יוסף אפרים נ. מדינת ישראל

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4503/99 ע"פ 5145/99 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' א' לוי המערער בע"פ 4503/99: יוסף אפרים המערער בע"פ 5145/99: מרטין פטר נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שניתן ביום 16.6.1999 בת.פ. 4043/98 בפני השופטים: אבן ארי, בר אופיר, אחיטוב תאריך הישיבה: כ' בטבת תשס"א (16.01.01) בשם המערער בע"פ 4503/99: עו"ד שמואל פלישמן בשם המערער בע"פ 5145/99: עו"ד גד זילברשלג; עו"ד בנצי קבלר בשם המשיבה: עו"ד נעמי גרנות פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. שני המערערים, מרטין פטר (להלן - מרטין), ויוסף אפריים (להלן - אפרים), הובאו לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בגין שתי פרשיות בהן היו מעורבים, ואשר יכונו להלן "פרשת רעננה" ו"פרשת רמת-אביב". העובדות אותן טענה המשיבה היו אלו : א) פרשת רעננה בחודש מרץ 1988 נקשר קשר לבצע שוד. לטענת המשיבה, מסר שרון חזן (להלן - שרון) מידע למרטין, לפיו מחזיקה משפחת צימרלי בביתה ברעננה, סכום של 200 אלף דולר. שרון מסר עוד, כי בשעות הלילה של תאריך 21.3.98 ייעדר אבי המשפחה מהבית, ובמקום ישהו רעייתו וילדיו בלבד, ועל כן נקבע ביצוע השוד למועד זה. מרטין רתם לקשר הפלילי שלושה נוספים, את אפריים, את צבי הורוביץ (להלן - הורוביץ) ואייל מלכה (להלן - אייל). לצורך ביצוע השוד הצטייד אייל בסכין, גז מדמיע ונייר דבק, והקושרים רכשו גם כפפות, אזיקים וכובע גרב. בהמשך הצביע מרטין בפני חבריו על ביתה של משפחת צימרלי, מתוך כוונה שאלה יבצעו את השוד. הוא עצמו נסע להרצליה על מנת להמתין שם לבני החבורה, ובינתיים קיים עמם קשר טלפוני באמצעות מכשיר טלפון סולולרי אותו קיבל מאייל. על פי המוסכם, ניגש אייל, שהיה רעול פנים, לדלת הבית ונקש עליה, בעוד שחבריו מתכוננים להצטרף אליו לביצוע השוד ברגע שהדלת תיפתח. אך לבסוף השתבשה תכניתם, כשהבחינו ברכב מגיע לקרבת הבית, ובלבם עלה חשד שזהו רכב משטרתי, ועל כן הם מיהרו להסתלק מהמקום ודיווחו למרטין על כישלונם. בגין פרשה זו יוחסו למערערים עבירות של קשירת קשר לבצע פשע וניסיון לשוד מזוין בחבורה, עבירות לפי סעיפים 499(1) ו402-(ב) של חוק העונשין. למרטין יוחסה עבירה נוספת - שידול לביצוע שוד בחבורה, לפי סעיף 30 בשילוב עם סעיף 402(ב) של החוק האמור. ב) פרשת רמת-אביב בחודש פברואר 1998 נפרצה דירה של אחד, ישי וענונו, ומתוכה נגנב סכום כסף נכבד. חשדם של ישי וענונו וחברו, שלי נרקיס (להלן - נרקיס), נפל על שרון חזן כמבצעה של הגניבה, וזה האחרון נדרש להשיב את הכסף. בעקבות כך, גמר שרון אומר לרצוח את נרקיס ולשדוד את כספו, על מנת שזה לא יקדים ויפגע בו. בחודש אפריל 1998, פנה שרון למרטין ושידל אותו לבצע את הרצח והשוד, ומרטין נתן את הסכמתו לכך. גם הפעם רתם מרטין את הורוביץ ואפריים לביצוען של העבירות, והתחייב לשלם להורוביץ 5000 ש"ח וכן למסור לו מכונית מסוג "וולוו", כמקדמה על חשבון שכרו. שרון מסר לידיו של מרטין אקדח מסוג "דייהו" מחסנית ותחמושת, לצורך ביצוען של העבירות, ומרטין העביר את אלה לידיהם של הורוביץ ואפריים. שני האחרונים הצטיידו בכפפות וכובע גרב, וכן בקטנוע על מנת שישמש להם כרכב מילוט. המשיבה טענה כי מרטין גם הדריך את אפריים כיצד לתפעל את האקדח. בתאריך 6.4.98, בשעות הערב, הגיעו בני החבורה לאזור ביתו של נרקיס, ולאחר שמרטין הצביע על הבית, הסתלק מהמקום, בעוד שאפריים והורוביץ נותרו בזירה מתוך כוונה להשלים את מזימתם. על פי גרסת המשיבה, החזיק הורוביץ במהלך ההמתנה את האקדח בכיסו, ואותה שעה הייתה בתוכו מחסנית, והאקדח היה דרוך וטעון בכדור בבית הבליעה. גם הפעם נכשלו הקושרים במשימתם, הואיל והורוביץ ואפריים עוררו חשדם של אנשים אשר הזעיקו את אנשי החוק, ואלה הגיעו למקום ועצרו אותם. בגין כל אלה, יוחסו למערערים עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, ניסיון לרצח, ניסיון לשוד בחבורה והחזקת נשק ונשיאתו, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 305(1), 402(ב) בשילוב עם סעיף 25, וכן 144(א)ו-(ב) של חוק העונשין. למרטין יוחסו בגין פרשה זו שתי עבירות נוספות : שידול לרצח, ושידול לשוד מזוין בחבורה. להשלמת התמונה אוסיף, כי בכתב האישום יוחסו למרטין שלושה אישומים נוספים. באחד (האישום השלישי) נטען, כי בעת שהיה נתון במעצר, הבחין מרטין בהורוביץ שהיה עצור באותו מיתקן, ואיים עליו בפגיעה, על רקע עדות מפלילה שמסר הורוביץ נגד שותפיו לקשר. כמו כן נטען, כי מרטין הצביע על הורוביץ בפניהם של עצורים אחרים כמי שהפליל אותו, ובעקבות כך הותקף הורוביץ על ידי אותם עצירים והוכה. בגין כל אלה יוחסו למרטין עבירות של שיבוש מהלכי משפט, הדחה