פלוני נ. פלוני

12 1 בבית המשפט העליון בע"ם 4507/22 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקשת: פלונית נ ג ד המשיב: פלוני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 18.1.2022 בעמ"ש 49608-12-20 שניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא א' ואגו, השופטת ג' לוין והשופט ג' דניאל תאריך הישיבה: ט"ו בחשון התשפ"ג (9.11.2022) בשם המבקשת: עו"ד גלעד ברבי; עו"ד איתן אריאל מוליאן בשם המשיב: עו"ד מיה פילוסוף; עו"ד כפיר בן שטרית פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. האם במקרה שבפנינו התקיימו נסיבות המצדיקות שינוי באופן עריכתו של איזון משאבים על-פי הסכם הגירושין בין הצדדים, נוכח תניה מפורשת המאפשרת לעשות כן במקרה של "גילוי" נכסים שהוסתרו? כדי להשיב על שאלה זו נדרשנו להקדים ולבחון האם בנסיבות העניין הייתה מוטלת חובה על בן זוג שעבד במדינה אחרת לגלות באופן אקטיבי פרטים נוספים על רווחים ונכסים שצבר כתוצאה מפעילותו העסקית בה. רקע עובדתי והליכים קודמים 2. מקורו של ההליך בסכסוך רכושי בין הצדדים, בני זוג לשעבר. השניים נישאו ביום 28.3.1995, ולהם שלושה ילדים, ובהם ילדה שעודה קטינה. ביום 17.5.2009 הם חתמו על הסכם גירושין מקיף, שהסדיר את אופן חלוקת הנכסים ביניהם, וביום 4.6.2009 ניתן לו תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הגירושין או ההסכם). במסגרת ההסכם, בכפוף לקיום ההתחייבויות שנכללו בו, הצהיר כל אחד מהצדדים, בין היתר, כי אין לו תביעות ברכוש, בנכסים ובעסקים אחרים של הצד השני (סעיפים 33-32 להסכם). לצד זאת, הוסכם עוד כי אם יתברר בדיעבד שהיו למי מהצדדים נכסים נוספים בתקופת הנישואין, יהיה הצד האחר זכאי לתבוע מחצית משווים (סעיף 31 להסכם). תניה אחרונה זו היא העומדת בבסיס הסכסוך בין הצדדים. 3. בתמצית ייאמר, כי המשיב ניהל במשך מספר שנים עסקים בסין – הן בתקופת הנישואין והן לאחריה. בחלק מהתקופה הרלוונטית הוא היה מועסק כשכיר בחברה ישראלית, בתפקיד של אחראי רכש, וכך יצר קשרים עסקיים עם לקוחות בסין. במקביל, כך הסתבר, הוא היה בעל עניין במספר חברות בסין ופעל לקבל באמצעותן דמי תיווך מספקים שעמם עמד בקשרים עסקיים, תוך הסתרת הדבר מהחברה שבה עבד. עם היוודע הדבר, בשנת 2012, הוא נאלץ לסיים את העסקתו כשכיר בחברה, ומאז המשיך בפעילות עסקית פרטית. עוד יצוין כי כיום חלק מאותן חברות שבהן היה המשיב בעל עניין פורקו ואינן פעילות עוד. 4. ביום 15.12.2015, שש שנים ומחצה לאחר החתימה על הסכם הגירושין, הגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע תביעה לאיזון משאבים (תמ"ש 29629-12-15). התביעה התבססה על הטענה כי רק לאחר הגירושין התגלה למבקשת כי למעשה למשיב היו הכנסות בסך "עשרות ואולי אף מאות מיליוני שקלים" מדמי תיווך שקיבל מרווחי חברות שהקים וניהל בסין בתקופת נישואיהם. על כן, ובהתבסס על סעיף 31 האמור בהסכם, המבקשת טענה כי היא זכאית לקבל את חלקה בנכסים שנבעו מפעילותו העסקית הנוספת. יצוין כבר עתה כי אין מחלוקת שהמשיב הסתיר את הפעילות העסקית הנוספת מהחברה שבה הועסק בישראל בתקופה הרלוונטית, וכי הוא אף פוטר בגינה בסופו של דבר. על רקע זה, המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה האם המבקשת ידעה על עסקיו הנטענים של המשיב בסין, כמו גם על גובה ההכנסות שהניבה לו פעילות עסקית זו. 5. ביום 28.10.2020 דחה בית המשפט לענייני משפחה (השופט ב' שלו) את התביעה, לאחר שהעדיף את גרסתו של המשיב לפיה המבקשת הייתה מודעת לעסקיו