מדינת ישראל נ. תמימי עמאר

פסק-דין בתיק עע"ם 4501/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 4501/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט י' דנציגר המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: תמימי עמאר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעת"מ 1156/08 מיום 23.4.2009 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא השופטת א' קובו תאריך הישיבה: כ"ד בתשרי תש"ע (12.10.09) בשם המערערת: עו"ד י' גנסין; עו"ד ה' גורני בשם המשיב: עו"ד ש' תורג'מן פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו בעת"מ 1156/08 מיום 23.4.2009 שניתן על ידי כב' סגנית הנשיאה, השופטת א' קובו בו התקבלה עתירתו של המשיב, כנגד החלטת הרשות המוסמכת במשרד התחבורה, שלא לחדש למשיב היתר לנהוג ברכב המוביל חומרים מסוכנים. בית המשפט לעניינים מנהליים הורה למדינה (להלן: המערערת) להעניק למשיב היתר מסויג להובלת חומרים מסוכנים המיועדים לשימוש רפואי בבתי חולים ובקופות חולים. העובדות הצריכות לעניין 1. המשיב, במקור תושב השטחים המחזיק בתעודת זהות ישראלית, עוסק בהובלת חומרים מסוכנים מישראל לשטחים. המשיב החזיק בהיתר להובלת חומרים מסוכנים כנדרש לפי חוק שירותי הובלה, התשנ"ז-1997 (להלן: החוק). היתרו של המשיב חודש בעבר מספר פעמים. יוער כי הצדדים חלוקים ביניהם לגבי המועד בו ניתן למשיב לראשונה ההיתר (ראו: סעיף 8 להודעת הערעור וסעיף 5 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב). 2. בחודש ספטמבר 2005 תוקנה תקנה 15ב(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה), אליה מפנה תקנה 11(א) לתקנות שירותי הובלה, התשס"א-2001 (להלן: תקנות שירותי הובלה). באותה תקנה 15ב(2) לתקנות התעבורה, הוספה, בין היתר, האפשרות לפיה לא יינתן או יחודש היתר כאשר קיים לגבי מבקש ההיתר חשש כי בעיסוקו לפי ההיתר יש כדי לפגוע בביטחון המדינה על פי חוות דעתה של משטרת ישראל או חוות דעתו של שירות הביטחון הכללי. 3. בהמשך, ולאור התיקון בתקנות התעבורה ובתקנות שירותי הובלה, נתקבלה אצל הרשות המוסמכת במשרד התחבורה פניה מאת שירות הביטחון הכללי ובה מידע לפיו המשיב מקיים קשרים עם גורמי טרור. לאור האמור, נשלח ביום 16.10.2005 מכתב מאת הרשות המוסמכת במשרד התחבורה אל החברה שהעסיקה את המשיב (להלן: חברת "מקסימה"), בו נאמר כי ההיתר שניתן למשיב להובלת חומרים מסוכנים בוטל. יוער כי המשיב טוען כי רק בדיון שהתקיים בבית המשפט לעניינים מנהליים ביום 9.9.2008 הודיע בא כוח המערערת לראשונה כי ברשותו אותו מכתב מחודש אוקטובר 2005 שמוען לחברת "מקסימה". לטענת המשיב מכתב זה מעולם לא הגיע לידיו ורק באותו דיון שהתקיים בבית המשפט לעניינים מנהליים נודע לו לראשונה על קיומו של מכתב זה. 4. על אף הודעת הביטול, לא הפקיד המשיב את ההיתר שהיה בידו. ביום 21.11.2007 בתום התקופה עבורה ניתן מלכתחילה ההיתר למשיב, לא הונפק למשיב היתר חדש להובלת חומרים מסוכנים. נוכח העדר חידושו של ההיתר פנה המשיב באמצעות בא כוחו ביום 17.12.2007 ובהמשך ביום 27.12.2007 לרשות המוסמכת במשרד התחבורה, בבקשה כי יפורטו הסיבות בגינן לא חודש ההיתר. המשיב נענה במכתב שנשלח אליו ביום 30.12.2007 ובו נאמר כי הוחלט שלא ליתן לו היתר להובלת חומרים מסוכנים "מסיבות ביטחוניות" וזאת לאור חוות דעת שנתקבלה מאת שירות הביטחון הכללי. עם זאת, צויין כי לאור פניית חברת "מקסימה" ופניית המשיב עצמו, הועברו פרטי המשיב לשירות הביטחון הכללי לצורך ביצוע בדיקה חוזרת למשיב. 5. ביום 22.1.2008, עוד בטרם נתקיימה הבדיקה בעניינו של המשיב, הגיש המשיב עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו, היא העתירה שפסק הדין בעניינה הינו נשוא ערעור זה. ביום 31.3.2008 התקיים דיון מקדמי בעתירה. נוכח העובדה כי מספר ימים לפני כן, ביום 18.3.2008, נערכה למשיב הבדיקה החוזרת, הסכימו הצדדים לדחות את מועד הדיון בעתירה עד לאחר קבלת התשובה בבדיקה החוזרת. 6. בחודש אפריל 2008, בעוד עתירתו של המשיב תלויה ועומדת בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו, ובהסתמך על הבדיקה החוזרת שבינתיים הושלמה בעניינו של המשיב, נתקבלה על ידי הרשות המוסמכת במשרד התחבורה החלטה חדשה שלא ליתן למשיב היתר חדש להובלת חומרים מסוכנים וזאת בהסתמך על מידע שהתקבל משירות הביטחון הכללי ולפיו המשיב מצוי בקשרים עם פעילי טרור וכי קיים חשש לפגיעה בביטחון המדינה במידה ויינתן לו ההיתר. 7. לאחר קבלת ההחלטה הנוספת על ידי הרשות המוסמכת במשרד התחבורה, שנשלחה למשיב ביום 13.4.2008, הגיש המשיב ביום 8.7.2008 עתירה מתוקנת לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו. בעתירתו ביקש המשיב לבטל את החלטת הרשות המוסמכת במשרד התחבורה וכן ביקש כסעד זמני כי יוענק לו היתר מסויג להובלת חומרים מסוכנים מסוימים (כמפורט בסעיף 38 לעתירה המתוקנת שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים) המסופקים בעיקר לבתי חולים והמהווים חלק משמעותי בפרנסתו. