שחר גרידיש נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4498/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4498/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ע' ברון המערער: שחר גרידיש נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 4.7.2013 ועל גזר הדין מיום 23.6.2014, שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בת"פ 35051-10-11, על ידי כב' השופט א' ביתן תאריך הישיבה: ט' בשבט התשע"ה (29.1.2015) בשם המערער: עו"ד איתי מעוז; עו"ד דקלה קרני; עו"ד יונתן רכס בשם המשיבה: עו"ד לינור בן אוליאל בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ולחלופין על גזר דינו, שניתנו בת"פ 350151-10-11, על-ידי כב' השופט א' ביתן. 2. המערער הורשע, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כמפורט להלן: הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); פציעה, לפי סעיף 334 לחוק העונשין; ונהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) ביחד עם סעיפים 64ב(א)(2) ו-64ב(א)(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה)). 3. בעקבות הרשעתו בדין נגזרו על המערער העונשים הבאים: 8 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו; 15 שנות פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, בניכוי 39 חודשי פסילה בהם היה נתון המערער בקשר לתאונה בתיק זה. נקבע, כי תקופת הפסילה תחל עם שחרורו של המערער מהמאסר; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור המערער, בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירה של נהיגה בשכרות; כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצויים בשיעור של 50,000 ₪ לכל אחת ממשפחות המנוחים. המערער אינו משלים עם הרשעתו בדין, ולחלופין הוא משיג על חומרת עונשו, ומכאן הערעור שלפנינו. עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער 4. מכתב האישום עולה, כי ביום 19.3.2011 בשעה 17:30 או בסמוך לכך, נהג המערער ברכב משא בלתי אחוד מסוג מיצובישי (להלן: רכב המיצובישי), בכביש 40 מכיוון דרום לצפון. באותה עת, נהג אילן לוי ז"ל (להלן: הנהג המנוח) ברכב מסוג מזדה (להלן: רכב המזדה), בכביש 40 מכיוון דרום לצפון, בכיוון הנסיעה של רכב המיצובישי ולפניו. בה בעת, נהג מוניר אבו שנדי (להלן: מוניר) במשאית מסוג איסוזו (להלן: המשאית), בכביש 40 בכיוון ההפוך, היינו מצפון לדרום. נטען בכתב האישום, כי המערער נהג ברכב המיצובישי כשהוא שיכור, כאשר בגופו היה ריכוז אלכוהול של 130 מ"ג ב-100 מ"ל דם, ובה בעת נתגלתה בגופו חומצת חשיש, שהינה "תוצר חילוף חומרים של החומר מסוג THS, שמהווה את החומר הפעיל בסם מסוכן מסוג קנביס (להלן: הסם המסוכן)". עוד מסופר בכתב האישום, כי תוך כדי נסיעה הגיע המערער עם רכבו לק"מ ה-151 בכביש 40, סמוך לאזור צומת משאבי שדה. לטענת המאשימה, התקרב המערער, בשלב זה, עם רכב המיצובישי אל רכב המזדה שנסע לפניו, "ואז סטה עם רכבו ימינה בתוך נתיב נסיעתו, כשתוך כדי כך הוא פגע עם הפינה הקדמית שמאלית של רכב המיצובישי בפינה האחורית ימנית של רכב המזדה". כתוצאה מכך, נדחף רכב המזדה שמאלה, כאשר חזיתו מופנית לשוליים השמאליים, וחסם את נתיב הנסיעה הנגדי לרוחב. עקב כך, המשאית אשר הגיעה ממול "פגעה עם חזיתה בדופן הימנית של רכב המזדה". לאחר מכן, סטתה המשאית ימינה והתהפכה בשטח שמעבר לשוליים הימניים בכיוון נסיעתה. לאחר ההתנגשות בין רכב המיצובישי לרכב המזדה, כמתואר לעיל, התהפך רכב המיצובישי על צדו הימני והחליק על פני הכביש עד לנקודת עצירתו הסופית. כתוצאה מהתאונה, שבה היו מעורבים כאמור 3 כלי רכב, מצאו את מותם הנהג המנוח ויהונתן אזולאי ז"ל (להלן: הנוסע), אשר נסע ברכב המזדה. כמו כן, נפצעו נהג המשאית ונוסע נוסף שהיה במשאית, והם אושפזו בבית החולים, למשך מספר ימים. לטענת המאשימה, המערער גרם לתאונה המתוארת לעיל "והביא למותם של המנוחים ולפציעתם של הנוסעים במשאית עקב נהיגתו הפזיזה". עוד נטען, כי המערער, "נטל סיכון בלתי סביר לגרימת התוצאה הקטלנית בכך כי נהג ברכבו ביודעו כי הוא שיכור עקב צריכת האלכוהול והשימוש בסם המסוכן, וכן ביודעו, כי הוא מתקרב אל רכב המזדה שנסע לפניו יתר על המידה וסוטה ימינה שלא בבטחה ובאופן שיש בו הפרעה וסיכון, ותוך פגיעה ברכב המזדה, כשהוא יודע כי כתוצאה מכל אלו הוא צפוי לגרום לתאונה שבה יקופחו חיי אדם". הכרעת דינו של בית משפט קמא 5. בפתח הכרעת הדין, פורטה תשובתו של המערער לכתב האישום. המערער כפר בטענה כי בזמן התאונה היה בדמו ריכוז אלכוהול של 130 מ"ג ב-100 מ"ל דם, "ודחה את ממצאי המעבדה שבידי התביעה בנוגע לתוצרי חילוף החומרים של הקנביס שנמצאו בדמו". אשר להתנגשותו של המערער ברכב המזדה, נאמר בהכרעת הדין כי המערער טען, כי "הוא אמנם פגע עם רכבו ברכב המזדה שנסע לפניו, אולם זה היה לאחר שרכב אחר שנסע אחריו פגע ברכבו ודחף אותו לעבר רכב המזדה". בית משפט קמא ציין, כי במהלך המשפט המערער שינה את טעמו, באשר למנגנון התרחשות ההתנגשות שלו ברכב המזדה. הובהר בהכרעת הדין, כי "בהזדמנות אחת הוא [המערער] חזר בו מהטענה שרכב שנסע אחריו התנגש ברכבו ודחף אותו לעבר רכב המזדה". ואילו, בהזדמנות אחרת, חזר בו המערער מהודאתו בסעיף 2 לכתב האישום, לפיה רכב המזדה נסע לפניו, וטען כי "רכב המזדה נסע אחריו, עקף אותו וסטה ימינה לתוך נתיב נסיעתו". בתום שמיעת הראיות, התברר כי המערער מודה כי הוא נהג ברכבו "כשהוא שיכור – מאלכוהול ומקנביס". טענת המערער היא, כי עובר לפגיעה שלו ברכב המזדה, הוא סטה ימינה בתוך נתיב נסיעתו, כאשר בשלב זה נסע רכב המזדה "ישר בתוך נתיב נסיעתו, כשגלגליו מיושרים". המערער התנגש עם החלק הקדמי שמאלי של רכבו בחלק האחורי ימני של רכב המזדה, וכתוצאה מכך נדחף רכב המזדה למסלול הנגדי, חסם אותו, ונפגע על ידי המשאית. בהתאם לכך, הצהירה ההגנה כי המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשלב שקדם להתנגשות שבין רכב המערער לרכב המזדה. לגרסתו של המערער, "לפני ההתנגשות, רכב המזדה נסע אחרי רכב [המערער], עקף אותו, הבחין במשאית שבאה מולו וסטה למסלול הימני כשהוא נכנס בין רכב [המערער] לרכב שנסע לפניו, תוך האטת מהירותו, והוא זה שגרם לכך [שהמערער] התנגש בו". בנסיבות אלה, כך נטען, מדובר בתאונה בלתי נמנעת מבחינתו של המערער. טענה חלופית של ההגנה היתה, כי בנסיבות המקרה אין להחיל על המערער את "חזקת הפזיזות", ועוד נטען, כי לא התקיימו במערער רכיבי היסוד הנפשי של עבירת ההריגה ושל עבירת הפציעה שיוחסו לו. 6. כהערה מקדימה, ציין בית משפט קמא כי המערער היה עד להתרחשויות, עובר לתאונה, "והוא פעל במסגרתן". לפיכך, ניתן לצפות כי תהיה לו "באופן טבעי" גרסה עובדתית לגבי התרחשויות אלה. והנה, במקום להציג גרסה עובדתית אחת, מסר המערער בתחילה כי רכב אחר שנסע מאחוריו דחף אותו לעבר רכב המזדה, ולאחר מכן טען כי רכב המזדה עקף את רכבו "באופן שלא הותיר לו ברירה אלא להתנגש בו". בית משפט קמא ציין את המובן מאליו, לטעמו, כי "שתי הגרסאות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת או להיטען באופן חלופי". בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי לאחר שמיעת הראיות היה ברור כי אין כל יסוד לטענה, לפיה רכב אחר פגע ברכבו של המערער מאחור ודחף אותו לעבר רכב המזדה. לדידו של בית משפט קמא, "גרסה זו חייבה הסבר מצד ההגנה, שלא ניתן". בית משפט קמא הוסיף עוד, כי הגרסה האחרת "איננה באמת גרסה עובדתית הנטענת על ידי [המערער]". המערער אינו אומר שאלה היו פני דברים, אלא שסנגורו טען, כי "לא נשללה האפשרות שכך קרה". 7. בהמשך, התייחס בית משפט קמא לעדויות מספר עדי ראייה, אשר העידו על ההתרחשויות שקדמו לתאונה והם: נהג המשאית – מוניר; נהג רכב שנסע אחרי המשאית – ד"ר עידו אולשה; והמערער עצמו. בית משפט קמא ציין, כי נהג המשאית נפגע בתאונה ואיבד את הכרתו, ואילו ד"ר אולשה לא ראה את רכב המערער ואת רכב המזדה, עובר להתנגשות המשאית ברכב המזדה. הפרטים שראה ד"ר אולשה נוגעים בעיקר להתנהגות המשאית, לפני התנגשותה ברכב המזדה. