פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה

החלטה בתיק בג"ץ 4509/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4509/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים תאריך הישיבה: א' באייר תש"ע (15.04.10) בשם העותרת: עו"ד שמואל גרוס בשם המשיב 3: עו"ד עמנואל שרעבי פסק דין השופט א' רובינשטיין: א. עניינה של העתירה - השגות העותרת על פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (מיום כ"ה באייר תשס"ט, 19.5.09), בו נדחה ערעורה על פסק דינו של בית הדין האזורי בפתח תקוה (מיום ג' בניסן תשס"ח, 8.4.08) המחייב אותה לקבל גט מבעלה (סוגיית הרכוש לא נכללה בערעור). ב. העותרת והמשיב 3 (להלן המשיב וביחד הצדדים) נישאו בשנת 1989 ולהם שתי בנות (אחת מהן קטינה ילידת 1995). בשנת 1999 הגישו הצדדים לבית הדין הרבני בקשה מוסכמת לגירושין. דיון בבקשה התקיים ביום 27.6.99 והצדדים מסרו, כי אינם "מסתדרים ויש כל הזמן מריבות וכעסים". ברם, אף שנקבע מועד לדיון המשך נזנח ההליך. בשנת 2001 עבר המשיב להתגורר בארצות הברית. הצדדים מעלים גרסאות שונות לגבי ממדי הקשר שנשמר ביניהם מאז, אך אין חולק כי המשיב מנהל מערכת יחסים עם אשה אחרת, וכיום יש להם שני ילדים משותפים (ילידי 2008-2007). בעת שהותו של המשיב בישראל בשנת 2003 הוגשה בקשה מוסכמת נוספת לגירושין, אך עם שובו לארצות הברית אף היא נזנחה. בשנת 2006 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין הרבני, וכרך עמה את ענייני המזונות והרכוש. ג. דיון ראשון בתביעה נערך ביום 3.1.07 בהרכב חסר של שני דיינים (להלן הדיון הראשון). המשיב טען, כי מזה מספר שנים קיים קרע שאינו בר איחוי, כי לא היה בקשר עם העותרת בתקופה זו, וכי הקים משפחה חדשה בארצות הברית. העותרת טענה, כי גם בשנות הפירוד התקיים קשר מסוים, וכי היא מעוניינת בשלום בית, מנגד דומה כי לא הכחישה שאף היא מצויה בקשר עם גבר אחר. בסוף הדיון ניתנה החלטה (החתומה על ידי דיין אחד) כדלקמן: "בית הדין ממליץ לבני הזוג לנהל מו"מ ביניהם ולהגיע לידי הסכם גירושין. בית הדין יקבע מועד להמשך הדיון במידה ותוגש בקשה לכך. במידה ולא תוגש בקשה לחידוש הדיון, יסגרו התיקים מנהלתית בעוד חצי שנה מהיום" (ההדגשות הוספו - א"ר). ד. דיון שני בתביעה נערך (בהרכב שלושה) ביום 19.6.07 (להלן הדיון השני). המשיב לא נכח בדיון, אך היה מיוצג - והצדדים טענו הן בשאלת קיומה של עילת גירושין והן בסוגיות הרכושיות. בית הדין הציע מתוה לפתרון מוסכם, והצדדים התבקשו לנהל משא ומתן. נקבע, כי אם לא יגיעו הצדדים להסכמה, יוגשו סיכומים. לאחר הגשת הסיכומים (דומה כי בעניין הגירושין בלבד) פרש ראש ההרכב (הדיין הרב פופוביץ) לגמלאות, ולפיכך הוחלף בדיין אחר (הדיין הרב לרר) - ובית הדין הורה (ביום 18.11.07) על קיום דיון נוסף ביום 13.12.07, להשלמת טיעון בפני ההרכב החדש. ה. בא כוח העותרת ביקש לדחות את מועד הדיון, בטענה שההחלטה הומצאה לו רק ביום 4.12.07. בית הדין לא נעתר לבקשה, אך כיון שהעותרת ובא כוחה לא התייצבו לדיון הורה בית הדין, "לפנים משורת הדין", על קיום דיון נוסף ביום 10.1.08. עוד נקבע: "במידה והאשה או ב"כ האשה לא יופיעו לדיון שנקבע, עלול בית הדין לדון גם שלא בפניהם ולפסוק בהתאם לחומר שבתיק