סימון ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 45017-05-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופטת יעל וילנר העותרים: 1. אברהם סימון 2. בת ציון סימון נגד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פרקליטות המדינה 3. בית המשפט המחוזי ירושלים 4. כבוד השופט עודד שחם עתירה למתן צו על תנאי; בקשה למתן צו ביניים; בקשות מטעם העותרים בשם העותרים: בעצמם; עו"ד אמיר רוזן פסק-דין השופט יוסף אלרון: ביום 11.11.2021 ניתן בעניינם של העותרים, אברהם ובת ציון סימון, פסק הדין ב-ע"א 1062/20 (להלן: פסק הדין). בפתח פסק הדין, פורטה בהרחבה מסכת ארוכה למדי של הליכים משפטיים אותם ניהלו העותרים. למען הבהירות, אביא את תמצית הדברים, המדברים בעד עצמם, כלשונם: "[...] במשך למעלה מעשור, מנהלים סימון מאות הליכים משפטיים, בבתי משפט בכל רחבי הארץ; רובם ככולם, אוחזים למעשה אותן טענות – [...] למזימה הכלל-מערכתית שנרקמה נגדם [...] כמעשיהם בראשונה, כך מעשיהם גם כיום: כאשר תביעה או הליך שהגישו נדחה – מממאנים סימון לקבל את ההכרעה. זמן מה לאחר פסק הדין, נוהגים השניים להגיש תביעה חדשה, על יסוד טענותיהם המוכרות, בבקשה לביטול ההחלטות שבגדרן נדחו תביעותיהם הקודמות; וחוזר חלילה [...] מנהג נוסף עשו לעצמם סימון: לאחר שנפתח הליך חדש, ונקבע מותב לדון בו, הם נוהגים להגיש תביעות אישיות, וכן גם תלונות במשטרה, נגד השופטים או הרשמים שנקבעו לדון בעניינם; לאחר מכן, בהתבסס על תביעות ותלונות אלה – מבקשים סימון להורות על פסילת המותב [...] גם החלטה המורה על דחיית בקשת הפסלות, מובילה את סימון [...] להגשת ערעור עליה – הליך נלווה נוסף, אשר גם הוא כשלעצמו מעמיס על מערכת המשפט [...] כך, לפי רישומי הנהלת בתי המשפט, במרוצת השנים, היו סימון או מי מהם, צד לכ-240 הליכים [...] ברובם המוחלט של התיקים, סימון הם יוזמי ההליך [...]" (פסק הדין, בפס' 5-3; ההדגשה הוספה – י' א'). ההתנהלות הדיונית הנפסדת, בלשון המעטה, של העותרים כמתואר לעיל, הובילה לכך שבפסק הדין החליט בית משפט זה כי יוצא נגדם צו חוסם כדלקמן: "יאסר על סימון, יחד ולחוד, או לצד בעלי דין נוספים, להגיש בכל ערכאה משפטית תביעות או הליכים משפטיים בבקשה לבטל החלטות חלוטות, או להגיש תביעות או לנקוט בהליכים משפטיים בגין הליכים משפטיים תלויים ועומדים, או כאלה שהסתיימו. הצו לא יחול על שימוש בזכות ערעור המעוגנת בדין, ותחולתו תהא מיום מתן פסק דין זה, ועד ליום 1.1.2027" (שם, בפס' 53; להלן: הצו החוסם או הצו). במסגרת העתירה דנן (שבצידה הוגשה בקשה למתן צו ביניים, ולאחריה הוגשו שלל בקשות עוקבות), מבוקש כי נוציא מתחת ידינו צו הצהרתי שבמסגרתו נורה על ביטול פסק הדין, שניתן לפני למעלה מ-3 שנים, מאחר שלטענתם פסק הדין "הושג במרמה חמורה שביצעה הפרקליטות", כלשון העותרים. ביום 21.5.2025, הוריתי למשיבות 