מדינת ישראל נ. האני גלבוש

פסק-דין בתיק ע"פ 4515/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4515/05 ע"פ 6209/05 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ד' חשין המערערת ב-ע"פ 4515/05: מדינת ישראל המערער ב-ע"פ 6209/05: ראפע אבו גלבוש נ ג ד המשיבים ב-ע"פ 4515/05: 1. האני גלבוש 2. ראפע אבו גלבוש המשיבה ב-ע"פ 6209/05: מדינת ישראל ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת"פ 3008/04 מיום 29.3.2005 שניתן על ידי כבוד השופט ר' שפירא תאריך הישיבה: י"ח בסיון התשס"ז (4.6.2007) בשם המערערת ב-ע"פ 4515/05 והמשיבה ב-ע"פ 6209/05: עו"ד עמית אופק בשם המשיב 1 ב-ע"פ 4515/05: עו"ד אוסאמה מסאלחה בשם המשיב 2 ב-ע"פ 4515/05 והמערער ב-ע"פ 6209/05: עו"ד סיף אלדין ותד פסק-דין ביום 19.11.2003, לאחר שהסתננו לישראל, קשרו המשיבים ושניים אחרים (יאסר וסמיר) קשר לבצע שוד בדירתם של בני הזוג ש'. בלילה שלפני היום המיועד לשוד ישנו המשיבים ויאסר במטע זיתים הסמוך ליעדם ובסמוך לשעה שלוש לפנות בוקר החלו לנוע לעבר היעד כשעל פניהם מסכות צמר, על ידיהם כפפות וברשותם אקדח-דמה. השלושה פרצו לחדר המדרגות והמתינו עד ליקיצתם של בני הזוג אותם ביקשו לשדוד. בשעה 07:45, כשהתעוררו בני הזוג ש' והאיש פתח את דלת הכניסה לדירה, דחפו אותו השלושה פנימה ונכנסו בעצמם לדירה. בתוך הדירה היכו את בני הזוג במכות נמרצות, נעלו אותם במרחב המוגן הדירתי, שדדו ממון רב ונמלטו מן הבית כשבידם למעלה ממאה וחמישים אלף שקלים, שבעת אלפים דולר, חמשת אלפים דינר – הכל במזומן, וכן חמישה שיקים עסקיים המשוכים על שם האיש בשווי כולל של מאה ושלושים אלף שקלים. כשלושה שבועות מאוחר יותר, ביום 9.12.2003, תקפו המשיבים שנית, וביחד עם סמיר ועם אחד תאיר קשרו השניים קשר לשדוד בית אחר. למחרת היום, כשהם מצוידים באקדח, סכינים, מסכות, כפפות וחבלים – פרצו לביתם של בני הזוג ט'. בבית נטלו ארבע מאות שקלים מתיקה של האישה ועלו לקומה השניה, שם החלו לחפש שלל נוסף. בני הזוג התעוררו והחלו לצעוק. אחד משני המשיבים היכה את האישה ואף דקר אותה בפניה באמצעות סכין. לאחר שפסקה התנגדותה קשר אותה בידיה וברגליה וכיסה ראשה בכריות. אחרי כן, הצטרף לחברו ויחד תקפו את האיש. הם היכו אותו ודקרו אותו דקירות מרובות בחלקי גוף שונים: צוואר, חזה, בטן, גב, ידיים וירכיים. תוך כדי התקיפה ניסו השניים לאלץ את האיש למסור להם את מקום הימצאם של "הכסף והזהב". ניסיונותיו של האיש לשכנעם כי אין להם בבית כסף עלו בתוהו והשניים המשיכו לדקור אותו בעודו צועק מכאבים. כשאמר להם האיש כי בכיס מכנסיו אלפיים שקלים נטלו את הסכום והמשיכו לדקור את האיש במטרה לחלץ ממנו מידע נוסף. לבסוף התייאשו, נטלו מכשיר טלפון סלולרי, מאה דולר ותכשיטים, קשרו את האיש וחסמו את פיו ונמלטו מן הבית. כתוצאה מן התקיפה נגרם לאישה פצע גדול בפניה בגינו אושפזה בבית חולים למשך יומיים ונזקקה לתפרים