בעניני הגירושין והרכוש". גם הפעם הגיש בא כוח העותרת בקשה לדחיית מועד הדיון; הבקשה לא נענתה - ושוב התקיים דיון במעמד בא כוח המשיב בלבד. בא כוח המשיב טען, כי העותרת מנסה להתחמק מהתדיינות בעניין הגירושין, כי יש לתת פסק דין בשאלה זו על יסוד החומר המצוי בתיק (כפי שנקבע כבר בהחלטה מיום 13.12.07), וכי יש לקבוע דיון נוסף לצורך קביעת מועד הקרע לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 אשר לשיטת המשיב הוא בשנת 1999 (ולחלופין, עם מעברו לחו"ל בשנת 2001). נשמעו גם טענות קונקרטיות בעניין הרכוש. בתום הדיון הורה בית הדין להעביר את הפרוטוקול לתגובת העותרת בתוך שבועיים - וקבע, כי בית הדין יפסוק לפי החומר המצוי בתיק (להלן הדיונים השלישי והרביעי). ביום 19.3.08 הגיש בא כוח העותרת "תגובה" מטעמו, שאינה אלא עמוד אחד, שקשה שלא לכנותו מחוצף - בו נאמר כי "החתום מטה אינו יודע על מה בדיוק יש לו להגיב", ואחר כך נמנות במספר שורות טענות שונות. ו. ביום 8.4.08 נתן בית הדין האזורי פסק דין המחייב את העותרת לקבל גט, ובו הועמד מועד הקרע (לעניין חוק יחסי ממון) על שנת 2001. בית הדין סקר באריכות את ההיסטוריה הדיונית, קבע כי טענת האשה לשלום בית "מופרכת", חסרת תום לב ונועדה להשיג יתרונות בחלוקת הרכוש. עוד נקבע, כי מהתשתית העובדתית האובייקטיבית עולה שהנישואין הגיעו לסופם, ונמתחה ביקורת חריפה על התנהלות המשיב, אשר נכנס לקשר זוגי חדש לפני שהוסדר גט. בכל הנוגע לחלוקת הרכוש נקבע, כי נוכח עמדת המשיב בדיון מיום 10.1.08, ונוכח אי העברת תגובה עניינית, יש לראות את שנת 2001 כמועד הקרע - ובית הדין הורה (בדעת רוב) על מינוי מומחה לצורך איזון המשאבים בחלוקה שוה לפי תאריך זה. על פסק הדין חתם ההרכב שישב בדיון השני (הדיינים הרבנים אוחנונה, מלכא ופופוביץ) - והוטעם, כי ועדת המינויים אישרה את מינויו של הרב פופוביץ לדיין עמית, ולפיכך שב והצטרף להרכב. ז. ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול (בסוגיית חיובה בגט בלבד) נדחה ביום 19.5.09 (בהרכב הדיינים הרבנים חשאי, אלגרבלי ואלחדד). נקבע, כי אף שהמשיב עצמו לא נחקר בבית הדין: "המציאות יותר חזקה מהכל. הצדדים פרודים רבות בשנים, ופיזית מתגוררים במדינות שונות... כיום שיש לו (למשיב - א"ר) ילד/ים ממנה (מבת זוגו בארצות הברית - א"ר), הנעשה לא ניתן להשיב, המאיסות היא עובדא מוגמרת ונראית בעליל, באופן שסתם הגולל על אפשרות שלום בית". עוד נקבע, כי נראה שגם העותרת השלימה עם עניין הגירושין (וכלשון בית הדין, "הפנימה הגירושין מלפני הרבה זמן"), ולפיכך "מרכז הכובד מתמקד כיום במועד הקרע ובטיעון להברחת כספים". סוף דבר נאמר, כי הגירושין ייערכו במועד הראשון שיקבע בית הדין האזורי מבלי "לפגוע בזכויות האשה כמתחייב מהדין ומנסיבות המצב הבינזוגי שבגללן נוצר [ה]קרע בין הצדדים". בשולי הדברים נעיר, כי העותרת ובא כוחה לא התייצבו גם לדיון שנקבע בערעור, וגם למועד הדיון הנוסף הגיעו לאחר שהדיון כבר הסתיים - ובית הדין הסכים לשמוע אותם במעמד צד אחד, תוך שניתנה למשיב הזדמנות להגיב בכתב על פרוטוקול הדיון. טענות הצדדים ח. כלפי פסק דין זה הוגשה העתירה שלפנינו. בעיקר נטען, כי נפלו פגמים דיוניים בהתנהלות בתי הדין. ראשית נטען, כי המשיב התייצב רק לדיון