בבית המשפט העליון בירושלים
על"ע 4498/95
על"ע 7596/95
על"ע 7038/95
על"ע 7378/95
על"ע 7155/95
על"ע 7595/95
בפני: כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופט א' ריבלין
המערער
בעל"ע 4498/95,
7155/95,
7378/95,
והמשיב
בעל"ע 7596/95
7038/95
ו7595/95-: הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
נ
ג ד
המשיב
בעל"ע 4498/95,
7155/95,
7378/95,
והמערער
בעל"ע 7596/95
7038/95
ו7595/95-: עו"ד דרור רוכברג
ערעור
על החלטות בית הדין המשמעתי
הארצי
של לשכת עורכי הדין בישראל
תאריך
הישיבה: כ"ה בתשרי תש"ס (5.10.99)
בשם
המערער בעל"ע 4498/95,
7155/95,
7378/95,
והמשיב
בעל"ע 7596/95
7038/95
ו7595/95-: עו"ד עמוס ויצמן
בשם
המשיב בעל"ע 4498/95,
7155/95,
7378/95,
והמערער
בעל"ע 7596/95
7038/95
ו7595/95-: עו"ד ריבה רוכברג
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
1. בפנינו ששה ערעורים על ארבעה פסקי דין של בית
הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין הארצי), בהם הורשע עורך
הדין דרור רוכברג (להלן: עורך הדין) בעבירות משמעת שונות ובהתנהגות שאינה הולמת
עורך דין והוטלו עליו עונשים שונים: בשלושה מן התיקים עונש השעיה בפועל למשך שלושה
חודשים ובתיק אחד השעיה בפועל למשך תשעה חודשים. בשלושה מן הערעורים (על"ע
4498/95, על"ע 7378/95 ועל"ע 7155/95) מערער הועד המחוזי של לשכת עורכי
הדין בתל אביב-יפו (להלן: הועד המחוזי) על קולת העונשים שהוטלו על עורך הדין ועל אי
הרשעתו באחת מן העבירות שיוחסו לו. שלושת הערעורים האחרים (על"ע 7596/95,
על"ע 7038/95 ועל"ע 7595/95) הוגשו על ידי עורך הדין ובהם מערער הוא על
חלק מן ההרשעות ועל חומרת העונשים שהוטלו עליו.
ההליכים בבתי הדין המשמעתיים וטענות הצדדים
על"ע 4498/95
2. בפסק דין מיום 31.5.95 (בד"א 101,102/93)
נשוא ערעור זה, אישר בית הדין הארצי את הכרעות הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי של
לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין המחוזי), לפיהן הורשע עורך הדין באי
מסירת דו"ח ללקוח על גבייה בהוצאה לפועל; בכך שבעת שייצג שני צדדים לעסקת
מכר, עשה יד אחת עם המוכרים והעביר לידיהם את כספי התמורה שהופקדו בידיו בנאמנות
וזאת בטרם הגיע המועד להעברתם, כפי שנקבע בהסכם בין הצדדים; ובאי התייחסות לפניות
הועד המחוזי, עבירות לפי סעיפים 53, 54 ו61- לחוק לשכת עורכי הדין,
התשכ"א1961- (להלן: החוק) ועל פי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה
מקצועית), התשמ"ו1986- (להלן: כללי האתיקה). עם זאת, ראה בית הדין הארצי
להחמיר בעונש שהושת על עורך הדין וגזר עליו עונש של השעיה בפועל של שלושה חודשים,
תחת עונש ההשעיה על תנאי לתקופה של שלושה חודשים, שנגזר עליו בבית הדין המחוזי.
עונשי הנזיפה והקנס הושארו על כנם.
על פסק דין זה מערער לפנינו הועד המחוזי.
לטענתו, לאור חומרת העבירות בהן הורשע עורך הדין, שעניינן חוסר יושר בענייני כספים
והפרת חובת נאמנות, ולאור הרשעותיו הקודמות של עורך הדין היה מקום להטיל עליו עונש
השעיה לתקופה ממושכת.