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים 8. בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את עתירתו של המשיב באופן חלקי, כפי שיפורט להלן. בית המשפט לעניינים מנהליים לא השתכנע מטיעוני המערערת ומהדו"ח החסוי שהונח בפניו כי אכן הרשות המוסמכת במשרד התחבורה פעלה כראוי וערכה את כל האיזונים הנדרשים בעת שסירבה לחדש את ההיתר להובלת חומרים מסוכנים למשיב. נקבע, כי ניתן היה להגיע להחלטה אחרת הפוגעת במידה פחותה בחופש העיסוק של המשיב. עוד צויין, כי משהחליטה הרשות המוסמכת במשרד התחבורה שלא לחדש את היתרו של המשיב, היא נימקה זאת בחוות דעת שהתקבלה משירות הביטחון הכללי ומסיבות ביטחוניות. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי לא הונח בפניו אותו דו"ח והממצאים והראיות שעל פיהם ביססה הרשות המוסמכת במשרד התחבורה את החלטתה הראשונית שלא לחדש את ההיתר, וכי ניכר שהחלטה זו היתה מכוח התנגדות שירות הביטחון הכללי, ללא נימוקים. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי רק בעקבות ההליכים בהם נקט המשיב, וזמן רב לאחר קבלת ההחלטה המקורית שלא לחדש את ההיתר, ביקשה המערערת לתקן את מחדליה ובעקבות זאת פעלה להכנת והמצאת הדו"ח החסוי שהובא בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. בהתייחס לדו"ח החסוי, קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי אין בו כל מידע עדכני, רלוונטי, מהותי ומשמעותי המהווה ראייה לאירוע חדש שיש בו כדי להוות סיכון ניכר, אשר יוצר אינטרס ציבורי מיוחד לביטול הרישיון וזאת בהסתמך על ההלכה שנקבעה בבג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, תש"ט – 1949, מינהל נפת פתח – תקווה, משרד הפנים, פ"ד לו(1) 317 (1981) (להלן: עניין שללם). נקבע, כי כאשר רשות מנהלית מבקשת למנוע חידוש רישיון ולפגוע בחופש העיסוק, אין די בחששות בעלמא ואין די בפוטנציאל לסיכון, שכן בכל הובלת חומרים מסוכנים טמון באופן מובנה חשש לסיכון. 9. בהמשך, קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי אין רלוונטיות לכך שהמשיב אינו תושב מזרח ירושלים אלא תושב חברון. נקבע כי אין בסמכותה של הרשות המוסמכת במשרד התחבורה לקבוע את מקום מגורי המשיב ושאלת מרכז חייו איננה מהתנאים הנדרשים לקבלת היתר ומשכך אין היא מהשיקולים הרלוונטיים לעניינה של ההחלטה. עוד נקבע, כי משעה שהמופקדים על נושא זה לא מצאו לנכון לשלול את מעמדו של המשיב כתושב ישראל אין בטענה זו כדי להוות שיקול לפסילת רישיונו של המשיב. בנוסף, נקבע כי לא נמצאו כל תימוכין לכך שהמשיב עומת עם המידע שנאסף לחובתו ושניתנה לו הזדמנות לשימוע. בהקשר זה קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי עימות המשיב בעניין מקום מגוריו בלבד אינו עומד בדרישת חובת השימוע שיש ליתן למי שהרשות מבטלת את רישיונו ופוגעת בחופש העיסוק שלו, כאשר הנימוק להחלטה הוא סיכון ביטחוני לציבור עקב קשריו עם גורמים עוינים. 10. לבסוף, בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי כאשר אדם מבקש רישיון, מוטל עליו נטל ההוכחה להוכיח כי הוא עומד בתנאים הנדרשים לקבלת הרישיון. אולם להבדיל מכך, כאשר מבקשת הרשות לבטל רישיון שניתן, נטל ההוכחה לשכנע בנחיצות ביטול הרישיון מונח לפתחה. במקרה דנן, נקבע כי הרשות המוסמכת במשרד התחבורה לא עמדה בנטל המוטל עליה. 11. יחד עם זאת, ולמרות התוצאה אליה הגיע בית המשפט לעניינים מנהליים נקבע כי יש לסייג את מתן ההיתר לשינוע חומרים מסוכנים על ידי המשיב, כך שההיתר שיינתן לו לנהוג ולהוביל חומרים מסוכנים יוגבל אך ורק לחומרים מסוכנים המיועדים בעיקר לשימוש רפואי בבתי חולים ובקופות חולים (המהווים את עיקר פרנסתו). כן נקבע, כי עם חלוף הזמן תשקול המערערת את הרחבת ההיתר לחומרים מסוכנים נוספים בהתאם לבקשת המשיב. הטענות בערעור 12. המערערת טוענת כי שגה בית המשפט לעניינים מנהליים כאשר עשה אבחנה בין סוגים שונים של חומרים מסוכנים. על פי הנטען, סוגיית החשש לביטחון המדינה הנובע מהובלת חומרים מסוכנים, הינה סוגיה שנתונה להערכה מקצועית של מומחים וכי בהיעדר חוות דעת נוגדת, אין בידי בית המשפט, מקום שהדין מגדיר מפורשות חומר מסוכן מהו, הכלים המקצועיים לערוך אבחנה בין סוגים שונים של חומרים מסוכנים. הדין הישראלי, כך נטען, לא עשה אבחנה במידת מסוכנותם של החומרים המסוכנים השונים המופיעים בחוק ובתקנות שירותי הובלה ולפיכך, נטען כי שגה בית המשפט לעניינים מנהליים כאשר עשה אבחנה כזו בעצמו בקובעו כי המשיב רשאי להוביל חומרים מסוכנים מסוימים, שהם ככל הנראה לגישת בית המשפט לעניינים מנהליים, פחות מסוכנים. המערערת אף מפנה לתצהירו של מר אבישי מיכאלי, מנהל אגף מטענים ומל"ח במשרד