הפרטיים בסין בטרם חתמה עמו על ההסכם, ולמצער הייתה לה "מודעות בכוח" לכך. בית המשפט לענייני משפחה הדגיש כי לעומת גרסאותיה השונות והמתפתחות של המבקשת, גרסתו של המשיב לפיה לא הסתיר ממנה דבר והיא הייתה מודעת לפעילותו העסקית בסין – הייתה עקבית וקוהרנטית. בהתבסס על הראיות שהוגשו והעדויות שנשמעו, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי עובר לחתימה על הסכם הגירושין, היו מצויים ברשותה של המבקשת, באחת המגירות בביתה, מסמכי התאגדות של שתיים מן החברות שעמן קשר המשיב קשרים עסקיים, כמו גם תדפיס פרטי חשבון בנק של אחת מהן. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מסמכים אלו מעידים על אופי עסקיו של המשיב בסין ועל זיקתו לחברות שהקים, וכי המבקשת מצדה "עצמה עיניים" ולא ייחסה להם חשיבות. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי מודעותה של המבקשת לעסקיו של המשיב בסין נלמדת גם מכך שהשניים עשו שימוש בכספים שהוא הביא עמו במזומן מנסיעות העסקים שביצע. כמו כן, כך נקבע, הפער בין סכום המזונות שהתחייב המשיב לשלם במסגרת ההסכם (5,000 שקלים, לא כולל הוצאות חינוכיות ורפואיות) לבין משכורתו נטו כשכיר (9,000 שקלים), לצד התחייבותו של המשיב לכיסוי יתרות החובה בחשבון המשותף ותמיכתו הכלכלית במבקשת גם לאחר גירושיהם – מלמדים אף הם כי המבקשת הבינה שלמשיב מקורות הכנסה נוספים. 6. לצד קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה בדבר מודעותה של המבקשת בפועל לעסקיו של המשיב בסין עובר לחתימה על הסכם הגירושין, הוא הוסיף וקבע כי קיימת גם "מודעות קונסטרוקטיבית (רעיונית)" מצדה לכך. חיזוק למסקנה זו מצא בית המשפט לענייני משפחה בכך שהתביעה הוגשה בשיהוי של ממש, על סיפה של תקופת ההתיישנות, באופן הנזקף לחובתה של המבקשת, ואף יכול להעיד על כך שהיא מצרה כעת על החלטות שקיבלה בעבר במסגרת הסכם הגירושין. אלא שהחלטות אלה, כך נקבע, הן לכל היותר בבחינת טעות בכדאיות העסקה, ואין בהן כדי לשנות ממודעותה ביחס לעסקיו הפרטיים של המשיב בסין. 7. עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה, בבחינת למעלה מן הצורך, כי המבקשת לא הצליחה להוכיח שעסקיו של המשיב הניבו לו, כטענתה, עשרות מיליוני שקלים. בקשר לכך התייחס בית המשפט לענייני משפחה לאסופת המסמכים שהגישה המבקשת, המהווים לטענתה תדפיסים של תזרימים כספיים בין חברות שונות שהמשיב תיווך ביניהן. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח מה היה היקפן של העסקאות בהתאם לנתונים שהוצגו במסמכים אלו, מהו שיעורם של דמי התיווך ששולמו למשיב, והאם העסקאות כולן בוצעו עוד קודם לחתימה על הסכם הגירושין. לפיכך, העדיף בית המשפט לענייני משפחה את גרסתו של המשיב, לפיה דמי התיווך שקיבל הסתכמו באחוזים בודדים מהעסקאות. לבסוף, הדגיש בית המשפט לענייני משפחה כי יש טעם לפגם בכך שהמבקשת עתרה בתביעתה לאיזון משאבים לא שוויוני, כך שחלקה יעמוד על 80% משווי כלל הנכסים הנוספים, בעוד שעל-פי לשונו של סעיף 31 בהסכם היא זכאית למחצית משווים בלבד. 8. בסיכום הדברים, בית המשפט לענייני משפחה דחה כאמור את התביעה והטיל על המבקשת הוצאות בשיעור של 40,000 שקלים. בית המשפט לענייני משפחה הדגיש כי במסגרת זו הובאה בחשבון העובדה שההליך נמשך מספר שנים והיה חריג בהיקפו, וכי לכל אורכו המבקשת נקטה בהליכי ביניים רבים. 9. המבקשת הגישה ערעור על כך לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"ש 49608-12-20), וזה נדחה ביום 18.1.2022 ברוב דעותיהם של סגן הנשיא