קיריל שיחריזייב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4519/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4519/11 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט צ' זילברטל המערער: קיריל שיחרזייב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 4.11.1010 ומיום 13.4.2011 בתפ"ח 3319-01-09 לוד שניתן על ידי כבוד השופטים: מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ומ' יפרח תאריך הישיבה: י"ב בניסן התשע"ה (1.4.2015) בשם המערער: עו"ד אורי קינן בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל-רוזנברג פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (השופטים מ' פינקלשטיין, מ' יפרח ול' ברודי) בתפ"ח 3319-01-09 מיום 4.11.2010, במסגרתו הורשע המערער פה אחד בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בהתאם להרשעתו, נדון המערער, ביום 13.4.2011, למאסר עולם, לקנס ולפיצוי בסך 120,000 ש"ח, אשר חולק בין בנו הקטין של המנוח לבין אמו של המנוח. הערעור מופנה כנגד הרשעתו של המערער בעבירת הרצח וכנגד הקנס והפיצויים שנפסקו בעניינו במסגרת גזר הדין. רקע והליכים כתב האישום 2. כתב האישום מיום 7.1.2009 (להלן: כתב האישום) מתאר כיצד ביום 12.12.2008 בשעות הצהריים, עובר ליציאתו של המערער לעבודתו כמאבטח בבנק, הוא הגיע לדירתו של ידידו ולרי (להלן: המנוח), והשניים קבעו להיפגש שם שוב בתום משמרת הלילה של המערער. ביום 13.12.2008 בסמוך לאחר חצות, עם תום המשמרת, שב המערער לדירתו של המנוח והביא עמו בקבוק יין, וכן אקדח שהחזיק ברשיון. בעת שהותם בסלון הדירה, במועד שאינו ידוע במדויק, ולאחר שהשניים שתו מבקבוק היין, פרץ בין המערער לבין המנוח עימות. בהמשך, נשכב המנוח על גבו על הספה בסלון, ובעודו שוכב, גמלה בליבו של המערער החלטה להביא למותו. המערער נטל את האקדח שהביא עמו, נעמד מאחורי המנוח, דרך את האקדח, וממרחק של פחות ממטר, כיוון אותו אל עבר ראשו של המנוח וירה לעברו כדור אחד. בעקבות ירי זה, המנוח החל לפרפר, ואז ניגש המערער אל מטבח הדירה ונטל כבל חשמל של מחבת חשמלית. המערער כרך את כבל החשמל סביב צווארו של המנוח. בשלב זה, כדי להבטיח את מותו של המנוח, המערער ניגש אל המטבח, נטל כפפות גומי, עטה אותן על כפות ידיו ונטל גרזן שהיה מונח בארון המטבח. המערער היכה באמצעות הגרזן בצווארו של המנוח במטרה לערוף את ראשו, אך משלא עלה הדבר בידיו, המערער ניגש ונטל, פעם אחר פעם, שתי סכינים מהמטבח וכרת באמצעותן את ראשו של המנוח. בהמשך לכך, המערער נטל שקית ניילון לאשפה והכניס לתוכה את ראשו הכרות של המנוח ואת הפריטים שבהם השתמש כאמור לעיל, ואת שקית זו השליך לתוך פח אשפה. 3. בתשובת המערער לכתב האישום, אישר המערער את העובדות המפורטות בכתב האישום וטען כי מעשה עריפת ראשו של המנוח והשלכתו לפח האשפה נבע מסערת רגשות ומרצון המערער להעלים את הקליע שנותר (על פי סברתו) בראשו של המנוח, פן יימצא הקליע וניתן יהא לקשר בין המערער לבין מעשה ההמתה. בית המשפט המחוזי 4. ביום 4.11.2010 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער לאחר שמצא כי התקיימו כל רכיבי עבירת הרצח. בהתאם, בית המשפט גזר על המערער את עונש החובה הקבוע בחוק העונשין בעבירת הרצח של מאסר עולם וכן רכיבי קנס ופיצוי כאמור בפסקה 1 לעיל. 5. בית המשפט המחוזי מצא כי ההתרחשות העובדתית ביום האירוע ולאחריו היתה זו: בשעות הצהריים של יום 12.12.2008, המערער