הראשון שנערך בהרכב חסר, וכי הדיונים הבאים נערכו אמנם בהרכב שלושה אך לא בנוכחות המשיב. שנית נטען, כי נוכח היעדרות המשיב לא היתה לעותרת אפשרות לחקור אותו, וכי בית הדין התעלם מבקשתה לקיים דיון הוכחות. שלישית נטען, כי הדיין הרב פופוביץ שחתם על פסק הדין לא היה חלק מההרכב שישב בדיונים השלישי והרביעי. נטען, כי דין פסקי הדין הרבניים להיבטל, שכן הם מסתמכים על נתונים אשר נמסרו במהלך דיונים פגומים אלה. נטען עוד, כי שגה בית הדין בקבעו שהעותרת לא הגיבה לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.08 - אך נאמר כבר כאן, כי כנזכר מעלה, אכן לא ניתן להתייחס לתגובה מיום 19.3.08 כתגובה עניינית. נדגיש, כי קשה למצוא בעתירה טענה מהותית כלפי עצם החיוב בגט. ט. בתגובת המשיב נטען, בתמצית, כי בעל דין רשאי להיות מיוצג בדיונים על ידי "מורשה" (מיופה כוח), כי לא הוצגה עילה להתערבות בית משפט זה, כי למעשה אין מנוס מסידור גט, וכי העותרת ניסתה בכל כוחה להכשיל את ניהול ההליך. בדיון בפנינו (ביום 15.4.10) ניסה ההרכב לברר אילו טענות מהותיות יש בפי העותרת, והאם היא סבורה באמת ובתמים כי ישנה אפשרות מעשית לשלום בית. בא כוח העותרת נמנע מתשובה לשאלות ההרכב בעניין זה, והתמקד בפגמים הפרוצדורליים שנפלו בהתנהלות בית הדין הרבני האזורי. עוד טען, כי אין לראות בדיון בבית הדין הרבני הגדול משום תרופה לפגמים אלה, שכן הוא מתבסס על ממצאים שנקבעו בהליך פגום בבית הדין האזורי. בא כוח המשיב טען, כי פסק הדין מבוסס היטב, והזכיר כי הוגשו בעבר שתי בקשות מוסכמות לגירושין. דיון והכרעה י. לאחר העיון אציע לחברי שלא להיעתר לעתירה, שטוב לה שלא הוגשה משהוגשה. ראשית יש לזכור, כי העותרת עצמה אינה מעלה טענות מהותיות לגבי חיובה לקבל גט מבעלה. אף דומה כי נסיבותיה האובייקטיביות של הפרשה (גם אם נתעלם מחילוקי הגרסאות) מקשות לקבל את הטענה, כי הרצון לשלום בית הוא רצון כן שיש בו ממש. ובכל מקרה, אף אילו היתה העותרת מנסה להעלות טענות כאמור, ככלל אין דרכו של בית משפט זה להתערב בשאלת קיומה של עילת גירושין, עניין המצוי בלב לבה של סמכות בתי הדין הרבניים, בגרעין המרכזי של פעולתם: "הכרה בקיומה של עילת גירושין, לרבות בנסיבות בהן מצויים בני הזוג בפירוד ממושך, מצויה בלב סמכותו העניינית של בית הדין הרבני ומסורה לשיקול דעתו על-פי ההלכה שהוא בקי בה (השוו: בג"ץ 10767/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת חיות (לא פורסם, 22.1.2007)). היא עניין למשפט העברי 'ואין אנו נוטלים לעצמנו את הכוח לקבוע כי בית הדין הרבני טעה בהפעלת המשפט העברי על-פיו הוא דן' (בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול - ירושלים, פ"ד מח(2), 221, 231 (1994); ראו גם בג"ץ 323/81 וילוזני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד לו(2) 733, 738 (1982) והאסמכתאות שם)" (בג"ץ 3332/09 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם) - השופטת נאור). (ראו גם בג"ץ 1814/09 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (לא פורסם); בג"צ 2146/05 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בפ"ת (לא פורסם); בג"צ 1521/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם)). י"א. טענות