על"ע 7596/95
3. ערעור זה נסב על פסק דינו של בית הדין הארצי,
מיום 2.10.95 (בד"א 71,72/94) אשר אישר את קביעתו של בית הדין המחוזי, כי
המחאות שונות שנתן עורך הדין בתקופה שבין נובמבר ודצמבר 1991, לא נפרעו במועדן בשל
העובדה שלא היה להן כיסוי וכי עורך הדין לא השיב עניינית לפניות הועד המחוזי.
לפיכך הורשע עורך הדין באי שמירה על כבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע
עריכת הדין, עבירות לפי סעיפים 53, 61(1) ו61-(3) לחוק. בית הדין הארצי החליט
להחמיר בעונשו במובן זה שעונש ההשעיה על תנאי לשלושה חודשים, שנקבע בפסק דינו של
בית הדין המחוזי, הוחלף בעונש של שלושה חודשי השעיה בפועל, במצטבר לעונשים אחרים.
עונש הקנס שהוטל בבית הדין המחוזי הושאר על כנו.
עורך הדין מערער לפנינו על פסק דין זה. לטענתו
טעה בית הדין הארצי בהתעלמו מן הקושי הכלכלי בו היה נתון ומן העובדה כי פרע את
החוב בגינו ניתנו ההמחאות האמורות. כן טען כי היה מקום ליתן משקל לכך שמסירת
ההמחאות נעשה על בסיס פרטי - רכישת מצרכים לביתו - ולא במסגרת יחסי עורך דין לקוח.
לאור אלו מבקש עורך הדין להקל בעונש שהוטל עליו.
על"ע 7038/95 ועל"ע 7378/95
4. מעובדות המקרה נשוא ערעורים אלה - כפי שנקבעו
על ידי בית הדין המחוזי - עולה כי עורך הדין לא עמד בתשלומי דמי שכירות עבור משרד
אותו שכר יחד עם שותפתו. לאחר שעורך הדין ושותפתו הגיעו להסדר פשרה עם המשכיר
שקיבל תוקף של פסק דין, לא שילם עורך הדין את התשלומים בהם נתחייב ואלו שולמו רק
לאחר שננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל. כמו כן נקבע, כי עורך הדין לא השיב לפניות
הועד המחוזי ולא הופיע לדיון במועד שנקבע לשמיעת הקובלנה בבית הדין המחוזי למרות
שזומן, ולא היה נוכח בעת שהופיעו עדי התביעה. בית הדין הארצי קבע, בפסק דין מיום
17.10.95 (בד"א 13,16/95), כי ככלל, יש באי כיבוד פסק דין סופי של בית המשפט
המכוון אישית אל עורך הדין משום התנהגות בלתי הולמת - עבירה לפי ס' 61(3) לחוק. עם
זאת, מצא, כי יש בנסיבות העניין, לאור הקשיים הכלכליים אליהם נקלע עורך הדין ולאור
העובדה כי עורך הדין סבר שהחובה לשלם את כל סכום פסק הדין מוטלת על שותפתו, כדי
להוות נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מן הכלל. לפיכך החליט לזכות את עורך הדין
מהעבירה של התנהגות בלתי הולמת, להרשיעו בגין אי מתן תשובה לוועד המחוזי ולהסתפק
בהטלת עונש של שלושה חודשי השעיה בפועל לצד השעיה על תנאי של שישה חודשים וקנס
כספי.
על פסק דין זה מערערים בפנינו שני הצדדים.
הועד המחוזי טוען בערעורו (על"ע 7378/95), כי משלא שילם עורך הדין חוב אזרחי,
חרף קיומו של פסק דין מחייב המורה לו לעשות כן, עבר עבירה של התנהגות בלתי הולמת
ולא היה מקום לזכותו מעבירה זו. עוד טוען הוא, כי בשל חומרת מעשיו של עורך הדין
והרשעותיו הקודמות, היה מקום להטיל עליו השעיה בפועל לתקופה ממושכת של מספר שנים.
לעומתו טוען עורך הדין בערעורו (על"ע 7038/95), כי בית הדין הארצי החמיר עמו
יתר על המידה. טענתו העיקרית היא, כי משזוכה מההאשמה בעבירה העיקרית - התנהגות
בלתי הולמת - נותרה על כנה אך ההרשעה בשל אי תגובה לפניות הועד המחוזי ובמצב דברים
זה, לא היה מקום לגזור עליו עונש של השעיה בפועל למשך שלושה חודשים שתהא מצטברת
לכל השעיה אחרת.