והמנוח נדברו להיפגש בביתו של המנוח בתום משמרתו של המערער. משסיים המערער את משמרתו בסביבות השעה 23:00, הוא נסע לביתו של המנוח, ובבואו הביא עמו מזון ובקבוק יין. המערער היה מצויד בתיק עמו הלך לעבודה (כמאבטח בבנק הפועלים) ועמו שב. בתוך תיק זה, היה מצוי אקדחו של המערער. המנוח והמערער אכלו מהמזון ושתו מהיין שהביא המערער. הם שוחחו בין השאר על דבר דרישותיו הכספיות של המנוח מאת המערער, והלה הודיע למנוח כי אין לו מקורות לגיוס הכספים. בשלב מסוים, ניסה המנוח לקחת את תיקו של המערער, אך הדבר לא עלה בידו. השניים החלו להיאבק זה בזה ובעקבות דחיפה שקיבל המנוח מהמערער השתטח המנוח על ספת הסלון ונראה כי הוא היה עומד להירדם. או אז, הוציא המערער את האקדח מתיקו, דרך אותו, נעמד מאחורי המנוח, כיוון את האקדח אל ראשו של המנוח וירה ירייה אחת. לאחר מכן, המערער חבש כפפות גומי על ידיו, נטל כבל חשמלי וחנק בעזרתו את המנוח. המערער, כך נקבע, לא הסתפק בכך ותוך שימוש בגרזן ובסכינים, ערף את ראשו של המנוח, והשליכו לשקית אשפה יחד עם הכלים שבהם השתמש והכפפות. 6. המחלוקת בין הצדדים נגעה בעיקר לגבי התקיימות רכיב "העדר הקנטור" בעבירת הרצח, וכן בנוגע להשפעת התרופות והאלכוהול על התנהגותו של המערער. 7. בית המשפט המחוזי דחה את הטענות בדבר סייג השכרות ובדבר השפעת התרופות על התנהגותו של המערער. נקבע כי הטענות הן כלליות וחסרות ביסוס עובדתי-ראייתי, פרט לעדותו של המערער בבית המשפט שנמצאה בלתי מהימנה. גם אם אכן המערער נטל תרופות כנגד צהבת וכנגד דכאון בעבר, בעת מעשה ההמתה, עברו למעלה משנתיים מעת נטילתן ולא הובאה כל ראייה על השפעתן המתמשכת של התרופות. 8. בית המשפט המחוזי בחן את טענת המערער לעניין קיומו של קנטור עובר למעשה, בשני מימדי זמן שונים. מימד הזמן הרחב – עובר למפגש האחרון בליל הרצח; ומימד הזמן המיידי – בליל הרצח עצמו. אחר בחינה זו, תוך קביעה כי גרסת המערער לא אמינה ובגדר בדיה, קבע בית המשפט כי לא התקיים בעניינו קנטור, לא במובן האובייקטיבי ולא במובן הסובייקטיבי. לפיכך, הורשע המערער בעבירת הרצח. הערעור 9. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי במעשיו התקיימו יסודות עבירת הרצח ובפרט יסוד "העדר קנטור", ועל כן, יש להרשיעו בעבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין חלף עבירת הרצח שבה הורשע, לבטל את הקנס וריבית הפיגורים שהוטלו עליו ולהפחית את סכום הפיצויים למשפחת המנוח. 10. לטענת המערער, בסמוך למעשה ההמתה התגרה בו המנוח באופן שגרם להעדר שליטה, אשר עונה על מבחני הקנטור הן הסובייקטיבי והן האובייקטיבי. המערער סבור כי לצורך המבחן האובייקטיבי יש להביא בחשבון נתונים סובייקטיביים שלו הקשורים בנטילת תרופות וצריכת אלכוהול. 11. לעמדת המערער, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התייחס כלל לאופיו של המנוח אשר לטענתו הוכח כאלים ומסוכן ותומך בגרסתו. בתוך כך, המערער סבור כי בית המשפט שגה בכך שלא הסיר חסיון על ידיעות מודיעיניות אשר מורות על אופיו האלים של המנוח. 12. המערער סבור גם כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו לעניין השפעת התרופות שנטל על מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשה, וכן לעניין התקיימות הגנת השכרות. 