התחבורה, אשר עניין זה מצוי בתחום מומחיותו. בתצהירו מציין מר מיכאלי את הסכנה הטמונה בחומרים המסוכנים אשר ביחס אליהם קבע בית המשפט המחוזי כי יש ליתן למשיב היתר. לאור האמור, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט לעניינים מנהליים כאשר לא התייחס בפסק דינו לדברים אלו שבמומחיות והחליף את שיקול דעתה המקצועי של הרשות המנהלית בשיקול דעתו שלו. המערערת טוענת כי בניסיונו של בית המשפט לעניינים מנהליים להגיע לתוצאה שהיא לשיטתו מידתית יותר מהחלטת הרשות המוסמכת במשרד התחבורה, יצר בית המשפט לעניינים מנהליים אבחנה, אשר אינה קיימת כאמור בדין וללא שהונחו בפניו נתונים מקצועיים המבססים אבחנה בין מסוכנותם של חומרים מסוכנים מסוגים שונים, ותוך התעלמות מתצהירו של מר מיכאלי, כאמור, בעניין פוטנציאל הסיכון הטמון בהובלת החומרים המסוכנים המשמשים לצרכים רפואיים. 13. בעניין זה מוסיפה המערערת וטוענת כי מהעובדה שבית המשפט לעניינים מנהליים מצא לנכון להגביל את ההיתר שיינתן למשיב לסוגים מסוימים של חומרים מסוכנים שיתאפשר לו להוביל, ולא הורה על מתן היתר גורף למשיב להוביל את כלל החומרים המסוכנים, ניתן ללמוד כי אף בית המשפט לעניינים מנהליים התרשם כי בעניינו של המשיב קיים סיכון לביטחון המדינה, נוכח קשריו עם פעילי טרור. השיטה בה נקט בית המשפט לעניינים מנהליים, כך נטען, הינה בניגוד להוראות החוק, התקנות ואף בניגוד לחוות דעת המומחים מטעם המערערת ובלא שהוצגה בפניו חוות דעת מקצועית הנוגדת את חוות דעתם של מומחים אלו. 14. המערערת מעלה טענה נוספת לפיה בית המשפט לעניינים מנהליים ביסס את קביעותיו, בין היתר, על האבחנה שיש לעשות בין ביטול רישיון לבין אי חידוש רישיון. לטענת המערערת, במקרה דנן לא מדובר על ביטול רישיון שכן ההיתר שניתן למשיב היה מוגבל מלכתחילה לתקופה של שנתיים ולפיכך מדובר באי חידושו של ההיתר. על פי הנטען, במועד שבו הוגשה העתירה ההיתר שניתן למשיב בשלהי שנת 2005, לשנתיים בלבד, פג ולמעשה מסוף שנת 2007 לא היה בידי המשיב היתר להובלת חומרים מסוכנים והיה עליו לבקש היתר חדש. לפיכך, המערערת טוענת כי לא מדובר במקרה של ביטול רישיון. נטען כי בנסיבות בהן ניתן היתר לתקופה מוגבלת, לכל היותר ניתן לומר שלמחזיק בהיתר היתה ציפייה לכך שההיתר יחודש לאחר שיפוג תוקפו. ואולם, במקרה דנן, בהתחשב בהודעת משרד התחבורה לחברת "מקסימה" בשנת 2005, הרי שספק רב אם למשיב יכולה היתה להיות אף ציפייה סבירה כי בספטמבר 2007 יינתן לו היתר חדש להובלת חומרים מסוכנים. 15. עוד נטען בהקשר זה, כי משעה שהדין השתנה (בחודש ספטמבר 2005) באופן שכיום קיימת חובה לקבל את עמדת שירות הביטחון הכללי, קודם לחידוש היתר להובלת חומרים מסוכנים, הרי שמדובר בשיקול חדש שעל הרשות לשקול טרם מתן היתר. השינוי בדין, כך נטען, יכול ליצור מצב בו לא יחודש היתר לאדם אשר קודם לכן החזיק בהיתר וזאת בשל אי עמידתו בקריטריון החדש. 16. המערערת טוענת כי מאחר ובמקרה דנן סבר בית המשפט לעניינים מנהליים כי מדובר בביטול רישיון, נקבע כי היקף שיקול הדעת של הרשות הינו מצומצם ביותר, כך שרק אם יוכח כי סיכון קונקרטי צפוי להתרחש ואין כל ספק סביר בדבר התממשותו, תוכל הרשות לבטל את הרישיון. משכך, לטענת המערערת, התעלם בית המשפט לעניינים מנהליים הן ממידת ההסתברות להתרחשותו של אירוע כאמור, הן מהערכת הסיכון הספציפית של שירות הביטחון הכללי ביחס למשיב הספציפי והן מפוטנציאל הנזק הצפוי. 17. בהתייחס לקביעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים, לפיה אין רלוונטיות בעניינו של המשיב לעובדה שהוא מתגורר בחברון ולא בירושלים, הרי שלטענת המערערת שאלת סמכותו של שר הפנים באשר לרישיון ישיבתו של המשיב בארץ לחוד, ושאלת אי מתן היתר להובלת חומרים מסוכנים בישראל, בידי הרשות המוסמכת במשרד התחבורה, למי שמתגורר דרך קבע בחברון ומצוי בקשרים עם פעילי טרור, לחוד. על פי הנטען, מהמידע המודיעיני שבידי המערערת עולה כי המשיב מצוי כאמור בקשרים עם פעילי טרור ולפיכך מתן היתר להובלת חומרים מסוכנים בתוך ישראל, מקים פוטנציאל של ממש לסיכון ביטחון המדינה, כאשר לטענת המערערת בית המשפט לעניינים מנהליים לא התייחס למהותו האמיתית של הסיכון שבמתן היתר להובלת חומרים מסוכנים בתוך מדינת ישראל ואף לא נתן את המשקל הראוי למידע הקיים בעניינו של המשיב. 18. לטענת המערערת קיים סיכון ביטחוני ממשי במקרה דנן, זאת לאור קשריו של המשיב עם פעילי טרור והעובדה שמקום מגוריו הינו בחברון – מקום שיש לו נגישות גבוהה לאותם פעילי טרור. נטען, כי מתן היתר להובלת חומרים מסוכנים, פירושו מתן היתר לנהוג ברכב הנושא חומר דליק, או נפיץ או רעיל ובכל מקרה מסוכן ביותר. כמו כן נטען, כי המוביל חומרים מסוכנים עושה את דרכו מדי יום למתקנים בהם מאופסנים חומרים מסוכנים מסוגים שונים ובריכוז גדול ולפיכך הסכנה, אם תתממש, היא גדולה ביותר ועשויה להיות הרת אסון. המערערת טוענת כי אין בעובדה שחלק מן המידע היה קיים בידי שירות הביטחון הכללי טרם קבלת ההחלטה בעניינו של המשיב כדי ללמד על שיקול דעתה של הרשות המוסמכת במשרד התחבורה. על פי הנטען, המידע משירות הביטחון הכללי כלל לא עמד בפני הרשות המוסמכת במשרד התחבורה עד שנת 2005 כאשר החוק שונה וכאשר הגיע למשרד התחבורה המידע אודות המשיב נעשתה פנייה כבר בחודש אוקטובר 2005 למעסיקו של המשיב ונמסרה הודעה על ביטול ההיתר של המשיב להובלת חומרים מסוכנים. 