בחקירה והדחה בעדות, עבירות לפי סעיפים 244, 245(ב) ו246-(ב) של חוק העונשין. באישום הרביעי נטען, כי בעת שמרטין הובל לבית המעצר, הוא איים לפגוע בשוטר וגם הפריע לו למלא את תפקידו. באישום החמישי יוחס למרטין ייצורו של דוקרן, מתוך כוונה לפגוע בהורוביץ ואפרים, עקב מסירתן של הודעות מפלילות נגדו על ידי שני אלה. בגין שני האישומים האחרונים יוחסו למרטין עבירות לפי סעיפים 192, 275 ו185- לחוק העונשין. הדיון בבית המשפט המחוזי - התוצאה והנמקתה של הכרעת הדין 2. בית המשפט המחוזי הרשיע את שני המערערים. ב"פרשת רעננה" הורשעו השניים בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, וניסיון לבצע שוד מזוין בחבורה. באישום זה הורשע מרטין גם בעבירה של שידול לביצוע שוד מזוין בחבורה. ב"פרשת רמת-אביב" זוכו המערערים מעבירה של ניסיון לרצח, אך הורשעו בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, ניסיון לבצע שוד מזויין בחבורה, והחזקתו של נשק ונשיאתו. כמו כן הורשע מרטין בגין פרשה זו, בעבירות של שידול לרצח ושידול לשוד מזוין בחבורה. מרטין הורשע גם בכל העבירות האחרות שיוחסו לו באישומים השלישי, הרביעי והחמישי. בעקבות הרשעתם, גזר בית המשפט למערערים עונשים אלה : למרטין - א) 9 שנות מאסר בגין פרשות רעננה ורמת-אביב. ב) על העבירות הנוספות בהן הורשע - שנתיים מאסר. ג) מאסר על תנאי לשנה. ד) בית המשפט הורה שעונשי המאסר יהיו מצטברים. ה) כמו כן הופעלו, בחופף לעונשי המאסר בתיק הנוכחי, שני עונשי מאסר על תנאי שנגזרו למרטין בתיקים של בית משפט השלום ברחובות. לאפריים - א) 7 שנות מאסר. ב) שנה מאסר על תנאי. ג) הופעל, בחופף, עונש מאסר על תנאי שנגזר לאפריים בבית משפט השלום ברחובות. 3. (א) במרכזן של ראיות המשיבה עמדה גרסתו המפלילה של הורוביץ, אשר בסמוך לאחר מעצרו הציע לחוקרים לשמש עד מדינה ולספר את כל הידוע לו (ובלשונו: בעמוד 950 של פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא: "אני אתן לו את מה שקרה, מה התחולל בתיק ואני אלך הביתה בתמורה, מה שנקרא עד מדינה"). אך השוטרים סרבו להבטיח לו דבר, ועל רקע זה קבעה הערכאה הראשונה (ראה עמוד 7 של הכרעת הדין): "הורוביץ הוא אמנם שותף לביצוע העבירות, אולם איננו עד מדינה כל עיקר שכן לא ניתנה ולא הובטחה לו טובת הנאה, והוא לא העיד בבית המשפט לאחר שניתנה לו או הובטחה לו טובת הנאה... מצאנו כי על פי דבריו שלו... ברור שפניותיו למשטרה לא יצאו מגדרה של הצעה או ציפייה חד-צדדית שבאה ביוזמתו ומצידו; ואין בסיס כלשהו שעל פיו יכול היה להניח שהצעתו התקבלה". ב) הורוביץ מסר בחקירתו הודעות בהן הפליל את מרטין, אך כאשר נקרא להעיד בבית המשפט, הוא חזר בו וטען כי פעל בשליחותם של אחרים שבשמם לא נקב. הסבר זה לא זכה לאמונו של בית המשפט, אשר קבע, כי היה זה מרטין שרתם את הורוביץ ואפרים למעשה, וכאשר הוא דיבר על "להוריד" את נרקיס, כוונתו הייתה (בלשון בית המשפט): "שהורוביץ יפעיל כוח כלפי הנשדד ובמידת הצורך ירה בו על מנת להרוג". בית המשפט נימק מסקנה זו באומרו, בין היתר: "אנו מתחזקים במסקנה זו מכיוון שהורוביץ היה חמוש באקדח עם כדור טעון בקנה בעת שהמתין באישון לילה ליד ביתו של נרקיס". ג) חיזוק לגרסתו של הורוביץ בנושא מעורבותו של מרטין בשתי הפרשות, נמצא בדבריו של מרטין עצמו בשיחות שקיים עם מדובב שהוכנס לתאו. בעניין זה, דחה בית המשפט את טענתו של מרטין, כאילו האמירות המפלילות נבעו מרצונו להתרברב בפני בן-שיחו. ד) בית משפט קמא היה ער לקיומה של חוות הדעת של ד"ר פורטנוי, בדבר מצבו הנפשי של הורוביץ, ובית המשפט אף הניח כי להורוביץ יש בעיות בתחום זה; אך הוא גם קבע, כי בכל אלה לא היה כדי לפגום בתקינות מחשבתו של הורוביץ, בבוחן המציאות שלו ובהבנתו את החובה לומר אמת. ה) על רקע אלה הוסיפה הערכאה הראשונה וקבעה, בסוגיית מהימנות עדותו של הורוביץ, (ראה עמוד 61): "אנו קובעים כי הודעותיו במשטרה - הודעות אמת הן, והוא תאר דברים כהווייתם במהלך חקירות ארוכות ושיטתיות שנוהלו על ידי חוקריו... הודעותיו של הורוביץ הוקלטו ברובן הן בוידיאו והן באודיו, וניתן להן ביטוי בכתב. תיאוריו קולחים והעובדות משתלבות זו בזו בהגיונן הפנימי ובהקשרים שלהן". באשר לתפנית שעשה הורוביץ בעדותו בבית המשפט, אמרה הערכאה הראשונה (עמוד 63) : "לנו נראה כי התשובה נעוצה במהלך מתמשך של איומים שמרטין ועושי דברו נקטו נגדו בהיותו בבית המעצר. הורוביץ הובא על ידי המשטרה אל הפרקליטות כדי לרענן את עדותו (ביום 17/12/98). הוא מביע חשש כבד מפני הבאתו לבית המשפט דרך כלא ניצן מחשש לפגוש את מרטין... הורוביץ מכין את חוקריו לקראת עדות שקר שיעיד בבית המשפט בגלל חששו מפני מרטין... הוא החזיק בפיו סכיני גילוח כי חשש מפני התנכלות מצידו של מרטין או דורשי טובתו שינסו