים חזותיים, ובפרט את חזותו של מבצע העבירה – נבחנות הנסיבות שאפפו את הטבעת דמותו של מבצע העבירה בזיכרונו של העד, ביניהן משך הזמן שהעד ראה את מבצע העבירה במהלך האירוע או לפניו, התנאים בהם ראה העד את מבצע העבירה (מרחק, זווית ראיה, מצב תאורה וכו'), השתייכותו האתנית-חברתית של מבצע העבירה ועוד (ראו: עניין אוחיון, פסקה 16; ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל, פסקה 59 לפסק דינו של השופט י' דנציגר אשר נותר בדעת מיעוט לעניין התוצאה (30.5.2012), להלן: עניין אלאטרש; עניין חזיזה, פסקה 50; דורון מנשה ורביע עאסי "טעות בזיהוי חזותי של חשודים: הזמנה למחקר ורפורמה" משפטים לה 205, 261-254 וההפניות שם (2005), להלן: מנשה ועאסי). 12. ברובד השני – בחינת יכולתו של העד לשחזר את חזותו של מבצע העבירה ולבצע את הזיהוי בפועל – נבחנים הן פרק הזמן שחלף ממועד הטבעת דמותו של מבצע העבירה בזיכרונו של העד המזהה ועד למועד הזיהוי בפועל (מנשה ועאסי, בעמ' 265-261), הן התנאים הפיזיים ששררו בעת הזיהוי (כגון המרחק בין העד המזהה למזוהה, מצב התאורה, משך החשיפה של העד המזהה לפניו של המזוהה, האם היה זה מסדר חי או מסדר תמונות ועוד) והן ההשפעות השונות שעשויות להיות לזיהוי עצמו ולמסגרת שבה נערך על מצבו הנפשי-סובייקטיבי של העד המזהה, ומכאן גם על כושרו לזהות את מבצע העבירה. באשר להשפעות השונות האפשריות, יש לתת את הדעת במיוחד לאלה: הציפייה של העד לפגוש במבצע העבירה, אשר עלולה לערפל את כושר השיפוט שלו ולהובילו לזהות זיהוי שגוי (ראו בהקשר זה, וכדוגמה בלבד, מאמר של קבוצת מחקר הולנדית המתאר ניסוי שמצא כי נטיעת ציפייה לראות דמויות מוכרות בקרב נבדקים, העלתה את אחוז הזיהויים השגויים שהתבצעו על-ידם: José H. Kerstholt et al, The Effect of Expectation on the Identification of Known and Unknown Persons, 6 APPLIED COGNITIVE PSYCHOLOGY 173 (1992)); רצונו של העד לסייע לרשויות האכיפה, אשר עלול להובילו לזהות את המזוהה על פי דמיון יחסי בלבד למבצע העבירה (ראו: ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (2.3.2006); מנשה ועאסי, בעמ' 269-268); הקונטקסט שבו מתבצע הזיהוי ואשר עלול להוביל לזיהויו של אדם בשל ה"תפאורה" שבה הוא מופיע לנגד עיניו של העד המזהה; רמזים שונים שעלולים להינתן לעד, אפילו מבלי משים, על-ידי אנשי המשטרה (ראו, למשל, עניין קריב, בעמ' 745); הלחץ והחשש המלווים את העד המזהה בשל המפגש הצפוי עם מבצע העבירה; וכן מידת הביטחון של העד המזהה בזיהויו (אם כי, מחקרים רבים מצביעים על קשר רופף ביותר בין מידת הביטחון של העד לבין מידת ההצלחה של הזיהוי, ראו מנשה ועאסי, בעמ' 226-223). 13. בין שני הרבדים הללו קיימים יחסי גומלין מורכבים. בפשטות, ולצרכינו אנו, ניתן לומר, כי ככל שדמותו של מבצע העבירה הוטבעה בזיכרונו של העד המזהה באופן משמעותי, יידרש, על דרך הכלל, רף נמוך יותר, אם כי ודאי לא נמוך מדי, בבחינת הנסיבות שאפפו את הזיהוי בפועל. כך למשל, זיהוי מרחוק של אדם מוכר היטב, מהימן יותר מזיהוי של אדם שדמותו נחקקה בזיכרונו של העד המזהה אך לאחר מפגש חד-פעמי חטוף, גם אם הזיהוי בוצע מאותו מרחק. על רקע זה, נקל להבין את ההבחנה הידועה בפסיקה בין "זיהוי" לבין "הצבעה", ואת הדרישות השונות הנדרשות בכל אחת מן הקטגוריות (ראו: עניין אוחיון, פסקה 24; ע"פ 7187/07 והניך נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (19.11.2008)). חרף זאת, יש לזכור, כי גם זיהוי של אדם מוכר הוא תלוי נסיבות ועלול להיות נתון למניפולציות שונות, כמתואר לעיל. 14. בבואנו ליישם