19. לבסוף, בהתייחס לפגיעה בחופש העיסוק של המשיב, טוענת המערערת כי מדובר בעיסוק מצומצם של הובלת חומרים מסוכנים אשר מחוקק המשנה, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, הביע את דעתו כי קיימת הצדקה מיוחדת להקפדה יתרה ברישוי במקום שיש חשש לפגיעה בביטחון המדינה ועל אף שיש בכך כדי לפגוע במידה מסוימת בחופש העיסוק של מבקש ההיתר. המערערת טוענת כי לא מדובר בפסילה גורפת של רישיון הנהיגה של המשיב ואין בהחלטה כדי למנוע ממנו להמשיך ולעסוק בהובלה של סחורות רבות ומגוונות אחרות אשר בהובלתן לא קיימים הסיכונים המיוחדים שכרוכים בהובלת חומרים מסוכנים. המערערת מציינת כי הזכות לחופש העיסוק, ככל זכות אדם, אינה זכות מוחלטת. על פי הנטען, ההסדר שנקבע למתן היתרים להובלת חומרים מסוכנים הינו לגיטימי ומאזן בין האינטרס הציבורי ומידת הסיכון הנובע ממתן ההיתר לבין הציפייה של מבקש ההיתר לקבלת היתר כאמור. 20. עם הגשת כתב הערעור הגישה המערערת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בקשתה נדחתה בהחלטתי מיום 15.6.2009. באותה החלטה ציינתי כי המערערת תוקפת הן נדבכים משפטיים והן נדבכים עובדתיים בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים וכי סיכויי הערעור הינם "מאוזנים". יודגש, כי באותו מועד לא היה מונח לפניי החומר החסוי בעניינו של המשיב וזה הוצג לפנינו לראשונה במהלך הדיון בערעור. לעניין זה יכולה היתה להיות השפעה על החלטתי בעניין, מאחר, ובין יתר השיקולים שהובילו אותי לקביעתי, היה האמור בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, אשר נחשף לדו"ח חסוי בעניינו של המשיב וסבר כי אין בו כדי ללמד על סכנה או איום ביטחוני ממשי שנשקף מהמשיב. תגובת המשיב 21. ביום 1.10.2009 הגיש המשיב עיקרי טיעון מטעמו. המשיב דוחה את טענותיה של המערערת לפיה בעניינו לא מדובר במצב של אי חידוש רישיון. על פי הנטען, האבחנה שעושה המערערת הינה מאולצת וכי בעובדה שהיתר מסוים ניתן לזמן מוגבל אין כדי ללמד שכל אימת שתסתיים תקופתו, ההתייחסות אל מבקש ההיתר תהיה חדשה וראשונית כאילו הוא מעולם לא החזיק בהיתר. לטענת המשיב, הנחת היסוד צריכה להיות כי בהיעדר סיבה ראויה, על הרשות לחדש היתר שניתן למי שמחזיק בו ויש לו ציפייה לגיטימית והסתמכות להמשיך ולהחזיק בו בכפוף לדרישות הקונקרטיות של כל היתר והיתר. חיזוק לטענה זו, לגישתו של המשיב, ניתן למצוא בלשון תקנה 15ב לתקנות התעבורה הקובעת: "מקום שתקנה מתקנות אלה מתנה מתן תעודה... או חידושה...". לטענת המשיב גם התקנה מדברת על אפשרות של חידוש היתר ולא על נתינתו לראשונה. בהקשר זה מוסיף המשיב וטוען כי טענת המערערת לפיה בעת הגשת העתירה לא היה למשיב היתר בפועל, הינה טענה אבסורדית, שכן אי חידוש ההיתר נבע כתוצאה מההחלטה השרירותית של הרשות המוסמכת במשרד התחבורה. 22. בהמשך, טוען המשיב כי יש לדחות את טענת המערערת לפיה בית המשפט לעניינים מנהליים התעלם מהסיכון הטמון בו וזאת בהסתמך על חוות הדעת של שירות הביטחון הכללי. נטען, כי בית המשפט לעניינים מנהליים שמע את נציגי שירות הביטחון הכללי בדיון שקיים בדלתיים סגורות ולמרות זאת לא השתכנע כי יש לשלול את ההיתר מהמשיב. בהתייחס לטענת המערערת לגבי "מידת הוודאות" בהתממשות הסיכון, טוען המשיב כי העובדה שמחוקק המשנה נקט במילה "חשש" אין משמעה דבר חסר בסיס או אפשרות תיאורטית להתקיימות הסיכון. 23. עוד נטען, כי יש לדחות את טענת המערערת לפיה לפני התיקון בתקנות התעבורה לא היה שירות הביטחון הכללי אחד הגופים שיכולים להביע עמדה ומשום כך החזיק המשיב בהיתר. על פי הנטען, גם לאחר תיקון החוק, בשלהי חודש ספטמבר 2005, ניתן היתר למשיב והדבר מעיד על העדר הסכנה הנשקפת מן המשיב. מעבר לכך, נטען כי למרות שהמערערת טוענת כי עוד בחודש אוקטובר 2005 נשלח מכתב ביטול ההיתר לחברת "מקסימה", לא עשתה המערערת דבר כדי למנוע את המשך עבודת המשיב בהובלת חומרים מסוכנים ורק בתום תקופת ההיתר, דהיינו בחודש נובמבר 2007, מנעה את חידושו. מחדלה של המדינה, כך נטען, לא רק שמעלה שאין המשיב מסוכן לאיש, אלא מלמד על השרירותיות בהחלטת הרשות המוסמכת במשרד התחבורה לשלול מהמשיב את חידוש ההיתר. 