א' ואגו והשופט ג' דניאל, כנגד דעת המיעוט של השופטת ג' לוין. בעיקרו של דבר, שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי סברו כי אין מקום להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט לענייני משפחה, המעוגנים היטב בחומר הראיות, ובעיקר בקביעתו כי יש להעדיף את גרסתו של המשיב לפיה המבקשת ידעה על עסקיו הפרטיים בסין טרם חתימת ההסכם. דעת הרוב דחתה את הטענה לפיה בית המשפט לענייני משפחה הסתפק בקביעה בדבר מודעותה הקונסטרוקטיבית בלבד, והפנתה בהקשר זה לקביעות העובדתיות בפסק הדין באשר למודעותה בפועל לעסקיו של המשיב בסין בתקופה הרלוונטית. דעת הרוב דחתה גם את טענתה של המבקשת לפיה היה על בית המשפט לענייני משפחה למנות מומחה שיחווה דעתו בסכסוך הרכושי. בעניין זה נקבע כי המבקשת לא עמדה על כך במסגרת ההליך בערכאה הדיונית ותחת זאת נקטה בהליכי גילוי ועיון ממושכים במיוחד, כך שאין מקום למינוי מומחה בשלב דיוני מאוחר זה. בהקשר זה עמדה דעת הרוב גם על הנזק הראייתי שנגרם למשיב כתוצאה מהשתהותה של המבקשת בהגשת התביעה (בין השאר, בהתייחס לכך שאחת החברות הרלוונטיות פורקה כשבע שנים לפני הגשת התביעה). על כן, נקבע בדעת הרוב כי דין הערעור להידחות, תוך חיובה של המבקשת בהוצאות משפט בסך של 15,000 שקלים. 10. מנגד, דעת המיעוט סברה כי יש לקבל את הערעור ולהשיב את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שיקבע את "היקף זכאותה של המבקשת לאיזון משאבים של נכסי הפעילות העסקית של המשיב בסין, עובר לגירושין". דעת המיעוט סברה כי קיים קושי בקביעת ממצאים עובדתיים על יסוד העדפת גרסתו של המשיב, אשר לא הייתה עקבית ואופיינה בעמימות רבה בכל הנוגע להיקף הפעילות העסקית שלו. דעת המיעוט אף הצביעה בהקשר זה על גרסאותיו "המתפתחות" כפי שהוצגו בתגובות לבקשות לסעדים זמניים, כתב ההגנה, תצהיר העדות הראשית והשלמת הטיעון בערעור. דעת המיעוט סברה עוד כי הנטל הראייתי בעניין זה צריך לעבור לכתפי המשיב, משום שהמידע זמין ונגיש עבורו הרבה יותר, וכן גרסה שהשינויים בגרסאות המבקשת שעליהם עמד בית המשפט לענייני משפחה – "לא היו בסוגיות הליבה". עוד הודגש כי עצם קיומו של סעיף 31 בהסכם מלמד כי לא שרר אמון מלא בין הצדדים, והם לא ראו בהסכם "סוף פסוק באיזון המשאבים". דעת המיעוט הדגישה, כי המשיב לא הציג הסבר המניח את הדעת להכללתו של סעיף זה בהסכם הגירושין, וזקפה את הדבר לחובתו. לבסוף, הוטעם כי לא ניתן להסתפק בידיעה קונסטרוקטיבית חלף ידיעה ממשית מצד המבקשת. טענות הצדדים 11. בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי נפלה בדעת הרוב בבית המשפט המחוזי טעות משפטית מהותית בכל הנוגע לעקרונות החלים על החרגת נכס ספציפי מאיזון משאבים, כמו גם שגיאה דיונית שהתבטאה באי-מינויו של מומחה לבחינת שווי הנכסים שצבר המשיב כתוצאה מפעילותו העסקית בסין. עוד נטען כי דעת הרוב שגתה בפרשנותה להסכם בין הצדדים, ובכך שהעדיפה את גרסת המשיב חרף הפגמים שנפלו בה. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי נסיבות העניין מעוררות את השאלה העקרונית בדבר חובת הגילוי המוטלת על הצדדים במסגרת הסדר איזון משאבים. 