13. לבסוף, המערער טוען כי אין ביכולתו לשלם את סכומי הקנס והפיצויים שהושתו עליו. לשיטתו גם לא הוכח כי המנוח היה תומך כלכלית במשפחתו, אלא הם היו אלה אשר תמכו בו. 14. המשיבה, מנגד, ביקשה לדחות את הערעור וטענה, כי אשמתו של המערער בעבירת הרצח הוכחה מעבר לספק סביר ואין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד ביקשה המשיבה לדחות את הערעור שמופנה כנגד רכיב הפיצויים. 15. המשיבה סבורה כי הוכחו כדבעי שלושת הרכיבים המבססים את היסוד הנפשי לעבירת הרצח, וכי גרסת המערער, כפי שהתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי לאחר קביעת ממצאי מהימנות, אינה תומכת בטענת קיומו של קנטור עובר למעשה, בהתאם למבחנים שנקבע בפסיקה. לעמדתה, המערער לא מתאר באף גרסה כי "דמו עלה לראשו" או שהוא הוצף בחמת זעם חריפה עד כי לא יכול היה לשלוט במעשיו. 16. לגישת המשיבה, יש לדחות את טענת המערער בכל הנוגע להשפעות שהיו לתרופות מסוימות על מצבו הנפשי בעת האירוע, שכן לא הונח ביסוס ראייתי-עובדתי לטענה זו. בדומה לכך טוענת המשיבה, כי לא הוצגו ראיות המלמדות כי יש להחיל בעניינו של המערער את הגנת השכרות. דיון והכרעה 17. בראשית דבריי אציין כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא נכון וראוי בעיניי ולא מצאתי מקום להתערב בו. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער על יסוד פסק דין מנומק כדבעי אשר הציג את הראיות באופן קפדני ופרטני. סבורני כי מארג הראיות אשר הובא בפני בית המשפט המחוזי מוכיח את אשמתו של המערער מעל לכל ספק סביר. 18. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שומעת את העדים ובוחנת את התשתית הראייתית כולה, והוא יעשה כן רק במקרים חריגים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה או כאשר הגרסה העובדתית שנתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת (ראו: ע"פ 4655/12 אדרי נ' מדינת ישראל, בפסקה 25 (29.9.2014) (להלן: עניין אדרי); ע"פ 1310/12 שוורצמן נ' מדינת ישראל, בפסקה 28 (3.11.2014) (להלן: עניין שוורצמן); ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205 (2002); ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564 (1986)). המקרה שלפנינו איננו מהווה חריג לכלל זה. בחנתי את ממצאי הערכאה הראשונה ואת טענות הצדדים לגופן ונחה דעתי כי עיקר הממצאים העובדתיים שאותם קבע בית המשפט המחוזי מבוססים על חומר הראיות, ואין מקום לשנות ממה שקבע. וכעת לטענות המשפטיות. 19. ערעורו של המערער כלפי הרשעתו מתמצה בשתי טענות. האחת, אי-התקיימות רכיב "העדר הקנטור" בעבירת הרצח; השנייה, השפעת נטילת התרופות וצריכת האלכוהול על מצבו הנפשי. אדון בטענות אלה כסדרן. רכיב "העדר הקנטור" 20. עבירת הרצח הקבועה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין קובעת כי ה"גורם בכוונת תחילה למותו של אדם" יאשם ברצח ודינו מאסר עולם ועונש זה בלבד. היסוד העובדתי הוא גרימה למותו של אדם, והיסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו הוא יסוד נפשי מיוחד של כוונת תחילה. סעיף 301 לחוק העונשין מגדיר בסעיפו הראשון "כוונת תחילה" כך: "לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו" (ההדגשות אינן במקור – ס'.