24. המשיב מוסיף וטוען, בהתייחס לטענת המערערת בדבר האבחנה שערך בית המשפט לעניינים מנהליים בין סוגי החומרים המסוכנים, כי התקנות עצמן מייחסות חשיבות שונה והתייחסות שונה לסוגי החומרים המסוכנים השונים. לטענת המשיב, על פי התקנות קיימות מספר קבוצות של חומרים מסוכנים ועל אף שכולם חוסים תחת ההגדרה של "חומר מסוכן", הרי שלטענת המשיב התייחסות אליהם כמקשה אחת הינה פשטנית ובנסיבות העתירה חוטאת לאמת. בהקשר זה נטען, כי התייחסותו של מר מיכאלי בתצהירו אל כל החומרים כמקשה אחת מלמדת על שרירותיות. 25. לבסוף, טוען המשיב כי בית המשפט לעניינים מנהליים ערך איזון ראוי בין זכויותיו החוקתיות של המשיב ובין האינטרס הציבורי וביטחון הציבור. תשובת המערערת 26. ביום 2.10.2009 התקבלה תשובת המערערת לעיקרי הטיעון של המשיב. המערערת טוענת כי ההתייחסות אל המשיב אינה כאל מי שמבקש לקבל היתר בפעם הראשונה. המערערת חוזרת ומדגישה כי ביקשה להבחין בין מצב של ביטול היתר למצב של אי חידושו כפי שנעשה בעניינו של המשיב, ולא בין ביטול היתר לבין מתן היתר לראשונה. 27. עוד נטען, כי טענתו של המשיב לפיה אי חידוש היתר כמוהו כביטול היתר קיים, עומדת בניגוד לפסיקת בית משפט זה אשר קבע בעבר כי לא הרי ביטול רישיון כאי חידושו של רישיון. 28. לבסוף, טוענת המערערת כי המקומות היחידים בתקנות שירותי הובלה בהם ניתן למצוא אבחנה בין חומרים מסוכנים שונים, הם בתוספת הראשונה לתקנות, המתייחסת לסוג ציוד הבטיחות הנדרש בעת הובלת חומרים שונים, ובתוספת השנייה לתקנות, המתייחסת לאבחנה בין כמויות של חומרים שונים לעניינים שונים. לטענת המערערת, התקנות אינן עורכות אבחנה בין סוגי חומרים שונים ובין רמת מסוכנותם, ככל שהדבר נוגע להיתר ההובלה, והדבר אף הגיוני מאחר וכל החומרים הינם חומרים מסוכנים. דיון והכרעה 29. בהחלטתי בעניין בקשת המערערת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינם מנהליים, ציינתי כאמור, כי "סיכויי הערעור להתקבל הם מאוזנים". כיום, לאחר עיון מעמיק בכתבי בי הדין, לאחר שנשמעו טענות על פה ולאחר שהוצג בפניינו החומר החסוי בעניינו של המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל וכך אציע לחבריי לקבוע. אפרט את הנימוקים שהובילו אותי למסקנתי זו, אולם בתחילה אציין בקצרה את המסגרת הנורמטיבית. 30. תקנות שירותי הובלה קובעות בתקנה 11: "היתר לנהג להוביל חומר מסוכן 11. (א) מי שנתקיימו בו, להנחת דעתו של המפקח, התנאים המפורטים להלן רשאי לקבל היתר לנהוג ברכב המוביל חומר מסוכן; ... (2) לא נתקיים בו האמור בתקנה 15ב(1) עד (6) לתקנות התעבורה; (ב) תוקפו של היתר הוא לשנתיים; (ג) המפקח רשאי להתלות או לבטל היתר אם נתקיים בבעל ההיתר האמור בתקנה 15ב(1) עד (3) לתקנות התעבורה...". מהאמור בתקנה זו ניתן ללמוד כי היתר להובלת חומרים מסוכנים ניתן לתקופה של שנתיים. בין התנאים שנקבעו למתן ההיתר נכללה הדרישה לפיה אצל מבקש ההיתר לא התקיים האמור בתקנה 15ב לתקנות התעבורה. 31. תקנה 15ב(2) לתקנות התעבורה קובעת: "תנאים למתן תעודה או לחידושה 15ב. מקום שתקנה מתקנות אלה מתנה מתן תעודה מאת רשות שהוסמכה לכך (להלן בתקנה זו - הרשות) או חידושה, רשאית היא שלא לתתה למבקש התעודה (להלן – המבקש), להתלותה או שלא לחדשה אם – ... (2) לדעת הרשות קיים לגבי המבקש חשש, שבעיסוקו לפי התעודה יש כדי לפגוע בבטחון המדינה; החלטה של הרשות שלא לאשר מתן תעודה או חידושה כאמור לא תתקבל אלא על פי פניה של משטרת ישראל או שירות הביטחון הכללי;". מהקבוע בתקנה 15ב(2) לתקנות התעבורה נלמד כי ניתן להתלות, להימנע מליתן או לחדש היתר להובלת חומרים מסוכנים, אם קיים מידע לפיו קיים חשש שבמתן ההיתר יפגע ביטחון המדינה. החלטה כאמור צריכה להתקבל אך ורק לאור פניה של משטרת ישראל או שירות הביטחון הכללי. יוער כי על פי הקבוע בתקנה 11(ג) לתקנות שירותי הובלה שנזכרה לעיל, רשאי המפקח על התעבורה אף לבטל היתר אם נתקיים בבעל ההיתר האמור בתקנה 15ב(2) לתקנות התעבורה. 32. לאחר הצגתה של המסגרת הנורמטיבית אעבור לדון בטענות הצדדים ובפתח הדברים בטענת המערערת לפיה במקרה דנן לא מדובר בביטול ההיתר אלא באי חידושו וכי לאבחנה זו משמעות כאשר בוחנים את סבירותה של החלטת הרשות המוסמכת במשרד התחבורה. 33. המערערת טוענת כאמור כי בית המשפט לעניינים מנהליים שגה כאשר קבע כי במקרה דנן מדובר בביטול היתר. אכן, ישנה חשיבות לאבחנה שבין החלטה בדבר אי מתן היתר, אי חידושו של היתר או ביטולו, שכן "הלכה פסוקה היא, כי לא הרי אי-מתן רישיון כהרי אי-חידושו של רישיון, ולא הרי שני אלה כהרי ביטולו של רישיון" [ראו: עניין שללם, לעיל, בעמ' 327; עע"ם 1868/01 לוזון נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז ת"א (לא פורסם, 3.3.2003)]. נראה כי הדרישות מהרשות המוסמכת בבואה לבטל היתר גבוהות מן הדרישות כאשר מדובר באי חידוש היתר, ואלה גבוהות יותר מן הדרישות בעת שהרשות המנהלית באה ליתן היתר בפעם הראשונה. לעניין אותם תנאים ודרישות שרשות סבירה יכולה להציב בפני אדם המבקש לבטל, לחדש או לקבל היתר, אשוב בהמשך, מאחר ובשלב הראשון יש לברר מהו המצב במקרה דנן, האם המקרה שלפניינו עוסק במצב של ביטול היתר או שמא מדובר במצב בו הרשות המוסמכת במשרד התחבורה מחליטה על אי חידושו של ההיתר שניתן למשיב? 