ואילו האיש אושפז לתקופה ארוכה במחלקה לטיפול נמרץ, נותח שבע פעמים ונגרמו לו פצעים חודרים בבטן ובחזה אשר גרמו לדימום פנימי ולקרעים בריאה, בקיבה, בכבד, במעי הדק ובסרעפת. כן נגרם לו שבר בצלע, וחיתוך של שרירי הבטן, הצוואר והירך. בשלב מסויים הודו המשיבים במעשים אלו ובשל כך הורשעו ביום 29.4.2004 בעבירות הבאות: בגין השוד הראשון: שוד בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); כניסה והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 406(ב) ו-408 בצירוף סעיף 29 לחוק; קשירת קשר לפשע, עבירה על סעיף 499(1) לחוק; כניסה ושהייה בלתי חוקית בישראל, עבירה על סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בגין השוד השני: שני אישומים בחבלה בכוונה מחמירה, עבירה על סעיף 329(א)(1) (אחד מן האישומים בצירוף סעיף 29) לחוק; שוד בנסיבות מחמירות; כניסה והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע בנסיבות מחמירות; קשירת קשר לפשע; כניסה ושהייה בלתי חוקית בישראל – כולן עבירות על הסעיפים המפורטים באישום הראשון. ביום 8.7.2004 נגזר עונשם של המשיבים לחמש-עשרה שנות מאסר, מהן שלוש-עשרה שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, שלא יעברו העבירות בהן הורשעו וכן כל עבירת אלימות פיזית או עבירת רכוש שהן פשע, בתוך עשרים וארבעה חודשים; למשיב 1 גם הופעלו מספר עונשי מאסר על תנאי אשר נגזרו עליו בעבירות קודמות, כך שבפועל הועמדה תקופת מאסרו בפועל על ארבע-עשרה שנים. בנוסף, חייב בית המשפט כל אחד מן הנאשמים לפצות את ארבעת המתלוננים בסך עשרים אלף שקלים לכל מתלונן. בהסכמת הצדדים ניתן גזר הדין בלי שהוגש לבית המשפט תסקיר קצין מבחן על אודות המשיבים. שני המשיבים ערערו על גזר-דינם לבית משפט זה וביום 29.9.2004 ניתן בעניינם פסק דין בזו הלשון: "בהסכמת הצדדים, גזר דינו של המערער [צ"ל מערערים, וכך גם בהמשך – מ"נ] יבוטל, והענין יחזור לבית המשפט המחוזי למתן גזר דין חדש. בתוך 30 ימים יינתן תסקיר מבחן בעניינו של המערער והצדדים יהיו רשאים לטעון את טענותיהם לענין העונש. על יסוד כל אלה ייתן בית המשפט המחוזי את גזר דינו. המערער יישאר במעצר עד למתן גזר הדין, כאמור." ביום 30.12.2004 נערך תסקיר לשני המשיבים. בשל היות שני המשיבים פלסטינים תושבי השטחים המוחזקים התבססו התסקירים אך על פגישה עם המשיבים בבית המעצר. שירות המבחן נמנע בתסקירים אלה ממתן המלצה אופרטיבית. התסקירים לוו בהסברים של שירות המבחן לפיהם "אין באפשרותו להגיש תסקיר שיהיו בו נתונים של ממש מהטעם שהנאשמים תושבי שטחים". בית המשפט קמא דחה את הדיון מספר פעמים על-מנת לאפשר לסנגורים להוציא פרטים נוספים שיוכלו לסייע בידי שירות המבחן (החלטה מיום 19.1.2005 והחלטה נוספת מיום 16.2.2005); כן איפשר בית המשפט לאמו ולאחיו של המשיב 2 להעיד בפניו (ביום 16.2.2005). ביום 28.3.2005 וביום 29.3.2005 גזר בית המשפט המחוזי את עונשם של