העותרת תחומות איפוא לשאלת הפגמים שנפלו בהתנהלות בתי הדין הרבניים - פגמים המחייבים לשיטתה את שמיעת התיק מחדש, חרף חוסר התוחלת הברור שבכך. לדידי, כפי שיוסבר להלן, אין מדובר בפגמים המצדיקים להורות על בטלות פסקי הדין - אך אקדים ואומר, כי אף אילו היו אלה פגמים היורדים לשורש ההליך, ספק בעיני אם השבת התיק לשמיעה מחדש היא התוצאה המתחייבת. אכן, ברגיל פגמים חמורים עלולים להוות עילת בטלות, ופעמים בטלות יחסית - אך סבורני, כי הנסיבות דנן אינן מובילות לכך משני טעמים: ראשית, נוכח תרומתה של העותרת, שלא התייצבה לדיונים בפני ההרכב החדש, לאותם פגמים דיוניים העומדים בבסיס עתירתה; "מי שמפר צווים של רשות שיפוטית, הפועלת במסגרת סמכותה... אינו יכול לצפות לסעד מבית משפט זה" (בג"צ 1889/92 בניאן נ' בית הדין הרבני האיזורי ירושלים (לא פורסם)), כך בודאי שעה שלאי ההתייצבות לדיונים שנקבעו תרומה מכריעה לפגמים הנטענים בעתירה. שנית: "יש לזכור לעניין זה כי סמכותו של בית משפט זה היא 'שיקול-דעתית'... ודוק: 'לבית-המשפט שיקול-דעת שלא להזדקק לעתירה לגופה, הגם שיש לה יסוד חוקי, אם אינו רואה צורך לתת סעד למען הצדק' (בג"ץ 403/71 אלכורדי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד כו(2) 66, 72 (1972)) וכלל ידוע הוא כי גם כאשר בית משפט זה סבור שאין מקום לתת סעד למען הצדק אין בכך היתר למשיב לעתירה שלא לפעול על פי הדין" (בבג"צ 1555/05 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (טרם פורסם) פסקה 11 לחוות דעתה של השופטת נאור). אחזור איפוא ואומר: אף אילו קיבלנו את טענות העותרת בדבר הפגמים הדיוניים שנפלו בבתי הדין הרבניים, ספק בעיני אם השבת התיק על מנת שטענת העותרת לשלום בית תתברר מחדש היא תוצאה ראויה וצודקת, ובעיקר - ברת תוחלת כלשהי. ברם, כאמור, נידרש לפגמים הנטענים לגופם. הדיון הראשון - דיון בהרכב חסר י"ב. אכן, הדיון הראשון (ביום 3.1.07) נערך בהרכב חסר. אין ספק כי מדובר בפגם אשר בנסיבות מסוימות יכול להביא לבטלות (ראו הדעות השונות בבג"צ 1555/05 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (טרם פורסם); בג"צ 8872/06 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם); בע"מ 7593/06 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם)). ברם, יש לבחון כיצד משתלבת הלכה זו בנסיבותיו הקונקרטיות של התיק. בתום הדיון הראשון החליט בית הדין האזורי כדלקמן: "בית הדין ממליץ לבני הזוג לנהל מו"מ ביניהם ולהגיע לידי הסכם גירושין. בית הדין יקבע מועד להמשך הדיון במידה ותוגש בקשה לכך. במידה ולא תוגש בקשה לחידוש הדיון, יסגרו התיקים מנהלתית בעוד חצי שנה מהיום". החלטה זו אינה מכריעה בזכויות הצדדים, אין לה כל משמעות אופרטיבית, ועניינה תחום להפניית הצדדים לנהל משא ומתן - תוך קביעה כי המשך הדיון יחייב הגשת בקשה מתאימה. דומני, כי אף אם היה בית הדין חייב לשבת גם בדיון זה בהרכב מלא, אין משמעות אופרטיבית לקביעה כי הכרעתו בטלה. הדיון השני - דיון בהרכב מלא ("ההרכב הראשון") י"ג. הדיון השני בתביעה התקיים כזכור ביום 19.6.07, וזאת בפני הרכב שלושה (הדיינים הרבנים פופוביץ, אוחנונה ומלכא). במהלך הדיון טענו באי כוח שני הצדדים לגופו של עניין. אכן, המשיב עצמו לא נכח בדיון. מטעם