עקרונות אלה על המקרה דנא, נבחין תחילה כי סלע המחלוקת שבין הצדדים כלל אינו מצוי בשאלת אמינותה הכללית של הקטינה, אשר עליה כמדומה שאין חולק; הוא אף אינו מצוי ברובד הראשון של בחינת מהימנות הזיהוי, שכן, כפי שציינה המשיבה בצדק וכפי שעמד על כך בית משפט קמא בפירוט רב, משך ההיכרות שבין הקטינה לבין האדם שפגע בה, תדירות הפגישות ביניהם וכן נסיבות ביצוע העבירה, אִפשרו לקטינה לחקוק את דמותו של זה בזיכרונה באופן מיטבי. הקטינה אף העידה, טרם הזיהוי, כי תוכל לזהות את האדם שפגע בה, שכן, במילותיה שלה: "אני רואה את הפרצוף שלו". ברי, אפוא, כי עסקינן במצב קרוב יותר ל"הצבעה" ולא בזיהוי "רגיל", ודאי לא בזיהוי "ספונטאני". סלע המחלוקת מצוי, אם כן, אך ברובד השני של בחינת מהימנות הזיהוי, קרי בשאלה, האם בנסיבות שאפפו את הזיהוי יכולה הייתה הקטינה לזהות את המערער כמבצע העבירה. בחינה של רובד זה תעשה תוך שנזכור כל העת, כי ההיכרות שבין הקטינה לבין מבצע העבירה היא היכרות טובה שאִפשרה לקטינה, באופן כללי ובנסיבות רגילות, לזהותו בנקל. בעניין זה יודגש, כי בפסיקה אמנם נאמר לא אחת, כי כאשר מדובר באדם שמוכר לעד, השאלה היחידה המתעוררת היא שאלת אמינותו של העד (ראו, למשל, עניין אוחיון, פסקה 24), אלא שבענייננו, כאמור, אף שקיימת היכרות קודמת בין הקטינה לבין האדם שפגע בה, השאלה שבמחלוקת היא לגבי זיהויו של המערער בנסיבות הספציפיות בהן זוהה, ומכאן שיש להידרש אליהן ביתר פירוט. במילים אחרות – המקרה דנא מצוי על הרצף שבין מצב מובהק של "הצבעה", כאשר מדובר בהצבעה על אדם שלגבי זיהויו לא יכולה להיות כל טעות (כגון הצבעה על חבר קרוב או בן משפחה וכו'), לבין זיהויו של מי שהמזהה נחשף לדמותו רק לפרק זמן קצר במהלך ביצוע עבירה; אם כי נוכח העובדה שטרם לזיהוי היו מספר מפגשים בין הקטינה לבין מבצע העבירה, מפגשים שבמהלכם התאפשר לקטינה לעמוד היטב על תווי פניו ויתר מרכיבי דמותו של העבריין, המקרה דנא קרוב יותר ל"הצבעה" מאשר לזיהוי "רגיל". מבחינה זו ראוי לסקור את נסיבותיה הקונקרטיות של ה"הצבעה", שמא יש בהן כדי לערער את מהימנותה. (א) התנאים הפיזיים ששררו בעת הזיהוי – מטענות הצדדים ומעדויותיהם של אנשי המשטרה שנכחו בזירה בעת הזיהוי לא עולה כי תנאי הראות היו קשים ולא אִפשרו את הזיהוי. עם זאת, נטען כי משך החשיפה הקצר לפניו של המערער, כמו גם המרחק שהיה קיים בין הקטינה לבין המערער בעת הזיהוי – 10 מטרים, כפי שהעידו אנשי המשטרה – לא אִפשרו לקטינה לזהות את המערער באופן אמין. אכן, אין לכחד כי משך החשיפה של הקטינה לפניו של המערער בעת הזיהוי היה קצר. עם זאת, נוכח היכרותה עם האדם שפגע בה (ראו עניין אלאטרש, פסקה ט"ז לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין) ונוכח העובדה שלקטינה ניתנה השהות לזהות את המערער בקצב שנראה לה לנכון, סבורני כי משך החשיפה בנסיבות העניין היה מספק. אשר למרחק שבין הקטינה לבין המערער, סבורני כי אין בו, כשלעצמו, כדי לשלול את יכולת ההבחנה של הקטינה. גם בהקשר זה יש לזכור, כי המדובר בזיהוי של אדם אשר מוכר לקטינה, ולא באדם שזר לה, ומטבע הדברים שזיהוי כזה הוא קל יותר, גם ממרחק של 10 מטרים. לחיזוק מסקנות אלה, יצוין, כי הקטינה העידה שראתה את תווי פניו של המערער בעת הזיהוי וזיהתה אותו בעיקר על פיהם: ח: לפי מה ידעת שזה הוא? י: אה ... לפי הפנים שלו ולפי הכובע. ח: בואי תספרי לי על זה שידעת שזה הוא, לפי הפנים שלו. י: יש לו פנים ש ... אני כבר כמעט תמיד רואה אותם, ואני כבר רגילה לפנים האלה (חקירה מיום 1.10.2009, בעמ' 3, ש' 29-25). ... ח: אני רוצה לשאול אותך. את