ג'.). אם כן, ליסוד נפשי זה שלושה רכיבים מרכזיים: (1) החלטה להמית; (2) אי-התגרות בתכוף למעשה – "דם קר" (להלן: העדר קנטור); (3) הכנה עצמית או הכנת מכשיר לצורך ההמתה. בערעור שלפנינו אנו נדרשים כאמור לדון ברכיב השני. 21. רכיב "היעדר הקנטור" דורש, כפי שקבע המחוקק, כי ההמתה תהיה בדם קר ללא שקדמה התגרות בתכוף למעשה. נטל ההוכחה לכך הוא על כתפי התביעה. אמנם החוק עצמו אינו קובע מבחנים לקיומה של התגרות זו, אולם הפסיקה פירשה את רכיב זה ככולל שני מבחנים מצטברים: קנטור סובייקטיבי וקנטור אובייקטיבי (וראו עניין אדרי, בפסקה 37). הקנטור הסובייקטיבי בוחן האם ההתנהגות המתגרה השפיעה בפועל על המערער, עד כדי כך שגרמה לאבדן שליטתו העצמית, בכך שביצע את מעשה ההמתה בלי לחשוב על תוצאות מעשיו. הקנטור האובייקטיבי בוחן האם אדם מן היישוב היה עלול, בהיותו נתון במצבו של הנאשם, לאבד את השליטה העצמית ולנהוג בדרך שבה נהג המערער. 22. רכיב זה מכיר בחולשת הטבע האנושי אשר במקרים מסוימים לאור סערת רגשות בעקבות התגרות הקורבן, מסוגל אדם לאבד את עשתונותיו ואת שליטתו העצמית ולגרום למותו של אותו מתגרה (וראו: ע"פ 46/54 היועץ המשפטי נ' סגל, פ"ד ט(1) 393, 407 (1955); ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 468-467 (2001)); ע"פ 396/69 נעים אברהם בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561, 570-568 (1970) (להלן: עניין בנו)). על מנת לאזן בין חולשה זו של האדם ובין ערכי החברה התרבותית ובראשם קדושת החיים, נוסחו מבחני הקנטור האמורים לעיל. המבחן הסובייקטיבי מוודא כי אכן אותו נאשם מסוים קונטר ואיבד את עשתונותיו כתוצאה מהתגרות זו. זאת בעוד שהמבחן האובייקטיבי מהווה בלם ערכי הנועד כדי לוודא התקיימותם של נורמות חברתיות, שבלעדיהן לא תתכן חברה תרבותית (על מבחנים אלה עמדתי בהרחבה בע"פ ביטון, בפסקאות 16-14 לפסק דיני; וראו את הדיון הנוסף בעניין זה: דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל (27.11.2006) (להלן: דנ"פ ביטון); ראו גם: ע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' גנדי, פ"ד מב(3) 383, 391-390 (1988) (להלן: עניין גנדי); ע"פ 686/80 סימן טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253, 263 (1982) (להלן: עניין סימן טוב); וכן לאחרונה, עניין אדרי, בפסקה 38). 23. ולמקרה שלפנינו. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי התקיים רכיב "העדר הקנטור" הן לפי המבחן הסובייקטיבי והן לפי המבחן האובייקטיבי, וזו גם דעתי. 24. במקרה הנדון, הדברים אשר אמר המנוח למערער בתכוף למעשה ההמתה לא היו חדשים או מפתיעים, ומשקלם לא היה כזה שיש בו כדי להביא למצב של אובדן עשתונות עד כדי חוסר הבנה ושליטה על המעשים. שיחות על כספים, איומים ודרישות כספיות היו עניין שבשגרה בין המנוח לבין המערער, ולא היה בדבריו של המנוח משום "עליית מדרגה" או החמרה שהיה בה כדי להביא לזעזוע או לאובדן שליטה (וראו דבריי בעניין אדרי, בפסקה 41). לכך יש להוסיף כי גם אם האלימות המילולית הידרדרה לאלימות פיזית, עובר למעשה ההמתה, המנוח היה בכלל שכוב על הספה במצב הכרתי ירוד, ולא "התגרה" במערער באותו הזמן או כלל היה מסוגל לכך. גם אם המנוח הרתיח מעט את דמו של המערער – ואין אני קובע כי כך אכן היה – דומה כי היה בכך כדי לקרר את הדם בעת מעשה ההמתה או בתכוף לו. 25. ממכלול העובדות, סבורני כי מעשהו של המערער היה שקול ומחושב, ולא כזה המעיד על "איבוד שליטה עצמית". המערער נקט בקור רוח ונחישות, תוך שליטה מלאה על הסיטואציה. הן לקראת ההמתה – הכנת האקדח למעשה ההמתה; הן בשעת ההמתה – השימוש בשלל האמצעים כדי להמית את המנוח וזאת תוך שמירה על טשטוש זהותו של המערער; והן לאחר ההמתה – ניקיון אמצעי ההמתה והזירה. בנוסף לכל זאת, טענת הקנטור לא נטענה תכוף לאחר המעשה ובוודאי שלא