מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ. עזבון המנוח סלאח חוסין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 4513/21 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקשת: מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ ג ד המשיבים: 1. סאלח חוסין 2. אחמד חוסין 3. עבדאלכרים חוסין 4. מחמוד חוסין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה מיום 10.5.2021 בת"א 12770-08-13 שניתנה על-ידי כב' השופט מנחם רניאל בשם המבקשת: עו"ד ישראל בלום; עו"ד מרווה בז'ה בשם המשיבים: עו"ד אחמד נזאל פסק-דין לפניי בקשת רשות ערעור שעניינה דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מנחם רניאל) בת"א 12770-08-13 (פסק הדין מיום 14.3.2021, ההחלטה הדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע מיום 10.5.2021). בפסק הדין חויבה המבקשת (להלן: המדינה) לשלם למשיבים פיצויי הפקעה בסכום של 1,590,470 ש"ח וכן החזר אגרת בית משפט, תשלומי מומחים בהם נשאו המשיבים, וכן ושכר טרחת עו"ד בסך 117,000 ש"ח. התובענה נושא הערעור היא חלק מגל של מאות תביעות בנושא פיצויים בגין הפקעות מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), שתפיסת החזקה מכוחן נעשתה לפני עשרות שנים (להלן: הפקעות ישנות ו- גל התביעות בגין הפקעות ישנות, בהתאמה). הזרז להגשת התביעות הללו היא ההלכה שנקבעה בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013), אשר תחמה את תקופת ההתיישנות לתביעת פיצויי ההפקעה לשבע שנים ממועד תפיסת החזקה על ידי הרשות המפקיעה, אך נתנה תקופת חסד להגשת תביעות פיצויים בגין הפקעות ישנות עד ליום 21.3.2016. בעקבות גל התביעות בגין הפקעות ישנות התעוררו בין המדינה לבין הנפקעים מחלוקות בדבר אופן חישוב הפיצויים בגין הפקעות ישנות, ובמיוחד ביחס לשאלה כיצד יש ליישם את הוראת סעיף 13 לפקודת הקרקעות, שעניינה פיצוי לפי מנגנון אובדן דמי החכירה (להלן: המחלוקת בעניין יישום סעיף 13). מחלוקת זו הוחרפה לאור הגישות השונות של הצדדים ליישומו של פסק הדין בעניין ע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל ז"ל (23.7.2019) (להלן: הלכת איסמעיל). לעת הזו תלויים ועומדים לפני בית משפט זה מעל ל-160 ערעורים שעניינם המרכזי הוא המחלוקת בעניין יישום סעיף 13 לפקודת הקרקעות (ע"א 6744/20 ואח'). ביחס להליכים אלה מתקיימים לפניי הליכי קדם ערעור (להלן: הליכי קדם הערעור). את עמדתי בעניין בקשות עיכוב ביצוע המוגשות על-ידי המדינה ביחס לערעורים על גובה הפיצויים שנפסקו בתביעות בגין הפקעות ישנות קבעתי בע"א 3213/21 מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח חוסין עבדול חלאילה ז"ל, פסקאות 4 -5 (8.6.2021) (להלן: עניין חלאילה) בזו הלשון: סבורני כי לצורכי בקשות עיכוב ביצוע המוגשות על ידי המדינה ביחס לערעורים על גובה הפיצויים שנפסקו בתביעות בגין הפקעות ישנות יש לפעול, מעתה ואילך, ככלל, באופן הבא: בקשות עיכוב ביצוע מטעם המדינה יתקבלו בחלקן, במובן זה שתשלום הסכום שנפסק בבית המשפט המחוזי יעוכב עד להכרעה בערעור, למעט תשלום סכום המשקף את דרך החישוב החלופית לה טוענת המדינה, דהיינו שיעור תשואה העומד על 2.5% ביחס לדונם המיועד למגורים ו-1.5% ביחס ליתרת השטח, וכן הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין, כפי שנפסקו על ידי בית המשפט קמא. כלל זה משקף להתרשמותי איזון ראוי במקבילית הכוחות בין מאזן הנוחות לבין סיכויי הערעור, ככל שהדברים נוגעים לבקשת עיכוב ביצוע אופיינית המוגשת ביחס לתיקים מסוג זה. משיקולי אחידות ויעילות דיונית, מן הראוי להפעילו ביחס למכלול הערעורים מהדפוס האמור, אלא אם מדובר בערעור בעל מאפיינים חריגים, המצדיקים הוצאתו הכלל. הנטל להוכיח התקיימות חריג שכזה, הוא על הטוען לו. במקרה שלפניי התנגדו המשיבים להצעת בית המשפט מיום 28.6.2021 לפעול על פי הכלל האמור. הטעם שהציגו לעמדתם זו הוא שקיימים, לטענתם, מאפיינים חריגים המצדיקים את הוצאתו של התיק מהכלל שנקבע בעניין חלאילה. זאת, הואיל ובעניינו ניתן בשנת 2014 פסק דין בו נפסק למשיבים פיצוי בסך 437,787 ש"ח בגין פיצויי הפקעה ביחס לחלק מהמקרקעין (להלן: פסק הדין הראשון). על פסק הדין הראשון הוגשו ערעורים – הן על ידי המדינה והן על ידי המשיבים, ובשנת 2016 ניתן פסק הדין בערעורים אשר החזיר את התיק לערכאה הדיונית לצורך דיון בשיעור התשואה שייפסק לשם חישוב דמי החכירה האבודים (ע"א 7730/14 מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל נ' חוסין ואח' (2.6.2016)). אלא, שמצב דברים זה איננו כה חריג כפי שטוענים המבקשים ולמעשה משקף את אחת הפלוגתאות הפרטניות כפי שהוגדרו בהחלטתי מיום 28.2.2021 בהליכי קדם הערעור (פלוגתה 4.ט.). מכאן שאין בטיעון זה כדי להצדיק חריגה מהכלל. לפיכך דין בקשת רשות הערעור להתקבל בעיקרה, במובן זה שמתוך הסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא ישולם בשלב זה למשיבים סכום המשקף את דרך החישוב החלופית לה טוענת המדינה, דהיינו שיעור תשואה העומד על 2.5% ביחס לדונם המיועד למגורים ו-1.5% ביחס ליתרת השטח, וכן הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין שנפסקו לטובתם על-ידי בית המשפט קמא. הואיל ובשנת 2014 שולם למשיבים סכום של 437,787 ש"ח בהתאם לפסק הדין הראשון, ינוכה מסכום הפיצוי שעל המדינה לשלם הסכום ששולם, אולם זאת בהתאם לחלופה שהובאה בסעיף 5 לתגובת המדינה מיום 12.7.2021, קרי בהתאם לערכי שווי הקרקע כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, וכן שכר טרחה והוצאות, לרבות שכר מומחים, כפי שנפסקו על ידי בית משפט קמא. סוף דבר: הבקשה מתקבלת בעיקרה, במובן הזה שפסק הדין של בית המשפט קמא מעוכב עד להכרעה בערעור, וזאת למעט הסכום הקבוע בסעיף 7 לעיל, אשר ישולם למשיבים בתוך 30 ימים ממועד מתן החלטה זו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ו' באב התשפ"א (‏15.7.2021). ש ו פ ט _________________________ 21045130_Y04.docx שש מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il