34. לדעתי, האפשרות השנייה מבין האפשרויות שציינתי, היא הנכונה. בענייננו, מדובר במצב בו הרשות המוסמכת במשרד התחבורה החליטה שלא לחדש למשיב את ההיתר עם תום התקופה שנקבעה בו. לא מדובר במצב בו הרשות המוסמכת במשרד התחבורה ביטלה את ההיתר שניתן למשיב במהלך התקופה בה ההיתר היה בתוקפו. אכן, בשנת 2005 שלחה הרשות המוסמכת במשרד התחבורה הודעה בדבר ביטול ההיתר, אולם במסגרת העתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, המשיב לא תקף את החלטה משנת 2005, ומהעובדות עולה כי הוא המשיך לעסוק בהובלת חומרים מסוכנים גם לאחר שליחת המכתב וזאת עד למועד בו פקע ההיתר שניתן לו בשנת 2007, או אז החליטה הרשות המוסמכת במשרד התחבורה שלא לחדש את ההיתר למשיב להובלת חומרים מסוכנים. החלטה זו משנת 2007 היא שעמדה במרכז העתירה שהוגשה על ידי המשיב לבית המשפט לעניינים מנהליים. משכך הם הדברים, ולפנינו מצב בו הרשות המוסמכת במשרד התחבורה החליטה שלא לחדש את ההיתר, בניגוד לביטול ההיתר, השיקולים אותם היה עליה לשקול שונים ממצב בו מבוטל היתר. נוכח המסקנה לפיה במקרה דנן מדובר באי חידוש היתר ולא בביטולו יש גם לסייג את הדברים שנאמרו בעניין שללם ואשר צוטטו על ידי בית המשפט לעניינם מנהליים, אשר עסקו במקרה של ביטול היתר. 35. זאת ועוד, בעניין שללם נקבע בהתייחס להסתמכות מקבל הרישיון והציפיות אשר נוצרה אצלו, כי מי "שקיבל רישיון, רשאי להניח, כי הבדיקות המוקדמות נעשו ביסודיות הדרושה, וכי החששות שהיו, אם היו כאלה, שוב אינם קיימים". בענייננו המצב כאמור שונה, תקנות שירותי הובלה קובעות כאמור בתקנה 11 כי תקופת ההיתר מוגבלת מראש לשנתיים. מעבר לכך, מחוקק המשנה בחר לשנות את הדין ולהוסיף את תקנה 15ב לתקנות התעבורה הקובעת במפורש כי לרשות המוסמכת סמכות, בין היתר, שלא לחדש היתר אם נמסר לה על ידי משטרת ישראל או שירות הביטחון הכללי כי קיים חשש לביטחון המדינה. מכאן, שעל פי תקנה 15ב לתקנות התעבורה גם אם עניינו של מבקש היתר להובלת חומרים מסוכנים נבחן בעת מתן ההיתר ביסודיות הדרושה, עדיין ייתכן כי בחלוף הזמן יתקבל מידע ממשטרת ישראל או משירות הביטחון הכללי, אשר בשל החשש לפגיעה בביטחון המדינה, יצדיק את אי חידושו של ההיתר. נדמה כי זהו אף אחד השיקולים המצדיקים את הגבלת מתן ההיתר לתקופה של שנתיים. 36. יש להדגיש כי גם בעניין שללם נקבע כי ייתכן ויווצר סיכון ניכר "שאינו מותיר מקום לספק סביר בדבר התרחשותו" היוצר אינטרס ציבורי לביטול רישיון (או היתר). ושוב, יש לחזור ולהדגיש כי באותו מקרה דובר על ביטול רישיון ואילו במקרה דנן מדובר על אי חידוש ההיתר, מצב אשר גם עניין שללם אבחן כאמור ממקרה של ביטול רישיון או היתר. בעניין שללם התייחס השופט [כתוארו אז] א' ברק גם למקרים שבהם מתעורר היבט ביטחוני וקבע: "אכן, גם השלטונות, המופקדים על הביטחון, חייבים לחקור ולבדוק בטרם ניתן רישיון שש לו היבט ביטחוני. ובידם הכוח לסרב מתן רישיון אם קיים חשש לפגיעה ביטחונית. אך משניתן הרישיון, רק אירוע היוצר סיכון מיוחד מצדיק ביטול הרישיון וזאת רק כאשר התרחשותו של אירוע זה מוכחת באופן משכנע, בלא להותיר ספיקות סבירים" (ראו: עניין שללם, לעיל, בעמ' 329). דברים אלו נאמרו כאמור בהקשר של ביטול רישיון ולא בהקשר של אי חידוש רישיון. ואולם, מעבר לכך, במקרה דנן תקנה 15ב לתקנות התעבורה קובעת רף שונה מזה שנקבע בעניין שללם כך שתקנה 15ב לתקנות התעבורה אינה מתנה את אי חידוש ההיתר בכך שמדובר ב"סיכון ניכר", כזה "שאינו מותיר מקום לספק סביר בדבר התרחשותו" אלא היא מדברת על "חשש" בלבד. לפיכך, לדעתי שגה בית המשפט לעניינם מנהליים כאשר קבע כי לא הוצג בעניינו של המשיב מידע המעיד על אירוע חדש אשר מקים סיכון ניכר שאינו מותיר ספק סביר בדבר התרחשותו או מידע היוצר אינטרס ציבורי מיוחד לביטול ההיתר. הרף שדרש בית המשפט לעניינים מנהליים מהרשות המוסמכת במשרד התחבורה גבוה מזה הקבוע בתקנות. עלינו לזכור כי תקנות שירותי הובלה הותקנו מכוח החוק הקובע בסעיף 1 כי מטרת החוק הינה "להגביר את הבטיחות בהפעלת רכב מסחרי ובמתן שירות הובלה, ולהגן על הצרכן ועל איכות הסביבה". הנה כי כן, עסקינן בנושא רגיש של הובלת חומרים מסוכנים המחייב אפשרות של פיקוח על מנת להבטיח את ביטחון ושלום הציבור. הדרכים לפיקוח הן בין היתר, באמצעות הקבוע בתקנה 15ב לתקנות התעבורה ולפיו ניתן להורות על אי חידוש היתר במידה וישנו חשש שבעיסוקו של אדם לפי ההיתר יש כדי לפגוע בביטחון המדינה. האיזון לדרישה המופיעה בתקנה 15ב(2) לתקנות התעבורה ל"חשש" בלבד לפגיעה בביטחון המדינה, הינו בקבוע בסיפא של תקנה 15ב(2) לתקנות התעבורה לפיה החלטה של רשות מוסמכת בעניין לא תינתן אלא לאור פנייה ממשטרת ישראל או משירות הביטחון הכללי. 