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי המערער עצמו לא נפגע בתאונה, ואין מחלוקת כי רכב המזדה נסע לפניו בזמן שהוא התנגש בו, ועל כן "הוא היה אמור לראות את הפרטים העיקריים של ההתרחשויות". 8. בית משפט קמא עמד על גרסאותיו של המערער בשתי הודעות שמסר במשטרה ובעדותו בבית המשפט. בהודעתו הראשונה (ת/10), שנמסרה ביום 21.3.2011, יומיים לאחר התרחשות התאונה, מסר המערער כי יצא מביתו בכפר יונה בשעה 03:30 ונסע ברכבו לאזור ניצנה, שם השתתף בפסטיבל פורים. לדבריו, הוא נכנס לרכבו בשעות הצהריים, הפעיל את המזגן ונרדם עד לשעה 16:30 לערך. לאחר שהתעורר, הוא שתה מים והחל בנסיעה צפונה בכביש 40. המערער מסר כי, בשלב כלשהו, הוא נסע בשיירה ולפניו נסע "רכב קטן לבן". תוך כדי נסיעה, אותו רכב לבן שנסע לפניו סטה ימינה בחדות ואו אז הוא ראה, לדבריו, "משהו קטן" מתקרב אליו, הוא ניסה לברוח ימינה עם הרכב, ואז "היה בום", והוא הרגיש כי החלק השמאלי של רכבו מתרומם "כאילו הוא עולה על משהו". מיד לאחר מכן, התהפך הרכב בו נהג ונגרר על צידו, עד שנעצר. כאשר נשאל על-ידי החוקר מהו אותו "משהו לבן", השיב המערער כי לדעתו מדובר בארגז המשאית, שהגיעה בהפתעה ממול. לשאלה מה עשה כאשר ראה את ה"משהו הלבן", השיב המערער, "זזתי ימינה גם עם הראש וגם עם הגוף ומהמכה שהאוטו קיבל בצד שמאל. הרכב עלה באוויר לצד ימין". לשאלת החוקר, האם הוא הבחין בתוך השיירה ברכב המזדה שנפגע בתאונה, מסר המערער "לא זכור לי שראיתי את המזדה בתוך השיירה, אך אחרי התאונה שמעתי מאנשים שהיו שם שמזדה ניסתה לעקוף, נפגע עם המשאית ואז נפגעתי מחלק או מהמשאית". משנשאל המערער, האם הוא הבחין ברכב מתוך השיירה כשהוא יוצא לנתיב הנגדי, השיב המערער "מלפני לא ראיתי שום רכב שיוצא מתוך השיירה לנתיב הנגדי. מאחורי, אני לא יודע". לשאלה, האם נסעו כלי רכב מאחוריו ענה המערער "לא הסתכלתי אחורה". 9. בפתח הודעתו השניה, מיום 29.5.2011 (ת/11), אמר המערער כי מספר ימים לאחר התאונה הוא נזכר בפרטים נוספים והוא מבקש למוסרם לחוקר. לדבריו, זכור לו כי המזדה המדוברת יצאה לעקיפה כמה וכמה פעמים, ובלשונו "ניסתה לעקוף וחזרה אחורה, ניסתה לעקוף וחזרה לאחור". בהמשך מסר המערער, כי המזדה "יצאה לעקיפה ארוכה ואז חזרה אחורה. חזרה, כלומר המזדה עקפה אותי מצד שמאל ועוד כמה רכבים. בשלב מסוים היא לא חזרה ימינה לנתיב הימני סיום עקיפה אלא האטה על הנתיב השמאלי וחזרה אחורה, ואת המהלך זכור לי שקרה פעמיים עם המזדה". המערער אישר, כי המזדה שעליה דיבר היתה "מזדה אפורה", אך אינו יכול לומר בוודאות אם מדובר באותה מזדה שנפגעה בתאונה. גם במסגרת הודעתו השניה התבקש המערער לתאר כיצד התרחשה התאונה, והוא חזר על גרסתו לפיה לפניו נסע רכב לבן קטן, אשר בשלב מסויים סטה ימינה "וממש בו זמנית קיבלתי מכה בדופן השמאלית הקדמית שלי, התהפכתי על צד ימין והאוטו החליק עד לעצירה...". אשר למשאית, מסר המערער כי הוא ראה אותה לראשונה ברגע שהרכב שנסע לפניו סטה ימינה, והוא הבחין כי ארגז המשאית "היה מיטלטל ימינה ושמאלה". משנשאל המערער כיצד המזדה המדוברת "מתחברת עם סיפור התאונה", השיב המערער: "אני משער שהרכב שיצא לעקיפה פעם או פעמיים או שלוש, הוא נפגע חזיתי עם המשאית. אני משער שהוא יצא לעקיפה ושניסה לחזור יכול להיות שממנו קיבלתי את המכה. אני יודע שהרכב שלי התרומם עם צד שמאל ולכן יש אפשרות שכאשר הוא ניסה לחזור, הרכב שלי טיפס אליו" (סימני פיסוק הוספו – א.ש.). המערער אישר כי נסיונות העקיפה של המזדה חזרו על עצמם מספר פעמים, ולדבריו "זה קרה בשני ק"מ שקרובים לתאונה". לשאלה היכן היתה המזדה כאשר הוא הבחין בארגז המשאית וראה את הרכב הלבן סוטה, השיב המערער "אני לא יודע". המערער נשאל האם המזדה השלימה את העקיפה, ועל כך השיב "אני לא זוכר שהיא השלימה את העקיפה. בזכות זה שהיא חזרה כל פעם זה האיר את זכרוני. בגלל שהיא יצאה וחזרה כמה פעמים וזכרתי שהיא יצאה לעקיפה". בהמשך, הטיח החוקר במערער: "אני אומר לך שהתאונה אירעה כאשר המזדה נסעה לפניך לכיוון צפון, אתה הגעת מאחור, התנגשת עם חזית פינה שמאלית בפינה אחורית ימנית של המזדה וכתוצאה מכך המזדה נדחפה שמאלה ונפגעה בדופן ימין מחזית המשאית אשר הגיעה ממול ...". על כך הגיב המערער באומרו: "לא זכור לי מצב כזה שאני פגעתי ברכב מאחורה, זכור לי אני יודע שאני קיבלתי מכה ברכב ועפתי לצד ימין". כאשר הובהר למערער כי שבר בקליט אחורית של המזדה נמצא בתוך פנס חזית שמאל של רכבו, הוא התייחס לכך באומרו: "לפי מה שאתה מראה לי כאן, יש אפשרות שההשערה הקודמת שלי שהרכב מזדה עקף וכמו שאמרתי קודם יש אפשרות שכאשר חזר מעקיפה ניסה להכנס והצד האחורי ימני של המזדה יפגע בצד השמאלי קדמי שלי". בשלב זה, אמר החוקר למערער כי השערה זו אינה אפשרית, שכן על הכביש נותר סימן צמיג של המזדה, שנגרם מהגלגל האחורי ימני של המזדה בעת ההתנגשות עם רכבו של המערער, "מה שאומר שהמזדה היתה בנתיב הנסיעה הימני לכיוון צפון". המערער שלל אפשרות זו באומרו: "זה לא נכון, המזדה לא נסעה לפני". המערער נשאל, כיצד הוא מסביר את העובדה כי נקודת ההתנגשות בין המזדה לבין רכבו היתה בצידו הימני של הנתיב, בעוד שלפי גרסתו של המערער, ממנה עולה כי המזדה ניסתה לעקוף אותו וחזרה אחורה, נקודת ההתנגשות היתה צריכה להיות בצד השמאלי של הנתיב. להלן הסברו של המערער: "בחקירתי הראשונה אמרתי שהרכב שלפני סטה מגורם כלשהו (הכוונה לרכב הלבן הקטן – א.ש.). בזמן הסטיה שלו אני זזתי ימינה עם ההגה, סוג של אינסטינקט ימינה, ואז המזדה היה לה מקום אפשרות להיכנס לנתיב שלי במקום הרכב שהיה לפני, ואז אני הייתי בצד ימין של הנתיב הימני עקב הסטיה של הרכב שלי ופגעה בחלקו האחורי של המזדה לפי הבקליט שאתה מראה לי" (שיבושי הלשון במקור – א.ש.). לשאלה, מדוע לא סיפר את הדברים הללו בהזדמנות הראשונה שהיתה לו, טען המערער: "בחקירתי הראשונה הייתי נסער וזה היה יום אחרי התאונה ואמרתי את מה שזכרתי שזה גם מתחבר למה שאני רואה פה עכשיו. לאחר כמה ימים נזכרתי בעוד דברים שאמרתי לך בחקירה זו". 10. בעדותו הראשית של המערער בבית המשפט, תיאר המערער את התרחשות התאונה באופן זה: "... רכב שנסע לפני בשיירה שבה גם אני נסעתי, חתך את ההגה ימינה, זז ימינה מהנתיב. באותו רגע ממש, בצד השמאלי שלי, אני רואה ארגז של משאית גדול נע שמאלה וימינה בצורה מאד בולטת שלא ניתן היה לפספס אותה. קיבלתי מכה ברכב שלי מקדימה ומשמאל, הרכב שלי עלה לצד, תוך כדי שאני מחליק, אני רואה שרכבים שנסעו לפני מסתכלים דרך החלון האחורי של כלי הרכב שלהם על מה שקורה איתי. הרכב שלי החליק למרחק רב...". המערער הוסיף עוד, כי אינו יודע ממה רכבו נפגע. על דרך ההשערה הוא אמר לחוקר שיכול להיות שהוא קיבל מכה מהמשאית, אך למעשה הוא אינו ידוע ממה הוא נפגע. בית משפט קמא ציין, כי אין בעדותו הראשית של המערער כל התייחסות לרכב המזדה, מלבד העובדה שלאחר התאונה הוא ראה אנשים רצים לצד השני של הכביש, שם היו המשאית והמזדה כשהם מעוכים. 11. בחקירתו הנגדית אישר המערער כי בשום שלב הוא לא ראה את רכב המזדה, ובכלל זה, הוא לא ראה את רכב המזדה נכנס בין רכבו לבין הרכב הלבן שנסע לפניו. עוד טען המערער, כי כלל לא ידע שבתאונה היה מעורב רכב מסוג מזדה. לדבריו, ההשערות שהעלה בחקירתו השניה באו על רקע הנתונים שהוצגו בפניו ובחינת האופציות האפשריות להתרחשות התאונה. המערער הוסיף וטען, כי אם, בסופו של דבר, הבדיקות האובייקטיביות מראות שהרכב שלו פגע ברכב המזדה מאחור, הרי שהשערתו היא כי המזדה יצאה לעקיפה; המשאית זגזגה מולה; והמזדה ניסתה לחזור לנתיב הימני; היא נכנסה לפני רכבו של המערער; והוא פגע בה. לדברי המערער, התאונה התרחשה כאשר הוא נסע "באופן רגיל" ופתאום "משהו פגע בי משמאל והפך את הרכב שלי על צידו... אינני יודע מה פגע בי". 