מדינת ישראל נ. מחמוד איוב

6 בבית המשפט העליון ע"פ 4517/24 ע"פ 4528/24 לפני: כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופטת רות רונן המערערת ב-ע"פ 4517/24 והמשיבה ב-ע"פ 4528/24: מדינת ישראל נגד המשיב ב-ע"פ 4517/24 והמערער ב-ע"פ 4528/24: מחמוד איוב ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת ב-ת"פ 661-10-22 מיום 18.4.2024 שניתן על ידי השופט ח' סבאג תאריך ישיבה: י"ב כסלו תשפ"ה (10 פברואר 2025) בשם המערערת ב-ע"פ 4517/24 והמשיבה ב-ע"פ 4528/24: עו"ד עודד ציון בשם המשיב ב-ע"פ 4517/24 והמערער ב-ע"פ 4528/24: עו"ד ח'אלד אבו אחמד פסק-דין השופט יוסף אלרון: לפנינו ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (השופט ח' סבאג) בת"פ 661-10-22 מיום 18.4.2024. ערעור המדינה ב-ע"פ 4517/24 מופנה נגד קולת העונש, וערעורו של איוב ב-ע"פ 4528/24 (להלן: המשיב) מופנה נגד חומרת העונש. עובדות כתב האישום המתוקן לפי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 5.1.2020 בסמוך לשעה 16:45, המשיב נהג ברכבו בכביש 75, מכיוון יפיע לכיוון מגדל העמק, וזאת בהיותו נתון תחת השפעת סם מסוכן מסוג קנבוס בו השתמש זמן קצר לפני שנהג ברכב. לצידו של המשיב ישב חברו חכים עבוד. באותו הזמן, מוחמד אחמד (להלן: מוחמד) נהג ברכבו עם כיוון נסיעתו של המשיב ומעט לפניו כשלצידו ישב חברו עובאדה חלילה. בשלב מסוים, המשיב הגיע לקטע כביש בו נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, תוך שהתקרב לעקומה, כשבין הנתיבים קו הפרדה רצוף וכפול וכאשר הכביש רטוב מגשם שירד באותו זמן. באותה העת ראגדה אבו אסעד (להלן: המנוחה) נהגה ברכבה בכיוון הנגדי לכיוון נסיעתו של המשיב. המשיב עקף את רכבו של מוחמד תוך חציית קו ההפרדה האמור ובמהירות של 122 קמ"ש לפחות. המנוחה הבחינה במשיב שנסע בנתיב נסיעתה, וניסתה לחמוק מהתנגשות עמו בכך שהחלה לסטות שמאלה, אך ללא הצלחה. המשיב פגע עם רכבו ברכבה של המנוחה בסמוך למרכז הכביש בעודו בנתיב הנגדי לכיוון נסיעתו. מיד לאחר מכן, "התרומם" רכבה של המנוחה באוויר ונפגע מרכבו של מוחמד. כתוצאה מפגיעה משנית זו, נהדף רכבה של המנוחה לאחור וחזר לנתיב המקורי, שם עצר. כתוצאה מתאונה זו, נגרם מותה של המנוחה. כך גם כלל המעורבים בתאונה נפצעו בדרגות חומרה שונות ולכלל כלי הרכב המעורבים נגרמו נזקים קשים. בגין האמור, המשיב הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירות של המתה בקלות דעת לפי סעיף 301ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק; נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה); נסיעה במהירות העולה על המהירות המותרת לפי תקנה 54(א) יחד עם לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות) יחד עם סעיף 68 לפקודה; עקיפה בדרך לא פנויה תוך חציית קו רצוף לפי תקנות 47(ד) ו-47(ה)(5) לתקנות; וגרם נזק לאדם ולרכוש לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות יחד עם סעיפים 62(2) ו-38(2)-(3) לפקודה. הסדר הטיעון כאמור לא כלל הסכמות לעונש. גזר דינו של בית המשפט המחוזי במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם, בית המשפט המחוזי קבע כי מעשיו של המשיב פגעו בערכים המוגנים בעוצמה גבוהה ביותר נוכח תוצאות התאונה שהביאה לגדיעת חייה של המנוחה וגרמה לפגיעת ממשית ביתר המעורבים. ביחס לנסיבות ביצוע העבירה, נקבע שמדובר ב"התנהלות מסוכנת, רציפה ומשולחת רסן" מצידו של המשיב, וכי במקרה