12. ביום 22.8.2022, בהתאם להחלטה שניתנה, הגיש המשיב את תשובתו, ובמסגרתה הוא טוען כי דין הבקשה להידחות. בעיקרו של דבר, המשיב סבור כי אין מקום ליתן במקרה זה רשות ערעור ב"גלגול שלישי" מאחר שהבקשה אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית והטענות בה הן ערעוריות במהותן ונוגעות לממצאים שבעובדה ולמהימנות. עוד נטען כי טענות שונות שהעלתה המבקשת בבקשה הן טענות חדשות, אשר מהוות הרחבת חזית אסורה. לגופו של עניין, המשיב סומך ידו על קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה, וטוען כי ישנן אינדיקציות רבות לכך שלמבקשת הייתה מודעות בפועל לעסקיו בסין ומשכך אין היא רשאית לתבוע כעת זכויות בהם. 13. ביום 6.9.2022 הוריתי כי הבקשה תובא לדיון בפני הרכב. בהמשך לכך, הדיון בבקשה התקיים בפני ההרכב הנוכחי ביום 9.11.2022. 14. טענתו המרכזית של בא-כוח המבקשת בדיון הייתה כי לא היה מקום לקבוע שהיא ידעה על עסקיו של המשיב בסין ועל הרווחים שהניבו. זאת, כך נטען, בהתחשב בפערי הכוחות המובנים בין הצדדים, לנוכח העובדה שהעסקים הרלוונטיים נעשו בארץ רחוקה ובשפה זרה, ומאחר שלמבקשת היה קשה לקבל תמונה מהימנה על אודות היקפם ומשמעותם. לדבריו, גם אם ניתן לקבל שהייתה למבקשת ידיעה מעורפלת על עצם ניהולם של אותם עסקים, אין להניח שהיא הייתה מודעת להיקפם הרחב. הוסבר, כי חלק ממסמכי הבנק וההתאגדות של שתי חברות שעמן קשר המשיב קשרים עסקיים נמצאו אמנם בבית מגוריה של המבקשת, אך לא הייתה לה כל ידיעה לגבי תוכנם. עוד הודגש, כי המשיב עצמו הסתיר את פעילותו העסקית בסין ממעסיקתו באותה תקופה, באופן המחזק, לשיטת המבקשת, את מעטה הסודיות שהיה סביב הנושא. 15. מנגד, באת-כוחו של המשיב טענה, כי לא היו כל פערי מידע בין הצדדים וכי למעשה הרווחים מהפעילות העסקית בסין שימשו לפרנסת המשפחה, כך שהמבקשת ידעה עליהם. עוד נטען כי ההסכמות בין הצדדים באשר לאיזון המשאבים משקפות את מודעות המבקשת לרווחיו של המשיב כתוצאה מעסקיו, שכן אחרת לא ברור מדוע אלה כללו את נכונותו של המשיב לשאת בכל הוצאותיהם הרפואיות של הקטינים וכן בתשלום מזונות בשיעור גבוה יחסית, לגישת המשיב. 16. בתום הדיון הבענו את העמדה כי במכלול הנסיבות האישיות והמשפחתיות רצוי לסיים את ההליך בדרך של פסיקה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ביום 24.11.2022 הודיענו המשיב כי הוא מסרב להצעתנו. הכרעתנו נדרשת אפוא. דיון והכרעה 17. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על נספחיהן, ושמעתי את טענות הצדדים בדיון, עמדתי היא שבמקרה זה יש הצדקה לכך שנעשה שימוש בסמכותנו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ונדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. כפי שאסביר בהרחבה להלן, הבקשה שבפנינו משלבת בין היבטים נורמטיביים הנוגעים לחובת גילוי בהסכמי גירושין לבין קיומו של חשש לעיוות דין במקרה הספציפי. בהתאם לכך, אכנה את המבקשת מעתה – המערערת. 18. לגוף הדברים, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהורות על השבת התיק לבית המשפט לענייני משפחה, הכול כמפורט להלן. 19. השאלה העיקרית שהייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים נסבה על מידת מודעותה של המערערת ב"זמן אמת" לפעילותו העסקית של המשיב בסין ולרווחים שהניב ממנה. לטענת המערערת, לא הייתה לה מודעות לכך במועד החתימה על הסכם הגירושין, וההבנה בקשר להיקפה של אותה פעילות החלה לחלחל אצלה לאחר הגירושין, רק כאשר גילתה כי המשיב צבר נכסים רבים. בית המשפט לענייני משפחה דחה את גרסתה של המערערת, בעיקר בהתבסס על כך שהודתה במסגרת ההליך המשפטי כי מסמכי ההתאגדות של שתיים מן החברות, כמו גם תדפיס פרטי חשבון הבנק שלהן, היו מצויים בחזקתה עוד לפני הגירושין. בית המשפט לענייני משפחה התרשם כי מסמכים אלו היו אמורים לעורר אצלה "צלו של חשד", בפרט בנסיבות שבהן שרר אי-אמון בין