37. אין ספק כי כאשר מתקבלת החלטה שלא לחדש היתר שניתן לאדם בשל החשש לביטחון המדינה, יש בדבר כדי לפגוע בחופש העיסוק של אותו אדם. רבות נאמר כבר על זכותו של אדם לעסוק בעיסוק, מקצוע או משלח יד לפי רצונו ובחירתו. הזכות לחופש העיסוק הוכרה בפסיקתו של בית משפט זה עוד משכבר הימים [ראו: בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה, פ"ד ב(1) 80 (1949)], בטרם עיגן המחוקק זכות זו כחלק מחוק יסוד: חופש העיסוק אשר העלה את מעמדה של זכות זו לדרגה של זכות חוקתית (ראו: עניין בזק בינלאומי, לעיל, בפסקה 11). יחד עם זאת, הזכות לחופש העיסוק, ככל זכות אחרת אינה זכות מוחלטת ואינה חזות הכל. גם זכות זו נתונה להגבלה ולאיזון אל מול זכויות אחרות, או במקרה דנן אל מול שיקולים ראויים של טובת הציבור וביטחון המדינה (ראו והשוו: בג"ץ 1139/09 בזק בינלאומי נ' שר התקשורות (לא פורסם, 5.9.2007) (להלן: עניין בזק בינלאומי) בפסקה 12). 38. על הדרך שבה יש לבצע את האיזון הראוי בין חופש העיסוק לבין שיקולים ראויים של טובת הציבור וביטחון המדינה ניתן ללמוד מההוראות הקבועות בחוק, בתקנות התעבורה ובתקנות שירותי הובלה. על הרשות המנהלית לאזן בין מטרת החוק שנועדה לשמור על הבטיחות בהובלת חומרים מסוכנים, ותקנה 15ב לתקנות התעבורה העוסקת בבחינת חשש לפגיעה בביטחון המדינה, לבין חופש העיסוק של המבקש לחדש את ההיתר, לעסוק בעיסוק בו הוא בחר [ראו: יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ב', 769 (1996) (להלן: זמיר)]. לפיכך, עלינו לבחון האם במקרה דנן ערכה הרשות המוסמכת במשרד התחבורה איזון ראוי, כאשר כפי שנפסק לא אחת על ידי בית משפט זה, במקרה בו הרשות המנהלית הגיעה לנקודת איזון הנמצאת בתוך מתחם הסבירות לא יתערב בית המשפט בהחלטתה, אפילו אם היה מגיע, כשלעצמו, לנקודת איזון אחרת ולתוצאה שונה (ראו: זמיר, שם; על "מתחם הסבירות" ראו: עניין בזק בינלאומי, לעיל בפסקה 18 והאסמכתאות שם). כל עוד לא נפל פגם בשיקול דעתה של הרשות המנהלית ובמשקל הראיות שהניעו אותה בדרכה לקבלת ההחלטה, לא יתערב בית משפט זה בהחלטה (ראו: בג"ץ 4504/05 סקבורצוב נ' השר לביטחון פנים (לא פורסם, 4.11.2009) בפסקה 22). האם במקרה דנן ערכה הרשות המוסמכת במשרד התחבורה איזון ראוי בין השיקולים הרלוונטיים, האם ההחלטה היתה סבירה, והאם במקרה שלפנינו עלה "חשש" לפגיעה בביטחון המדינה? לכך אעבור כעת. 39. בענייננו כאמור נדרש לאזן בין חופש העיסוק של המשיב לבין האינטרס של ביטחון המדינה כפי שהוא בא לידי ביטוי בהוראות החוק והתקנות המאפשרות לרשות המוסמכת להימנע מחידושו של היתר לאדם אשר קיים חשש לגביו שהוא עלול לסכן את ביטחון המדינה במידה וימשיך לפעול במסגרת ההיתר (וכל זאת על פי פנייה של משטרת ישראל או שירות הביטחון הכללי). בעניינו של המשיב, הרשות המוסמכת במשרד התחבורה קיבלה חוות דעת משירות הביטחון הכללי לפיה המשך עיסוקו של המשיב בהובלת חומרים מסוכנים מעלה חשש לפגיעה בביטחון המדינה וזאת בשל קשריו של המשיב עם גורמי טרור ונגישותו לגורמים אלו לאור מקום מגוריו בחברון. הרשות המוסמכת במשרד התחבורה קיבלה את חוות דעת שירות הביטחון הכללי ומעבר לכך, הסכימה לקיים בדיקה חוזרת בעניינו של המשיב לאור בקשתו ולאור בקשתה של חברת "מקסימה". וכך, עניינו של המשיב נבחן בשנית, אולם גם הפעם נמצא כי ביטחון המדינה מחייב להימנע מחידוש ההיתר למשיב. 40. עניינו של המשיב נבחן על ידי הרשות המוסמכת במשרד התחבורה יותר מפעם אחת ולא מצאתי כי ההחלטה שלא לחדש למשיב את ההיתר לאור קשריו של המשיב עם גורמי טרור הינה החלטה החורגת ממתחם הסבירות. בניגוד לעמדת בית המשפט לעניינים מנהליים אשר סבר כי אין רלוונטיות למקום מגוריו של המשיב לעניין ההיתר, לדעתי היה מקום בעניינו של המשיב להתחשב גם בעובדה שמקום מגוריו הינו בחברון, ללא קשר לעובדה שהרשויות המוסמכות בדבר לא מצאו לנכון לשלול את מעמדו של המשיב כתושב ישראל. בעניין זה מקובלת עלי עמדת המערערת לפיה לאור קשריו של המשיב עם גורמי טרור ישנה חשיבות במקרה דנן לעובדה שמקום מגוריו הינו בחברון. לפיכך, הגעתי כאמור למסקנה כי החלטת הרשות המוסמכת במשרד התחבורה הינה החלטה סבירה. יוער כי עמדתי זו מתחזקת אף לאור האמור בחומר החסוי בעניינו של המשיב שהובא לעיוננו בהסכמת בא כוח המשיב (הגם שתחילה הסתייג מכך), ובניגוד לבית המשפט לעניינים מנהליים איני סבור כי בעניינו של המשיב מדובר "בחששות בעלמא". 41. נותר לי לבחון את השאלה האם החלטת הרשות המוסמכת במשרד התחבורה היתה החלטה מידתית או שניתן היה להגיע לתוצאה שפגיעתה בחופש העיסוק של המשיב פחותה. בית המשפט לעניינים מנהליים סבר כי בעניינו של המשיב ניתן היה להגיע לתוצאה שפגיעתה בחופש העיסוק של המשיב פחותה וזאת על ידי צמצום ההיתר שיינתן לו כך שיכלול אך ורק הובלת חומרים מסוכנים מסוימים לבתי חולים ולקופות חולים. לצערי איני יכול להסכים עם קביעה זו של בית המשפט לעניינים מנהליים, מאחר ולדעתי לא ניתן לבצע אבחנה בין סוגים שונים של חומרים מסוכנים ובכך לסייג ולהגביל את ההיתר שניתן למשיב. 