12. נהג המשאית, מוניר, נחקר במשטרה כעשרה ימים לאחר התאונה. בהודעתו מיום 28.3.2011 (נ/4) מסר מוניר את הפרטים הבאים: "מה שאני זוכר זה שראיתי שני כלי רכב שמגיעים ממול, עד כמה שאני זוכר הרכב הראשון היה טנדר והרכב אחריו היה רכב פרטי שחור ואז ראיתי שהרכב הפרטי כאילו נותן גז ופוגע חזית באחור של הטנדר ואז הרכב הפרטי נזרק לכיוון שלי לנתיב שלי וממש נזרק לאוטו שלי וזה היה עניין של שניות ואני לא זוכר מה קרה ברגע הזה. אני זוכר שפתחתי עיניים למחרת בבית חולים סורוקה...". בהמשך, אומר מוניר כי הטנדר והרכב הפרטי נסעו, בזה אחר זה, וכי ההתנגשות ביניהם התרחשה בנתיב נסיעתם. עוד מסר מוניר, כי לא היה מצב שבו אחד הרכבים יצא לעקיפה לפני התאונה, או שאיזשהו מהרכבים עבר לנתיב הנגדי. גם בחקירתו השניה במשטרה (נ/5) חזר מוניר וטען, כי לא היה מצב שבו רכב שנסע בנתיב הנגדי עקף רכב אחר וחסם את דרכו, ולדבריו כל מה שאמר בחקירתו הראשונה, זה מה שהוא זוכר. 13. נהג המשאית, מוניר, זומן לעדות כעד הגנה ובעדותו הראשית הוא סיפר, כי עובר לתאונה הוא ראה שני רכבים נוסעים במסלול הנגדי וכאשר הם התקרבו אליו, הרכב הפרטי שנסע אחרי הטנדר "יצא לעקיפה או משהו כזה ופתאום הוא ראה שאני נמצא מולו. הוא חזר חזרה למסלול שלו. בחזרה הוא פגע בטנדר מאחור ואז הרכב הפרטי עף ופגע בקבינה של המשאית שלי". בחקירה הנגדית נשאל מוניר הכיצד הוא טוען בבית המשפט כי הרכב הפרטי יצא לעקיפה בעוד שבמשטרה טען כי לא ראה כל עקיפה. על כך השיב מוניר: "... מה שמסרתי במשטרה סמוך לתאונה, זה מה שהיה". 14. ד"ר אולשה אשר נסע, עובר לתאונה, אחרי המשאית, העיד כי בשלב מסוים הוא הבחין שהמשאית "מתחילה לזגזג, זיגזוגים עדינים במסלול שלה. לא הבנתי את הסיבה ואז שמעתי מכה חזקה מאוד והמשאית התהפכה על גבה...". ד"ר אולשה הוסיף, כי להערכתו המשאית עשתה שניים-שלושה "זיגזוגים", והיא התקדמה באופן זה למרחק קצר, שהוערך על ידו בכ-20 מטר. 15. כסיכום ביניים, טרם שהוצגו חווּת דעת מומחי ההגנה, קבע בית משפט קמא כי העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן אלה: המערער פגע עם החלק הקדמי שמאלי של רכבו בחלק האחורי ימני של רכב המזדה, כאשר באותה עת המזדה נסעה בנתיב הימני, והרכב "נסע קדימה כשגלגליו מיושרים". בית משפט קמא הסיק מאמירותיו של המערער, לפיהן: משהו פגע ברכבו; הוא אינו יודע ממה נפגע; בשום שלב הוא לא ראה את רכב המזדה; ובכלל זאת הוא לא ראה את רכב המזדה נכנס בינו לבין הרכב הלבן שנסע לפניו; וכי אינו יודע שרכב המזדה היה מעורב בתאונה, כי "הוא לא ראה את התרחשות ההתנגשות בין רכבו לרכב המזדה". עוד קבע בית משפט קמא, כי התרחיש לפיו רכב המזדה עקף את רכבו של המערער, נדחף לפניו, האט, וגרם למערער להתנגש בו, לא יכול היה להיעלם מעיניו של המערער "שכן הוא היה אמור להתרחש אל מול עיניו ממש [והמערער] היה אמור להגיב לו". לוּ אכן התאונה היתה מתרחשת כנטען על-ידי ההגנה, הוסיף בית משפט קמא וקבע, הרי שהמערער היה "ודאי ממהר לספר זאת לבוחן המשטרתי שחקר אותו". עוד ציין בית משפט קמא, כי סימן הצמיג שנמצא על הכביש ומסקנת הבוחן לפיה עובר לתאונה רכב המזדה היה בתוך נתיבו של המערער ונסע ישר, כאשר גלגליו ישרים, כל אלה אינם מתאימים לתרחיש של הידחפות המזדה בצורה חדה בין רכב המערער לרכב שלפניו. זאת שכן, במצב מעין זה ניתן לצפות, כי "היפגעות המזדה היתה בזווית אחרת". גם ההטיה המתונה של רכב המערער לימין, בתוך נתיב נסיעתו, בזמן ההתנגשות ברכב המזדה, אינה מתאימה להידחפות רכב אחר לפני רכבו של המערער. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי המערער אינו טוען לאובדן זיכרון או לתופעה של "בלק אאוט" שמחקה אצלו את מאורעות התאונה. ההיפך הוא הנכון, המערער מסר סיפור מוגדר, די עקבי, לגבי ההתרחשויות הרלבנטיות, כאשר הוא אינו כולל, "בשום צורה", את רכב המזדה ואת תנועותיו, וגם לא את מנגנון התרחשות התאונה הנטען על-ידי ההגנה. במצב דברים זה, ובהעדר הסבר מניח את הדעת מצד המערער, הגיע בית משפט קמא למסקנת ביניים, לפיה "אין יסוד לתרחיש התאונה שנטען בסיכומי ההגנה". נראה לבית משפט קמא, כי ההסבר לכך שהמערער לא ראה את התרחשות התאונה בין רכבו לרכב המזדה נעוץ בעובדה "שעובר להתנגשות הוא נרדם או שהיה במצב מעורפל שגרם לכך שהוא לא קלט את המציאות כהוויתה ולא הגיב לה כנדרש, ושרק עם פגיעתו ברכב המזדה מאחור הוא 'התעורר', ראה את הרכב שלפניו... סוטה ימינה וראה את המשאית נוסעת לעברו כשהארגז שלה מתנדנד". 16. בהמשך, התייחס בית משפט קמא לדבריו של נהג המשאית, "שההתרחשויות שנגלו לעיניו היו מפתיעות ומזעזעות". הן נמשכו שניות ספורות ולאחר מכן הוא איבד את הכרתו והתעורר למחרת בבית החולים. לדידו של בית משפט קמא, נהג המשאית דייק בדבריו, פרט לעניין אחד שבו מסר כי הרכב הפרטי הוא שפגע מאחור בטנדר, ולא להיפך. עולה מעדותו של מוניר, כי שני הרכבים נסעו בזה אחר זה בנתיב הנגדי; לא היתה עקיפה של כלי רכב; ואף אחד מכלי רכב אלו לא עבר לנתיב נסיעתה של המשאית. כתוצאה מההתנגשות בין כלי הרכב, הועף הרכב הפרטי לעבר המשאית ונפגע על ידה. בית משפט קמא קבע, כי "מרכיבים אלה מתאימים למנגנון התאונה הנטען על-ידי בוחן התנועה". 17. אשר לעדותו של ד"ר אולשה, ממנה עולה כי נהג המשאית זיגזג, קבע בית משפט קמא כי אין בכך כדי להועיל למערער. ראשית, נהג המשאית עצמו מסר כי לא היה מצב שבו הרכב הפרטי עקף את הטנדר. שנית, התיאור שמסר ד"ר אולשה מתאים יותר לכך שתגובת נהג המשאית באה לאחר שרכב המזדה נפגע, נדחף שמאלה ממסלולו, וחסם את רוחב הנתיב בו נסעה המשאית. לגישת בית משפט קמא, תגובתו של נהג המשאית מתאימה יותר לסיטואציה זו, מאשר למצב שבו רכב המזדה נמצא בעקיפה. זאת שכן, התרחיש המוצע על-ידי ההגנה (הכולל עקיפת הטנדר, השתלבות המזדה בנתיב הנסיעה, והתיישרות רכב המזדה), אורך זמן ניכר יחסית, כך שניתן היה לצפות להטיה חדה של המשאית ימינה, כדי להתחמק מהתנגשות חזיתית עם רכב המזדה, ולא "לזיגזוג עדין", שהיה קצר במשכו. 18. לסיכום, קבע בית משפט קמא "כמסקנת ביניים", כי הן "גרסת העקיפה" והן "גרסת הדחיפה", שהועלו בשלבים שונים על-ידי ההגנה, "לא היו ולא נבראו ושתיהן באו אך כדי למלט את [המערער] מאחריותו לתוצאות הנוראות של מעשיו". לאמיתו של דבר, המערער לא קלט את המתרחש מולו, לא הגיב למצב, המשיך לנסוע במהירות שלא התאימה לנסיבות, פגע מאחור ברכב המזדה שנסע לפניו, ודחפו למסלול הנגדי, "שם המשאית התנגשה בו בעוצמה ומחצה אותו". 19. מכאן, עבר בית משפט קמא לבחון את עדויותיהם של מומחי ההגנה. מומחה ההגנה, מר גדליהו ויסמן, מהנדס תנועה ומומחה לחקירת תאונות דרכים, טען כי חקירת הבוחן והממצאים בשטח אינם שוללים את "גרסת העקיפה". בין היתר, התבסס מר ויסמן על התאמה שנמצאה בין ממרח צבע שנלקח מהפנס האחורי שמאלי של רכב המערער לבין צבע רכב המזדה. דבר זה מוכיח, לשיטתו של המומחה, כי היה מגע בין המזדה לבין חלקו האחורי של רכב המערער, והדבר תומך "בגרסת העקיפה". דק עקא, שהוכח, כך הבהיר בית משפט קמא, כי אותו כתם צבע ברכבו של המערער נוצר לאחר התאונה והתגלה למומחה למעלה משנה ממועד קרות התאונה. בפרק זמן זה התגלו נזקים נוספים ברכבו של המערער, שאינם קשורים בתאונה. בית משפט קמא הביע את דעתו, כי חוות דעתו של מר ויסמן "אינה יסודית והיא רחוקה מלשכנע", ולפיכך בית המשפט אינו "מוצא לנכון לייחס לה משקל". 20. גם מומחה ההגנה הנוסף, מר אבנר רוזנגרטן, מומחה לחקירת תאונות דרכים ולהשוואת צבעים, התבסס על אותה מריחת צבע שמצא על הפנס השמאלי אחורי של רכב המערער, ועל השוואתה לדגמי צבע של רכב המזדה. בדיקתו של מר רוזנגרטן העלתה, כי "אפשרי" שיש לדגימות אלה מקור משותף. המומחה אישר כי נטל דגימת ממרח צבע מרכב המערער ודגימת צבע מרכב המזדה, כשנה וחצי לאחר התאונה, ואישר כי אינו יודע מתי נוצרו סימני הצבע על רכב המערער. כמו כן, אישר המומחה כי ישנם בארץ אלפי כלי רכב מסוג מזדה "בעלי אותה תת קבוצת צבע", ולכן הוא אינו יכול לומר איזו מזדה הותירה את הסימן ברכבו של המערער. לאור זאת, קבע בית משפט קמא כי אין מקום להסתמך על חוות דעתו של מר רוזנגרטן. 