הצדדים. על רקע זה, בית המשפט לענייני משפחה קבע שלמערערת הייתה ידיעה מספקת שאינה מאפשרת "לפתוח" את ההסכמות בין הצדדים. כך סברו גם שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי. 20. אולם, חרף קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה כי הוא מבסס את הכרעתו על התרשמותו מן המערערת והראיות שהוגשו, לאמיתו של דבר, קביעתו זו הייתה מבוססת לא פחות מכך על הנחות נורמטיביות באשר להיקפה של חובת הגילוי בין בני זוג בנסיבות של עריכת הסכם גירושין. ואמנם, בית המשפט לענייני משפחה לא הצביע על ראיה חד משמעית לכך שהמערערת ידעה במישרין על היקפם של הנכסים, אלא קביעתו בדבר מודעותה בפועל של המערערת נשענה על "ראיות נסיבתיות", קרי כאלו שמהן ניתן להסיק שהיה עליה לדעת, מסיבות אלו ואחרות, על קיומם של הנכסים ועל היקפם. איני שותפה להנחות נורמטיביות אלו, וממילא קמה הצדקה להתערבות במסקנותיו המשפטיות של פסק הדין. 21. לשיטתי, נקודת המוצא לדיון היא כי בנסיבות המתוארות, שבהן רווחיו של המשיב הופקו כתוצאה מפעילות עסקית בחו"ל, כאשר לא היו בידי המערערת הכלים לברר פרטים על אודותיה, והצדדים סיכמו מראש על הסדר להכללת רווחים שיתגלו בעתיד במסגרת איזון המשאבים ביניהם – קמה חובה על המשיב לוודא את מודעותה של המערערת להיקף נכסיו, וממילא, נטל הראיה להוכיח שעמד בחובה זו עובר לכתפיו. בנטל זה לא עמד המשיב. 22. בהמשך לכך, כפי שהוסבר בדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, אף אני סבורה כי לא ניתן להסתפק במודעות קונסטרוקטיבית או ב"עצימת עיניים" באשר לנכסים שצבר אחד מבני הזוג, בנסיבות שבהן המידע הרלוונטי ביחס לצבירת אותם נכסים מצוי מלכתחילה בידיעתו הבלעדית. הפסיקה הכירה בעבר בקיומה של חובת גילוי בין בני זוג בהיבטים כלכליים, במיוחד במסגרת משא ומתן להסכם ממון או לחלוקת רכוש אגב גירושין (ראו: ע"א 643/83 דומב נ' דומב, פ"ד מ(3) 792, 796-795 (1986); בע"ם 5827/19 ‏פלוני נ' פלונית, פסקה 47 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (16.8.2021). ראו והשוו גם: שחר ליפשיץ "הסדרת החוזה הזוגי במשפט הישראלי: מתווה ראשוני" קרית המשפט ד 271, 338-336 (התשס"ד)). כאשר ישנם פערי כוחות מובנים בין הצדדים, המתבטאים, בין היתר, בפערי מידע על אודות היקף הכנסותיהם, ניתן לצפות לחובת גילוי מחמירה אף יותר מהרגיל. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר במידע עסקי שהבנתו דורשת מומחיות מיוחדת, או שליטה בשפה זרה. מקום שבו לא נמסר כל המידע הרלוונטי בעניינים מסוג זה, לא ניתן לומר כי בין הצדדים הייתה הסכמה מפורשת וברורה בנוגע לחלוקת הנכסים ביניהם. ממילא, במקרה כזה, יכולה לעלות טענה שמן הראוי לבחון פעם נוספת את הסדר איזון המשאבים ולעדכנו בהתאם לגילויים החדשים (השוו: בע"ם 4870/06 ‏פלונית נ' עזבון המנוח פלוני, פסקה י"א(14) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (24.3.2008)). יש להדגיש, שהסכם הגירושין במקרה דנן כלל תניה מפורשת שכוונה לנסיבות כאלה בדיוק – סעיף 31 הנזכר. ודוק: המערערת אינה כופרת בהסכמות שהושגו בין הצדדים מעיקרן. היא מבקשת לפעול בגדרו של הסכם הגירושין. מדובר אפוא ביישום הוראותיו של ההסכם עצמו, ולא בחזרה ממנו. 23. לא זו בלבד שמסמכי החברות שנמצאו ברשותה היו כתובים בשפות זרות, ושלמערערת לא הייתה הבנה מלאה באשר לתוכנם המילולי או המהותי, אלא שגם לגוף הדברים, הם לא שיקפו תמונה מהימנה של טיב הפעילות העסקית, היקפה, וחלקו המדויק של המשיב בה (כפי שקבע