על"ע 7155/95 ועל"ע 7595/95
5. בפסק הדין מיום 20.10.95 (בד"א 2,3/95),
נשוא ערעורים אלה, אישר בית הדין הארצי את קביעת בית הדין המחוזי, כי עורך הדין לא
העביר ללקוחו סכומים אותם גבה עבורו במהלך השנים 1988-1987 והפר בכך את חובת
הנאמנות. לפיכך הרשיעו בעבירות לפי סעיפים 53, 54 ו61- לחוק ולפי סעיף 2 לכללי
האתיקה. עורך הדין לא הופיע בחלק מן הישיבות שנערכו בבית הדין. בית הדין הארצי קבע
כי ההזמנה לדיונים נמסרה כדין ודחה את בקשת עורך הדין לבטל את פסק דינו של בית
הדין המחוזי ואת טענותיו באשר לחוסר סמכותו של בית הדין המחוזי לדון בעניין
בהעדרו. עם זאת סבר בית הדין הארצי, כי מן הראוי להקל בעונש שהושת על עורך הדין
וראה להעמיד את עונשו על 18 חודשי השעיה, מתוכם 9 חודשים בפועל.
בערעורו על פסק הדין (על"ע 7155/95) טוען
הועד המחוזי, כי נוכח חומרת העבירה בה הורשע עורך הדין - מעילה בפיקדון ואי העברת
כספים שגבה עבור לקוח - ולאור הרשעותיו הקודמות במעשים דומים, ראוי היה להחמיר עמו
ולגזור עליו עונש של הוצאה מלשכת עורכי הדין. עורך הדין מערער (על"ע 7595/95)
הן על הרשעתו בדין והן על חומרת העונש. בערעורו בפנינו חוזר הוא על הטענות שהעלה
בפני בית הדין הארצי, לפיהן לא הומצאה לו הזמנה כדין, אי התייצבותו נבעה מסיבה
סבירה ובכל מקרה מן הצדק היה לבטל את פסק דינו של בית הדין המחוזי משום ש"לא
היה לו יומו" בבית המשפט. כמו כן, חוזר עורך הדין על טענתו, כי הסכומים אותם
לא העביר ללקוח מגיעים לו מכוח הסכם שכר הטרחה ולפיכך לא היה מקום להרשיעו ולמצער
העונש שהושת עליו חמור מדי בנסיבות העניין.
דיון
6. בפתח הדברים אציין כי אף שמדובר בששה ערעורים
נפרדים המתייחסים למקרים שונים, במועדים שונים, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בכל תיק
ותיק, נראה לי כי ראוי שפסק דין זה יתייחס לכל הערעורים גם יחד, תוך נתינת הדעת
לתמונה הכוללת העולה מהם לצד שקילת כל מקרה ומקרה לגופו.
7. בית משפט זה אינו נוהג לשים עצמו כערכאת ערעור
נוספת על החלטותיהם של בתי הדין המשמעתיים, בידיהם הופקדה השפיטה המשמעתית (ראו:
על"ע 3/72 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל אביב יפו נ' פלוני
פ"ד כו(2) 150). לבתי הדין המשמעתיים שיקול דעת רחב באשר לעונש אותו בוחרים
הם להטיל במקרה פלוני ומן הראוי שבתי דין המשמעתיים הם אלו שיסללו את "שביל
המותר והאסור בהליכותיהם של עורכי דין" (על"ע 9/89 עו"ד רמי
יובל נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע פ"ד מד(1) 705). בית
משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול דעת זה, כל אימת שהעונש שהוטל, נופל בגדר מתחם
הענישה הראויה. רק מקום בו יש בפסיקת בתי הדין משום חריגה מהתווית גבולות ההתנהגות
הנדרשות מעורך דין או ממדיניות הענישה הראויה, יאמר בית משפט זה את דברו. עמד על
כך השופט (כתוארו אז) א' ברק באומרו:
"מקובל
עלי, כי איננו מתערבים בשיקול דעתם של בתי הדין המשמעתיים באשר לעונש המוטל על
ידם. חוסר התערבות זה קיים מקום שהעונש שהוטל על ידי בית הדין המשמעתי תואם את
מדיניות הענישה הראויה, אם כי במסגרתה של מדיניות זו, הוא נוטה לחומרה או לקולא.