אמרת לי מקודם ש ... ראית אותו ... ו... שאלתי אותך לפי מה ידעת שזה הוא, ואמרת לי שלפי הפנים שלו. י: (מהנהנת לחיוב). ח: בואי ספרי לי על זה. י: אה ... אני לא יודעת לתאר את זה, אבל הפרצוף שלו נקלט לי לראש (?). ח: בואי תספרי לי על זה שהפרצוף שלו נקלט לך לראש. י: בגלל שאני כל פעם כמעט רואה אותו, אבל אה ... (לא ברור) זוכרת את הפרצוף שלו. ח: ספרי לי על זה שכל פעם כמעט את רואה אותו. י: כמעט כל פעם הוא מחכה לי ... ו... וגם (?) (שם, בעמ' 6-5). ... ח: ספרי לי על המקום שבו פגשת אותו עכשיו. י: אה ... ראיתי אותו ליד הכביש עם ה ... דשא, ליד הכביש ... עם הרמזור [ממ] אז ... אחרי כמה צעדים ראיתי אותו. ח: אני רוצה לשאול אותך עוד ... כמה דברים ... בואי תספרי לי על זה שזיהית שזה משה. י: אני ראי ... אני ראיתי את החולצה שלו של ה ... (?) ו.., ראיתי את הכובע שלו והוא הסתובב אליי וראיתי את הפנים שלו. ואז ראיתי שזה משה. ח: ספרי לי על זה שראית שזה משה. י: אני ראיתי שזה משה, זיהיתי אותו לפי הפנים (שם, בעמ' 6, ש' 23-15). זאת ועוד, ואף שהדבר לא עלה בחקירת הקטינה לאחר הזיהוי, יש לזכור כי זיהוי חי שאיננו סטטי, כבמקרה דנא, נסמך, בין היתר, על שפת הגוף של החשוד ועל מאפיינים נוספים שלא תמיד ניתנים להבחנה במסגרת תצלום או במצב סטטי אחר. זיהוי כזה, הגם שאף הוא אינו בהכרח נקי מספקות, כמתואר, מאפשר הבחנה מדויקת יותר בפרטים מזהים אופייניים, מעבר לתווי הפנים. (ב) הקונטקסט שבו זוהה המערער – כאמור, להֶקשר ("התפאורה") שבו נצפה חשוד יש השפעה על זיהויו. עם זאת, כאשר מדובר ב"הצבעה", להבדיל מזיהוי "רגיל", נראה שהשפעתו הפוטנציאלית של הקונטקסט על העד המזהה, היא נמוכה יותר. כך למשל, כאשר מדובר בזיהוי "רגיל" שנערך בין כותלי בית המשפט או בתחנת המשטרה (ולא במסגרת "מסדר זיהוי" שנערך על-פי כל הכללים), נטתה הפסיקה לומר כי הזיהוי "הוכתם" או שהוא בעל משקל מופחת. לעומת זאת, בעיה זו כמעט שלא מתעוררת כאשר מדובר ב"הצבעה" (ראו ע"פ 107/51 סמדרסמן נ' היועץ המשפטי, פ"ד ו 273, 277 (1952)). בענייננו, טענתו של המערער היא, כי זיהויו על-ידי הקטינה התבסס בעיקר על פי מאפייני לבושו בעת הזיהוי, הייחודיים למנקי רחובות, ועל פי המקום שבו זוהה. ואכן, כעולה מעדותה של הקטינה בפני חוקרת הילדים, היא זיהתה את המערער גם על פי לבושו: ח: מה שסיפרת לי אתמול ושלשום? י: (מהנהנת לחיוב) זה אותו דבר, אותו אדם. ח: זה? י: אותו אדם. ח: מה שסיפרת לי אתמול על המחסן ושלשום. י: (מהנהנת לחיוב). ח: בואי תספרי לי על זה שזה אותו אדם. י: זה אותו אדם, כי תמיד כי אני כבר זוכרת איך נראה הפרצוף שלו. וגם עכשיו ראיתי את הפרצוף שלו, וגם ככה אני (?) את הבגדים שלו. ח: מה? י: גם ככה לפי הכובע, וגם לפי הבגדים (?) (חקירה מיום 1.10.2009, בעמ' 7, ש' 26-14). זיהוי על פי מאפייני הלבוש, ביחד עם המקום שבו זיהתה הקטינה את המערער – מסלול הליכתה בדרך אל בית הספר שבו נהגה לפגוש את האדם שפגע בה – יכול לעורר חשש שמא ההקשר שבו זוהה המערער השפיע על הקטינה וגרם לה להצביע עליו דווקא (אם כי, לעניין מקום המפגש המדויק, יושם אל לב שהקטינה העידה כי בדרך כלל נהג האדם שפגע בה לחכות לה במקום אחר, ליד הבניין שבו גרה חברתה. ראו חקירה מיום 1.10.2009, בעמ' 6, ש' 17-4). אכן, לכאורה היתה אפשרות שההקשר שבו נגלה המערער לעיניה של הקטינה, קרי לבושו (האפוד הזוהר והכובע – בגדי עבודה של עובד ניקיון בגנים ציבוריים) והמיקום שבו הוא נצפה, עלול היה להשפיע על הקטינה באופן שיחזק את סברתה כי המערער הוא האדם אשר פגע בה, גם אם בפועל לא הוא העבריין. בכך, ייתכן