2-1 (להלן: המשיבות) להגיש את עמדתן ביחס לתחולת הצו החוסם על ההליך דנן. בעמדה שהוגשה מטעמן, טענו המשיבות, בין היתר, כי מחד גיסא, לשון הצו אינה מסייגת את תחולתו באשר להליכים שמתנהלים לפני בית משפט זה בשבתו כבג"ץ; ומאידך גיסא, אפשרות החלתו בהליכים מעין אלה לא התעוררה במסגרת ההליך מושא פסק הדין, מה גם שמתעורר לטענתן קושי מלהגביל עותרים מלפנות לבג"ץ בראי הסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, ובשים לב לפסק הדין ב-בג"ץ 212/03 חרות התנועה הלאומית נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד נז(1) 750 (2003). לנוכח זאת, סיכמו המשיבות את עמדתן בדבר תחולת הצו בזו הלשון: "נראה כי שאלת תחולת הצו שניתן בעניינם של העותרים על העתירה דנן, מעוררת קשיים. כאמור, נדמה שעל פני הדברים, יש לראות בפסק הדין בעניין סימון ככזה שלא ביקש להחיל את הצו על הליכי בג"ץ, ולו מן הטעם שלא נדונו בו האפשרות וההשלכות החריגות של מניעת האפשרות להגשת עתירה לבית משפט נכבד זה בשבתו כבג"ץ". לצד האמור, ציינו המשיבות כי הכרעה בסוגיה זו אינה נדרשת בנסיבות העניין, משקמות מספר עילות סף ברורות המצדיקות את דחיית העתירה תוך חיוב העותרים בהוצאות. ואכן, כלל עילות הסף שלהתקיימותן טוענות המשיבות מצדיקות את דחיית העתירה. כך, חל בענייננו הכלל הידוע לפיו בית משפט זה בשבתו כבג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין שניתנו על ידי הערכאות המוסמכות, ובייחוד על החלטות שניתנו על ידו, למעט במקרים חריגים ביותר שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם (בג"ץ 68423-11-24 אופימנד בע"מ נ' בית המשפט העליון (4.12.2024)); העתירה מבקשת לעקוף את מנגנוני ההשגה הקבועים בדין – מאחר שמעמדת המשיבות עולה כי על פסק הדין לא הגישו העותרים בקשה לדיון נוסף (שהמועד להגשתה חלף כמובן); העתירה עולה לכדי שימוש לרעה בהליכי משפט – וזאת ביתר שאת משהעותרים הגישו שתי בקשות במסגרת הליך אחר שמתנהל בעניינם בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (תיק מס' 31706-06-19) לשינוי מועד הדיון הקבוע בו ולעיכוב ההליכים המתנהלים בגדרו מחמת ההליך שמתנהל בעתירה דנן; ולבסוף, העתירה נגועה בשיהוי כבד בשים לב לכך שפסק הדין ניתן כאמור לפני למעלה מ-3 שנים. בראי כל אלה – אך ברור הוא כי דין העתירה להידחות. יחד עם זאת, יש מקום בעיני להטיל ספק אם אכן מוצדקת נטיית המשיבות לפיה הצו החוסם אינו חל על עתירות דוגמת העתירה שלפנינו. על פני הדברים, לשון הצו החלטית לגמרי – "יאסר על סימון [...] להגיש בכל ערכאה משפטית תביעות או הליכים משפטיים בבקשה לבטל החלטות חלוטות" (ההדגשות הוספו – י' א'). הצו נקט אפוא פעמיים בלשון כוללת ככל הניתן ("בכל ערכאה משפטית" וכן "תביעות או הליכים משפטיים") שממנה לא משתמעת הסתייגות כלשהי. גם מבט על תכלית הצו אינה מגלה טעם ברור להחרגת