זה, יסוד קלות הדעת של המשיב הוא בעוצמה גבוהה ביותר – "כפסע" מיסוד של אדישות, כלשון בית המשפט המחוזי. באשר לנזק שנגרם מביצוע העבירה, בית המשפט המחוזי שב והדגיש את מותה של המנוחה, אישה צעירה בת 24 ואת השלכות אובדנה על משפחתה, גם מאחר שהייתה התומכת היחידה במשפחתה. בשל האמור, ובהתחשב במדיניות הענישה הנוהגת שלפיה יש להחמיר עם עברייני תנועה אשר גורמים בנהיגתם הפרועה לתאונות דרכים קשות, נקבע כי מתחם העונש ההולם הוא בין 6 ל-10 שנות מאסר בפועל, וכן בין 10 ל-20 שנות פסילת רישיון בפועל לצד ענישה נלווית. בקביעת העונש בגדרי המתחם, בית המשפט המחוזי זקף לזכותו של המשיב את הודאתו בביצוע העבירות בשלב מוקדם של ההליך; הבעת החרטה על מעשיו; את פרק הזמן שחלף עד להגשת כתב האישום בעניינו; ואת נסיבותיו האישיות. מנגד, בית המשפט המחוזי עמד על הרקע הפלילי המכביד של המשיב. בתוך כך, פורט כי במסגרת הליך פלילי אחר, נגזר עליו עונש מאסר בפועל למשך 12 חודשים בגין הרשעתו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית, וזאת לאחר התאונה. נוסף על כך, תואר כי המשיב ביצע עבירות תעבורה עובר למועד התאונה, ובכלל זאת נהיגה ללא חגורת בטיחות; סטייה מנתיב הנסיעה תוך הפרעה לתנועה; נהיגה ברמזור אדום; ועבירת נהיגה מעל המהירות המותרת. עוד צוין כי המשיב ביצע עבירות תעבורה נוספות אף לאחר התאונה, ובכלל זאת עבירות של נהיגה מעל המהירות המותרת וסטייה מנתיב הנסיעה תוך הפרעה לתנועה וכי ביצוען מלמד על התנהלותו שלוחת הרסן על הכביש, המסכנת את כל משתמשי הדרך. בשקלול האמור, נגזר על המשיב עונש של 8 שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת המתה בקלות דעת או כל עבירת אלימות מסוג פשע, למשך 3 שנים; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 15 שנים; פיצוי למשפחתה של המנוחה בסך 80,000 ש"ח. טענות הצדדים בערעורים לטענת המדינה, העונש שנגזר על המשיב אינו משקף את חומרת מעשיו. נטען, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה "קלות הדעת" בעניינו של המשיב היא בעוצמה הגבוהה ביותר ומצויה על גבול יסוד נפשי של "אדישות", מצדיקה קביעת מתחם שקצהו בעונש המקסימום הקבוע בצידה של עבירת ההמתה בקלות דעת – 12 שנות מאסר בפועל. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה כשלא נתן ביטוי נפרד לעבירת הנהיגה בשכרות בשל שימוש בסם הקנבוס בגדרי קביעת עונשו של המשיב. לשיטת המדינה, יש מקום להחמיר עם מבצעי תאונות דרכים קטלניות בראי היותן, "מכת מדינה" ובכלל זאת עם עונשו של המשיב. לצד זאת, המדינה משיגה גם על העונש שנקבע בגדרי מתחם העונש ההולם, שכן נסיבותיו האישיות של המשיב אינן מצדיקות הקלה כה משמעותית בעונשו. מנגד, לטענת המשיב, מתחם העונש ההולם שקבע בית המשפט המחוזי מחמיר עמו יתר על המידה, וכך גם העונש שנקבע בגדרו. לטענתו, לשם קביעת מתחם העונש ההולם, בית המשפט המחוזי הסתמך על פסיקה שניתנה במקרים חמורים יותר, באופן שהביא להחמרה בקביעת מתחם העונש ההולם ביחס לעובדות המקרה. בנוסף, המשיב טוען כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספק לנסיבותיו האישיות, ובכלל זאת "למצבו הטראומטי" לאור היותו אחראי על התאונה, כלשונו; לשיהוי שחל בהגשת כתב האישום; לכך שרישיונו הושב לו 7 חודשים לאחר קרות התאונה עד להגשת בקשה לפסילה עד לתום ההליכים לצד הגשת כתב האישום; לגילו הצעיר ולנסיבות חייו הקשות; ולנטילת האחריות מצדו והחרטה הכנה שהביע. דיון והכרעה נקודת