21. בית משפט קמא ציין, כי ההגנה טענה למחדלי חקירה הנעוצים בכך שלא היתה התייחסות לטענת המערער, לפיה נסע לפניו "רכב לבן", ולטענתו כי רכב המזדה עקף אותו. בית משפט קמא קבע, בהקשר זה, כי חקירת הבוחן המשטרתי היתה מקצועית ויסודית. הוא הגיע למקום התאונה; תיעד את מצב הרכבים ואת הסימנים שהם הותירו בכביש ובסביבתו; הוא בדק את הנזקים שנגרמו לכל אחד מהרכבים המעורבים ותיעד אותם; בדק התאמות נזקים, בהתאם להתרחשות התאונה כפי שעלה מהממצאים, ובכלל זאת בדק גם את גרסת המערער; ולבסוף, הוא הכין דו"ח מפורט ומסמכי עזר נוספים. עוד ציין בית משפט קמא, כי עדותו של הבוחן בבית המשפט היתה בהירה "ותשובותיו היו מדודות ומדוייקות". אשר לרכב הלבן הקטן, לא נמסרו על-ידי המערער פרטים מספקים לאיתורו של הרכב, ובית משפט קמא תהה "באיזה אופן יכל הבוחן המשטרתי לאתר את הרכב, [שההגנה] עצמה לא יכלה לאתר". עוד סבר בית משפט קמא, כי גם לוּ אותר הרכב הלבן, ספק אם היה לנוסעיו דבר לתרום לגבי ההתרחשויות בזירת התאונה, שכן הם נסעו לפני המערער ומטבע הדברים היו ממוקדים במה שקורה קדימה ולא מאחור. אשר לטענה כי לא נבדקה כראוי "גרסת העקיפה", הזכיר בית משפט קמא כי המערער לא טען בחקירותיו כי רכבו נעקף על-ידי רכב המזדה, ולפיכך לא היה מקום לבצע כל פעולה חקירתית בהקשר לטענה זו, שממילא נדחתה על-ידי בית משפט קמא. 22. בית משפט קמא ציין, כי ביום התאונה בסמוך לשעה 21:00 נלקחה מהמערער דגימת דם בבית החולים "סורוקה", ונמצא כי יש בדמו ריכוז אלכוהול של 78 מיליגרם ל-100 מיליליטר דם, וכן תוצר חילוף חומרים של החומר הפעיל בסם מסוג קנאביס, בריכוז של 18 ננוגרם למיליליטר דם. על-פי חישוב לאחור שערך ד"ר גופר, נמצא כי במועד התאונה עמד ריכוז האלכוהול בדמו של המערער על 130 מיליגרם ב-100 מיליליטר דם. עוד נקבע, כי סביר להניח שהמערער השתמש בסיגריית קנאביס אחת, עד 12 שעות לפני נטילת דגימת הדם ממנו, כאשר קיימת אפשרות להשפעה שיורית של הסם, בתוך 24 שעות לאחר נטילתו. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי בהתאם לסעיף 64ב לפקודת התעבורה "לא יכול להיות חולק כי בזמן הרלבנטי [המערער] נהג ברכב בהיותו 'שיכור'". בית משפט קמא הזכיר את ההלכה הפסוקה, לפיה מי שנוהג בכלי רכב בהיותו "שיכור" וגורם, אגב נהיגתו, למותו של אדם, הריהו "מוחזק כמי שהיה מודע: לעובדת נהיגתו ברכב כשהוא שיכור, לרבות לסיכונים הכרוכים בנהיגתו בשל שיכרותו, ולאפשרות הממשית שיגרום, בשל כך, לפגיעה בגופו של אחר (לרבות מותו), כשהוא מגלה פזיזות כלפי אפשרות זו" (ע"פ 140/98 חוג'ה נ' מדינת ישראל (7.7.1998) (להלן: עניין חוג'ה)). עוד ציין בית משפט קמא, כי "חזקת הפזיזות" מתקיימת גם במקום בו השכרות נלמדת רק משום שריכוז האלכוהול בדמו של הנהג גבוה מן הריכוז המותר, ואין צורך לבחון את השפעת השכרות על הנהג. בנסיבות אלה, ניתן לקבוע, כך לגישתו של בית משפט קמא, כי התאונה התרחשה עקב מצב השכרות בו היה שרוי המערער. זאת, ניתן להסיק, בין היתר, גם מן העובדה כי התאונה התרחשה לאור היום, בקטע כביש ישר, יבש, כשהראות טובה, ושדה הראיה פתוח למרחק רב. עצם קרות התאונה בנסיבות אלה מלמדת כי המערער לא היה ערני, וכנראה הוא נקלע ל"הירדמות" "ניקור" או "ריחוף", האופייניים למצב של שכרות. זאת, שעה שהמערער לא הציע כל הסבר סביר להתרחשות התאונה. יצוין, כי בית משפט קמא הניח לטובתו של המערער כי לבד משכרותו, עקב צריכת האלכוהול, הוא לא היה נתון תחת השפעת סמים, בשל הזמן שחלף מאז השימוש בסם המסוכן ועד להתרחשות התאונה. לאור האמור, הגיע בית משפט למסקנה כי הוכחו יסודותיהן של כלל העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום, והוא הורשע בעבירות של הריגה, פציעה, ונהיגה בשכרות. גזר דינו של בית משפט קמא 23. בפתח גזר דינו, עמד בית משפט קמא על האמור בתסקירי מבחן שהוגשו בעניינו של המערער. בתסקיר הראשון נאמר, כי המערער הינו כבן 32, מאורס עם חברתו, מתגורר בכפר יונה, ועובד מזה מספר שנים בתחום ההקמה והתפעול של בריכות שחייה. המערער הוא הבן הצעיר מבין שבעה ילדים, הוא סיים 11 שנות לימוד והתגייס לצה"ל. בעקבות פציעה בכתפו הוא שוחרר מהשירות, והשתלב בעבודות שונות בארץ ובחו"ל. בהיותו בחו"ל, נחשף המערער לסמים מסוג גראס, וזאת "לעיתים מזומנות ובנסיבות חברתיות". כמו כן, נהג המערער לצרוך אלכוהול, אך לדבריו נעשה הדבר באירועים חברתיים ולא באופן קבוע. בשנת 2000, נדון המערער לשל"צ (שירות לתועלת הציבור) בגין הפרעה ותקיפת שוטר, ובשנת 2002 הוא נדון למאסר על תנאי ולקנס, בגין ביצוע עבירות סמים. מאז ועד להתרחשות האירוע מושא כתב האישום, לא הסתבך המערער בפלילים. אשר לעבירה המיוחסת לו, מסר המערער כי הוא בילה עם חברים בהופעה בדרום הארץ, במהלכה הוא צרך אלכוהול, ולאחר מכן הוא ישן ברכבו מספר שעות, טרם שיצא לדרך. לדבריו, הוא חש עצמו מרוכז וערני. המערער תיאר ניסיונות עקיפה מצד הרכב הנפגע, ולתפיסתו "רכב זה פגע בו ולפיכך סטה הצידה". המערער מסר, כי מאז התאונה הוא סובל מקשיי שינה, סיוטים, מחשבות טורדניות ופחדים. המערער הביע אמפטיה וצער עמוק כלפי ההרוגים ובני משפחותיהם. עוד צוין בתסקיר, כי המערער מלווה בתחושות אשמה קשות, ולאורך המפגשים בשירות המבחן הוא הרבה לבכות. שירות המבחן ביקש לדחות את מתן גזר הדין בעניינו של המערער, בשלושה חודשים, על מנת לאפשר למערער "לעבד את חלקו בתאונה ותוצאותיה". בתצהיר משלים, שהוגש בחלוף כשלושה חודשים, נמסר כי המערער השתלב בקבוצה טיפולית המיועדת לאנשים שהורשעו בגרימת מוות ברשלנות או בהריגה. במסגרת קבוצה זו, הביע המערער תחושות בושה קשות והתבטא מתוך עמדה הגנתית. המערער מכיר באחריותו לתאונה "כמי שאחז בהגה", אך לעניין אופן התרחשותה של התאונה הוא המשיך לתאר את הדברים באופן שונה מזה שהופיע בכתב האישום. עוד נאמר בתסקיר, כי בלטה אצל המערער "יכולת גבוהה לאמפטיה כלפי המנוחים ומשפחותיהם". שירות המבחן התרשם, כי מדובר בבחור מתפקד וערכי, המתמודד עם תסמינים פוסט טראומטיים, וקיימת אצלו נזקקות בולטת להמשך טיפול. בתסקיר הומלץ שלא למצות את הדין עם המערער. 24. לבית משפט קמא הוגשו תסקירי קורבנות עבירה, המתייחסים למשפחותיהם של המנוחים. מטעמי צנעת הפרט, הסתפק בית משפט קמא בסיכום תמציתי בלבד של הדברים. בתסקיר שהוגש בעניינה של משפחת לוי (שבנה, אילן לוי ז"ל, היה נהג רכב המזדה), נאמר בין היתר, כי "האובדן והשלכותיו השפיעו על כל מישורי חייה של המשפחה כמכלול ועל חיי חבריה כפרטים". ועוד נאמר, כי האירוע גרם לשבר עמוק ולקריסה של חיי המשפחה, כאשר כל אחד מבני המשפחה "שרוי בכאב עמוק, בדידות ואובדן קשים מנשוא". אמו של המנוח אילן לוי ז"ל, קראה בבית המשפט מכתב שכתבה, ובו תיארה את הצער והכאב שהיא ומשפחתה חוּוים מאז מות בנם. היא ציינה כי מדובר במוות מיותר שנגרם כתוצאה "מחוסר התחשבות [של המערער]". האם סיפרה על בנה המנוח, על כישוריו, מעלותיו, תכונות אופיו ותוכניותיו לעתיד. 25. מהתסקיר בעניינה של משפחת אזולאי (שבנה, יהונתן אזולאי ז"ל, ישב לצידו של נהג רכב המזדה) עולה, כי האסון "גרם לעצירה ולקטיעה של חיי המשפחה כפי שהיו קודם לכן, והותיר חלל, כאב ואובדן, המלווים את בני המשפחה באופן קשה וכואב". ועוד נאמר בתסקיר, כי "האסון שפקד את המשפחה יצר זעזוע קשה, אשר החריב את עולמה המוכר והבטוח, הפר את האיזון המשפחתי, הביא לשינוי במערך התפקידים ולפגיעה נפשית". אמו של המנוח יהונתן אזולאי ז"ל תיארה, במכתב שקראה בבית המשפט, את כאבה של המשפחה מאז מות בנה. לדבריה, חלוף הזמן רק מעמיק את הכאב ומחליש את כוחותיהם של בני המשפחה להתמודד עם האובדן. היא סיפרה על בנה המנוח, על קורותיו ועל אופיו המיוחד וציינה, כי ביום התאונה הוא חילק הזמנות לחתונתו. עקב האסון, נזקקים בני המשפחה לטיפולים שונים ולטיפול תרופתי קבוע, על מנת לתפקד בחיי היום יום, והאובדן גרם להתפרקות התא המשפחתי. 