לפגוע בו בכלאו... ביום 21.4.98 מספר הורוביץ לחוקר אהוד דיין כי הוכה במרתף הליווי על ידי שותפיו לתא המעצרים. הוא סרב לזהותם בגלל חשש לחייו... מקובלת עלינו עמדתה של נציגת התביעה כי הורוביץ חשש לבוא ולהעיד בפנינו מכיוון שפחד מנקמתו הקשה של מרטין, ולכן חזר בו מהאמרות המפלילות שניתנו מפיו במשטרה". ו) כנגד האמון שנתן בית המשפט בהודעותיו של הורוביץ, הוא הגדיר את מרטין כמי שלא אמר אמת בנקודות מהותיות, ולא טרח לתת הסברים משכנעים גם כאשר עומת עם שקריו. ז) בית המשפט המחוזי היה ער לדרישת ה"חיזוק" לעניין אמרות חוץ של עד, והעדפתן על פני עדותו בבית המשפט, והוא מנה שורה ארוכה של ממצאים בתחום זה, שאת מקצתם אמנה להלן: תפיסתו של אקדח דרוך וטעון שהיה בכיסו של הורוביץ, דברים שבהם הודה מרטין-עצמו באוזניו של המדובב, ושיחות טלפון שקיימו הורוביץ ואפריים עם מרטין בלילה בו בוצעו העבירות ברמת אביב. לנוכח כל האמור קבע בית המשפט, כי המערערים נטלו חלק פעיל בקשר הפלילי, ופעילותם בשתי הפרשות יצאה מגדר "הכנה" והפכה ל"ניסיון", כהגדרתו בסעיף 25 לחוק העונשין. ב"פרשת רעננה" הגיעו הקושרים לזירה, ועל פי תכנון מוקדם התדפק אחד מהם על הדלת, ואם זו הייתה נפתחת, היה השוד נכנס לשלב הסופי של ביצועו. ב"פרשת רמת-אביב" המתינו הורוביץ ואפריים לבואו של קורבנם, ובידי הורוביץ אף היה אקדח דרוך, טעון, ומוכן להפעלה. באשר לעבירת ה"שידול" לביצוע שוד המיוחסת למרטין, קבע בית המשפט, כי מרטין היה הרוח החיה בתכנון העבירות, והוא זה אשר שידל את הורוביץ ואפרים לבצע את מעשי השוד. בית המשפט היה ער לכך שהעבירות המוגמרות לא בוצעו, ובכל זאת סבר כי בוצעה עבירת ה"שידול", וכך נימק את מסקנתו (ראה עמוד 84): "דברים אלה נכונים גם אם העבירה לא הושלמה, ונעשה רק ניסיון כושל לבצעה... ניסיון הביצוע נכשל לאחר ששני המשודלים ניגשו לביצוע העבירה, כמתואר על ידינו במסכת העובדתית". בית המשפט הביע את הדעה, כי בעקבות תיקון 39 לחוק העונשין, ניתן להרשיע נאשם בשידול לבצע עבירה, אף אם ביצועה של אותה עבירה לא הושלם, ובלבד שהייתה התחלה של ביצוע מצידו של ה"משודל". בית המשפט הוסיף כי זה היה התרחיש במקרה הנוכחי, לאמור, כי עבירת השידול הושלמה כאשר הורוביץ ומרטין גיבשו החלטה לבצע את מעשי השוד, והחלו נוקטים בצעדים ממשיים למימוש מטרתם. בית המשפט החליט לזכות את המערערים מעבירת ניסיון לרצח, הואיל ולא השתכנע כי התקיימה באפריים כוונה ממשית להרוג. באשר למרטין קבע בית המשפט כי "לא קיימת תשתית ראייתית נפרדת להרשעתו של מרטין בעבירה זו, בעוד שאפריים זוכה מעבירה זו" (עמוד 87). בית המשפט נמנע מלדון באפשרות הרשעתו של מרטין בעבירה של ניסיון לרצח לנוכח הרשעתו של הורוביץ בעבירה זו, והוא נימק זאת בכך שלא הייתה בפניו עתירה ברוח זו מצד המשיבה. באשר לעבירת השידול לרצח המיוחסת למרטין בקשר עם "פרשת רמת-אביב", קבע בית המשפט במישור העובדתי, כי הוא מאמין להורוביץ שמרטין שידל אותו ואת אפריים "לרצוח את נרקיס גם אם לא יהיה עליו כסף, ואז שכרם ישולם על ידו" (ראה עמוד 92 של הכרעת הדין). בית המשפט קבע עוד, כי לאותה מטרה מסר מרטין להורוביץ את האקדח, ובכך פשט השידול את האופי ה"עיוני" ולבש את הביטוי המוחשי לביצוע הרצח. על כן הוחלט להרשיע את מרטין גם בעבירה זו, ובית המשפט חזר והבהיר כי לעניין זה אין צורך בהשלמת ביצועה של העבירה המוגמרת. נימוקי הערעור 4. ערעורו של אפריים (ע"פ 4503/99) מופנה כנגד העונש, בעוד שערעורו של מרטין (ע"פ 5145/99) מופנה כנגד שני חלקיו של פסק דינה של הערכאה הראשונה. למען הדיוק הוא אינו חולק עוד על כך שקשר עם אחרים לבצע מעשי שוד ברעננה וברמת אביב, אך הוא כפר בטענת המשיבה לפיה הייתה מטרת הקשר ב"פרשת רמת-אביב" לבצע רצח. להלן אמנה מספר מנימוקיו היותר חשובים של מרטין על הרשעתו : א) אסור לבסס הרשעה על בסיס הודעותיו של הורוביץ, וגם לא על דבריו באוזני המדובב, הואיל והוא היה נתון להתגרות בוטה מצידם של חוקרי המשטרה, וגם הוכה והושפל על ידי המדובב. זאת ועוד, קיימים סימנים רבים על כך שכוונת החבורה הייתה לבצע שוד ולא רצח. ועוד נטען, כי זיכויו של מרטין מעבירת הניסיון לרצח בעקבות זיכויו של אפריים מאותה עבירה, מחייב את זיכויו של מרטין גם מהעבירה האחרת שיוחסה לו - שידול לרצח. ב) לעניין העבירות של ניסיון לרצח ושידול לרצח אשר יוחסו למרטין, אין ללמוד דבר מהודאתו של הורוביץ והרשעתו בעבירה של ניסיון לרצח. לחלופין, גם אם נותנים אמון בהודעותיו של הורוביץ במשטרה, יש לתת את הדעת על כך שהורוביץ עצמו טען לא אחת, כי לא התכוון לבצע רצח אלא שוד בלבד. לעניין זה הפנו באי-כוחו של מרטין לכך, שבית המשפט מצא כי כוונת רצח לא גמלה בלבו של אפרים, והם מבקשים להסיק מכך שמרטין גם לא שידל את אפרים ואת הורוביץ לעשות