שקיים פוטנציאל להחלשת משקלו של אקט הזיהוי. אלא שנוכח מכלול הנסיבות איני סבור שהפוטנציאל האמור התממש ושחשש זה מגיע כדי יצירת ספק של ממש. כפי שקבע בית משפט קמא וכפי שיוסבר בהרחבה בהמשך, דווקא בפרטים הייחודיים הללו (מאפייני הלבוש של המערער ומקום הזיהוי), כשהם מצטרפים ליתר הנתונים הקושרים את המערער למעשים המיוחסים לו, ניתן לראות אישוש נוסף למסקנה כי המערער הוא האדם שפגע בקטינה, כך שאין לסבור שאותם חולשות אפשריות שגלומות בזיהוי, כמפורט לעיל, מקימות ספק ממשי במקרה הקונקרטי הנדון. (ג) השפעות פסיכולוגיות שונות – אין לכחד כי על הקטינה הופעלו לחצים נוספים, פנימיים וחיצוניים, אשר היה בכוחם לפגום באמינות הזיהוי. עצם ציפייתה לפגוש באדם שפגע בה במסגרת מבצע האיתור המשטרתי, ציפייה אשר, כפי שהראיתי לעיל, היא בעלת השפעה של ממש על יכולת התפיסה, וכן רצונה לסייע לרשויות האכיפה בלכידתו של האדם שפגע בה (ואולי בכך אף להשביע את רצונם של הוריה), עלולים היו להוביל לטעות כנה בזיהויו של המערער על-ידה. אין להתעלם מעניין זה ויש להביאו בחשבון, אך במכלול נראה כי קיימים די נתונים כדי לאשש את זיהויו של המערער כמבצע מעשי העבירה. 15. סיכומם של דברים – מלאכת הערכת מהימנותו של זיהוי איננה קלה כלל ועיקר. החשש המקנן בלב, שמא חושיו של העד המזהה הכשילו אותו במשימתו, ולפיכך את מערכת המשפט בהכרעתה, אף אם אין כל סיבה לחשוד שבנסיבות רגילות לא יכול היה אותו העד לזהות בנקל את מבצע העבירה, קיים תמיד. עם זאת, כידוע, לא כל חשש מקים ספק ממשי באשמתו של נאשם (ראו, למשל, ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקאות 49-48 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (25.1.2007), להלן: עניין וקנין). בענייננו, זיהויו של המערער על-ידי הקטינה נעשה בתנאים פיזיים אשר לא מטילים ספק של ממש באמינותו של הזיהוי. אף עדות הקטינה כי זיהתה את המערער על פי פניו – וכפי שניתן להבחין באמירותיה החוזרות והנשנות לאורך החקירה, זיהתה אותו בעיקר על פי פניו – מובילה למסקנה כי הזיהוי היה אמין. אמת, הקטינה הייתה נתונה להשפעות שונות אשר עלולות היו לפגוע בכושרה לזהות את האדם שפגע בה, אלא שכזכור אין המדובר בזיהוי "רגיל" של מי שהוא זר לקטינה. המדובר באדם שהקטינה הכירה היטב, ושנסיבות ההיכרות עמו אִפשרו לה להטביע את דמותו בזיכרונה באופן מיטבי. לא מצאתי כי ההשפעות האפשריות עליהן עמדתי, ובכלל זה ההקשר שבו זיהתה הקטינה את המערער וציפייתה לפגוש דווקא באדם שפגע בה, היו כה משמעותיות באופן שזיהוי המערער יוצר ספק ממשי. ואולם, גם אם אלך אל עבר המערער כברת דרך מסוימת ואניח כי זיהויו על-ידי הקטינה אינו בעל משקל מלא, ולו משום כך שהיא לא הועמדה בפני הצורך לבחור בין דמותו-שלו לבין דמותו של משה (עניין אליו אשוב גם בהמשך), סבורני כי יחד עם הראיות הנוספות שנמצאו בעניינו, שעליהן אעמוד מיד, לא נותר ספק של ממש באשר לזיהויו. הראיות הנוספות 16. כאמור, בית משפט קמא תמך את מסקנתו, לפיה המערער הוא האדם שפגע בקטינה, גם בראיות נוספות. במיוחד, ייחס בית המשפט משקל לחפצים שנמצאו בחזקתו של המערער, ביניהם מטבע של 5 ש"ח שנמצא בכף ידו בעת שזוהה על-ידי הקטינה (שכן, כזכור, הקטינה העידה כי האדם שפגע בה נהג לתת לה מטבעות כסף), תיק בצבע כחול ועליו דמות מצוירת ומגבונים וקרם שנמצאו בתוך התיק. בית המשפט קבע, כי ראיות אלה תואמות את תיאוריה של הקטינה באשר לאופן הפעולה של מבצע העבירה ולחפצים שהיה נושא עמו. בנוסף לאלה, עמד בית המשפט על כך שהמערער נהג לחבוש כובע לעבודתו באופן קבוע; כי המערער נוהג