26. בית משפט קמא ציין, כי המערער צרך כמות אלכוהול משמעותית, עובר לתאונה, כאשר בזמן התאונה "היה בדמו ריכוז אלכוהול של למעלה מפי שתיים וחצי מהרף שמעבר לו אדם מוגדר על פי תקנות התעבורה כשיכור". בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי אופן התרחשות התאונה ונסיבות נוספות שפורטו בהכרעת הדין, מלמדים כי לשכרותו של המערער, עקב שימוש באלכוהול, "היתה השפעה מעשית על נהיגתו ועל עצם קרות התאונה". המערער היה מודע למצב שכרותו ולאפשרות כי נהיגה בשכרות תגרום לתאונה שבה יהרגו אנשים, וחרף זאת הוא לא נמנע מלצאת לנסיעה, וכתוצאה מנהיגתו בשכרות נגרמה התאונה הקשה. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי אין לומר שהמערער תכנן מראש לבצע את העבירות שביצע, אך מנגד אין גם לומר כי מדובר במעשה ספונטני או בכשלון רגעי, שכן המערער יצא לדרך כשהוא שיכור, כאשר הוא היה מודע לכך. בנסיבות אלה, ולנוכח התוצאה הטראגית – מותם של שני בחורים צעירים, בני 31 שנים, ופציעתם של שניים נוספים, קבע בית משפט קמא, כי מתחם העונש ההולם ינוע בין 6 ל-10 שנות מאסר לריצוי בפועל, ובין 8 ל-20 שנות פסילה. לצורך קביעת העונש בתוך המתחם, נתן בית משפט קמא את דעתו לעובדה כי המערער לא קיבל אחריות על מעשיו, ואף הכחיש, בתחילה, כי נהג במצב של שכרות. עוד צויין, כי למערער 18 הרשעות בעבירות תעבורה, ובכלל זאת: אי ציות לתמרור, הפרעה לתנועה, עבירות מהירות, נהיגה באור אדום, נהיגה ללא רשיון, ועוד. לצד הקולה, זקף בית משפט קמא לזכותו של המערער את גילו הצעיר, עת היה כבן 32 שנים במועד האירוע; את הקושי הנפשי שהמערער חוּוה מאז התאונה; את השלכות העונש עליו ועל משפחתו; ואת העובדה כי זה מאסרו הראשון של המערער. לאחר זאת, השית בית משפט קמא על המערער את העונשים שפורטו בפסקה 3 לעיל. הערעור על הכרעת הדין 27. המערער החליף את ייצוגו לצורך הערעור שהוגש על-ידו, והודעת הערעור הוגשה על-ידי עוה"ד איתן מעוז ודקלה קרני. המוטיב המרכזי, העולה מהודעת הערעור הוא, כי המערער לא שינה את גרסאותיו, בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, ונטען כי הוא היה עקבי לאורך כל הדרך, באשר לפרטים שמסר אודות התרחשות התאונה. עוד נטען בהודעת הערעור, כי המערער אינו יודע "באופן אישי" כיצד נפגע רכבו בצדו השמאלי "שכן שבריר של שניה טרם הפגיעה, הופנתה תשומת ליבו לרכב לבן שנסע לפניו וסטה חזק ימינה". נטען בנוסף, כי המערער ראה "בד בבד", חפץ לבן המיטלטל סמוך אליו. בעקבות כך, הוא היטה את גופו ואת ההגה ימינה, ובאותה שניה חש במכה בחלק הקדמי שמאלי, אשר גרמה להתהפכותו של הרכב. המערער מוסיף וטוען, כי עדות המומחה מטעם התביעה אינה שוללת התרחשות אפשרית זו, כמו גם את התרחיש, לפיו רכבו של המערער נפגע מרכב המזדה, לאחר שזה חזר מעקיפה לתוך הנתיב בו נסע המערער, וזאת "שבריר שניה טרם התאונה". עוד נטען, בהקשר זה, כי מדובר ב"אפשרות סבירה ביותר, מתיישבת היטב עם הראיות ואף עם עדות הבוחן המשטרתי". לגישת המערער, בית משפט קמא דחה, שלא בצדק, את כל טענות ההגנה ואת ראיות המומחים מטעם הסנגוריה. נטען בנוסף, כי בית משפט קמא נקלע לשגיאות עובדתיות, לשגיאות בניתוח הראיות, ולשגיאות ביישום הדין בפלילים. עם זאת, צוין בהודעת הערעור, כי המערער אינו משיג על הממצאים שעניינם ריכוז האלכוהול בדמו, ותוצרי הפירוק של הקנביס שנמצאו בגופו. צוין, בהקשר זה, כי המערער שתה אלכוהול, בלילה שקדם לתאונה, אך לאחר מכן ישן ברכבו כחמש שעות, טרם שיצא לדרכו, אך "ככל הנראה שעות השינה הללו לא הפחיתו, כפי ששיער, את רמת האלכוהול בדמו לרמה המותרת". 28. בהתייחס לקביעתו של בית משפט קמא, לפיה המערער שינה את גרסתו לתאונה, נטענו בהודעת הערעור טענות "בלתי חבריות", בנוגע לייצוג שהוענק למערער בבית משפט קמא. נטען, בהקשר זה, כי המערער פנה אל עו"ד אורון אילון "המוכר כעוסק בתחום התעבורה", על מנת לייצגו בהליך המשפט הצפוי. עם זאת, לדיון ההקראה והתשובה לאישום, שהתקיים ביום 15.12.2011, נשלח אדם בשם אדיר כהן (עו"ד או מתמחה), שאינו מופיע ברשימת עורכי הדין במשרדו של עו"ד אורון. נטען בהודעת הערעור, כי אותו אדיר כהן לא הכיר את המערער ולא שוחח עמו, טרם מסירת התשובה לאישום. לפיכך, ההסבר שניתן על-ידי אדיר כהן, לפיו המערער "מאשר אמנם שהרכב בו נהג פגע ברכב המזדה שנסע לפניו, אולם לטענתו, רכב אחר שנסע אחריו פגע בו ודחף אותו לעבר רכב המזדה", לא היה כלל על דעתו של המערער. באי כוח המערער הוסיפו וטענו, כי תשובתו זו של אדיר כהן, מעידה עליו כי הוא לא קרא את הודעותיו של המערער במשטרה, ולא שוחח עמו לגבי קו הגנתו, שכן גרסה מעין זו מעולם לא הועלתה על-ידי המערער, אלא שהוא טען בחקירותיו "בדיוק הפוך". נטען בנוסף, כי המערער, אשר הבין כי אותו אדיר כהן "ביצע טעות חמורה והשיב תשובה מאוד לא סבירה לאישום", פנה לאחר הדיון לעו"ד אורון אילון והפנה את תשומת ליבו לאמור בפרוטוקול הדיון. כחודש מאוחר יותר, הוגשה בקשה לתיקון הפרוטוקול, ובית המשפט התבקש למחוק את התשובה הקודמת, וניתנה במקומה תשובה אחרת. תשובתו המעודכנת של עו"ד אורון אילון היתה, כי "[המערער] מאשר אמנם שהיה מגע בין הרכב בו נהג למזדה אשר נסע לפניו". נטען בהודעת הערעור, כי גם תשובה "מתוקנת" זו לא שיקפה את גרסתו ואת הסבריו של המערער, אשר לא טען מעולם כי המזדה נסעה לפניו, אלא שמדובר ברכב לבן קטן. גרסתו העקבית של המערער היא, כי הוא לא ראה כלל את רכב המזדה וקיבל כהנחת עבודה את ממצאי הבוחן, לפיהם היה מגע בינו לבין רכב המזדה. יצוין, כי בית משפט קמא קבע באותה ישיבה, כי אין מדובר בבקשה לתיקון פרוטוקול כי אם בשינוי תשובת המערער לכתב האישום. 29. בפתח דיון ההוכחות שהתקיים כששה חודשים מאוחר יותר, ביקש עו"ד אורון אילון לתקן, פעם נוספת, את תשובתו של המערער לאישום, באומרו: "למרות שבתשובה לאישום הצהרנו כי אנו מודים בסעיף 2 לכתב האישום, הרי שטענתו היא שרכב המזדה היה מאחורי רכב [המערער]. טענתו היא שרכב המזדה נסע מאחורי רכב [המערער], עקף את רכב [המערער] וסטה ימינה לנתיב נסיעת [המערער]". באי כוח המערער הוסיפו וטענו בהודעת הערעור, כי בית משפט קמא התעלם מבקשה זו, ולהערכתם נבע הדבר עקב "עימות חריף שהתגלע בין עו"ד אורון אילון לבין בית המשפט, סביב בקשת דחיה שהגיש הסנגור סמוך לדיון ההוכחות, ובקשת פסילה שהוגשה עקב כך". נטען, בהקשר זה, כי נאמרו על-ידי הסנגור דברים חריפים כלפי בית המשפט, ולפיכך "אין ספק ספיקא, שאת המחיר לעימות הטקטוני, הכה חריף והכה אישי בין הסנגור לשופט היושב לדין – שילם [המערער] בסופו של יום". נטען עוד, כי סירובו של בית משפט קמא לאשר את תיקון התשובה לאישום, יצר בקרבו של בית המשפט "תמונת עולם שגוייה" באשר לשינויי גרסה שנעשו, כביכול, על-ידי המערער עצמו. בנסיבות אלה, נתפס המערער כבלתי אמין וכמי שמעלה גרסאות עובדתיות חלופיות, שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת. 30. אשר לאופן התרחשות התאונה, נאמר בהודעת הערעור כי ממצאי הבוחן מקובלים, ככלל, על ההגנה, לרבות הממצאים על הנזקים הקלים שנגרמו לפינה השמאלית קדמית של רכב המערער ולפינה האחורית ימנית של רכב המזדה. המערער גורס, כי נזקים קלים אלה מעידים כי שני כלי הרכב נסעו באותה מהירות כמעט, דבר המתיישב היטב, כך נטען, "עם ניסיון עקיפה של רכב המזדה וגלישתו ימינה לנתיב בו נסע המערער, לאחר השלמת העקיפה". עוד נטען, כי התרחיש שהציע הבוחן, לפיו רכב המערער פגע במזדה שנסעה לפניו, תוך סטייה ימינה, אינו סביר כלל, בנסיבות העניין, שכן היה על המערער להאיץ "ממושכות" את רכבו כדי להתקרב למזדה. האצה מעין זו אינה מתיישבת עם היותו של המערער "רדום" או "מטושטש", כקביעת בית משפט קמא. נטען בנוסף, כי בהנחה ששני כלי הרכב נסעו במהירות של 90 קמ"ש, הרי שטווח הבטחון לעצירה בטוחה הינו כ-80 מ', וככל שיתקבל התרחיש המוצע על-ידי הבוחן, היה על המערער להאיץ את מהירות רכבו במשך כ-40 שניות, כדי להגיע למגע עם החלק האחורי של המזדה. עוד למדים באי כוח המערער על מיקומה של המזדה ביחס לקו ההפרדה בין שני המסלולים, מטביעת הצמיג האחורי של המזדה על הכביש. לגישת המערער, גם אם ברגע המגע היה רכב המזדה מיושר לפנים, אין בכך כדי לפגום בתרחיש העקיפה, כיוון שייתכן שהמזדה השלימה את העקיפה, ובהמשך הרכב התיישר לפנים. 