המשיבים (להלן ביחד: גזר הדין). בגזר הדין ציין כי "בסיכומו של ההליך הממושך מצוי בימ"ש זה במצב בו לא הובאו למעשה בפניו נתונים חדשים משמעותיים מעבר ובנוסף לאלו שהיו בפניו עת נגזר דינם של שני הנאשמים לראשונה". משם, פנה בית המשפט "לחזור על עיקר הדברים אשר נכתבו עוד בגזר הדין הראשון, הכל בהתייחס לטעונים נוספים שהושמעו בפניו, זאת ועוד, כאשר כל אחד מן הנאשמים יוצג על ידי סנגור שונה וכאשר הצדדים טענו את טעוניהם". בשיקוליו לענישה פירט בית המשפט המחוזי מספר שיקולים. בראש השיקולים העמיד בית המשפט את חומרת המעשים. ובלשונו: "תיק זה הוא מהאכזריים יותר שבימ"ש זה דן בו. כתב האישום אינו יכול לתאר במילים היבשות את הסבל שנגרם למתלוננים, ובמיוחד למתלוננים באישום השני... ניתן היה לראות על פניהם [פני המתלוננים – מ"נ], ובמיוחד על פניה של המתלוננת, אשר גם כעת חוששת היא להביט בפניהם של הנאשמים. היא הייתה על סף בכי כאשר סיפרה כיצד ראתה את בעלה נדקר שוב ושוב וכאשר ניסתה לסייע בידו, לאחר שהנאשמים עזבו את הבית, פרץ דם מכל פצעי הדקירה אשר בגופו. גם המתלונן באישום השני סיפר את החרדה שאחזה בו כאשר בעת שהוא נדקר דקירות רבות במסגרת של עינויים שמטרתם להוציא ממנו מידע על רכוש המצוי בבית, ראה את אשתו מוכה וסבר כי היא נרצחת. נראה כי המילים לא יוכלו להביא לידי ביטוי את הסבל של המתלוננים בתיק זה, אשר הותקפו בביתם ובמיטתם באכזריות ועברו למעשה הליך של עינויים כאשר מטרת המכות והדקירות היא להוציא מהם מידע על רכוש שלא היה בבית." אף על פי כן הביא בית המשפט בחשבון שיקולים לקולא: כי המשיבים הודו וחסכו שמיעת עדויות; את העובדה שהמשיבים תושבי שטחים – שכן לשיטת בית המשפט יש להתחשב בכך שעקב מצב זה תמנע ככל הנראה מן המשיבים האפשרות לקבל ביקורים בכלאם והאפשרות לצאת לחופשות; בנוגע למשיב 2 התייחס בית המשפט גם לעדויות שנשמעו מפי אמו ואחיו בהן הצטיירה דמותו של משיב זה כנורמטיבית, דבר העולה בקנה אחד עם עברו הפלילי הנקי. בסופו של דבר גזר בית המשפט על המשיב 1 עשר שנות מאסר בפועל (ובנוסף, הפעלת שנת מאסר על תנאי, כך שבסך הכל, תקופת המאסר בפועל הועמדה על 11 שנים). על המשיב 2 גזר שמונה שנות מאסר בפועל. נוסף על המאסר בפועל גזר בית המשפט על המשיבים גם עונש מאסר על תנאי ותשלום פיצויים לקורבנותיהם – ללא שינוי לעומת גזר הדין הראשון שנתן, מלבד קיצור המאסר על תנאי שהושת על המשיב 2, משנתיים לשנה אחת. על גזר דין זה הוגשו הערעורים שלפנינו. הטענות בערעורים בפי המדינה (ע"פ 4515/05) שתי טענות שהן בעצם אחת. טענתה העיקרית היא כי חומרת התנהגותם של המשיבים מחייבת ענישה מחמירה יותר, "הן כגמול על מעשיהם הרעים של המשיבים, הן כדי להרתיע עבריינים חסרי מצפון אחרים מללכת בדרך נלוזה זו בעתיד, והן כדי לבטא את סלידת החברה מפני מעשים של הטלת אימה על אנשים תמימים בביתם כאמצעי לפגוע בחירותם וברכושם". לטענה זו מצטרפת טענה נוספת, לפיהן שגה