42. כפי שציינה המערערת, החוק ותקנות שירותי הובלה אינם מבחינים בין דרגות המסוכנות של החומרים השונים. כך למשל, סעיף 2 לחוק מגדיר "חומר מסוכן": "חומר דליק, לקיח, נפיץ, רעיל, מחמצן, מאכל, מדבק או רדיואקטיבי, או גז דחוס או מונזל, וכן כל חומר אחר שבהובלתו הוא עלול להיות מסוכן לבריאות האדם". ניתן לראות כי המחוקק בחר שלא לאבחן בין החומרים השונים לעניין רמת מסוכנותם. 43. תקנות שירותי הובלה מגדירות אף הן, בתקנה 1 מהו "חומר מסוכן": "'חומר מסוכן' – כהגדרתו בחוק שהוא חומר מן החומרים המפורטים בספר הכתום ובהתאם להוראותיו ולמעט פסולת רגילה כהגדרתה בתקנות בריאות העם (טיפול בפסולת במוסדות רפואיים), תשנ"ז-1997". במאמר מוסגר אעיר כי "הספר הכתום" (Orange Book) הנזכר בהגדרה המופיעה בתקנות שירותי הובלה הינו ספר הכולל המלצות של ועדת המומחים של האו"ם להובלת מטענים של חומרים מסוכנים. ניתן לראות כי גם ההגדרה המופיעה בתקנות שירותי הובלה אינה מבחינה בין רמת המסוכנות הנשקפת מהחומרים השונים והם כולם נכללים תחת ההגדרה של "חומר מסוכן". 44. באחד ההיתרים שניתן למשיב, מיום 16.9.2001 (אשר צורף כנספח א/2 לעתירתו של המשיב לבית המשפט לעניינים מנהליים) מפורטים החומרים אותם רשאי היה המשיב להוביל. אכן, מכוח סעיף 7 לתקנות שירותי הובלה רשאי המפקח על התעבורה לסייג רישיון להובלת חומרים מסוכנים כאלו או אחרים. יחד עם זאת, לדעתי גם אם אכן קיימת חלוקה שכזו, עדיין כאשר מסתכלים על החומרים כמכלול, כולם מהווים חומרים מסוכנים ואין בסמכותו של המפקח על התעבורה לסייג רישיון כדי להעיד על השוני בדרגת המסוכנות הנשקפת מהחומרים השונים, החוסים כולם תחת ההגדרה של "חומר מסוכן". לפיכך, אין מקום בעניינו של המשיב לערוך אבחנה ביניהם. 45. לסיכום: מבחינת ההגדרות וההתייחסות לחומרים מסוכנים ניתן ללמוד כי החוק והתקנות אינם יוצרים אבחנה או חלוקה של חומרים שונים על פי מידת מסוכנותם. ניתן אולי לבצע אבחנה בין סוגי החומרים המסוכנים השונים והמאפיינים שלהם, כגון: גז, נוזל, חומר נפץ... אולם בסופו של יום כל החומרים הנ"ל חוסים תחת ההגדרה של "חומר מסוכן" ללא אבחנה לפי דרגת המסוכנות הנשקפת מהם. 46. על מסוכנותם של החומרים אשר נכללו במסגרת ההיתר שהוענק למשיב לאור החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים, עמד בתצהירו מר אבישי מיכאל, מנהל אגף מטענים ומל"ח במשרד התחבורה: "... החומרים אותם מבקש העותר להוביל בסעיפים 38-39 לכתב העתירה המתוקנת, הינם מסוכנים, ומשכך אף הוגדרו ככאלה. המדובר בגזים המובלים בדחיסות רבה, בלחץ גבוה מאוד (כ-150 אטמוספרות). חשיפת המיכלים לאש עשויה לגרום לפיצוץ המיכל, ולפגוע בסביבה. כמו כן, המדובר בגזים נוזלים אשר הטמפרטורה שלהם נמוכה מאוד (180 מעלות צלסיוס מתחת לאפס), ומשכך, ברי כי הדבר עלול לגרום לכוויות קשות במגע עם העור. גזים אלה מתאפיינים בסכנה לגרימה של שריפה, כוויות עור, וגרימת חנק, ובהובלתם במיכלים בלחץ גבוה יש סכנה לפיצוץ". 47. משעה שהחוק והתקנות לא ערכו אבחנה בין דרגת מסוכנותם של החומרים השונים, אין זה תפקידו של בית המשפט לעשות זאת, במיוחד לנוכח העובדה שלא הוצגו חוות דעת של מומחים בעניין זה. לפיכך, ולאור העובדה שלא ניתן לאבחן בין חומר מסוכן אחד למשנהו, ומשעה שנקבע כי בהמשך עיסוקו של המשיב בהובלת חומרים מסוכנים טמון חשש לסיכון ביטחון המדינה, שוב לא היה מקום לאפשר לו להוביל חומרים מסוכנים, אף לא כאלה מסוג מסוים ולמטרה מסוימת. 48. אכן, וכפי שכבר ציינתי לעיל, מודע אני לכך כי בהחלטת הרשות המוסמכת במשרד התחבורה ישנה פגיעה בחופש העיסוק של המשיב אולם לדעתי פגיעה זו הינה מידתית כאשר היא נבחנת אל מול אינטרס הציבור וביטחון המדינה. יודגש, כי על אף שעיסוקו של המשיב הינו בהובלת חומרים מסוכנים, החלטה זו אינה מונעת בעדו להמשיך בעיסוקו כנהג וכמוביל כאשר המגבלה היחידה על כך הינה כי הוא מנוע, נכון לעת הזו וכל עוד קיים מידע מודיעיני לגבי המסוכנות הנשקפת ממנו, להמשיך ולהוביל חומרים מסוכנים. 49. אשר על כן, אמליץ לחבריי לקבל את הערעור, באופן זה שההיתר (החלקי) שניתן למשיב להובלת חומרים מסוכנים על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים יבוטל והחלטת הרשות המוסמכת במשרד התחבורה תישאר בעינה. 50. בנסיבות העניין, אציע שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים עם חברי השופט י' דנציגר, כי דינו של הערעור להתקבל. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, א' בניסן תש"ע (16.3.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09045010_W07.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il