המוצא לענייננו היא הכלל לפיו בית המשפט ייטה שלא להתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים שבהם ניכרת חריגה קיצונית ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, או כאשר נפלה על פני הדברים טעות מהותית ובולטת בגזר הדין (ע"פ 6626/23 עיסא נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (17.2.2025)). המקרה שלפנינו הוא בגדר החריג לכלל, שכן בחינת העונש שהוטל על המשיב מעלה כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי מקל עמו באופן המצדיק את התערבות בית משפט זה. על כן, אני סבור כי דין ערעור המדינה על קולת העונש להתקבל, בעוד שדינו של ערעור המשיב על חומרת העונש להידחות. מדיניות הענישה בעבירת ההמתה בקלות דעת חוק העונשין (תיקון מס' 137), התשע"ט-2019, ס"ח 2779, 230 (להלן: הרפורמה בעבירות ההמתה או הרפורמה) יצר מדרג חדש של עבירות המתה על יסודם של עיקרון האשמה וחשיבותו של ערך קדושת החיים (ע"פ 8265/22 ג'עברי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (18.8.2024) (להלן: עניין ג'עברי)). קודם לרפורמה בעבירות ההמתה, מקרי המתה שבוצעו ביסוד נפשי של אדישות או קלות דעת, נכללו במסגרת עבירת ההריגה שבצידה עונש מרבי של 20 שנות מאסר (סעיף 298 לחוק, בנוסחו הקודם). מצב דברים זה עורר קושי ממשי נוכח המנעד והמגוון הרחב של מקרי המתה הנבדלים זה מזה באופן מהותי החוסים תחת אותה "קורת גג". כפי שצוין בדבר ההסבר לרפורמה: "עבירת ההריגה כפי שהיא קבועה היום בסעיף 298 לחוק, היא עבירה רחבה יתר על המידה. העבירה כוללת הן מקרי המתה חמורים של המתה מכוונת שנכון לתייגם כמעשי רצח, והן מקרי המתה חמורים פחות, של המתה בקלות דעת, ומנוסחת באופן שלא יוצר הבחנה ומדרג לעניין היסוד החפצי של העושה כלפי התוצאה" (דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015, ה"ח 972, 166 (להלן: דברי ההסבר לרפורמה)). על רקע האמור, עבירת ההריגה פוצלה ובוטלה, והותאמו העונשים שנקבעו בצדן של העברות החדשות. כך, מקרי המתה שנעשו תוך יסוד חפצי של כוונה או אדישות יכללו במקרים המתאימים בעבירת הרצח הבסיסית, שבצדה עונש מאסר עולם כעונש מרבי או בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות שבצדה עונש מאסר עולם חובה (ראו בהרחבה: ע"פ 7905/23 כלאסני נ' מדינת ישראל, פסקאות 33-31 (16.2.2025) (להלן: עניין כלאסני)). משכך, לעמידה על היסוד הנפשי בעבירות הרצח נודעה חשיבות רבה, בין היתר לשם קביעת מתחם העונש ההולם (ע"פ 6063/21 מדינת ישראל נ' יאסין, פסקה 42 (26.3.2024) (להלן: עניין יאסין); כלאסני, פסקה 35). זאת, בעוד שמקרים בהם ההמתה בוצעה ביסוד של קלות דעת, יכללו בגדרי עבירת ההמתה בקלות דעת לפי סעיף 301ג לחוק, שבצדה קבוע עונש מרבי של 12 שנות מאסר בפועל. זאת, במטרה לשקף נאמנה את חומרת המעשים ואת מידת אשמתו של הנאשם באמצעות התיוג הנלווה לעבירת ההמתה, וכדי ליצור הלימה בין המעשים לבין העונש הקבוע בגינם (ע"פ 3187/21 אלקאדי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (21.8.2022)). הנה כי כן, וכפי שציינתי בעבר, קו הגבול בין יסוד האדישות ליסוד קלות הדעת, הופך כעת למאפיין מרכזי ביותר להבחנה שבין עבירות ההמתה, שכן הוא מבחין בין עבירות ההמתה החמורות ביותר – עבירת הרצח הבסיסית ועבירת הרצח בנסיבות מחמירות, לבין עבירת ההמתה בקלות דעת (עניין יאסין, פסקה 36). מן הכלל אל הפרט כפי שפורט בכתב האישום המתוקן, המשיב צרך קנבוס זמן קצר לפני