שבלי נזאר נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4500/01 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור המערער: שבלי נזאר נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 2.5.01 בת.פ. 239/99 שניתן על ידי כבוד השופטת נ' מוניץ תאריך הישיבה: י"ג באדר התשס"ב (25.02.02) בשם המערער: עו"ד גיל קרזבום בשם המשיבה: עו"ד חובב ארצי בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: בכתב האישום שהוגש נגד המערער לבית המשפט המחוזי נטען, כי בחודש מאי 1996, בשעה 02:30 לערך, נהג המערער רכב ועמו היו שלושה מחבריו. לפתע, סטה המערער עם רכבו שמאלה בכוון נסיעתו, חדר לנתיב הנגדי תוך שהוא חוסם דרכו של רכב שבא ממול, וגרם לתאונה, שכתוצאה ממנה נהרגו חליל שיבלי ז"ל וג'נינו חמיד ז"ל. הנוסע הנוסף, באסל שיבלי והמערער, נפצעו באותה תאונה, וכך היה גורלם של שני הנוסעים ברכב האחר. המשיבה הוסיפה וטענה בכתב האישום, כי בעת התאונה היה המערער נתון להשפעת אלכוהול, ולנוכח כל אלה יוחסו לו העבירות הבאות: הריגה, חבלה חמורה, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, סטיה מנתיב נסיעה, נהיגה בקלות ראש וחוסר זהירות הגורמת נזק לאדם ולרכוש. לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו, ובהמשך, ולאחר שהצדדים טענו לעונש, ובפני בית המשפט הונח תסקיר של שרות המבחן, הוחלט לגזור למערער עונש זה: א) 36 חודשי מאסר. ב) 24 חודשי מאסר על-תנאי ג) פסילה מלקבל או להחזיק ברשיון נהיגה למשך 13 שנים. הערעור מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין כנגד רכיב המאסר שבעונש. 2. במהלך הדיון בפני בית משפט קמא, לא חלק המערער על אירוע התאונה, והקשר הסיבתי שבינה למותם של שניים מהנוסעים ופציעתם של אחרים, ואת הגנתו ביסס על הטענה שהוא אינו זוכר מי נהג ברכב בו נסע. כאן המקום להקדים ולומר, כי רכב זה נמסר למערער על-ידי מעבידו, וזה אסר העברתו לאחר ללא קבלת הסכמתו. המערער, אשר לא חלק על כך שבשלב כלשהו של אותו לילה הוא נהג ברכב, לא היה בפיו הסבר מדוע, אם בכלל, הרשה לאחר לנהוג ברכב זה, וכאמור טען שעובדות התאונה וכל אשר קדם להן - אינם זכורים לו, וזו היתה גרסתו בתחילת חקירתו. דא עקא, גרסתו זו של המערער נדחתה על ידי בית משפט קמא, והוא נהג כך בעיקר משום שבתאריך 13.5.96, דהיינו, 9 ימים לאחר התאונה, נרשמה מפיו של המערער הודעה שמקריאתה עולה, כי שאלת זהותו של המערער כנהג הרכב, לא היתה שנויה כלל במחלוקת. אדרבא, מאותה הודעה עולה עוד, כי המערער זכר פרטים רבים, וביניהם כאלה שלהם נודעת חשיבות להכרעה בשאלה אם טענתו בדבר "שכחה", היא טענת אמת או כזו שאולתרה לצורך הגנתו. וכך מצאנו כי מפיו של המערער נרשם, שעובר לתאונה הוא נהג באורות רגילים ("נסעתי עם אורות רגיל בעת התאונה"), והוא שלל את האפשרות שהעלה בפניו החוקר, היינו, שהוא סטה לשוליים מימין, וכאשר ניסה לחזור לכביש, הוא חסם את דרכו של הרכב האחר. חשובה מכל אלה העובדה שהמערער זכר היטב את מצב ישיבתם של