בהזדמנות הראשונה, אלא רק בשלב מאוחר יותר. בעדותו במשטרה, למשל, הוא לא הזכיר את יחסו למנוח אלא רק את יחסם של אנשים אחרים אליו. בהקשר זה, גם אינני רואה רלבנטיות לידיעות המודיעיניות על אופיו של המנוח, שכן אין בהן כדי להשפיע על מסקנת קנטורו הסובייקטיבי של המערער. על כן, אינני רואה מקום לקבל את הטענה כי היתה התגרות מצד המנוח אשר השפיעה בפועל על המערער וגרמה לו לאבדן שליטה עצמית באופן שלא היה יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולפיכך אני סבור כי לא התקיים מבחן הקנטור הסובייקטיבי. 26. למבחן הקנטור האובייקטיבי אדרש בקצרה ובבחינת למעלה מן הצורך, שכן כאמור אי-התקיימות מבחן הקנטור הסובייקטיבי מספיקה על מנת שיתקיים רכיב "היעדר הקנטור" הנדרש ביסוד הנפשי של עבירת הרצח (לדיון נרחב במבחן הקנטור האובייקטיבי, ראו: דנ"פ ביטון, פסקאות 68-29). 27. כאשר אנו בוחנים את התקיימות הקנטור האובייקטיבי, השאלה הנשאלת היא אינה האם רוב האנשים במדינת ישראל, בהיותם במצבו של המערער היו אכן נוהגים בהשפעת ההתגרות בדרך הקטלנית אשר בה נהג המערער, אלא השאלה היא האם ההתגרות שהופנתה כלפי המערער היתה כה רצינית – בשים לב לנסיבות המקרה – עד כי יש להסיק שרוב האנשים במדינה, בהיותם בני אדם מן הישוב, היו מתקשים מאוד שלא להיכנע להשפעתה, ולפיכך היו עלולים להגיב בצורה הקטלנית שבה הגיב המערער (ראו את דבריי בע"פ ביטון, פסקה 16; ראו גם: עניין אדרי, בפסקה 43; עניין בנו, בעמ' 60; עניין סימן טוב, בעמ' 264; עניין גנדי, בעמ' 390). מבחן זה כאמור משמש בלם ערכי הנועד להשגת תכלית חברתית-ערכית, שאלמלא כך הרי שאין אפשרות לקיומם של חיים נורמטיביים ותקינים (כשם שציינתי בע"פ ביטון, פסקאות 15-14). 28. הלכה פסוקה היא כי גידופים, התגרות מילולית או תגרה אינם מספיקים על מנת שיתקיים הקנטור האובייקטיבי (ראו למשל: עניין אדרי, בפסקה 44; ע"פ 8332/05 איסקוב נ' מדינת ישראל, בפסקה 25 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (2007); ע"פ 1191/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 9-8 (2003)). יש לזכור כי מול הקללות והאיומים עומדים על הפרק חיי אדם. לא ניתן להוזיל את חיי האדם ולאפשר נטילתם במקרים בהם אדם נעלב או נרגז, או להתחשב בכך שנטל תרופות או שתה אלכוהול עובר למעשה. אמנם במקרה שלפנינו לאלימות המילולית התווספה אלימות פיזית, אך לנוכח נסיבות המקרה אשר פורטו לעיל בבחינת הקנטור הסובייקטיבי, אין אני סבור כי אדם מן הישוב במצבו של המערער היה אכן נוהג בדרך הכה אלימה וקטלנית בה נהג המערער. אדם בחברה תרבותית ערכית היה מוצא בנפשו לרסן את עצמו ולנקוט במעשה מידתי יותר באותן נסיבות (והשוו: עניין אדרי, בפסקה 44). בחינת השפעת נטילת תרופות או אלכוהול עובר למעשה מקומה בסייג לאחריות פלילית לפי סעיף 34(ט) לחוק העונשין שעניינו שכרות – ואשר בו אדון להלן – ולא במבחן האובייקטיבי של הקנטור. על כן, איני רואה לנכון להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה רכיב "העדר קנטור" התקיים. סייג השכרות 29. טיעונו של המערער מתמקד בסייג השכרות הקבוע בסעיף 34ט לחוק העונשין שזו לשונו: "(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו. (ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה. (ג) גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, רואים אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא מותנית גם בתוצאה. (ד) בסעיף