זאת. ג) ועוד נטען בקשר עם סוגיה זו, כי לא הונח היסוד להוכחת אחריותו של מרטין כ"משדל", לא ביחס לעבירות השוד הנזכרות בפרשיות רעננה ורמת-אביב, ולא ביחס לעבירת ה"רצח", גם משום שמעשיהם של "המשודלים" לא יצאו מגדרה של ה"הכנה" בלבד, וממילא הם לא הגיעו אפילו ל"תחילת ביצוע". ד) טענה חלופית אחרת שהייתה בפיהם של באי-כוחו של מרטין היא, שעל פי ממצאיו של בית המשפט המחוזי עשה מרטין, לכל היותר, "ניסיון לשידול", כלשון סעיף 33 של חוק העונשין. ה) מרטין מלין גם על הרשעתו בשלושת האישומים הנוספים שיוחסו לו. על פי השקפתו לא הוכח כי מי שתקף את הורוביץ פעל מטעמו. ועוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא דן כלל בסוגיית היסוד הנפשי של מרטין בעת אמירת הדברים לשוטר. על פי גרסתו של מרטין, הוא הותקף על ידי המדובב ואף נעשה ניסיון לפגוע בו על רקע מיני, וכל אלה גרמו לו להיות במצב נפשי קשה ובפניקה, במיוחד כשלא זכה להגנתם של אנשי החוק. מכאן הטענה, שגם אם נאמרו הדברים על ידי מרטין, לא הייתה כוונתם להפחיד את השוטר או להקניטו. ו) הן מרטין והן אפריים מערערים על חומרת העונש. מרטין טען כי גם אם מעשיו חרגו מגדר "הכנה" והפכו ל"ניסיון", הרי הם "נמצאים בסמוך לרף התחתון בתחומי הניסיון מבחינת קירבתן להשלמת העבירה". ועוד נטען, כי אפריים והורוביץ נדברו ביניהם שלא לפגוע בשלי נרקיס, אלא אם יימצא כסף על גופו, ובפועל הוא לא נשא עמו סכום ניכר. עניין אחר שנטען בתחום זה היה שבית המשפט לא נתן את דעתו למצבו הנפשי הקשה של מרטין. באשר לעונשו של אפריים נטען, כי לא נשמר האיזון הראוי בין העונשים שהושתו עליו לאלה שנגזרו למרטין מחד, ולהורוביץ מאידך. לזה האחרון, שחלקו היה גדול יותר, גזר בית המשפט 6 שנות מאסר, אף שהוא נשא אקדח והורשע, על פי הודאתו בעבירה של ניסיון לרצח, ממנה זוכה אפריים. דיון 5. ההרשעה על בסיס הודעותיו של הורוביץ כאמור, מלינים באי-כוחו של מרטין על השימוש שעשה בית המשפט המחוזי בהודעותיו של הורוביץ, אך לאחר שבחנו היטב את הראיות ועדויותיהם של המעורבים בפרשיות השונות, הגענו לכלל מסקנה כי נכון נהגה הערכאה הראשונה. האירועים המתוארים בהודעותיו של הורוביץ, זכו לחיזוק, ממקורות נוספים, וגם בדבריהם של אפריים ומרטין, ועל כן רשאי היה בית המשפט המחוזי לבסס עליהן את מסקנותיו. א) כזכור, הורוביץ נעצר כשבכיסו מוטמן אקדח שהיה טעון ודרוך. בדיקה שערכו מומחים של המשיבה אמנם העלתה כי המחסנית והכדורים אינם מתאימים לאקדח מסוג זה, אך חרף זאת נמצא כי ניתן לבצע ירי גם בנתונים אלה. אכן, אקדח יכול לשמש גם את מי שמתכוון לבצע שוד בלבד, אך דברים נוספים שנרשמו מפיו של הורוביץ מלמדים כי הכוונה הייתה שונה. ב) כבר בלילה בו נעצר הורוביץ שוחח עמו שוטר (יצחק בן אהרון), אשר שמע ממנו ביחס לאקדח: "קיבלתי אותו כדי לחסל היום", וכן "אתם חניתם מול הפתח של האדם שרצינו לחסל" (ת48/א). ג) דברים ברוח דומה שמע גם פקד פיני אברהם (ראה ת77/), לאמור, שהכוונה הייתה "להוריד" את שלי נרקיס וליטול את הכסף, כ100- אלף ש"ח, שאמורים היו להיות ברכבו של הקורבן. ד) בהודעה ת72/א מיום 7.4.98, הוסיף הורוביץ דברים בכתב ידו, ולעניין הפגיעה בקורבן רשם: "התכנון של מרטין - קודם להוריד בכל מצב ורק אחר כך לחפש כסף. התכנון שלי - קודם כסף ולהשתדל לא להוריד בכלל אם אפשר. הדבור ביני ובין יוסי - קודם כסף ואחר כך להוריד. אם אין כסף לא מורידים בכלל". ה) בהודעה ת72/א (עמוד 4) תאר הורוביץ את שיחתו עם מרטין, לאמור: "מרטין דיבר אתי שהוא רוצה להוריד אותו כי אם הוא לא יוריד אותו, אז הבן-אדם הזה יוריד את מרטין, ירצח אותו. מרטין דיבר אתי שהוא רוצה שאני והוא נלך נפגוש את הבן-אדם בכיכר המדינה. הוא אמר שהוא אירגן קטנוע ונשק, שאני אנהג בקטנוע והוא מאחורי והוא ירה בבן-אדם. לאחר מכן הוא אמר, אחרי כמה שעות או יום, שאולי עדיף שהוא בעצמו לא יהיה שמה כדי שיהיה לו אליבי לרצח. ואז הוא שאל אותי אם אני רוצה לעשות את זה לבד". ו) בעדותו בבית המשפט עשה אמנם הורוביץ כל שניתן כדי שלא לחזור על גרסה אשר תפליל את המערערים, אך מפיו נשמע גם אישור כי הוא המתין לבואו של שלי נרקיס על מנת להרוג אותו, ועמו המתין אותה שעה גם אפריים (ראה עמוד 701). ואם בכל אלה לא די, הנה מתברר כי בעדותו בבית המשפט אישר מרטין, אף כי בלשון מינורית, שהיה מעורב בפעילות הפלילית. הוא אמנם טען כי הורוביץ היה היוזם והרוח החיה בביצוע השוד ברמת אביב, אך היה זה דווקא הוא (מרטין) שטלפן לאפריים וביקשו להגיע אליו ("אמרתי לו: תבוא אלי, אני רוצה לדבר אתך בארבע עיניים. אמרתי לו: יש לי עבודה בשבילך", עמוד 1082). וכאשר הגיע אפריים, שוב לא היה זה הורוביץ שטרח להדריך אותו על מהותה של אותה "עבודה", אלא דווקא מרטין (ובלשונו של מרטין: "רק ממני, מצביקה