31. בהמשך הודעת הערעור, נדרשו באי כוח המערער לשאלה מדוע לא ראה המערער את רכב המזדה, שעה שניסה, לפי גרסת ההגנה, להיכנס לנתיב נסיעתו. לטענת המערער, עוד טרם שהוא התנגש "בדבר מה בצד שמאל", הוא היטה את גופו ואת ההגה לצד ימין, תוך סטייה ימינה "כתגובה אינסטינקטיבית לאירוע שהתרחש מולו". לגרסת המערער, הוא הבחין ברכב לבן כשהוא סוטה ימינה, ובארגז משאית המתקרב לעברו. תגובה אינסטינקטיבית זו שללה מהמערער, כך נטען, את יכולתו להבחין ברכב המזדה "המנסה להידחק לנתיב נסיעתו משמאל". מיד לאחר המגע בין הרכבים, המזדה כבר לא היתה בתחום הראיה של המערער, משום שהתנגשה במשאית. עוד נטען, כי אין בעובדה שהמערער מסר כי לא הבחין במזדה כדי ללמד שהרכב לא היה שם, אלא שבאותו שבריר של שניה "המזדה לא נחרטה בזכרונו". אשר לעובדה כי המערער סיפר לבוחן על ניסיונות העקיפה של המזדה רק בעדותו השנייה, נטען בהודעת הערעור כי בעת מסירת ההודעה הראשונה המערער לא ידע "שהמזדה היא זו שפגעה בו", ולכן לא ייחס כל חשיבות לניסיונות העקיפה של רכב זה. מספר ימים לאחר מכן, נזכר המערער בעובדה זו וסיפר אודותיה לבוחן, בשיחת טלפון. 32. פרק נכבד בהודעת הערעור הוקדש לעדויותיהם של נהג המשאית, מוניר אבו שאנדי, והנהג שנסע אחרי המשאית – ד"ר עידו אולשה. כזכור, מסר מוניר בהודעותיו במשטרה כי לא היה מצב שבו רכב המזדה עקף את רכב המערער. עם זאת, טען מוניר כי הרכב הראשון היה טנדר (כדוגמת רכבו של המערער) ואילו אחריו נסע רכב פרטי שחור, וזאת בניגוד לסדר הנסיעה עליו העיד בוחן התנועה. בעדותו בבית המשפט, טען מוניר כי הרכב הפרטי שנסע אחרי הטנדר יצא לעקיפה "או משהו כזה", וכשראה שהמשאית נוסעת מולו הוא חזר למסלול שלו, ו"בחזרה, הוא פגע בטנדר מאחור ואז הרכב הפרטי עף ופגע בקבינה של המשאית שלי". באי כוח המערער מאשרים, כי בסוף חקירתו הנגדית של מוניר הצליח התובע "לחלץ" מפיו משפט, לפיו "מה שמסרתי במשטרה סמוך לתאונה, זה מה שהיה". חרף זאת, נטען על-ידי המערער כי עדותו של מוניר מחזקת את גרסתו, וזאת משום שמוניר זכר אירוע של עקיפה וגם אישר את דברי המערער כי המזדה ניסתה לעקוף את רכבו של המערער מספר פעמים טרם התאונה. לסיכום, נטען, בנוגע לעדותו של מוניר, כי למרות שעדות זו "אינה נטולת מכשלות", הרי שיש בה "מוטיבים ברורים מאוד ועקביים מאוד לזכותו של המערער". אשר לעדותו של ד"ר אולשה, נטען כי הלה מסר כי המשאית שנסעה לפניו החלה לזגזג, למרות שהוא אינו יודע מה הסיבה לכך. המדובר ב"זגזוגים קטנים", כאילו שנהג המשאית "רוצה להתחמק ממשהו". נטען, בהקשר זה, כי קיימות שתי אפשרויות סבירות לפשר הזגזוגים של המשאית: נהג המשאית זיגזג משום שראה מולו את ניסיון העקיפה של המזדה; או – שנהג המשאית זיגזג כיוון שהבחין בתאונה בין רכב המזדה לרכבו של המערער. מבין שתי האפשרויות, בית משפט קמא החליט שלא לבחור באפשרות הנוחה יותר למערער וזאת "ללא כל ראיות לתמוך, וללא בדיקה מעמיקה". לגישת המערער, האפשרות שנבחרה היא פחות סבירה, לנוכח עדותו של נהג המשאית שניסה להסתיר את הזיגזוג שלו בחקירתו במשטרה; בשים לב לדברי המערער כי הבחין בטלטול המשאית לפני הפגיעה במזדה; ועל יסוד חישובי הזמנים והמרחקים שנעשו במסגרת הודעת הערעור. 33. לבסוף, נטען כי לא היה מקום לדחות את עדויותיהם של מומחי ההגנה שמצאו סימני צבע של המזדה בחלקו האחורי שמאלי של רכב המערער. לא הובהר בהודעת הערעור, כיצד ממצא זה מסייע למערער ותומך בגרסתו, אך נטען כי, למצער, הדבר משקף את עמדתו של בית משפט קמא לדחות כלאחר יד כל טיעון וכל חוות דעת שהוגשו מטעם המערער. נטען, בהקשר זה, כי "כל ראיה שהיה בה ספק לזכותו של [המערער] הושלכה (על-ידי בית המשפט – א.ש.) לצד הדרך בזלזול בוטה". 34. המערער טען גם לקיומם של מחדלי חקירה הנעוצים בכך שלא נעשה מאמץ לאתר את הרכב הקטן הלבן, עליו העיד המערער, כמו גם "רכב אפור" שנסע לפני הרכב הלבן. בנוסף, לא נבדקה זהותם של הגורמים שהודיעו על התאונה, פרט לד"ר אולשה, אשר ביקש להגיע מיוזמתו לחקירה. נטען, כי מחדלים אלה "נתקבלו אצל בית המשפט הנכבד בשוויון נפש", ונאמר על-ידו כי לא היה בהם כדי לסייע למערער בהגנתו. המערער חולק על קביעה זו, בעיקר כאשר מדובר "בתיק כה דל בעדים ובראיות". עוד נטען, כי למערער נערכה בדיקת ינשוף בזירת התאונה, שבה נמצא כי ערכי האלכוהול בגופו תקינים, אך אין לבדיקה זו תיעוד בכתובים. כמו כן, אין תיעוד לבדיקת שתן שנערכה למערער בבית החולים. ייאמר כבר עתה, כי לא הובהר לנו מה משמעותו של "מחדל" זה, משמוסכם על ההגנה כי ריכוז האלכוהול בדמו של המערער היה גבוה פי 2.5 מהשיעור המותר בתקנות. טענה נוספת שהיתה בפי המערער, היא כי גרסתו לגבי התרחשות התאונה לא נבדקה לעומק בשום שלב, וזאת "חרף הפצרותיו הרבות" ולמרות הבטחותיו של הבוחן כי יעשה כן. 35. טענה חלופית שהעלה המערער היא כי ניתן היה להרשיעו, לכל היותר, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ולא בעבירת הריגה, שכן לא הוצגה כל ראיה ממנה אפשר ללמוד על השפעת האלכוהול שצרך המערער, על מצב ערנותו. נטען, בהקשר זה, כי העובדה, לפיה המערער ישן כחמש שעות טרם נהיגתו, ונהג במשך כ-40 דקות טרם קרות התאונה "ללא כל דופי", סותרת את "חזקת הפזיזות", עליה הסתמך בית משפט קמא. 36. אשר לעונש, נטען כי בית משפט קמא לא נתן משקל של ממש לנסיבותיו האישיות של המערער, שהינו אדם נורמטיבי, חסר כל עבר פלילי, שהיה אמור להינשא לבת זוגו בשש השנים האחרונות. נטען בנוסף, כי גם אם תיוותר ההרשעה בעבירה ההריגה על כנה, עדיין מדובר במקרה גבולי, העומד על הסף בין עבירה של גרימת מוות ברשלנות לבין עבירת ההריגה. עוד נטען, כי היה מקום לסטות לקולא ממתחם הענישה שנקבע על-ידי בית משפט קמא מטעמי שיקום, כעולה מתסקיר המבחן שהוגש בעניינו של המערער. לבסוף, נטען כי יש לבטל את רכיב הפיצויים שבגזר הדין או להפחית משמעותית משיעור הפיצויים שנפסקו למשפחות המנוחים. זאת, בשים לב למצבו הכלכלי של המערער ולחוסר יכולתו לעמוד בתשלום הפיצויים. תגובת המשיבה לערעור 37. בעיקרי הטיעון מטעם המשיבה נטען, כי גרסת העקיפה שהעלה המערער הינה בבחינת ספקולציה גרידא שאינה נתמכת בראיות, ואינה מעוררת ספק סביר. עוד נטען, כי בקשת המערער להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, אשר דחה את גרסת העקיפה, היא בבחינת התערבות בממצאי עובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. אשר לטענה, כי המערער היה עקבי בגרסאותיו, וכאשר הוצגו תרחישים אחרים על-ידי באי כוחו דאז, הדבר לא היה על דעתו, סבורה המשיבה כי מדובר, למעשה, בטענת כשל בייצוג. ואולם, הוסיפה המשיבה וטענה, כי אין להיזקק לטענה זו משום שלא צורף תצהיר תגובה מטעם בא כוח המערער בערכאה קמא, עו"ד אורון אילון. עוד נטען, בהסתמך על פסיקתו של בית משפט זה, כי על הטוען לכשל בייצוג רובץ נטל כבד להוכחת טענתו זו, שכן חילופי הסנגורים אינם מצדיקים התייחסות לקו הגנה שונה אותו נוקט הסנגור החדש, בבחינת חוכמה לאחר מעשה. נטען בנוסף, כי גרסת העקיפה אינה מתיישבת עם ממצאי הבוחן, שכן בניגוד לטענת ההגנה, לפיה "המזדה בלמה כאשר נכנסה במפתיע לנתיבו של [המערער]", לא נמצאו סימני בלימה של המזדה בנתיב נסיעתו של המערער. עוד הוכח, כי המזדה נסעה ישר קדימה, עובר למגע עם רכבו של המערער, דבר שאינו מתאים לתרחיש של הידחפות חדה של רכב המזדה לנתיב נסיעתו של המערער. אשר לטענתו של המערער כי הוא לא הבחין ברכב המזדה בעת התאונה, גורסת המשיבה כי טענה זו מבוססת על גרסת העקיפה, אשר נדחתה על-ידי בית משפט קמא. כמו כן, בית משפט קמא לא נתן אמון בדברי המערער, לפיהם נמחקו מתודעתו חלק מאירועי התאונה. בהתייחס לנושא זיגזוג המשאית, נטען על-ידי המשיבה, כי ד"ר אולשה