להתפלל מדי בוקר, כפי שהעידה הקטינה ביחס לאדם שפגע בה; וכי מסלול עבודתו מצטלב עם מסלול הליכתה של הקטינה לבית הספר. ראיות ייחודיות אלה, נוסף על הזיהוי, הובילו את בית המשפט למסקנה כי זהותו של המערער כמבצע העבירה הוכחה מעבר לספק סביר. ואולם, המערער מעלה טענות נגד קביעותיו של בית המשפט באשר לכך. בתמצית, וכפי שפורט לעיל, טוען המערער כי העובדים, והוא בכללם, היו נוהגים להשאיר את תיקיהם ברכבו של המעסיק, ועל כן ברי כי לא נטל עמו את התיק במהלך עבודתו; כי הקטינה העידה שהמגבונים שבהם נעשה שימוש במהלך העבירה נמצאו במחסן ולא הוצאו מתיקו של האדם שפגע בה; וכי הקרם שנמצא בתיקו אינו עונה על המאפיינים שתיארה הקטינה, וכי הסברו בנוגע למקורו של הקרם נמצא נכון. עוד נטען, כי חבישת הכובע ומסלול עבודתו לא היו ייחודיים אך לו, וכי גם משה, שעובד עמו אצל אותו מעסיק, וצבע שיערו חום כהה כפי שתיארה הקטינה את מבצע העבירה, נהג לחבוש כובע לראשו ולעבוד סמוך למסלול הליכתה של הקטינה. 17. טענותיו אלה של המערער דינן להידחות. מעבר לכלל הידוע, לפיו אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית (ראו, למשל, ע"פ 425/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (5.11.2007)), נראה שטענות המערער נטענו בלא שבוססו כדבעי. אפרט: (א) תיקו של המערער – כאמור, תיקו של המערער הוא בצבע כחול ועליו דמות מצוירת, כפי שתיארה הקטינה. אמנם, הדמות המצוירת שתיארה איננה אותה דמות שמופיעה על התיק (הקטינה, כזכור, העידה כי על התיק מופיעה דמותו של "ספיידרמן" בעוד שלאמיתו של דבר מדובר בתמונה של "יוגי-הו"), אולם בית המשפט קבע, כי אי הלימה זו אינה כה משמעותית, שכן אורח חייה של הקטינה הוא חרדי, בביתה אין טלוויזיה והסרטים שבהם היא צופה במחשב אינם כה רבים (הודעת אם הקטינה במשטרה, בעמ' 1, ש' 17-14). בכל מקרה מדובר בדמות מצוירת של גיבור סדרת קומיקס. עוד נאמר, כי הסבריו של המערער בחקירתו במשטרה לגבי המועד שבו החל להשתמש בתיק היו מעורפלים למדי. כך בתחילה, אמר כי התיק נמצא ברשותו מאז פסח האחרון (אפריל 2009), ולאחר מכן אמר כי התיק נמצא ברשותו כחודש וחצי בלבד (קרי, מאוגוסט 2009) והוא משתמש בו רק משום שתיק אחר שנמצא בביתו התלכלך (הודעת המערער במשטרה מיום 1.10.2009, בעמ' 2, ש' 45-44 ובעמ' 3, ש' 58-57). כפי שפורט לעיל, תיק דומה אחר לא נמצא בדירתו של המערער במסגרת חיפוש שנערך (דו"ח פעולה תפיסה וסימון מיום 4.10.2009 שסומן ת/15; פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, בעמ' 48, ש' 7-1). זאת ועוד, משה, מנקה הרחובות הנוסף, שלגבי זהותו אדרש להלן, לא נהג להביא עמו תיק לעבודה. משה העיד על כך (פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, בעמ' 96, ש' 7-4), וכך גם מעסיקו (שם, בעמ' 94, ש' 16-15). נוכח כל הדברים הללו, סבורני כי לא עלה בידיו של המערער להטיל ספק בקביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה. (ב) המגבונים – הקטינה אמנם העידה כי המגבונים נמצאו במחסן אליו נלקחה (חקירה מס' 1 מיום 29.9.2009, בעמ' 11, ש' 23-19), אולם בהמשך דבריה, ביום למחרת, שבה ותיקנה עצמה ואמרה: "נראה לי דווקא ש ... אני לא זוכרת בדיוק אם הוא מצא את זה [המגבונים, צ.