הוא לא שמע דבר", עמוד 1083, וכן "אני הסברתי לו, לקחתי אותו לצד והסברתי לו על מה מדובר פחות או יותר"). ונדמה שיש בדברים אלה כדי לתאר נכונה את התפקיד המרכזי שהיה למרטין באירועים. ז) תיאור דומה של האירועים נרשם גם מפיו של אפריים, למעט אותה טענה של הורוביץ כי מטרת הקשר ברמת-אביב הייתה גם להמית את הקורבן. וכך הוא סיפר לשוטר טל מרום-ברומר, כי היה זה מרטין שהזעיק אותו להגיע להרצליה, וכאשר הגיע לשם אמר לו מרטין: "ניסע לרמת-אביב ושם אסביר לך מה אני רוצה" (ראה הדו"ח ת33/). בהמשך הכניס אותו מרטין לסוד העניין, לאמור "צריך להגיע בן אדם במרצדס לבנה וצריכה להכנס לחניון של הבניין וצריך לשדוד את הבן אדם שיש לו שקית עם כסף". מרטין הוסיף ואמר "שהשלל יתחלק בין שלושתנו וכל אחד יקבל עשרים וחמש אלף ש"ח " (ת33/ עמ' 2, וכן ראה ההודעה ת51/א של אפריים: "מרטין לקח אותי למקום, לבנין עם חנייה, גבוה. הסביר לי בדרך שבן אדם צריך להגיע לכתובת הזאת עם מרצדס לבנה... אמר לי שזה בחור צעיר... מתלבש בחליפה כמו חתן. מרטין הסביר לי שהבחור צריך להגיע אמור לרדת מהמרצדס הלבנה או עם שקית או עם תיק מלא בכסף, ואמר שצביקה יאיים עליו עם הנשק, ואני יחטוף לו את התיק..." עמ' 2 של ההודעה). ח) עינינו הרואות, כי גרסתו של אפריים תואמת ומשלימה את האמור בהודעותיו של הורוביץ, למעט טענתו של זה האחרון בדבר הכוונה להמית את נרקיס. אך לכך מצטרפת עובדה בעלת משמעות רבה, וכוונתי לכך שהורוביץ הועמד לדין באשמת ביצוע עבירה של ניסיון לרצח בפרשת רמת אביב (ראה ת71/א ות71/ב), והוא הודה בעובדות שיוחסו לו, ובית המשפט הרשיעו וגזר לו שבע וחצי שנות מאסר, שמתוכן 6 שנים בפועל. והרי ההיגיון מחייב, שמי אשר ידוע לו כי כוונה לרצח לא פיעמה בו, לא יודה בעבירה שעל חומרתה אין להרבות מלים. ואם תאמר כי הורוביץ החליט בתחילת חקירתו להוסיף נופך של חומרה לקשר הפלילי, על מנת לרכוש את לבם של החוקרים לצורך קבלת מעמד של "עד מדינה", אתה מוסיף ותוהה מדוע המשיך הורוביץ לדבוק בגרסתו המקורית, גם לאחר שהתברר לו כי אין כוונה לפטור אותו מאחריות לעבירות אשר יוחסו לו, והוא עתיד לשהות שנים לא מעטות מאחורי סורג ובריח. על פי השקפתי, די היה בכל אלה כדי להוביל את הערכאה הראשונה למסקנה, כי נכון יהיה להעדיף את גרסתו של הורוביץ בחקירתו על עדותו במשפטם של המערערים. יותר מכך , הערכאה הראשונה הייתה רשאית לבסס על אותן הודעות את הרשעתם של המערערים, הואיל וכפי שכבר הדגמתי, רבות מהעובדות שנחשפו בחקירתו של הורוביץ, זכו לאישור מפיו של אפריים (בחקירתו ובעדותו), ומפיו של מרטין (בעדותו בבית המשפט). 6. מעמדו של מרטין כ"משדל" נדמה כי הציר עליו סובב ערעור זה, מעבר לערעור על ממצאי מהימנות, הוא הגדרת מעמדו של מרטין בחבורת הקושרים. מסקנתה של הערכאה הראשונה הייתה, כאמור, שמעמדו של מרטין הוא גם של "משדל", הן ביחס לעבירות השוד בשתי הפרשיות של רעננה ורמת-אביב, והן בקשר עם עבירת ה"רצח". למסקנה זו הגיע בית המשפט לאחר שהחליט להעדיף את אמרותיו של הורוביץ בחקירתו במשטרה, ועל פיהן הנחה אותו מרטין, בקשר עם פרשת רמת-אביב, להמית את הקורבן וגם לגנוב את כספו. ה"משדל" הוגדר בסעיף 30 לחוק העונשין, כמי שמביא אחר "לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ". מכאן שהמשדל אינו נמנה על אלה הנוטלים חלק בביצוע העבירה, ותפקידו מסתיים בכך ש"המשודל" השתכנע וגמר אומר לבצע את המעשה האסור. מאידך, נכנסים לגדרם של "מבצעים בצוותא" של עבירה, כל אלה הנמנים על "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם הם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר" (סעיף 29(ב) לחוק העונשין). ובלשונו של כב' השופט קדמי בע"פ 6366/98, 6883, 5589, סולטאן ותוהמי נגד מדינת ישראל, תק-על 96(1), 950: "לשיטתי: ככלל, עומדת בבסיס האחריות של 'מבצעים בצוותא' 'חבירה' של מספר בני אדם לביצועה של משימה עבריינית משותפת; כאשר לכל אחד מן החברים בחבורה 'תפקיד' במבצע הכולל של הגשמת המשימה… 'מבצע בצוותא', נמנה בין אלה המצויים במעגל הפנימי של הביצוע, הוא נוטל חלק בביצוע וסימנו: מילוי 'תפקיד' בביצוע; ואילו המשדל מצוי מחוץ למעגל הפנימי של הביצוע, אין הוא נוטל חלק בביצוע, לאמור: אין לו 'תפקיד' בביצוע, וסימנו: דרבונו של אחר לבצע. אחריותו של המבצע בצוותא היא ישירה ומרכזית; בעוד שאחריותו של המשדל הינה עקיפה ומשנית". באותו עניין הוסיף כב' הנשיא ברק בע"פ 4389/93, 4497, מרדכי ואח' נגד מדינת ישראל, פד"י נ(3), 239, 250 : "המבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא "פנימית". כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה... לעניין האחריות בצוותא 'אין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר'... אכן, לעניין