בית המשפט קמא כאשר, למרות קביעתו (שצוטטה לעיל) לפיה לא הובאו בפניו נתונים חדשים ומשמעותיים מעבר לאלו שכבר היו בפניו עת ישב לגזור את דינם של המשיבים בראשית, הפחית את עונשם של המשיבים באופן משמעותי. בנוסף ציינה המדינה כי אין בנסיבותיהם האישיות של המשיבים כל נסיבה חריגה. המשיב 1 לא ערער הפעם על חומרת העונש והוא מבקש שלא להתערב בגזר הדין (השני) של בית המשפט המחוזי. המשיב 2 מערער מצדו על חומרת העונש ב-ע"פ 6209/05. הוא טען כי העונש שנגזר עליו חורג ממדיניות הענישה וכי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי להודייתו ולחסכון שנגרם בעקבותיה, כמו גם לעברו ה"נקי". בא-כוח המשיב 2 הפנה אותנו לשורה ארוכה של פסקי-דין אשר משקפים, לשיטתו, את מדיניות הענישה הנוהגת בישראל לעבירות מן הסוג שעבר מרשו. עוד טען כי מעורב אחר, סמיר, נדון ל-4 שנות מאסר בלבד. דיון שקלנו את טענות הצדדים בכובד ראש, והגענו בסופו של דבר לכלל מסקנה כי דין ערעורה של המדינה להתקבל. אכן, יש בהקלה שבגזרי דינו של בית המשפט קמא סיבה לתמיהה מסוימת. בית המשפט כתב באופן מפורש בגלגולה השני של הפרשה – לאחר ביטול גזר הדין הראשון – כי למעשה לא הגיעו לידיו נתונים חדשים משמעותיים אודות המשיבים. חרף זאת, בחר בית המשפט קמא להפחית את עונשם של שני המשיבים באופן משמעותי למדי. העבירות שעברו שני המשיבים הן עבירות חמורות מאוד, וכפי שתיאר בית המשפט, בוצעו תוך גילויי אכזריות קשים ביותר. הפרשות אליהן הפנה בא-כוח המשיב 2 על-מנת להציג קו ענישה קל יותר, ממנו לכאורה סוטה גזר הדין של בית המשפט קמא, אינן דומות לפרשה שלפנינו, וכך גם עניינו של סמיר. לפיכך, אין לומר כי בגזר הדין הראשון חרג בית המשפט ממדיניות הענישה הרצויה. ההפחתה הדרסטית בעונשים הביאה לכך שנגזרו על שני המשיבים עונשים קלים ביחס לעבירות החמורות שביצעו, וזאת מבלי שיתקיימו נסיבות מקילות של ממש העשויות להוביל לתוצאה זו. משכך באנו למסקנה כי יש להחמיר בעונשיהם של השניים. עם זאת, לא ראינו להשיב על כנם את העונשים שהוטלו על השניים בגזר הדין הראשון, בעיקר משום הזמן הרב שחלף בגין הימשכות ההליך, שלא נגרם בעטיים של המשיבים, אלא נבע מכך שבית המשפט גזר את דינם בלי שהונח לפניו תסקיר. גורם הזמן מצדיק הקלה מסוימת בעונשים, אם כי לא משמעותית. סיכומו של דבר, אנו מקבלים את ערעורה של המדינה, במובן זה שעונש המאסר בפועל של שני המשיבים יופחת בשנה לעומת גזר הדין הראשון, כך שעונשו של המשיב 1 יעמוד על 13 שנים (כולל המאסר על תנאי שהופעל), ועונשו של המשיב 2 יעמוד על 12 שנים. עונשי המאסר על תנאי שהושתו על המשיבים יעמדו שניהם על שנתיים, כפי שנקבע בגזר הדין הראשון. במרכיב הפיצוי לא יחול כל שינוי. ממילא נדחה ערעורו של המשיב 2. ניתן היום, ‏‏ט' בסיון, תשס"ז (25.6.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05045150_C16.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il