בית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בהיקף הנכסים). על כך ניתן לומר, ולו על דרך המטאפורה, כי "סינית" דיברו המסמכים למערערת. לפיכך, בפני המשיב עמדה משוכה גבוהה להוכיח קיומה של מודעות אצל המערערת. על מנת לבסס כדבעי את המסקנה בדבר מודעותה של המערערת לעסקיו, היה על המשיב להראות כי היא הבינה את תוכנם של המסמכים שמצאה בביתה ואת משמעותם הכלכלית. בנטל זה הוא לא עמד. 24. המשיב טוען, שמודעותה של המערערת נלמדת מטיבן של מכלול ההסכמות בסוגיות הרכושיות שאליהן הגיעו הצדדים בהסכם הגירושין. המשיב סבור כי שיעור דמי המזונות – שלשיטתו הוא גבוה – מלמד כי המערערת הניחה שיש לו הכנסה עסקית שאינה מוצהרת, ועל כן גם דרשה שיישא לבדו ביתרות החובה וההלוואות בחשבון הבנק המשותף, כמו גם במחצית החובות שנצברו בגין העסק של המערערת, חנות תכשיטים שנסגרה. איני מקבלת טענה זו. ראשית יש לומר כי שיעור דמי המזונות – 5,000 שקלים עבור שלושה ילדים שהיו אז בגילאי 12-4 שנים – אינו גבוה באופן חריג, גם ביחס לשנת 2009; ודאי שאין הוא מלמד על קיומה של "הכנסה צדדית" בשיעור יוצא דופן. שנית, המשוואה שהציג המשיב אינה מביאה בחשבון נתון נוסף, והוא, שההסכם כלל גם ויתור מצדה של המערערת על חלקה בכספים שהצטברו בקרנות הפנסיה (לרבות פיצויים) וההשתלמות של המשיב. שלישית, לו אכן ידעה המערערת על כך שהמשיב משיא רווח נאה מפעילותו העסקית, קשה להניח שהייתה מסתפקת באותן הטבות צנועות, ככל שאכן מדובר בהטבות מבחינתה. במכלול הנסיבות, לא ניתן אפוא לומר כי ההסכם משקלל את הכנסותיו של המשיב מפעילותו העסקית הנוספת. מכל מקום, וזה העיקר, ודאי שלא ניתן ללמוד מתוכן ההסכם, כשהוא לעצמו, על מודעותה של המערערת למהותה של הפעילות העסקית ולהיקפה. 25. למעשה, העובדה שהמערערת היא זו שעמדה על הכללתה של התניה האמורה בסעיף 31 בהסכם – מלמדת דווקא את ההיפך. אילו אכן המערערת הייתה מודעת למלוא היקפה של הפעילות העסקית בסין מצד המשיב, מדוע היא ראתה צורך לכלול בהסכם תניה זו, שאינה סטנדרטית? לאמיתו של דבר, התניה בדבר עריכת איזון משאבים עתידי אם יתגלה רכוש שמי מהצדדים לא הצהיר עליו, מלמדת לכאורה כי המציאות הייתה מורכבת יותר מזו ששורטטה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה. לעמדתי, הראיות שהוצגו מתיישבות יותר עם המסקנה שלמערערת לא הייתה מודעות מלאה ביחס למצבת הנכסים של המשיב ולפעילותו העסקית, אלא לכל היותר חשד ביחס לכך. על רקע זה, היא ביקשה להותיר פתח לשוב ולבחון את חלוקת הנכסים, אם בעתיד יתברר שהמשיב הסתיר ממנה רכוש, כפי שאכן קרה בפועל. ממה נפשך: אילו ידעה המערערת על מכלול עסקיו של המשיב, יש להניח שהייתה מבקשת להכלילם מלכתחילה באיזון המשאבים. ומנגד, ככל שלא ידעה על פעילות עסקית זו – הרי שלכך בדיוק נועד הסעיף לתת מענה. 26. מכל הטעמים האמורים, מצאתי קושי בקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה באשר למודעותה של המערערת, בעת החתימה על הסכם הגירושין, למלוא היקפה של פעילותו העסקית של המשיב מחוץ לישראל. ממילא, שוכנעתי כי קמה למערערת עילת תביעה בגין "מחצית שווים" של הנכסים שנבעו מהפעילות העסקית בתקופת הנישואין, וזאת מכוחה של התניה המפורשת בהסכם הגירושין. 