שנהג ברכב, כך שנהג בעודו נתון תחת השפעת הסם המסוכן. התנהלותו במועד התרחשות התאונה מלמדת אף היא על הסיכון הבלתי סביר שנטל ביחס לפגיעה בחיי אדם, כאשר ביום גשום פעל בניגוד למצופה ובחוסר אחריות בכך שנהג במהירות גבוהה מזו המותרת, וזאת לשם עקיפה מסוכנת ואסורה בכביש בו קיים נתיב נסיעה אחד לכל כיוון תוך חציית קו הפרדה רצוף וכפול ובסמוך לעקומה בכביש. נסיבות אלו ממחישות אפוא את הקביעה, כי הבוחר לאחוז בהגה במצב של שכרות, לרבות תחת השפעת סמים מסוכנים, מוחזק כמי שמכוון נשק טעון ודרוך כלפי עוברי-אורח תמימים שנקרו בדרכו (ע"פ 7852/20 מדינת ישראל נ' סאלח, פסקה 13 (15.8.2021))‏‏. אמנם, מקרי המתה הנובעים מנהיגתו של נאשם ברכב, אינם "טבולים" לחלוטין ביסוד אלים, בין היתר מאחר שכלי הרכב אינו כלי נשק מעצם טיבו, ומשכך הם נכללים בעיקרם תחת עבירת ההמתה בקלות דעת. עם זאת, בנסיבות המתאימות, מקרים אלו עשויים לעלות עד כדי רצח באדישות (עפ"ג 43278-08-24 לולו נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (9.2.2025)). בענייננו, מכלול נסיבות ביצוע העבירות מלמדות אפוא כי תקוותו של המשיב למנוע את גרימת התוצאות כה חלשה, שכמעט וניתן לראות בה כשוויון נפש לאפשרות גרימתן. הזלזול בחיי אדם הנובע ממעשיו של המשיב, כמו גם הנזק הרב שנגרם מהם, לרבות גדיעת חייה של המנוחה והפציעות שנגרמו לכלל המעורבים, מצריך ענישה מחמירה ומרתיעה כלפי אותם נהגים המסכנים חיי אדם באופן נהיגתם. משאלו פני הדברים, קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה קלות דעתו של המשיב הינה כפסע מאדישות, לא קיבלה ביטוי ראוי בקביעת מתחם העונש ההולם. כשם שקביעת היסוד הנפשי נצרכת לשם קביעת עונשו של הרוצח, כשהלך רוחו של הממית בקלות דעת קרוב לזה של הרוצח באדישות, הרי שיש בכך בכדי להביא להחמרה ניכרת בעונשו. נוכח האמור, הרי שהרף העליון הראוי בנסיבות המקרה הוא 12 שנות מאסר בפועל, בהתאם לעונש המקסימום הקבוע בעבירת ההמתה בקלות דעת, וזאת ביתר שאת נוכח העבירות הנוספות בהן הורשע. יתר על כן, גם מיקום עונשו של המשיב בגדרי מתחם העונש ההולם מקל עמו יתר על המידה. לזכות המשיב נסיבות מקלות מדודות ביחס לחומרת מעשיו, ובכלל זאת הודאתו אשר נמסרה בשלהי פרשת ההגנה; הבעת החרטה על מעשיו; והשיהוי בהגשת כתב האישום. מנגד, לחובתו עומדות נסיבות מחמירות כבדות משקל, ובכלל זאת עברו הפלילי והתעבורתי, המלמדים על כך כי המשיב אינו ירא מפני החוק, וכי לא הפנים את הפוטנציאל הקטלני של עבירות התעבורה, אותן המשיך לבצע אף לאחר התאונה, ובפרט זה יש בכדי להטיל ספק בכנות החרטה על מעשיו. כאן המקום להעיר, כי על רשויות האכיפה לפעול באופן נמרץ וחסר פשרות בכדי למנוע מנהגים שנהיגתם כבר לימדה על מסוכנותם, כמשיב שלפנינו, מלהמשיך ולסכן את כלל משתמשי הדרך. זאת כאשר גם לאחר יותר משנתיים עד להגשת כתב האישום מושא הערעור דנן, הוא נוהג וממשיך לבצע עבירות תעבורה. בהינתן הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין, אמליץ לחברי ולחברתי כי נדחה את ערעור המשיב ונקבל את ערעור המדינה באופן שעונשו של המשיב יוחמר ל-9 שנות מאסר בפועל חלף 8 שנות מאסר בפועל שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם. יוסף אלרון שופט השופט חאלד כבוב: אני מסכים. חאלד כבוב שופט השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט יוסף אלרון. ניתן היום, ג' אדר תשפ"ה (03 מרץ 2025). יוסף אלרון שופט חאלד כבוב שופט רות רונן שופטת