העותרת נטען: "אין מקום לקיום דיון, היות שהבעל התובע לא נוכח כעת", אך בית הדין דחה את הטענה, בקבעו: "לבעל יש בא כוח וניתן לקיים [את] הדיון" (שורות 6-5 לפרוטוקול). קביעה זו עולה בקנה אחד עם תקנות הדיון בבית הדין הרבניים בישראל, תשנ"ג: "נ"ז. במשך כל מהלך המשפט על בעלי הדין להיות נוכחים גם אם יש להם מורשים, אלא אם כן החליט בית הדין שאין צורך בנוכחותם או בנוכחותם אחד מהם בכל מהלך המשפט או בחלק ממנו. נ"ח. לא הופיע בעל הדין בעצמו אלא מורשהו, יחליט בית הדין לפי הנסיבות של המקרה אם: (1) לדחות שמיעת הטענות עד שיופיע בעלי הדין בעצמו, או (2) לשמוע את טענת המורשה של בעל הדין הנעדר עד שיתברר אם יש צורך בהופעת בעל הדין עצמו או לאו, או (3) אם בעל הדין אינו יכול להופיע בעצמו, כגון אם הוא בחוץ לארץ או אם בית הדין מוצא שחקירת בעל הדין עצמו לא תוכל להועיל לבירור הדין - לשמוע את המורשה במקום בעל הדין, או (4) לשגר שליחים לקבל טענות בעל הדין". דהינו, לבית הדין סמכות לוותר על נוכחותו של בעל דין מיוצג, ולהסתפק בשמיעת בא כוחו (לגבי מעמדן ותקפן של תקנות הדיון ראו בג"ץ 1912/97 צבי ריש, עו"ד נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל, פ"ד נב(5) 650; ראו גם סעיף 19(א) לחוק הדיינים (תיקון מס' 20), תשס"ד - 2004 ספר חוקים תשס"ד 295, 298; א' שוחטמן, סדר הדין (תשמ"ח) 12-11). י"ד. בשולי הדברים יוער, כי העותרת לא העלתה טענות שבמהות כלפי החלטת בית הדין לפטור את המשיב מנוכחות בדיון (היא גם לא הגישה בעניין בקשת רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול, לפי תקנה קל"ב(2) לתקנות הדיון). ברם, אף שהצדדים - ובפרט העותרת שהנטל עליה - לא התייחסו למכלול ההליכים הרבים המתנהלים ביניהם בערכאות השונות, מפרוטוקול הדיון מיום 19.6.07 (עמ' 1 שורות 40-35) ניתן ללמוד, כי העותרת הוציאה בעבר נגד המשיב צו עיכוב יציאה מן הארץ - צו שכנטען בוטל בהמשך תוך חיובה בהוצאות - וגם לכך השלכה על יכולתה לטעון כלפי אי הגעתו לישראל לצורך הדיון. עוד נאמר, כי בניגוד לאמור בעתירה, החומר שצורף לה אינו כולל פנייה מצד העותרת לחקור את המשיב, ובודאי שאינו כולל נימוקים לכך - ואף מסיבה זו אין היא יכולה לבוא בטרוניה עם בית הדין, שסבר כי בנסיבות ניתן להסתפק בשמיעת בא כוחו. ובסופו של יום נזכור גם זו, העותרת נכחה ויכלה להגן על האינטרסים שלה, ואם המשיב לא בחר בכך (בכפוף לשאלת חקירתו, שכאמור לא נתבקשה אז) נטל עליו סיכון. ט"ו. בתום דיון זה החליט בית הדין: "על הצדדים לנהל משא ומתן ביניהם כדי להגיע להסכם סופי, ולשקול הצעות בית הדין המפורטות בפרוטוקול, תוך שבועיים מהיום עם העתק לצד השני. במידה ולא תהיה הסכמה בין הצדדים, יוגשו סיכומים על ידי הצדדים ובאי כוחם". מהחלטת בית הדין מיום 18.11.07 משתמע, כי הצדדים לא הגיעו להסכם, והגישו סיכומים בתיק. בנסיבות אלה, אין חולק כי הרכב בית הדין שישב בדיון השני (ביום 19.6.07) - הדיינים הרבנים פופוביץ, אוחנונה ומלכא - היה מוסמך ליתן פסק דין בתביעה. ואכן, הרכב זה הוא החתום על פסק הדין מיום 8.4.08 נשוא העתירה דנא. על פניו, ניתן היה להפסיק את סקירת ההליכים בבית הדין הרבני בשלב זה - וכיון שאין לעותרת טענות שבמהות לגבי חיובה בגט, להחליט שלא להיעתר