27. בית המשפט לענייני משפחה דחה את גרסתה של המערערת לפיה רווחיו של המשיב מהפעילות העסקית בתקופת הנישואין הגיעו לכדי "עשרות מיליונים", והסתפק בכך לצורך דחיית התביעה, בהתבסס גם ובעיקר על הקביעה בדבר מודעותה של המערערת לפעילות זו. אולם, בשלב זה, משקבעתי כי שאלת מודעותה בפועל של המערערת לאופי הפעילות העסקית והיקפה עובר לחתימה על הסכם הגירושין מוטלת בספק, אין מנוס מהשבת התיק לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שישוב ויבחן את שווי הנכסים שהניבה פעילות עסקית זו למשיב בתקופת הנישואין. לא נעלמו מעיניי הקשיים הממשיים לעשות כן, בהינתן הזמן שחלף, ובהתחשב בכך שחלק מהחברות שעמן היה המשיב מצוי בקשרים עסקיים חדלו מפעילותן. לשם כך, ניתן יהיה להורות על מינוי מומחה, ובהיעדר כלים להעריך במדויק את היקף הנכסים, אף לפסוק על דרך ההערכה. למעשה, נדמה שבשלב זה מוטב יהיה כי הצדדים יגיעו לעמק השווה ביניהם, ולמצער יסכימו לפסיקה על דרך הפשרה. 28. בהקשר זה אוסיף ואעיר, כי יש טעם בטענת המשיב לפיה דרישתה של המערערת לקבל 80% משווי הנכסים שהניבה פעילותו העסקית – אינה עולה בקנה אחד עם לשונו המפורשת של סעיף 31 להסכם. כמו כן, אף טענתו של המשיב לפיה נגרם לו נזק ראייתי בשל כך שהמערערת הגישה את התביעה כפסע לפני חלוף תקופת ההתיישנות, אינה משוללת יסוד. נדמה כי הנחות אלה צריכות לעמוד ברקע בחינתו של איזון המשאבים המתבקש כעת. מכל מקום, טענות הצדדים שמורות, ובית המשפט לענייני משפחה יכריע בהן כחכמתו. 29. לו תישמע דעתי, היינו על כן מקבלים את הערעור ומורים על השבת התיק לבית המשפט לענייני משפחה לצורך קביעת היקף זכאותה של המערערת לאיזון משאבים ביחס לנכסים שהניבה פעילותו העסקית של המשיב בסין עובר לחתימה על הסכם הגירושין. כמו כן, היינו מורים כי ההוצאות שנפסקו לחובתה של המערערת בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי יבוטלו, וכי במכלול הנסיבות לא יינתן צו להוצאות בערכאתנו. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה ע' פוגלמן: עיינתי בחוות דעתה המנומקת של חברתי השופטת ד' ברק-ארז, אך אין בידי להצטרף אליה ולשיטתי דינה של בקשת הרשות לערער להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית משפט לענייני משפחה תינתן מקום שבו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית כללית אשר שחורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר הימנעות ממתן רשות לערער תגרום למבקש עיוות דין חמור (ראו, מני רבים: בע"ם 7110/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 5 (30.11.2021); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). כפי שיפורט להלן, איני סבור כי המקרה דנן בא בגדר אמת מידה זו. שאלת קיומה והיקפה של חובת גילוי בין בני זוג בנושאים כלכליים, ובכלל זאת אגב חלוקת הרכוש המשותף, נדונה מספר פעמים לפני בית משפט זה, ודומה כי טרם נאמרה בהקשר זה המילה האחרונה (בע"ם 5827/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 47 לפסק הדין של השופטת י' וילנר, פסקה 7 לפסק דיני ופסקה 8(ב) לפסק הדין של השופט נ' סולברג (16.8.2021); ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3) 441, 455-454 (1995); ע"א 643/83 דומב נ' דומב, פ"ד מ(3) 792, 796 (1986); כן ראו: שחר ליפשיץ "הסדרת החוזה הזוגי במשפט הישראלי: מתווה ראשוני" קרית המשפט ד 271, 338-336 (התשס"ד); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 842 (1992)). ואולם, פסקי הדין במקרה שלפנינו לא חרגו מפסיקה זו ולא ביקשו לחדש עליה. למעשה, כפי שמציינת גם חברתי בחוות דעתה, השאלה שניצבה במוקד המחלוקת היא מידת מודעותה של המבקשת לפעילותו העסקית של המשיב ולרווחיו ממנה. שאלה זו היא שאלה עובדתית בעיקרה, ובית המשפט לענייני משפחה קבע כי המבקשת ידעה – בפועל