בני צוקרמן נ. משטרת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4506/99 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר כבוד השופט א' ריבלין העותר: בני צוקרמן נגד המשיבים: 1. משטרת ישראל 2. המפקח הכללי של משטרת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ט' בכסלו התש"ס (18.11.99) בשם העותר: עו"ד אורי פלד בשם המשיבים: עו"ד נורית אלשטיין פסק-דין העותר, המכהן כשוטר במשטרת ישראל משנת 1987, נחשד על ידי המשטרה בביצוע התפרצות לחדר המוצגים של תחנת המשטרה בלוד, בה שירת, וגניבה של סכום כסף גדול (כ50,000- דולר) מתוך כספת המוצגים בחדר זה, וזאת בחודש נובמבר 1996. בעקבות חשד זה נפתחה חקירה נגד העותר. בחודש מאי 1997 הסתיימה החקירה, והמחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים העבירה את תיק החקירה אל פרקליטות מחוז המרכז בהמלצה להעמיד את העותר לדין פלילי בגין חשד לביצוע עבירה של התפרצות וגניבה. על יסוד החקירה וההמלצה של המחלקה לחקירות שוטרים החליטה המשטרה, בחודש יוני 1997, להשעות את העותר מעבודתו במשטרה. תיק החקירה נבדק בפרקליטות המחוז, ובסופה של בדיקה החליטה הפרקליטות לסגור את התיק מחוסר ראיות. בחוות הדעת של פרקליטות המחוז נאמר, בין היתר, כי "לאחר לבטים רבים, שהגיעו עד כדי הכנת כתב אישום כנגד החשוד, הגעתי למסקנה כי הגם שתחושת הבטן מפנה אצבע מאשימה חד משמעית כלפי החשוד כעל מי שפתח ללא רשות את כספת המוצגים בתחנת לוד, והוציא משם כספים שנתפשו ושימשו כמוצגים בסך כולל של 50,000 דולר, הרי שהסך הכולל של הראיות אינו מוביל בהכרח להרשעה". עוד נאמר בחוות דעת זאת כך: "קשה לי להשתחרר מהתחושה הברורה כי החשוד הוא שגנב את הכסף, אלא שנותר לדעתי ספק סביר ראייתי". עם זאת, כיוון שהוחלט לסגור את התיק, נתבטלה גם העילה שהביאה להשעיית העותר מן המשטרה. כיוון שכך החליטה המשטרה, בחודש נובמבר 1997, לבטל את ההשעיה ולהחזיר את העותר לשירות במשטרה. זמן קצר לאחר מכן, משחזר העותר לעבודתו במשטרה, ביקשו קצינים הממונים עליו לבחון את החשדות שהועלו נגד העותר. על יסוד בדיקה זאת נתקבלה המלצה בחודש פברואר 1998, לשקול את פיטורי העותר מן המשטרה. מאז נשקלה המלצה זאת פעמים אחדות בדרגים שונים. בין היתר נערך לעותר שימוע. השימוע נערך, בהשתתפות בא-כוחו של העותר, ביום 21.3.99. אך העותר ובא-כוחו נמנעו מלהתייחס לפרטי החשדות ומנסיון להפריך אותם. כיוון שכך החליטה ראש אגף כח אדם במשטרה, באצילת סמכות מן המפקח הכללי של המשטרה, לפטר את העותר מן המשטרה, והודיעה לעותר על כך במכתב מיום 8.6.99. העותר הגיש עתירה זאת נגד ההחלטה לפטרו מן המשטרה. הוא גם ביקש וקיבל מבית המשפט צו ביניים שמנע את פיטוריו מאז ועד היום. אחת הטענות של העותר היא שלא ניתנה לו זכות לטעון נגד הכוונה לפטרו מן המשטרה. אך החומר שבתיק מלמד שניתנה לו זכות כזאת, אך הוא נמנע מלעשות בה שימוש, ולכן כל החשדות שהועלו נגדו נותרו בעינם. הטענה העיקרית של העותר היא שהמשטרה החליטה לפטרו כיוון שהוא סירב, וכפי שהוא הודיע לנו גם היום עדיין הוא מסרב, לעמוד בבדיקת פוליגרף. לטענתו אין זו עילה לפיטורים. אולם אין אנו נזקקים לדון ולהכריע בטענה זאת, כיון שמן החומר עולה כי הפיטורים מתבססים על חשדות, שעלו בחקירה שנערכה, שהעותר לא הפריך. יתירה מזאת, בתגובתו לחשדות הוא רק חיזק את החשדות. על אף החשדות, והנחת המשטרה שיש בהם כדי להצדיק את פיטורי העותר, הוצע לו להיבדק בפוליגרף, שמא יהיה בכך כדי להחליש או לסלק את החשדות. אולם כיוון שהעותר סירב להיבדק, נותרו החשדות בעינם, והם הם הבסיס להחלטת הפיטורים. השאלה היחידה שנותרה היא, אם כן, אם החשדות נגד העותר, בדבר ביצוע הפריצה והגניבה, עומדים במבחן הראייה המינהלית, באופן שניתן לבסס עליהם החלטת פיטורים. אין אנו רואים צורך לפרט כאן אחת לאחת את הראיות, הלא הן הראיות שהובילו את המחלקה לחקירת שוטרים להמליץ על העמדת העותר לדין פלילי, ואת תגובות העותר לראיות אלה, שעה שהוצגו בפניו. די לנו אם נאמר כי לדעתנו ראיות אלה, המצטרפות זו לזו ותומכות זו בזו, יוצרות מסד של ראיות מינהליות, עליו יכולה היתה המשטרה לבסס את החלטת הפיטורים. המסקנה היא שאין בהחלטת הפיטורים פגם מבחינת הראיות, ואף לא ראינו פגם משפטי אחר, שיצדיק התערבותנו בהחלטת המשטרה. לפיכך אנו דוחים את העתירה. בנסיבות העניין החלטנו שלא לעשות צו להוצאות. ניתן היום, ט' בכסלו התש"ס (18.11.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99045060.I05