הביצוע בצוותא תיתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ומבלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת. אחדות המקום והזמן אינה חיונית ובלבד שהוא חלק פנימי של המשימה העבריינית". ראה גם ע"פ 2652/95, רז ולוגסי נגד מדינת ישראל, תקדין עליון 96(1), 950). חלקו של מרטין בפרשיות השונות בהן עוסק ערעור זה, לא הצטמצם לפעולת "שידול". מי שהגה את הרעיון לבצע את מעשי השוד היה אמנם שרון חזן, אך מכאן ואילך עברה היוזמה כולה לידיו של מרטין, כשהוא רואה את ביצוע העבירות כעניינו-שלו. הוא גייס את המבצעים, הוביל את התכנון, נטל חלק פעיל בגיוס האמצעים לביצוען של העבירות (אקדח ותחמושת, סכין, גז מדמיע, נייר דבק, אזיקים), וכן אביזרים שנועדו להסתיר את זהותם של המבצעים (כפפות, כובע גרב). יותר מכך, מרטין הוביל את חבריו ליעדם (ביתה של משפחת צימרלי ברעננה, וביתו של שי נרקיס ברמת-אביב), וגם בכך לא הסתיים חלקו, הואיל וגם אם התרחק מהזירה, היה זה רק על מנת ששותפיו יחברו אליו לאחר שיבצעו את משימתם, ואז היו אמורים להתחלק עם מרטין ושרון חזן בשלל. העולה מכל האמור הוא, שתפקידו של מרטין רחוק מלהיות זה של "משדל", וההגדרה הראויה לו היא "ראש וראשון של המבצעים בצוותא". אכן, הוא לא היה אמור ליטול חלק פעיל בביצועם של מעשי השוד והרצח שיוחסו לו, אך את אלה היו אמורים לבצע חבריו שהיו בבחינת ידו הארוכה, וזו אינה תופעה חריגה בדרך פעולתה של חבורה עבריינית. למקרה מסוג זה יפים דבריו של כב' השופט קדמי בע"פ 2801/95 יעקב קורקין נגד מדינת ישראל, תק-על, כרך 98 (1), תשנ"ח/תשנ"ט 1998 עמ' 362 : "השתתפות בביצועה של עבירה, אינה מחייבת נטילת חלק ב"עשייה הפיזית" של מעשה העבירה גופו דוקא; ויכולה היא לבוא לכלל ביטוי בתכנון הביצוע ובניהול הפעילות שבמסגרתה מתבצעת העבירה. אשר על כן, מקום שמספר בני אדם חוברים יחד לביצועה של עבירה, כאשר לכל אחד מהם "תפקיד" בביצוע - נושא כל אחד מהם באחריות לביצועה כ"מבצע בצוותא"; ואין נפקא מינה, מהו אופיו של "התפקיד" אותו הוא ממלא במסגרת ביצועה של העבירה. אין המדובר כאן באחריותו של 'קושר' מכוח דיני הקשר. המדובר באחריות של חבר לחבורה, שחבריה חברו יחד לביצועה של עבירה תוך חלוקת התפקידים הדרושים לביצוע ביניהם; כאשר המתכנן והמנהל אינו 'משדל' או 'מסייע' - שאינם נמנים על החוג הפנימי של מבצעי העבירה - אלא, 'משתתף בביצוע' ככל 'משתתף' אחר, במסגרת התפקיד שהוטל עליו. כל 'ממלא תפקיד' בביצועה של עבירה, נמנה בין 'מבצעיה'; ואין באופי התפקיד או במיקומו של ממלא התפקיד בעת הביצוע בפועל, כדי להוציאו ממעגל המבצעים". (ההדגשה שלי - א' א' לוי). לאור האמור, השקפתי היא שמלכתחילה לא היה זה נכון לייחס למרטין אחריות לעבירות כ"משדל", הואיל ואחריותו נובעת, בראש ובראשונה, מהיותו ניצב בראש הפירמידה של אלה אשר חברו יחד לבצע בצוותא את המעשים הפליליים. מכאן גם דעתי, שלהרשעתו של מרטין בעבירות השונות שיוחסו לו מכוח היותו "משדל" (שתי עבירות לפי סעיף 402(ב), ועבירה לפי סעיף 300(א)(2) של חוק העונשין), לא היה מקום. 7. המסקנה בדבר מעמדו של מרטין כבכיר מבין המבצעים בצוותא, חייבה את העמדתו לדין בגין עבירות של ניסיון שוד (פעמיים), וניסיון לרצח (בפרשת רמת-אביב), וכך נהגה המשיבה. אך בעוד שהחלטתו של בית המשפט המחוזי הייתה להרשיע את מרטין בעבירות של ניסיון לשוד, הוא סבר שנכון יהיה לזכותו מעבירה של ניסיון לרצח. על רקע הקושי לקיים את ההרשעה שבסיסה באחריות שייחסה המשיבה למרטין כ"משדל", הציעה באת-כוח המשיבה לשוב ולבחון את אחריותו כמי שחבר להורוביץ לביצוע העבירה של ניסיון לרצח. בחינתה של סוגייה זו עוררה קשיים, ועליהם מלינים גם באי-כוחו של מרטין. כוונתי לכך, שמעיון בהכרעת הדין עולה תהייה ביחס לתשתית העובדתית אותה אימץ בית המשפט המחוזי ביחס למטרת הקשר הפלילי שנקשר בין מרטין, הורוביץ ואפרים, והאם המטרה הייתה לבצע ברמת-אביב שוד בלבד או שוד ורצח. להלן אבהיר את דברי : א) בבואו לפסוק בעבירת הניסיון לרצח, קבע בית המשפט המחוזי ביחס לאפרים, כי הורוביץ נחלץ לעזרתו על מנת לפטור אותו מהרשעה בניסיון לרצח, אף שאפרים היה מודע לכך שבפעילות העבריינית המתוכננת, עלול הורוביץ לעשות שימוש באקדח. לאור זאת קבע בית המשפט, כי נותר בלבו ספק אם הוכחה בעניינו של אפרים כוונה ממשית להרוג (עמוד 87), ועל כן הוחלט לזכותו מחמת הספק. ב) בהמשך הדברים החליט בית המשפט לזכות גם את מרטין מהעבירה של ניסיון לרצח, באומרו שהוא עושה זאת "לאחר שאפרים זוכה ממנה", ובית המשפט הוסיף (ראה עמוד 87): "דעתנו היא שלא קיימת תשתית ראייתית נפרדת להרשעתו של מרטין בעבירה זו" בעוד שאפרים זוכה ממנה (ההדגשה שלי - א' א' לוי). בעניין זה אני סבור כי בית המשפט המחוזי נתפס לטעות, הואיל