העיד על שניים-שלושה זגזוגים עדינים, בפרק זמן קצר של 3-2 שניות. בית משפט קמא קבע, כי עדות זו עולה בקנה אחד עם התרחיש, לפיו הזגזוגים החלו רק לאחר שהמזדה נדחפה לכיוון המשאית, ולא עם תרחיש העקיפה, שמטבע הדברים הוא ארוך הרבה יותר במשכו. לגבי הטענה, כי סטיית המזדה לעבר הנתיב הנגדי אירעה בפרק זמן שהוא מתחת לזמן התגובה של נהג המשאית, ועל כן בלתי אפשרי שהוא הספיק להגיב לאירוע כזה, נאמר בתגובת המשיבה כי מדובר בטענה עובדתית שאותה היה צריך ללבן בערכאה הדיונית. בין היתר, היה מקום להעלות את הטענה בפני בוחן התנועה, שכן מדובר בטענה המצויה בתחום מומחיותו, והיה צריך להביא ראיות כדי להוכיחה. למעלה מן הצורך נטען, כי מעדותו של ד"ר אולשה עולה כי המשאית האטה את מהירות נסיעתה באופן משמעותי, לקראת פניה ימינה, דבר שלא נלקח בחשבון בחישוביו של המערער. בהתייחס לעדותו של נהג המשאית, הפנתה המשיבה לדברים שמסר בחקירתו, לפיהם לא היה כל אירוע של עקיפה, ועוד נטען כי אין ספק שנהג המשאית התבלבל באשר לסדר נסיעתם של כלי הרכב. 38. אשר לטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה, הזכירה המשיבה את קביעתו של בית משפט קמא, לפיה החקירה נעשתה על-ידי הבוחן באורח "מקצועי ויסודי", וכי עדותו בבית המשפט היתה "בהירה ותשובותיו היו מדודות ומדוייקות". בהתייחס לנושא הרכב הקטן הלבן, טענה המשיבה כי לא נמסרו פרטים מספיקים לשם איתורו של רכב זה, וספק אם נוסעי רכב שנסע לפני המערער היו יכולים לשפוך אור על ההתרחשויות מאחור. לגבי הטענה כי גרסתו של המערער לא נחקרה לעומקה, הבהירה המשיבה כי זו לא היתה גרסתו של המערער, שכן לדבריו הוא לא הבחין כלל ברכב המזדה, ועל כן, וכפי שקבע בית משפט קמא, לא היה מקום לביצוע פעולות חקירתיות נוספות. רק לאחר שהמערער העלה את "ספקולציית העקיפה", זומן בשנית לחקירה נהג המשאית, אשר שלל מפורשות אפשרות זו. בהתייחס לטענה כי לא נחקרו מודיעים נוספים שדיווחו על התאונה, הובהר על-ידי המשיבה כי רק ד"ר אולשה הוא שהודיע למד"א ולמשטרה על קרות התאונה. עם זאת, נעשו ניסיונות, שלא צלחו, לאתר עדי ראייה נוספים לתאונה. 39. לסיכום, נטען על-ידי המשיבה כי כלל הראיות מוביל למסקנה עובדתית חד משמעית בדבר אשמתו של המערער, כאשר אין ניתן להסיק מהראיות מסקנה סבירה אחרת, המובילה לזיכויו. בהתייחס לשאלה, האם היה מקום להרשיע את המערער בגרימת מוות ברשלנות ולא בהריגה, נטען כי המערער נהג בשכרות, כאשר ריכוז האלכוהול בדמו היה יותר מפי 2.5 מהרף העליון המותר בחוק. בנסיבות אלה, היתה הצדקה מלאה להחיל על המערער את "חזקת הפזיזות", לפיה מי שנוהג ברכב בהיותו שיכור נוטל על עצמו את הסיכון כי תגרם פגיעה לחייו או לשלמות גופו של אחר, וזאת תוך גילוי אדישות או קלות דעת לגבי תוצאה זו. לגישת המשיבה, לא עלה בידי המערער לסתור את "חזקת הפזיזות", כאשר לפי קביעת בית משפט קמא אופן התרחשות התאונה ונסיבותיה מלמדות כי מצב השכרות, בו היה נתון המערער, הוביל ותרם להתרחשות התאונה. הוכח, כי התאונה התרחשה באור יום; בקטע כביש ישר ויבש; שדה הראיה היה פתוח למרחק רב; בזמן ההתנגשות רכב המזדה נסע ישר לפנים במסלולו; ואילו רכבו של המערער היה בסטייה מסויימת לימין. בנסיבות אלה, אין ניתן להסביר את התרחשות התאונה אלא בהיותו של המערער בלתי ערני ומטושטש, מצב האופייני לשכרות. לפיכך, נטען כי היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של הריגה ולא בגרימת מוות ברשלנות. 40. אשר לערעור לעניין העונש, נטען על-ידי המשיבה כי עונשו של המערער הינו ראוי ומוצדק בנסיבות העניין, בשים לב להתנהגותו הפזיזה ולתוצאותיה הקשות של התאונה. בהתייחס לערעור בנוגע לרכיב הפיצויים, נטען כי יש לדחותו, הן לגופו של עניין, והן משום שמשפחות המנוחים לא צורפו כמשיבים לערעור. תמצית טיעוני הצדדים בדיון בערעור 41. בדיון בערעור שהתקיים ביום 29.1.2015, הופיע בא כוחו של המערער, עו"ד איתי מעוז, אשר הבהיר בפתח דבריו כי אין טענה לכשל בייצוג "למרות שהיה כזה". עו"ד מעוז לא הבהיר לנו מדוע לא פנה אל סנגורו הקודם של המערער, עו"ד אורון אילון, וביקש את התייחסותו לטענות שהוא מפנה כלפיו, באשר לדרך ייצוגו של המערער. נציין כבר עתה, כי למרות שעו"ד מעוז מסר לנו כי אינו טוען לכשל בייצוג, הרי שבפועל אין לפרש את טענותיו, בהקשר זה, אלא כטענות של כשל בייצוגו של המערער בערכאה קמא, ולכך נתייחס בהמשך. עו"ד מעוז חזר על טענתו המרכזית לפיה המערער השמיע גרסה אחת בלבד לגבי אופן התרחשות התאונה, וככל שמדובר בתגובות אחרות שניתנו לכתב האישום, הדבר לא היה על דעתו של המערער ולא נעשה באישורו. לפיכך, לא היה מקום, כך נטען, לזקוף לחובתו של המערער את שינויי הגרסה, כפי שעשה בית משפט קמא. לגבי התרחיש, עליו נשען המערער, לפיו רכב המזדה יצא לעקיפה ונדחף בין רכבו של המערער לבין רכב קטן לבן שנסע לפניו, נטען כי מדובר באפשרות הסבירה היחידה וכי אין עסקינן בספקולציה, כקביעתו של בית משפט קמא. נטען, בהקשר זה, כי הרכב הלבן סטה ימינה מסיבה לא ברורה, ובעקבותיו סטה גם המערער, תוך שהוא מפנה את מבטו לימין. מסיבה זו, לא היה ביכולתו של המערער להבחין במזדה המבצעת עקיפה ונכנסת לנתיב נסיעתו. מניתוח הדברים לאחור, לַמֵד עו"ד מעוז כי הרכב הלבן, ככל הנראה, "ראה את המזדה מנסה לעקוף והוא פינה את המקום". עו"ד מעוז הוסיף וטען, כי באותה שניה שבה ראה המערער את הרכב הלבן סוטה ימינה, הוא גם הבחין בזגזוגה של המשאית, ואו אז הוא הפנה את ראשו לצד ימין. לגישתו של עו"ד מעוז, לא ניתן לייחס את זגזוגי המשאית לשלב שבו נדחפה המזדה לנתיבו, שכן מחישובים, הנשענים על מהירות הנסיעה של הרכבים והמרחק שעברה המזדה מרגע המגע עם רכבו של המערער ועד לתאונה עם המשאית, לא עמד לרשות נהג המשאית זמן תגובה מספיק, כדי לזגזג במשך 3-2 שניות, כעולה מעדותו של ד"ר אולשה. מכאן נובע, כך הוסיף וטען עו"ד מעוז, כי הסיבה לזגזוגים נעוצה בעקיפה שביצעה המזדה, תוך שהיא נכנסת לנתיב הנסיעה של המשאית. אשר לדבריו של נהג המשאית בחקירתו במשטרה, לפיהם הוא לא ראה כל עקיפה, נטען כי תיאורו של הנהג אינו קוהרנטי, שכן הוא טען, באותה נשימה, כי הרכב הפרטי נסע אחרי הטנדר, בעוד שידוע שלא כך היה. עו"ד מעוז הוסיף וטען, כי בית משפט קמא לא הסביר מדוע הוא מעדיף את דבריו של נהג המשאית במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, ולגישתו של עו"ד מעוז, בית משפט קמא פירש כל ראיה "לרעתו של מרשי". בהתייחס לדו"ח הבוחן, נטען כי ממצאיו תומכים בגרסתו של המערער. בדו"ח הבוחן נאמר, כי שני הרכבים נסעו באותה מהירות, ובהנחה שמדובר במהירות של 90 קמ"ש, מרחק הבלימה הסביר בין רכבו של המערער לבין הרכב שנסע לפניו עומד על כ-90 מ'. לוּ נסעה המזדה לפני רכבו של המערער, כטענת המאשימה, היה על המערער להאיץ את רכבו כדי לפגוע במזדה, דבר שאינו מתיישב עם חישובי המרחק והזמן ועם הטענה כי המערער היה מטושטש או בלתי ערני במועד האירוע. לחלופין, נטען על-ידי עו"ד מעוז כי גם אם תדחה גרסתו של המערער לגבי ההתרחשויות בזירת התאונה, אין להרשיעו בעבירה של הריגה אלא, לכל היותר, בגרימת מוות בהתרשלות. לגישתו של עו"ד מעוז, המערער סתר את "חזקת הפזיזות", בכך שהוכיח כי הוא ישן כ-5 שעות טרם יציאתו לדרך, כאשר הוא נסע באותו כביש במשך כ-40 דקות ללא כל דופי. לאחר התאונה המערער רץ כדי לסייע לפצועים, דבר שאינו מתיישב עם הטענה כי הוא היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים. אשר לגזר דינו של המערער, הבהיר עו"ד מעוז כי הערעור מתמקד בשאלת אחריותו של המערער לתאונה, ולפיכך לא נטענו על-ידו טענות מפורטות בנושא עונשו של המערער. עם זאת, הבהיר הסנגור כי המערער הביע אמפטיה רבה למשפחות המנוחים, והוא ביקש ליצור עימן קשר כדי להביע את צערו העמוק, אך המשפחות לא רצו בכך. 42. עו"ד לינור בן אוליאל, באת כוחה של המשיבה, ביקשה לדחות את הערעור על שני חלקיו. עו"ד בן אוליאל טענה, כי גרסת העקיפה שהועלתה על-ידי באי כוחו של המערער, אינה