לעומת זאת, בית משפט זה יתערב בעונש שהוטל על ידי בית דין משמעתי, אם עונש זה חורג
ממדיניות הענישה הראויה" (על"ע 9/86 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
בתל אביב יפו נ' עו"ד גדעון רגב פ"ד מ(4) 456).
לא מצאתי כי המקרים שלפנינו מצדיקים התערבות
של בית משפט זה.
א. אשר לערעור הועד המחוזי על פסק הדין
מיום 31.5.95 (על"ע 4498/95), דין הערעור להידחות. הועד המחוזי מצביע על כך
שבית הדין המחוזי נתן בגזרי דינו משקל לעובדה שלעורך הדין לא היו באותה עת הרשעות
קודמות ואילו כיום - כך לטענת הועד המחוזי - לאור הרשעותיו הנוספות של עורך הדין
יש מקום להחמיר בעונשו. אינני סבורה כי יש מקום להתערב בעונש שהושת על עורך הדין
בשל העבירות בהן הורשע בפסק הדין נשוא ערעור זה, הן משום שהרשעות מאוחרות לפסק
הדין לא מצדיקות החמרה בעונש שהוטל בגין עבירה שנעברה ונדונה טרם אותן הרשעות והן
משום שבמקרה זה, ממילא ראה בית הדין הארצי להתערב בגזר דינו של בית דין המחוזי
ולהחמיר בעונשו של עורך הדין.
ב. אשר לערעור עורך הדין על פסק הדין
מיום 2.10.95 (על"ע 7596/95) אינני מוצאת שיש להתערב. ככלל, מתן המחאות ללא
כיסוי, מהווה עבירה שיש בה כדי לפגום בשמו הטוב של מקצוע עריכת הדין ולערער את אמון
הציבור בבעלי מקצוע זה. דרך כלל, יש להטיל עונשים חמורים על עורך דין המבצע עבירה
זו בלא כל הסבר המתקבל על הדעת (ראו: על"ע 5939/92 הועד המחוזי של לשכת
עורכי הדין בתל אביב יפו נ' פלוני תקדין-עליון 94(2) בעמ' 180, וכן: על"ע
2255,2256/94 דוד לין, עו"ד נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב
תקדין-עליון 94(4) בעמ' 157). בענייננו, לא זו בלבד שעורך הדין הורשע במתן המחאה
ללא כיסוי, אלא אף נקבע, כי התחמק מתשלום החוב במשך שלושה חודשים תמימים וזאת גם
לאחר שנודע לו כי ההמחאה לא כובדה. בנסיבות אלו, בדין הורשע עורך הדין ואין לקבל
את ערעורו על העונש שהשית עליו בית הדין הארצי אשר נהג עמו כדרך בית הלל.
ג. ערעורו של הועד המחוזי (על"ע
7378/95) על זיכויו של עורך הדין בפסק הדין מיום 17.10.95 מן העבירה של התנהגות
בלתי הולמת, מעלה את השאלה האם אי כיבוד חוב פרטי, הנובע מפסק דין אזרחי, מהווה
מעשה שאינו הולם את המקצוע של עריכת דין. בית הדין הארצי נדרש בעבר לשאלה זו.