וקיימת גם קיימת תשתית ראייתית עצמאית להרשעתו של מרטין, ועל פי השקפתי היא גם מעוררת ספקות ביחס להחלטה לזכות את אפרים מעבירה זו. להלן אבהיר את דברי. ג) כנגד אותם ממצאים בשאלת העבירה של ניסיון לרצח, התבטא בית המשפט המחוזי בבואו לעסוק בשאלת ה"שידול" לרצח בנימה שונה, ממנה צריך היה להסיק את קיומה של אותה "תשתית ראייתית נפרדת" לצורך הרשעה בעבירה של ניסיון לרצח, לאמור (ראה עמוד 92) : "אנו סבורים כי התביעה הוכיחה עבירות אלה ככל שהן מתייחסות למרטין, וקביעתנו היא שמרטין אכן שידל את הורוביץ ואת אפריים לרצוח את נרקיס גם אם לא יהיה עליו כסף" (ההדגשה שלי - א' א' לוי). ד) מדבריו האחרונים של בית המשפט עולה, כי לא מרטין והורוביץ לבדם חברו לביצוע שוד ורצח, אלא לכך היה שותף גם אפריים. זה האחרון לא זו בלבד שידע את מטרת הקשר בפרשת רמת-אביב (הזהה למטרת ה"שידול", קרי, רצח ושוד), אלא שהוא גם החל במימוש מטרת הקשר במעשים גלויים, וכשהוא יודע שהורוביץ מצויד בכלי נשק שנועד לממש מטרה זו. ה) לנוכח כל האמור, תהיתי לפשר ההחלטה לפטור את אפריים מהרשעה בעבירת ניסיון לרצח, ושבעתיים תהיתי לפשר ההחלטה לפטור את מרטין מהרשעה בעבירה זו. כאמור, מסקנתי היא כי אחריותו של מרטין למעשים הפליליים לא נבעה מהיותו "משדל", אלא מהיותו ראש וראשון לקושרים ולמבצעים בצוותא, וגם אם תאמר כי לגבי אפריים קיים ספק אם התקיימה בו הכוונה להרוג, וזו אינה דעתי, יהיה קשה לומר את אותם דברים ביחס למרטין. כאמור, קבע בית המשפט, בהתבססו על דבריו של הורוביץ בחקירתו, כי מרטין שידל את הורוביץ ואת אפריים לרצוח את נרקיס, והורוביץ הוסיף שהוא עצמו יצא לבצע את המשימה עם אקדח ותחמושת שמסר מרטין לידו, ואם בכל אלה לא די, מתברר כי הורוביץ גם הודה בעבירה של ניסיון לרצח במשפטו. נראה שכל אלה הטרידו גם את בית משפט קמא, אך הוא פטר את עצמו מלהכריע בשאלת אחריותו של מרטין כמבצע בצוותא של עבירת ניסיון לרצח, בנמקו זאת בכך שלא היה "טיעון מטעם התביעה" (ראה עמוד 88 של הכרעת הדין); וגם למסקנה זו התקשיתי להצטרף, לנוכח נוסחו המפורש של כתב האישום, והאמור בסיכומיה של באת-כוח המשיבה בפני בית משפט קמא. 8. דעתי היא איפוא, שהמשיבה הניחה בפני הערכאה הראשונה תשתית איתנה של ראיות, שיש בה לבסס את הטענה כי במרטין התקיימו כל רכיביה של עבירת ניסיון לרצח. השאלה האחרת שהתחבטתי בה הייתה, אם יהא זה נכון להרשיע את מרטין בעבירה זו, כעתירתה של בא-כוח המשיבה, אף שהיא לא ערערה על זיכויו של מרטין מעבירה זו. כאן המקום להבהיר, כי אין מדובר בהרשעתו של מרטין ב"עבירה אחרת" שעובדותיה לא נטענו בכתב האישום, ובה עוסק סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, שהרי גם העבירה וגם העובדות עליהן היא נשענת, נטענו במפורש בכתב האישום, ולצדן הופיעה הוראת החיקוק לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין. מכאן שהעתירה להרשיע את מרטין בעבירה של ניסיון לרצח, לא נועדה כדי לזקוף לחובתו עבירה נוספת, אלא רק להגדיר נכונה את אחריותו בפרשת רמת-אביב, כשהבסיס לכך הן אותן עובדות שהובילו את בית המשפט המחוזי להגדרה שגויה של אחריותו של מרטין למעשה כ"משדל", אף שבפועל היה "מבצע בצוותא". למעלה מן הדרוש אוסיף, כי החלטה ברוח זו עומדת גם במבחניו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, אף שכאמור אינו חל על העניין, כאשר הגנתו של מרטין לא יכולה הייתה להיות שונה מזו שבה נקט, והעונש לו הוא צפוי, בין כ"משדל" בין כ"מבצע בצוותא" - אחד הוא. באשר לסמכותו של בית משפט לערעורים לעשות זאת, זו קבועה בשילוב שבין סעיפים 212, 213 ו216- לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, והסוגיה זכתה גם להתייחסותה של הפסיקה. כך לדוגמה הצטרפה המשנה לנשיא מ' בן-פורת בע"פ 385/87 (עבדול תלאוי נגד מדינת ישראל, פד"י מב(1), 140, 150), לדעה כי סמכותו של בית המשפט לערעורים להרשיע בעבירה שונה רחבה היא, ואינה מותנית בהגשת ערעור מטעם המדינה דווקא, והיא ראתה בהמרתו של סעיף ההרשעה באחר בגדר "קריאת הילד בשמו", שיהא בה כדי לשקף ביתר שאת את העבירה לאמיתה. באותו עניין אמר בית משפט זה בע"פ 54/79, ד"ר משה בורוביץ נגד מדינת ישראל, פד"י ל"ד(1), 197, 206 : "סמכותו של בית-משפט לערעורים אינה מצומצמת לבירור נימוקי הערעור אלא היא רחבה ומשתרעת על שטח המריבה כולו, כפי שהיה בבית-המשפט של מטה. הווה אומר, אם בבית-משפט קמא נבחנה השאלה, אם יש במעשיו של המערער כפי שהוכחו משום עבירה מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, הרי עומדת שאלה זו גם לפני בית-המשפט שלערעור, לא רק כאשר יש ערעור מטעם התביעה הכללית אלא כל אימת שהתיק בא לפני בית-משפט שלערעור בשל ערעור על הרשעה... המדובר על סמכות מרחיקת לכת של בית-משפט זה אשר