ז], או היה לו בתיק" (חקירה מס' א1 מיום 30.9.2009, בעמ' 4, ש' 28-26). מכל מקום, בעניין זה סבורני, כי אף לו הייתה הקטינה סבורה שהמגבונים נמצאו במחסן ולא בתיקו של האדם שפגע בה, לא היה בכך כדי לפגוע במשקלו של ממצא זה, שכן עצם השימוש במגבונים על-ידי האדם שפגע בקטינה, ועצם העובדה שפרט מידע זה נחקק בזיכרונה, הוא המשמעותי במקרה זה, וודאי שלא המקום בו נמצאו המגבונים. יתר על כן, בעניינו של המערער הוברר כי הוא נוהג להשתמש במגבונים דרך קבע וכי המגבונים לא נמצאו ברשותו אך במקרה. סבורני, על כן, כי גם בעניין זה לא עלה בידיו של המערער להטיל ספק בקביעתו של בית משפט קמא. (ג) הקרם – הקרם שנמצא בתיקו של המערער אכן לא תואם את תיאוריה של הקטינה, ובמהלך החקירה אף הוברר כי המערער קיבל את הקרם הספציפי במסגרת טיול בים המלח שבו השתתף. בית משפט קמא היה כמובן ער לכך, אך סבר כי עצם השימוש שעשה המערער בקרם אחר, במסגרת המעשים שיוחסו לו באישום השני, מחזק את המסקנה כי המערער נהג לעשות שימוש בקרם (לאו דווקא הקרם הספציפי) למטרות שאינן כשרות. קביעתו זו מקובלת עליי. (ד) מנקה הרחובות הנוסף – כאמור, בית משפט קמא מצא כי מנהגו של המערער לחבוש כובע לראשו וכן מסלול עבודתו שחצה את מסלול הליכתה של הקטינה לבית הספר, ייחודיים למערער ומחזקים את זיהויו על-ידי הקטינה. המערער, כאמור, טען כי משה, מנקה רחובות נוסף שמועסק על-ידי אותו מעסיק, דומה לו ונוהג אף הוא לחבוש כובע לראשו וכי מסלול עבודתו עובר ליד מסלול הליכתה של הקטינה. עוד נטען, כי משה גילה "מוטיבציה חריגה" להפליל את המערער, וכי תצלומו שהוצג לקטינה ונשלל על-ידה אינו פוסל את האפשרות שמשה הוא האדם שפגע בה. בית משפט קמא דחה את טענותיו אלה של המערער, ואין לי אלא להצטרף לנימוקיו. ראשית, טענתו של המערער כי משה נוהג לחבוש כובע לראשו בתדירות גבוהה, לא הוכחה. משה עצמו וכן מעבידו העידו כי לא כך הדבר (פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, בעמ' 91, ש' 21-18 ובעמ' 95, ש' 24-23). שנית, מסלול עבודתו של משה לא עובר דרך מסלול ההליכה של הקטינה לבית ספרה, אלא עובר בנתיב מקביל שאינו משיק לו (הכרעת הדין, פסקה 43(ד), בעמ' 41-40). בית המשפט התרשם כי אמנם ייתכן שמשה החליף את המערער במסלולו במספר מקרים, אך כי ככלל, לא השיק מסלולו של משה למסלול הליכתה של הקטינה. בית משפט קמא עמד בפירוט רב על האפשרות שמא משה הוא האדם שפגע בקטינה, והגיע לכלל מסקנה כי אפשרות זו אינה סבירה כלל ועיקר. נקבע, כי דבריו של משה, בניגוד לנטען, לא מגלים ניסיון להפליל את המערער, וכי חרף הדמיון החזותי שבין השניים, אין בנמצא ראיות אשר תומכות באפשרות שמשה הוא מבצע העבירה. 18. הנה כי כן, הראיות הנוספות שהונחו בפני בית משפט קמא, נבחנו באופן יסודי ומעמיק ולא מצאתי כל פגם בקביעותיו. בית משפט קמא בחן את הראיות, תוך בחינת טענותיו הרבות של המערער, והגיע לכלל מסקנה כי ראיות אלה תומכות בזיהויו של המערער כמבצע העבירה. אף אני סבור כך. מחדלי חקירה 19. בנוסף לכל יתר טיעוניו, טוען המערער כי נפלו מחדלים בחקירתה של המשטרה. בעיקר מכוון המערער לכך שלא נערך מסדר זיהוי תמונות שבו הוצגו לקטינה תמונותיו שלו ושל משה, יחד עם אחרים, לבושים באופן דומה; לכך שחברותיה של הקטינה, אשר לדבריה ראו את האדם שפגע בה, לא נחקרו; ולכך שהקטינה לא נחקרה ביתר פירוט אודות הדמות המצוירת שעל תיקו של האדם שפגע בה. 20. בית משפט קמא התייחס בפסק דינו גם לטענות אלה, וקבע, בסופו של יום, כי גם אם היו מחדלי חקירה כאלה או אחרים, לא היה בכך כדי ליצור ספק סביר באשר לאשמתו של המערער. סבורני, כי בצדק קבע כך בית משפט קמא. זיהויו של המערער על-ידי הקטינה והראיות הנוספות שקושרות אותו למעשים שיוחסו לו, מהווים מסכת ראייתית מהימנה וחזקה. המחדלים עליהם מצביע המערער – אף אם היו – אינם מצליחים ליצור ספק סביר, גם אם הם מציפים עניינים אחדים שלא הוסברו עד תום. אודה, כי בתחילה הטרידה אותי העובדה