ובכוח – על הפעילות האמורה. קביעות אלו נסמכו גם על התרשמותו של בית המשפט מחקירתם של המבקשת והמשיב. הכרעת בית המשפט לענייני משפחה (שבה לא מצאה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי להתערב) היא אפוא יישומית באופייה והיא נטועה בדל"ת אמותיו של המקרה הפרטני. ככזו, אין היא מקימה עילה למתן רשות לערער (ראו, מני רבים, בע"ם 3674/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 (12.8.2021)). משאלה הם פני הדברים, אציע לחבריי לדחות את בקשת הרשות לערער. במכלול נסיבות המקרה, אציע לא לעשות צו להוצאות. המשנה לנשיאה השופט ע' גרוסקופף: במחלוקת המרכזית שנפלה בין חברתי, השופטת דפנה ברק-ארז, לבין חברי, המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, מצרף אני את דעתי לזו של המשנה לנשיאה. כדרכם של מבקשי רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ניסתה המבקשת לעטות על עניינה אצטלה של סוגיה עקרונית כללית החורגת מעניינם של הצדדים. ואולם, כשמסירים מהמקרה כסות זו, ובוחנים אותו לגופו, מתגלה מחלוקת עובדתית פשוטה: המבקשת טוענת בתביעתה כי המשיב הרוויח מ'פעילותו הפרטית בסין' (דהיינו, מעמלות תיווך שגבה תוך הפרת אמון מעסיקו) סכומי עתק, המגיעים לכדי "עשרות ואולי אף מאות מיליוני שקלים" – רווחים עליהם לא ידעה בזמן הגירושין; לעומת זאת, לגרסת המשיב היו לו אומנם הכנסות מ'פעילותו הפרטית בסין', ואולם הן היו בסכומים צנועים בהרבה, שעל שיעורם המקורב (גם אם לא המדויק) ידעה המבקשת בזמן אמת. אילו הייתה המבקשת מצליחה לבסס את סברתה, ולו באופן לכאורי, יתכן מאד שהיה מקום לאפשר לה לפתוח את הסכם הגירושין, ולתבוע חלק ברכוש עצום זה, כפי שמציעה חברתי. ואולם, במחלוקת הגרסאות שבין הצדדים הכריעו בתי המשפט קמא לטובת המשיב, ואינני רואה הצדקה להתערב בקביעותיהם אלו. כך, במיוחד על רקע העובדה שלא התרשמתי שהונחה תשתית ראייתית של ממש לטענה שהמשיב הפיק רווחי עתק בסין, בהינתן היקף הפעילות שייצג בסין, שיעור העמלות הנסתרות שסביר ליחס לפעילות בהיקף זה, והיקף ההון המיוחס לו כיום. במצב דברים זה גם לא הודגם קיומו של חשש כי דחייתה של בקשת רשות הערעור תגרום למבקשת עיוות דין חמור. משכך, דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות, וזאת מבלי שנדרש לשאלות משפטיות, שאינן נחוצות להכרעה במקרה דנן. למרות האמור, בעניין אחד מוצא אני לנכון להצטרף לחברתי, והוא בשאלת ביטול ההוצאות שנפסקו בבתי המשפט קמא. הכנסתו של המשיב מ'פעילותו הפרטית בסין' היא הכנסה מפעילות לא כשרה, ואין להתפלא על כך שהמבקשת אינה יודעת מה היקפה המדויק, וכי מקנן בליבה חשד כי היא עולה עשרות מונים על שנמסר לה. גם אם בסופה של התדיינות לא הונחה תשתית המצדיקה פתיחתו של הסכם הגירושין, הרי שהתנהלות המשיב אינה מצדיקה את הטלת עלויות בירור הספק על המבקשת. יישא איפוא כל צד בעלויות ההתדיינות שלו – הן בערכאתנו והן בערכאות דלמטה. ש ו פ ט הוחלט בדעת רוב של המשנה לנשיאה ע' פוגלמן והשופט ע' גרוסקופף, כנגד דעתה החולקת של השופטת ד' ברק-ארז, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. עם זאת, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ברק-ארז בהסכמת השופט גרוסקופף על ביטול ההוצאות שנפסקו, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה פוגלמן. ניתן היום, ‏כ' בכסלו התשפ"ג (‏14.12.2022). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22045070_A11.docx זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1