לעתירה. ההרכב השני ט"ז. ברם, בפער הזמנים שבין הגשת הסיכומים למתן פסק הדין עבר התיק גלגול דיוני נוסף - כיון שהדיין פופוביץ פרש לגמלאות, ולא היה יכול להשתתף בכתיבת פסק הדין. אכן, "כחלק מהחובה לדון בהרכב של שלושה לאורך כל שלבי הדיון, מחויב אותו הרכב דיינים שנותן את פסק הדין לשבת בכל הישיבות שמתקיימות בעניינה של עילת התביעה" (בג"צ 10769/03 הרשקוביץ נ' בית-הדין הרבני האזורי פתח תקווה, פ"ד נח(4) 272, 276 - הנשיא ברק). ככלל, מתן פסק דין על ידי הרכב שלא ישב בדיונים עשוי להביא לבטלותו: "החלטה שניתנה על-ידי הרכב של שלושה דיינים, שאחד (או יותר) מביניהם לא שמע את טיעוני הצדדים בפני בית-הדין בנוגע לעניין נשוא ההחלטה, כמוה כהחלטה שניתנה בהרכב חסר... פגם זה בניהול ההליך מהווה חריגה מסמכות דיונית, המביאה בדרך כלל לבטלות ההחלטה של בית-הדין ומצדיקה התערבותו של בית-משפט זה" (בג"צ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, 663 - השופטת, כתארה אז, ביניש). (ראו גם בג"צ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח(1) 673; רע"א 1556/06 יבנה תעשיות בניינים בע"מ נ' דותן (לא פורסם)). י"ז. ואולם, האם משמעות כלל זה היא, כי בעקבות פרישתו של הדיין פופוביץ לגמלאות היה צריך התיק להישמע מחדש בשנית על ידי הרכב שלושה? לאו דווקא, שכן בצדו של הכלל המתואר נקבע חריג, הנועד להתמודד עם מקרים בהם נבצר מאחד מחברי ההרכב המקורי להמשיך ולדון בתיק: "המשמעות של החובה לקיים את כל הישיבות בפני הרכב מלא אינה רק שכל ישיבה וישיבה צריכות להתקיים בפני שלושה דיינים, אלא שכל ישיבה וישיבה צריכות להתקיים בפני אותם שלושה דיינים. כלל זה חל גם בבתי-המשפט הכלליים ובבתי-דין נוספים, והוא כפוף, בבתי-הדין הרבניים כמו בערכאות האחרות, לחריג: כאשר נבצר מחבר במותב שהחל בדיון לסיים את הדיון, ניתן להחליפו בחבר אחר, והמותב החדש יכול אז להמשיך בדיון מן השלב שבו הופסק... אולם, הוראות אלה, בשל הסטייה שלהן מן העיקרון המחייב את ניהולו הרצוף של המשפט בפני אותו מותב, טעונות פירוש מצמצם. בשל כך אין להעביר עניין משופט לשופט או מחבר בית-דין לחבר בית-דין, במיוחד לא לאחר שהחלה הגשת הראיות, אלא במקרה של מניעה ממשית מצד הראשון להמשיך בדיון" (בג"ץ 6334/96 אליהו נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, פ"ד נג(2) 153, 169-168 - השופט זמיר). עיקרון זה חל גם במקרים בהם פרש דיין או שופט לאחר הגשת הסיכומים, ועל מחליפו לכתוב את פסק הדין (השוו ע"א 387/74 אברהם נ' בתי-מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353). י"ח. בהקשר זה, של פרישת דיין לגמלאות בטרם מתן פסק הדין, החיל בית הדין הרבני הגדול (בתיק אחר) את תקנה ע"א לתקנות הדיון. תקנה זו מורה: "הועבר משפט, אחרי שהחל הדיון בו, מהרכב בית דין אחד להרכב בית דין אחר או שבא שינוי בהרכב בית הדין יחליט בית הדין בהרכב החדש, לאחר שמיעת דברי הצדדים בעל פה או בכתב לפי החלטת בית הדין, אם להמשיך את הדיון מאותו השלב שבו נפסק הדיון בהרכב הקודם או להתחיל את המשפט מהתחלתו או מאחד השלבים הקודמים". ובאותו מקרה (ערעור 1-21-1700 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)) קבע בית הדין הרבני הגדול: "בתיק ערעור זה נבצר מן הדיין הרה"ג