שלקטינה לא הוצגה תמונה של המערער, לא כל שכן במסגרת מסדר זיהוי תמונות. סברתי, וסבור אני אף עכשיו, כי הצגתה של תמונת המערער לקטינה – בוודאי בצמוד לתצלומו של משה – הייתה יכולה לאשש באופן טוב יותר את הצבעתה, שכאמור לעיל, אינה "הצבעה" מובהקת על אדם שלגבי זהותו לא יכול להיות כל ספק. בנקודה זו, איני שותף לעמדתה של המשיבה, לפיה לא היה כל ערך בהצגת תמונת המערער משום שהקטינה נחשפה לתווי פניו במסגרת מבצע האיתור המשטרתי. זאת, משום שהקטינה הכירה היטב את האדם שפגע בה, ומסופקני אם מבט בפניו של המערער, או בכל אחד אחר בנסיבות הזיהוי עליהן עמדתי, היה משבש את שהוטבע בזיכרונה באופן ברור כל כך. מכל מקום, כפי שכבר צוין קודם לכן, משנקבע על-ידי חוקרת הילדים כי אין להציג בפני הקטינה את תמונתו של המערער, וכן נוכח העובדה שלמעשה מדובר בפעולה הקרובה יותר ל"הצבעה" מאשר לזיהוי "רגיל", גם אם הנסיבות לא היו אידיאליות, שוכנעתי כי פגם זה אינו כה משמעותי, וודאי שאין הוא עולה כדי יצירת ספק של ממש באשמתו של המערער. ההרשעה 21. כאמור, הרשעתו של המערער התבססה הן על זיהויו על-ידי הקטינה הן על הראיות הנוספות שנמצאו בעניינו. עמדתי על כך, כי זיהויו של המערער על-ידי הקטינה, שהכירה את המערער היטב, הוא אמין, חרף קיומם של קשיים מסוימים, חלקם אינהרנטיים, בעצם הזיהוי. סברתי, כי גם הראיות הנוספות שנמצאו בעניינו, ראיות חזקות ומהימנות, מובילות למסקנה כי זיהויו הוא אמין. על אף זאת, אין לכחד כי בין כל אלה נותרו שאלות בלתי מוסברות. כך למשל, שמו של המערער, כאמור, איננו "משה" כפי שסברה הקטינה; שיערו אינו חום כהה; על תיקו הכחול לא מצויר "ספיידרמן" אלא "יוגי-הו"; ואפשר גם להוסיף – אף שהדבר לא מצא ביטוי בהכרעת הדין ולא בכתבי הטענות של הצדדים – כי למערער אין ילדים, אף שהקטינה סברה שיש לו בן, עמו דיבר בטלפון בנוכחותה מספר פעמים. לחלק מן השאלות ניתן מענה מסוים בהכרעת הדין, לחלקן לא ניתן מענה כלל. אף על פי כן, סבורני כי שאלות אלה לא יוצרות בנסיבות, אף לא כמכלול, ספק ממשי באשמתו של המערער. יפים לעניין זה דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בעניין וקנין הנ"ל, בפסקה 49 לפסק דינה: "לענין טיבו של הספק הסביר, אין מדובר בספק שההסתברות בדבר קיומו היא תיאורטית בלבד, אלא ספק ממשי שיש לו עוגן ואחיזה בחומר הראיות. הספק צריך להיות בעל משקל כזה שיש בו כדי לזעזע את המערך העובדתי-נסיבתי כפי שהוצג על-ידי התביעה, עד שמערך זה לא יוכל עוד לעמוד על רגליו, ולהניב מסקנה חד-משמעית בדבר אשמת הנאשם (פרשת בלאוסוב, פסק דינו של השופט לוי). לצורך כך, אין די בהצבעה על קיום אפשרות חלופית לנסיבות המצביעות על אחריות, אלא נדרשת הוכחת אפשרות שהסתברותה סובסטנטיבית (ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי, פד"י מד(3) 465; ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פד"י מז(2) 565, 570; דנ"פ 4342/97 אל עביד נ' מדינת ישראל, פד"י נא(1) 736, 817). ספק סביר מתקיים כאשר ניתן להסיק מהראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם שהסתברותה אינה אפסית אלא ממשית (ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פד"י נד(4) 653). במקרה שלפנינו, כאמור, השאלות שנותרו בלתי מוסברות אינן כה משמעותיות, ואין בהן כדי "לזעזע את המערך העובדתי-נסיבתי" שנרקם בעניינו של המערער. סבורני, על כן, כי הרשעתו של המערער בדין יסודה. הערעור על חומרת העונש 22. גזר הדין בעניינו של המערער ניתן ביום 17.5.2011. בגזר הדין, שקל בית משפט קמא לחומרה את המסוכנות המינית הנשקפת מן המערער, שהוערכה על-ידי המרכז להערכת מסוכנות כבינונית-גבוהה לטווח ארוך, את אי לקיחת האחריות על מעשיו, את תסקיר הנפגעת בעניינה של המתלוננת באישום השני, ג.