הפעלתה הלכה למעשה מסורה לשיקול דעתו ועל כן לא נראה לי כי צריך להשתמש, בדרך כלל, בסמכות כגון זו כאשר מדובר על פרשיות שונות זו מזו, היינו כאשר הערעור מופנה כלפי פרשה פלונית והתביעה מבקשת משום מה לנצל הזדמנות זו כדי לעורר מחדש את הזיכוי בפרשה פלמונית שנכללה בתוך אותו כתב אישום. אולם במקרה שלפנינו מדובר על פרשה אחת שלגביה הואשם המערער במספר אישומים. לגבי נושא כגון זה רשאי בית-משפט שלערעור לפי שיקול דעתו להגיע למסקנה הנוגעת לתיאור המשפטי הנכון של מערכת העובדות שהוכחה, אשר שונה מזו שהוסקה בבית-משפט קמא". (ראה גם בג"צ 86/58, בוגנים נגד ראש המטה הכללי, פד"י י"ב, 1653, 1663; רע"פ 2942/92, אבי כהן נגד התובע הצבאי הראשי, תק-על 92(2), 2931; ע"פ 294/93, רימון חדד נגד מדינת ישראל, תק-על 94(3), 1579). 9. עניין אחר שעלה מפיהם של באי-כוחו של מרטין היה, שמעשיהם של שולחם וחבריו לא נכנסו לגדרו של "נסיון", והיו לכל היותר "הכנה" בלבד. סעיף 25 לחוק העונשין מגדיר "נסיון" כמעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה, ועל פי השקפתי מעשיהם של המערערים נכנסים לתחומה של הגדרה זו. באשר לפרשת רעננה, בני החבורה הגיעו לדירה של מי שהיה אמור להיות קורבנם והתדפקו על הדלת, ואם דיירי הבית היו מספיקים לפתוח, היה השוד נכנס לשלב הסופי של ביצועו. הוא הדין ביחס לפרשת רמת-אביב. גם במקרה זה המתינו הורוביץ ואפריים לבואו של קורבנם, כאשר בידיהם כל האביזרים הדרושים לביצוע השוד והרצח, ובכלל אלה גם אותו אקדח טעון ודרוך שהחזיק הורוביץ בכיסו. בשני המקרים היו המבצעים קרובים להשלמת המעשה הפלילי, ואם זה לא קרה, לא נבע הדבר מחרטה שתקפה אותם, אלא משום שתכניתם השתבשה מכיוון בלתי צפוי. כאמור, עסק ערעורו של מרטין גם בהרשעתו בשלושת האישומים הנוספים שיוחסו לו, אך לא מצאתי בערעור זה ממש, ועל כן לא ארחיב על כך את הדיבור. לסיכום הדיון בערעור על הרשעתו של מרטין, אני מציע לחברי לזכות מערער זה מהרשעתו בעבירות של שידול לבצע שוד, ולהמיר את ההרשעה כ"משדל" לרצח בקשר עם פרשת רמת-אביב, להרשעה בעבירת ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) של חוק העונשין. אני מוסיף ומציע להשאיר את ההרשעה בעבירות האחרות על כנה. 10. הערעור על העונש באי-כוחו של מרטין ביקשו להקל בעונשו של שולחם, בין היתר, משום שעל פי הנאמר בתסקירו של שרות המבחן מחודש ינואר 2000, אובחן אצלו מצב פסיכוטי פרנואידי פעיל. בעקבות כך אושפז מרטין במחלקה הסגורה לבריאות הנפש בכלא, ובתקופת שהייתו שם (עד לתאריך 24.1.2001) קיבל טיפול תרופתי. מתסקיר נוסף שהוגש לבית המשפט לאחרונה עולה, כי בינתיים שוחרר מרטין מהמחלקה הסגורה, והוא מוחזק באגף פתוח של הכלא, וזאת לאחר שנמצא כי מצבו התייצב ותפקודו השתפר. בית המשפט המחוזי גזר למרטין 11 שנות מאסר, ואין ספק כי זהו עונש קשה למי שבעת ביצוען של העבירות היה בן 22 שנים בלבד. מנגד, מדובר במי שעמד בראש ההתארגנות הפלילית, אשר חטא במעשים שחומרתם מופלגת, ולו היו יוצאים אל הפועל ולא מסתיימים ב"ניסיון" בלבד, תוצאתם הייתה קשה. וכאן ראוי להדגיש, כי העבירות המוגמרות לא הושלמו, לא ממניעים של חרטה שתקפו את בני החבורה, אלא מחששם שמעשיהם נחשפו. על כן, וחרף העונש הקשה שהושת על מרטין, ועל אף אותה התדרדרות זמנית במצבו הנפשי, לא סברתי שהעונש חורג ממדיניות הענישה או שהוכחו נסיבות המצריכות את התערבותנו, ועל כן אני מציע לדחות את ערעורו של מרטין על שני חלקיו. עם זאת, תשומת לבם של שלטונות הכלא מופנית למצבו הנפשי של מערער זה, ואנו סמוכים ובטוחים שהוא יזכה בטיפול הראוי. המצב שונה בעניינו של אפריים, אשר הוגדר על ידי הערכאה הראשונה כמי "שאיננו הדמות המרכזית והמובילה בחבורה העבריינית. הוא האיש הנגרר שהיה נתון להשפעתו של מרטין" (ראה עמוד 19 בגזר הדין). בית המשפט המחוזי גזר לו 7 שנות מאסר ושנה מאסר על תנאי, ובנסיבות רגילות לא הייתי מציע לשנות מעונש זה, מאותם טעמים שמניתי בעניינו של מרטין. אך גם על המשיבה הייתה מקובלת הטענה, כי בעניינו של אפריים לא נשמר האיזון הראוי בין עונשו לזה שהושת על הורוביץ. זה האחרון הורשע על פי הודאתו בכל העבירות בהן הורשע גם אפריים, אך בתוספת עבירה חשובה אחת, ניסיון לרצח. חרף האמור, עתרה המשיבה בפני בית המשפט המחוזי, לגזור להורוביץ 7 שנות מאסר, אותן הגדירה כעונש ראוי, ובסופו של דבר הסתפק בית המשפט בעונש של 6 שנות מאסר, וכן שנה וחצי מאסר על תנאי. בנסיבות אלו אני סבור כי נכון יהיה להתערב בעונש המאסר שהושת על אפריים, ולהעמידו על חמש וחצי שנים. יתר חלקיו של גזר הדין ישארו על כנם. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"ב בניסן התשס"א (5.4.2001). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99045030.O04/אז