בעניין אחד נפסק, כי ככלל, עורך דין אשר אינו מציית לפסק דין סופי של בית משפט
המכוון אליו אישית, כצד למשפט, עובר עבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת
הדין. בהתנהגות זו "משמש [עורך הדין] דוגמא שלילית לציבור הרחב ומתווה נורמות
התנהגות שלילית כלפי בית המשפט" (ראו: בד"א 53/86 הועד המחוזי של
לשכת עורכי הדין בירושלים נ' פלוני, עו"ד פדי"מ ה', 72). לעומת זאת
במקרה אחר נקבע, כי אין לראות באי פרעון של חוב פסוק עבירה של התנהגות בלתי הולמת
מניה וביה (ראו: בד"א 30/87 והועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ'
פלוני, עו"ד פדי"מ ו', 30). נראה לי, כי בעניין זה אין מקום לקבוע
כלל גורף, לפיו כל אימת שנמנע עורך דין מכיבוד חיוב כספי שהוטל עליו בפסק דין
אזרחי, יש בכך משום התנהגות שאינה הולמת. יש לבחון בכל מקרה מה הן הסיבות בעטיין
לא שולם החוב והאם יש באי כיבוד פסק הדין, בנסיבות העניין, כדי להצביע על חוסר
הגינות ועל חריגה מכללי ההתנהגות המקובלים ולהטיל דופי בעורך הדין. בענייננו, עמד
בית הדין הארצי על הקשיים הכלכליים אליהם נקלע עורך הדין אשר, ככל הנראה, בעטיים
לא פרע את חובו הפסוק, ועל העובדה שפסק הדין ניתן כנגד עורך הדין ושותפתו וכי עורך
הדין סבר כי במערכת היחסים בינו לבין שותפתו היה עליה לשלם את כל סכום החוב הפסוק.
בנסיבות אלו, אינני מוצאת שיש להתערב במסקנה אליה הגיע בית הדין הארצי, לפיה לא
עבר עורך הדין עבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. משזוכה עורך
הדין מהעבירה של התנהגות בלתי הולמת, נותרה על כנה אך ההרשעה בשל אי מתן תשובה
לפניות הועד המחוזי בגינה נגזרו על העורך הדין שלושה חודשי השעיה בפועל לצד השעיה
על תנאי וקנס כספי. לאור העובדה שלא היתה זו לעורך הדין הפעם הראשונה בה נמנע ממתן
תשובה לוועד המחוזי, אין העונש שנגזר חמור מדי ואין הוא סוטה מנורמות הענישה
הראויות. לפיכך נדחים הן ערעורו של הועד והן ערעור של עורך הדין.
ד. ערעורו של עורך הדין כנגד הרשעתו
בפסק הדין מיום 20.10.95 (על"ע 7595/95), מעלה טענה מרכזית אחת לפיה "לא
היה לו יומו" בבית המשפט. לא מצאתי ממש בטענה זו. עורך הדין לא התייצב
לדיונים שנקבעו בבית הדין המחוזי יותר מפעם אחת ולאחר שבית הדין נטה לו חסד וביטל
את הכרעת הדין שניתנה על ידו בהעדרו חזר עורך הדין לסורו ולא התייצב לישיבה הבאה.
במצב דברים זה, ומשקבע בית הדין הארצי כי ההזמנה נמסרה כדין, אין מקום לקבל את
הטענה ודין הערעור להידחות.
אשר לערעור הועד המחוזי על קולת העונש
(על"ע 7155/95), סבורה אני כי העונש שנגזר על עורך הדין אינו מצדיק התערבות
ערכאה זו. לפיכך נדחה גם ערעורו של הועד על פסק דין זה.
8. לסיכום, מקובלת עלי טענת הועד המחוזי כי לא די
בבחינת העונשים הנפרדים שהוטלו על עורך הדין בכל תיק ותיק ולא די בבחינת התאמתם
לנסיבותיו של כל מקרה וכי יש להשקיף על התמונה הכוללת, העולה ממכלול הרשעותיו של
עורך הדין - בין אלה הנכללות בערעורים שלפנינו ובין אלה שלא הגיעו לפתחו של בית
משפט זה - ומהתנהגותו של עורך הדין לאורך השנים. אולם, העונשים שהוטלו על עורך
הדין במסגרת פסקי הדין נשוא הערעורים שלפנינו, המסתכמים ב- 18 חודשי השעיה בפועל
לצד השעיה על תנאי וקנסות כספיים שונים, אינם מצדיקים התערבותו של בית משפט זה, גם
אם אינם על הצד המחמיר.
אשר על כן דין הערעורים להידחות.
ש ו פ
ט ת
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט לדחות את הערעורים כאמור בפסק-דינה של
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.
ניתן היום, ט"ז בחשוון תש"ס
(26.10.99).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן /מזכיר ראשי
95044980.J01