שלמה בן שמעון שליט"א, שישב במותב בית הדין הגדול ששמע את הערעור, לסיים את הדיון ולהשתתף במתן פסק הדין, עקב יציאתו לגמלאות. במקומו בא הדיין הרה"ג אברהם שינפלד שליט"א. בהתאם לתקנה ע"א לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג, ביקשנו לשמוע את עמדת הצדדים בכתב, אם הם מסכימים כי הדיין שהצטרף למותב יעיין בחומר שבתיק ויתן בהתאם את פסק דינו עם שני הדיינים האחרים, או שמא מבקשים הם לקיים דיון נוסף בפני המותב...". במקרה דנא התייחס בית הדין (בהרכבו החדש) לאמור בעניין אליהו ולסמכותו להמשיך את "הדיון מן השלב בו הופסק", אך אף על פי כן החליט לקיים דיון "לשמיעה חוזרת של עיקרי הטענות לעניין הגירושין ובמידת האפשר לשמיעת הטענות לענין התביעות שנכרכו לתביעה" - זאת, מן הסתם, על מנת לאפשר לדיין החדש בהרכב, הדיין הרב לרר, להתרשם בעצמו מטיעוני הצדדים, ובהתאם לאמור בתקנה ע"א לתקנות הדיון. י"ט. ברם, העותרת לא התייצבה לשני הדיונים שנקבעו והתקיימו בהעדרה, היא אף לא ניצלה את ההזדמנות שניתנה לה להגיב לדברי בא כוח המשיב באותם דיונים. בנסיבות אלה, כפי שגם נכתב מפורשות בהחלטות שניתנו בתום הדיונים, מוסמך היה ההרכב החדש ליתן פסק דין על יסוד החומר המצוי בתיק מכבר. שובו של ההרכב הראשון כ. אלא, שבסופו של דבר ניתן פסק הדין נשוא העתירה על ידי ההרכב הראשון שדן בתיק (הדיינים הרבנים פופוביץ, אוחנונה ומלכא). צעד זה הוסבר בגוף פסק הדין באופן הבא: "בנתיים ועדת מינויים אשרה את מינויו של הרה"ג הרב פופוביץ כדיין עמית ולכן הוא יכול שוב להצטרף להרכב בתיקים שישב בהם. בהתאם לכך, מעתה אין כל מניעה שהרב פופוביץ יהא שותף לפסק הדין". דומני, כי אף ששינוי רצוא ושוב של הרכבים אינו דבר רצוי במובן של השכל הישר ומראית פני הצדק (אם כי לעיתים הכרח לא יגונה, לרבות בבית משפט זה) - לא נפל בענייננו כל פגם בצירופו מחדש של הדיין פופוביץ להרכב שנתן את פסק הדין. כאמור מעלה, הדיין פופוביץ ישב בהרכב שדן בתיק מתחילה, ולמעשה ישב בדיון היחיד בו נכחו שני הצדדים וטענו לגופו של עניין. הרכב זה הוא שהורה על הגשת הסיכומים - וכאמור אלמלא פרישתו של הדיין פופוביץ היה התיק בשל למתן פסק דין לאותה עת. כ"א. אכן, אילו התקיימו דיונים מהותיים בפני ההרכב השני היה מקום לשקול תוצאה אחרת - אך לא רק שמטרת דיונים אלה היתה מתחילה לאפשר את שינוי ההרכב, העותרת אף לא התייצבה אליהם וקשה לראות כיצד נפגעו זכויותיה מכך שאחד מחברי ההרכב שנתן את פסק הדין לא היה שותף להם. מסיבה זו, דומני כי לא נפל פגם מהותי בהתנהלות בתי הדין. וככל שיש טעם לפגם בכך שההרכב השני הוחלף חזרה בהרכב הראשון ללא אילוץ נראה לעין, אין העותרת - שרוקנה מתוכן את ההרכב השני - יכולה להיבנות ממנו, הן בניתוח הפורמליות הדיונית בסופה והן במישור המעשי. בסופו של יום, ההרכב היחיד בפניו טענו שני הצדדים הוא שנתן את פסק הדין, ודומני איפוא כי לא נפל פגם דיוני בפסק דין זה. סוף דבר כ"א. אציע לחברי שלא להיעתר לעתירה. בנסיבות תשא העותרת בהוצאות משיב 3 בסך 6,000 ₪. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ט באייר תש"ע (3.5.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09045090_T07.doc רח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il