ג., שהצביע על פגיעה קשה בתפקודה, את עברו הפלילי המכביד של המערער (שאינו כולל עבירות מין) ואת חומרת מעשיו. לצד זאת, שקל בית המשפט לקולא את נסיבות חייו הקשות של המערער ואת הודאתו במעשים המיוחסים לו באישום השני שחסכה, בין היתר, את הצורך בהעדת המתלוננת ג.ג.. בית משפט קמא הדגיש, כי מעשיו החמורים של המערער עולים לאין ערוך על השיקולים לקולא וכי בעניינו, גם נוכח הערכת המסוכנות, מתחייבת ענישה משמעותית. נוכח האמור, גזר בית משפט קמא על המערער עונש מאסר בן 10 שנים, שמתוכו 8 שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי לפיו לא יעבור משך 3 שנים מיום שחרורו עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין. כמו כן, הופעל עונש מאסר מותנה של 4 חודשים שנגזר על המערער במסגרת תיק אחר. בנוסף, קבע בית משפט קמא כי על המערער לשלם פיצוי לקטינה בסך של 20,000 ש"ח ולמתלוננת ג.ג. בסך של 10,000 ש"ח. 23. המערער טוען, כי בית משפט קמא העניק משקל-יתר להערכת המסוכנות שנערכה בעניינו, ולא ייחס די משקל לנסיבות חייו הקשות, ביניהן המחסור החומרי והרגשי שאִפיינו את ילדותו והפגיעה המינית שעבר בעצמו כשהיה ילד; לעובדה שעברו הפלילי אינו בתחום עבירות המין; להודאתו של המערער בנוגע לאישום השני; ולאינטרס השיקומי המובהק שקיים בעניינו. כך נטען, כי העונש שהוטל על המערער, בהתחשב בנסיבות האמורות, חורג מרמת הענישה הנוהגת בעבירות כגון דא. בפנינו הוסיף וטען בא-כוחו של המערער, כי היה על בית המשפט ליתן משקל גם לעובדה כי המערער החל בדרך חיובית בחייו, בכך שנגמל מסמים והחל לפרנס את עצמו. 24. מנגד, טענה המדינה כי העונש שהוטל על המערער אינו חורג ממתחם הענישה הראוי, ואין כל מקום להפחית מעונש זה. דיון והכרעה 25. כידוע, כלל הוא, כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בעונש שנגזר על נאשם, אלא אם זה סוטה באופן בולט ממדיניות הענישה הראויה (ראו, למשל, ע"פ 3934/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (18.2.2013)). בענייננו, חרף טענות המערער, לא מצאתי כי העונש שהוטל עליו אינו מוצדק בנסיבות העניין. בית משפט קמא עמד על השיקולים השונים שהנחוהו בעת גזירת העונש ולא מצאתי מקום להתערב במסקנה הסופית אליה הגיע. מעשיו של המערער, אותם ביצע בקטינים – זרים ובני משפחה – תוך ניצול תמימותם, הם חמורים ביותר. המסוכנות המינית הנשקפת ממנו היא בינונית-גבוהה לטווח הארוך, והאופק השיקומי של המערער, נוכח אי לקיחת האחריות מצידו וניסיונו "לנרמל" את מעשיו, אף אלה שבהם הודה בגדרי האישום השני, אכן אינו נראה מבטיח בשלב זה. אף הערכת המסוכנות העדכנית מיום 15.11.2012, שהוצגה לעיוננו, מצביעה על מסוכנות מינית ברמה בינונית-גבוהה לטווח ארוך, וחוזרת על האמור בנוגע לאי לקיחת אחריות ולהיעדר תובנה מצידו של המערער בדבר טיפול ייעודי. לא שוכנעתי, על כן, כי בגזירת עונשו של המערער סטה בית משפט קמא ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות. סוף דבר 26. נוכח כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור, הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין, וכך אציע לחבריי לעשות. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתנה היום, ‏ט' בתמוז התשע"ג (‏17.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11045240_L06.doc הג+סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il