הליכים מעין העתירה דנן מגדרי תחולתו. תכלית מרכזית של הצו היא מניעת התדיינויות משפטיות חוזרות ונשנות שבמרכזן פסקי דין והחלטות חלוטים של ערכאות השיפוט השונות. הותרת הנתיב לניהול דיונים כאלה בדיוק במתווה של עתירה לבג"ץ – חותרת ברורות תחת תכלית זאת. אשר לחשש המשיבות המושתת על סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, הרי שאל לנו לשכוח שהצו החוסם גודר מלכתחילה למקרים מסוימים (ולפרק זמן תחום), ולא לכל עתירה שבה יבקשו העותרים סעד מן הצדק. מה גם שכעולה מפסק הדין, הצו החוסם דנן הוא מסוג צו-מניעה-חוסם, כך ש"אין מדובר בצו גורף, המורה כי תביעות ובקשות של סימון לא תתקבלנה לרישום כלל וכלל, מבלי שיובאו לפני גורם שיפוטי, לצורך בחינה [...]" (פסק הדין, בפס' 45) – וגם בכך יש משום מיתון הפגיעה בזכות הגישה לערכאות של העותרים. חרף האמור, מאחר שמתקיימות בענייננו עילות סף ברורות ומוצקות, ולנוכח החששות שפורטו בעמדת המשיבות – דעתי היא כי לעת עתה, מוטב שלא לטעת מסמרות ביחס להיקף תחולתו של הצו, ולהותיר הכרעה זו לעת מצוא, ככל שיהיה בכך צורך. אשר על כן, העתירה וכלל הבקשות שהוגשו במסגרת ההליך דנן – נדחות. בנסיבות שפורטו לעיל, העותרים יישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 5,000 ש"ח. למען הסר ספק – אין בפסיקת ההוצאות במסגרת פסק דין זה כדי למנוע הטלת הוצאות פעם נוספת אם תוגשנה בקשות סרק אחרות בגדרי ההליך דנן. יוסף אלרון שופט השופטת דפנה ברק-ארז:              אני מצטרפת למסקנתו של חברי השופט י' אלרון כי דין העתירה להידחות על הסף. מנקודת מבטי די בכך שהעתירה הוגשה בשיהוי ניכר של מספר שנים ומכוונת נגד פסק דין שניתן בבית משפט זה. בנסיבות אלה, בהיעדר טיעון מלא ודיון במעמד הצדדים, איני רואה כל צורך להידרש להיבטים נוספים שיסודם בפסק הדין שהגביל את העותרים מנקיטת הליכים המכוונים לביטולן של החלטות חלוטות. מבלי להרחיב אציין כי עיגון סמכותו של בית משפט זה בשבתו כבג"ץ בחוק-יסוד: השפיטה מחייב אותנו בזהירות מיוחדת בכל הנוגע לאימוץ כללים החוסמים את זכות הגישה אליו. לכך יש להוסיף כי מבחני הסף הנוהגים בבג"ץ ממילא מאפשרים להימנע מדיון לגופן של עתירות שנפל בהן פגם, לרבות עתירות חוזרות או עתירות המכוונות כנגד פסקי דין חלוטים. זאת, לצד האפשרות של הטלת הוצאות לטובת המדינה, כפי שנעשה גם כאן. דפנה ברק-ארז שופטת השופטת יעל וילנר: אני מסכימה לפסק דינו של חברי, השופט י' אלרון, כי דין העתירה להידחות על הסף תוך חיוב העותרים בהוצאות, זאת בשל כל אחד מהטעמים שפורטו על ידו. אשר לשאלה אם הצו החוסם חל על עתירה כבענייננו, אבקש להותירה בצריך עיון, שכן ההכרעה בה אינה נדרשת. יעל וילנר שופטת הוחלט כאמור בפסקה 8 לפסק דינו של השופט יוסף אלרון. ניתן היום, כ"א סיוון תשפ"ה (17 יוני 2025). דפנה ברק-ארז שופטת יוסף אלרון שופט יעל וילנר שופטת