הנוסעים ברכב בו נסע, ובלשונו: "חליל אברהים שנהרג ישב לידי מימין, לא זוכר אם חגר חגורה, חמוד ג'ג'יני (נהרג) ישב אחרי חליל במושב האחורי בצד ימין ובאסל ישב מאחורי נפגע ונמצא ברמב"ם"). תאור זה של המערער תואם היטב את הנזקים שנגרמו למכונית בה נהג (פגיעות קשות בחלקו הימני של הרכב), וכן את העובדה שמי שקיפחו את חייהם היו אלה שישבו בחלקו הימני של הרכב: חליל שישב לצד הנהג, וחמיד שישב מאחוריו. אכן, מפיהם של עדים שהגיעו לזירה וטיפלו בנוסעים, נשמעו אמרות שונות לגבי זהותו של הנהג, אך נראה כי אין לך ראייה טובה יותר מאשר דבריו של המערער עצמו, כדי לתת מענה הולם לשאלה זו. בפני בית המשפט המחוזי נשמעו טענות שונות כנגד ההודעה ת13/, אך כולן נדחו, וזו הכרעה בסוגיה עובדתית אשר התבססה על התרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדים שהופיעו בפניה, ולא ראינו מקום להתערב בממצא זה. 3. טענה נוספת שהיתה בפיו של המערער התייחסה לריכוז האלכוהול בדמו, הואיל ולהשקפתו, במצב בו היה נתון לא יכול היה להתקיים בו הרכיב הנפשי הנמנה על יסודותיה של עבירת "הריגה". גם את הטענה הזו אין בידנו לקבל, ראשית משום שחרף האלכוהול אותו לגם, עיון בהודעה ת13/ מוביל לא רק למסקנה שהוא היה נהגו של הרכב, אלא שהוא גם זכר היטב רבים מפרטיו של האירוע, ללמדך שהמערער היה מודע למעשיו ומצבו היה רחוק מזה שתואר בחוות הדעת שהוגשה מטעמו, ואותה דחה בית המשפט המחוזי. זאת ועוד, לצורך הרשעה בעבירת הריגה אכן צריכה להתקיים במערער מודעות לתוצאה הקטלנית, אך מקובלת עלינו השקפתו של בית המשפט המחוזי לפיה מודעות זו היתה נחלתו של המערער, באשר מי שלוגם כמויות גדולות של אלכוהול ומחליט לנהוג במכונית, "יש לראותו כמי שנטל על עצמו ביודעין סיכון של אפשרות ממשית לפגיעה בחייו, או בשלמות גופו של אחר, תוך גילוי אדישות או קלות דעת (כלשון בית המשפט המחוזי בעמ' 116 להכרעת-הדין). 4. בפיו של המערער היו נימוקי ערעור נוספים, אך לנוכח אלה שבהם דנו, לא ראינו צורך להוסיף ולעסוק בנימוקי הערעור האחרים. באשר לערעור על עונש המאסר - לכליאתו של המערער יש, מטבע הדברים, השלכות קשות, על חייו וחייהם של אלה הסובבים אותו, במיוחד לאור הנסיבות המיוחדות של מערער זה. מנגד ניצב האסון שהמיט המערער בדרך נהיגתו, כאשר קיפד את פתיל חייהם של אנשים צעירים, ושינה את חייהם של אלה שנפצעו מן היסוד. תוצאה קשה זו לא היתה מתרחשת, לו הקפיד המערער לקיים חובותיו כלפי המשתמשים האחרים בדרך, והואיל ותופעה זו אינה נחלתו בלבד, אין מנוס מגזירתו של מאסר על מנת להרתיע את הרבים. הערעור נדחה. ניתן היום, י"ג באדר תשס"ב (25.2.02). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ה ח ל ט ה המערער יתייצב לריצוי עונשו במדור הפלילי של בית המשפט המחוזי בנצרת ביום 3.3.02 לא יאוחר מן השעה 10:00. ניתנה היום, י"ג באדר תשס"ב (25.2.02). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 01045000.O03 /אז נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il