זה, "מצב של שכרות" – מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה". (ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה". סעיף 34ה לחוק העונשין קובע כי "חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית". לנוכח חזקה זו, הנטל להוכחת מצב השכרות ולקיומם של התנאים הנדרשים לשם החלת סייג השכרות מוטל על הנאשם. אם הניח הנאשם תשתית ראייתית מספיקה כדי לעורר ספק סביר בדבר התקיימותו של הסייג, יחול סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין, ולפיו "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג". 30. במקרה שלפנינו, בית המשפט המחוזי קבע כי המערער לא הניח בסיס עובדתי לטענת השכרות או לטענת פעולה תחת השפעת אלכוהול, וכי הוא אף לא הצביע על שיקולים אשר יש בהם כדי לקבל את גרסתו בנוגע להשפעת האלכוהול על מצבו הנפשי. כך גם, בית המשפט המחוזי מצא כי אין כל קשר בין נטילת התרופות על ידי המערער לבין מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשה. זאת, הן בשל ריחוק הזמן המשמעותי בין נטילת התרופות לבין המעשה, והן מחמת העדרן של ראיות לכך שטיפול תרופתי כזה או אחר גרם בפועל לתופעת לוואי מסוימת אצל המערער. כזכור, ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, וזהו אינו אחד מהם. על כן, אין בידי לקבל את טענותיו של המערער לעניין השפעת נטילת התרופות ושתיית האלכוהול על מצבו הנפשי. רכיב הפיצוי בגזר הדין 31. המערער חויב כאמור גם בפיצויים בסך 120,000 ש"ח לטובת בנו ואמו של המנוח, זאת בנוסף לעונש החובה של מאסר עולם הקבוע בעבירת הרצח ולקנס בסך 5,000 ש"ח. בדיון בפנינו, המשיבה מחלה על הקנס שהושת ולנוכח זאת רכיב זה מבוטל. אולם, לעניין הפיצוי שהושת – איני רואה מקום להתערב בעצם פסיקתו ובסכומו. מדובר בעבירה חמורה מאוד אשר גרמה לנזק ולסבל לבנו ולאמו של המנוח. במקרה שלפנינו, הגופה אף הושחתה, דבר אשר מעצים את הזעזוע שנגרם לבני משפחתו. לעניין חוסר יכולתו של המערער לשלם את הפיצויים, הלכה היא כי יכולותיו הכלכליות של העבריין אינן מהוות שיקול בקביעת שיעור הפיצוי לטובת משפחת המנוח, ואין בהיעדר יכולת כלכלית כדי להצדיק התערבות בשיעור הפיצוי שנקבע על ידי הערכאה הדיונית (ראו דבריי לאחרונה בעניין שוורצמן, בפסקה 42; ע"פ 4186/13 ‏ ע'אלב מחמד ע'נאים נ' מדינת ישראל, בפסקה נו (13.4.2015) (להלן: עניין ע'נאים); ע"פ 329/13 סגונדו לוי ורגס נ' מדינת ישראל (9.3.2014); ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל, בפסקה ט (24.7.2006)). יודגש, כי תכלית הענקת הפיצויים היא הענקת מזור לנפגע העבירה ולמשפחתו (וראו: עניין ע'נאים, בפסקה נו). על כן, אין בידי לקבל את טענות המערער בנוגע ליכולותיו הכלכליות, זאת במיוחד מקום בו סכום הפיצוי שנפסק הוא סביר בהתחשב בנסיבות. לפני המערער עומדת האפשרות לפנות למרכז לגביית קנסות בבקשה לפריסת הפיצוי לתשלומים. 32. על כל האמור, אני מוצא כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר הרשיע את המערער בעבירת הרצח; השית עליו את עונש החובה של מאסר עולם; וחייב אותו בפיצויים. לפיכך, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור. רכיב הקנס, כאמור, מבוטל. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ט"ו באייר התשע"ה (4.5.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11045190_H10.doc אר מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il