מתיישבת עם ממצאי הבוחן המשטרתי, לפיהם המזדה נסעה כשגלגליה מיושרים, ועם עדותו של נהג המשאית, אשר מסר כי לא ראה כל ניסיון עקיפה. גם אם טעה נהג המשאית לגבי סדר הנסיעה של הרכבים, עדיין מדובר, לשיטת המשיבה, בעדות חשובה של עד ראייה לאירוע, אשר טען, כאמור, כי לא בוצעה כל עקיפה. עוד נטען, כי התיזה שהעלה המערער אינה יותר מאשר ספקולציה שאינה נתמכת בראיות, וזאת גם אם נניח לטובתו של המערער כי לא היו שינויי גרסה מצידו. נטען בנוסף, כי שינוי הגרסאות כשלעצמו לא הוביל את בית משפט קמא להכריע בדבר אשמתו של המערער. למעשה, לא היתה למערער כל גרסה באשר לאופן התרחשות התאונה, ומדובר בהשערות פורחות באוויר. עוד נטען, כי במסגרת הערעור מעלה המערער טענות עובדתיות חדשות, שאין מקום להדרש אליהן, מאחר שהם לא עברו את מסננת הערכאה הדיונית, ולא ניתנה לבוחן המשטרתי הזדמנות להתייחס אליהן. כך הוא הדבר לגבי מהירויות הרכבים המעורבים, המרחקים בין כלי הרכב, וזמני התגובה של נהג המשאית. אשר לטענה כי לא נעשה די על מנת לאתר את נוסעי הרכב הקטן הלבן ועדי ראייה נוספים לתאונה, נמסר על-ידי המשיבה כי נעשו ניסיונות רבים לאתר עדים, אך בהעדר פרטים מספיקים לא ניתן היה להגיע אליהם, וכן הדבר לגבי הרכב הלבן שלא היתה כל אפשרות לאתרו. בהתייחס לטענה כי המערער לא היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים, נטען על-ידי המשיבה כי נסיבות התאונה מלמדות על השפעת האלכוהול על המערער, שכן אדם הנמצא במלוא חושיו אינו אמור להתנגש ברכב הנוסע לפניו. גם חוסר יכולתו של המערער לספק גרסה לגבי ההתרחשויות בזירת התאונה, מעידה על כך שהוא לא היה עירני, כתוצאה מצריכת כמות גדולה של אלכוהול. לאחר שהמערער הכחיש בתחילה שימוש באלכוהול, מסתבר כי הוא שתה 6 כוסות בירה ו-3 כוסיות ערק, כאשר ריכוז האלכוהול בדמו היה יותר מפי 2.5 מהריכוז המותר. אשר לעונש, נטען כי המערער בחר לצאת לנסיעה ארוכה ביודעו כי הוא שיכור, ובכך נטל סיכון כי תגרם תאונה שבה יקופדו חיי אדם או תגרם להם חבלה חמורה. למערער עבר תעבורתי מכביד, ולאחר שרשיונו נפסל בעקבות התאונה הוא נתפס, כעבור כשבוע ימים, כשהוא נוהג בקטנוע ללא רישיון וללא פוליסת ביטוח. לגישת המשיבה, יש לשים את הדגש במקרה דנן על שיקולי ההרתעה ומן הראוי להחמיר בעונשם של נהגים היוצאים לכביש במצב של שכרות ומעמידים בסכנה מוחשית את המשתמשים בדרך. עוד נטען, כי יש לשקול לחובתו של המערער את העובדה כי הוא גרם למותם של שני בחורים צעירים ולפציעתם של שניים אחרים, תוך פגיעה קשה במשפחות אשר איבדו את יקיריהם. לאור האמור, התבקשנו לדחות את ערעורו של המערער, על כל חלקיו. דיון והכרעה טענת הכשל בייצוג 43. נפתח את דיוננו בשאלה האם הוכח על-ידי באי כוחו הנוכחיים של המערער כשל בייצוגו של המערער בפני הערכאה קמא. נזכיר, כי עו"ד מעוז הבהיר כי אינו טוען לכשל בייצוג, אך בה בעת הוא העלה, הן בהודעת הערעור והן בטיעוניו בפנינו, השגות לא מעטות על דרך ייצוגו של המערער בפני הערכאה הדיונית. לכאורה, ניתן היה לדחות את הטענה על הסף, משום שלא התבקשה תגובתו של עו"ד אורון אילון לטענות שהופנו כלפיו, דבר שהוא מתחייב על-פי ההלכה הפסוקה וגם מטעמים קולגיאליים-חבריים. בהודעת הערעור ציין עו"ד מעוז כי המערער פנה אל עו"ד אורון אילון "המוכר כעוסק בתחום התחבורה", כדי לייצגו בפני הערכאה קמא, אך בשל התנהלותו של הסנגור בהליך שהתקיים בפני הערכאה הדיונית, רואה עצמו עו"ד מעוז "נאלץ להקדיש מספר מילים בלתי חברתיות על הייצוג שהוענק למערער בדרגה הראשונה". ואולם, חרף דבריו אלה של עו"ד מעוז, הוא לא טרח לבקש ולקבל את תגובתו של מי שכשל, לטענתו, בייצוגו של המערער. עם זאת, ולמרות שניתן היה לסיים בכך את דיוננו בנושא זה, לא אפטור את עצמי מלדון בטענות לגופן, גם בהעדר תגובה מצידו של הסנגור בערכאה קמא. 44. אפתח, תחילה, בסקירה קצרה של ההלכה הנוהגת בסוגיית הכשל בייצוג. בע"פ 2921/13 רייטבורג נ' מדינת ישראל (1.1.2015), ציינתי כי: "הלכה פסוקה היא, כי יש להיזקק לטענת הכשל בייצוג במשורה, כאשר טענה זו תתקבל במקרים חריגים בהם ניתן להצביע על עיוות דין, ואין די בהעלאת טענות בעלמא בנושא זה (ע"פ 678/07 פלוני נ' מדינת ישראל (3.7.2007); ע"פ 4883/11 מרקוביץ נ' מדינת ישראל (21.3.2013); ע"פ 8868/11 בגימוב נ' מדינת ישראל (23.8.2012))". ועוד הוספתי, כי: "המבחן לקיומו של עיוות דין, הינו מבחן סיבתי-תוצאתי, במסגרתו יהיה על הטוען להוכיח כי אלמלא הייצוג הכושל הנטען, אפשר שתוצאתו של ההליך היתה משתנה (ראו, בהקשר זה, ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 160 (1998); ע"פ 677/06 פלוני נ' מדינת ישראל (22.3.2007); אדוה אלאב ונטע זיו "טענת 'כשל בייצוג' בערעורים פליליים-דימוי מול מציאות" ספר דויד וינר – על משפט פלילי ואתיקה 45, 52-48 (2002))". אין די בהצגת רשימה של טענות, שמות עדים או ראיות, בהם היה משתמש בא כוחו החדש של הטוען לכשל בייצוג, שכן איננו תרים אחר קו הגנה מיטבי, בו ניתן היה לנקוט. המדובר במבחן אובייקטיבי, שעניינו בשאלה "האם קיים חשש סביר כי הפגיעה בזכויות הנאשם השפיעה על שיקול הדעת השיפוטי כך שגדלה הסבירות להרשעת שווא" (ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, 45 (2000)). ועוד נקבע כי, מתוך כיבוד עקרון סופיות הדיון, אין לחזור ולדוש בהכרעותיו הקודמות של בית המשפט "רק מפני שבא כוחו הנוכחי של הטוען אינו רואה עין בעין עם בא-כוחו הקודם את דרך הייצוג" (ע"פ 2950/14 אליאור חן נ' מדינת ישראל (8.5.2014); ע"פ 678/07 פלוני נ' מדינת ישראל (3.7.2007)). 45. ובחזרה לענייננו. הטענה העיקרית המופנית כלפי סנגורו הקודם של המערער נעוצה בעובדה כי הוא, או מי מטעמו, הציגו בתגובתם לכתב האישום גרסה עובדתית הסותרת את גרסתו של המערער, ובכך גרמו לבית משפט קמא לקבוע, כי אין ליתן אמון במערער בשל שינויי הגרסה שנעשו על ידו. לאחר שבחנתי את הטענה ועיינתי בפרוטוקול הדיון בערכאה קמא, הגעתי למסקנה כי אין לקבלה ודינה להידחות. הטעם העיקרי לכך נעוץ בעובדה כי, הלכה ולמעשה, לא היתה בפי המערער כל גרסה לגבי אופן התרחשות התאונה, כאשר ההסברים האפשריים לקרות התאונה ניתנו על-ידי סנגוריו של המערער, בעבר ובהווה. בישיבת בית משפט קמא, מיום 14.12.2011, הופיעו עורכי הדין אורון אילון ואדיר כהן, ונרשמה התייחסותו של עו"ד אורון אילון לשאלת אחריותו של המערער לתאונה. יצוין, כי בישיבה זו לא נכח המערער עצמו מאחר שנמסרה לו הודעה, כנראה בטעות, על שעת דיון מאוחרת יותר. הדברים שנרשמו בפרוטוקול הם כדלקמן: "בתיק החקירה קיימת עדות נהג המשאית אשר הגיע ממול [המערער]. רכב המנוחים האיץ במגמת עקיפה של רכבו של [המערער], פגע בחלק האחורי של רכב [המערער] (לא הוכח נזק אך הדבר לא סותר את האפשרות הזו), איבד שליטה ונעמד בניצב לרכב המשא שהגיע מולו. זה מה שעולה מגרסת נהג המשאית ואותה גרסה מסר פעמיים... והוא איננו אינטרסנט בתיק כי אינו בחזקת חשוד בגרם התאונה. [המערער] מדבר על כך שרכב לפניו סוטה במפתיע ימינה מה שגורם [למערער] לסטות בעקבותיו מטעמי זהירות גם כן ימינה, ואז רכב המנוחים שעקף אותו מנסה לסטות ימינה כיוון שממול הגיע נהג המשאית וקורה מה שקורה" (עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 26-21; עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 3-1). ועוד הוסיף עו"ד אורון אילון, כי "טענתי היא שמדובר בכמה תסריטים לאירוע התאונה כאשר ביניהם קיים תסריט מזכה. התסריט המזכה כל עוד לא יופרך, עשוי לגרום לזיכויו של [המערער]" (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 5-4). מן הראוי לציין, בהקשר זה, כי באותו שלב הסתמך עו"ד אורון על עדותו של נהג המשאית שלא ראה עקיפה, תוך שהוא מציין כי סדר הנסיעה הוא – הטנדר מקדימה ורכב המזדה מאחוריו. בישיבה שהתקיימה למחרת היום, 15.12.2011, הופיע עו"ד אדיר כהן ממשרדו של עו"ד אורון, ובתגובתו לכתב האישום הוא הציג אפשרות אחרת, שאף היא כמו קודמתה לא הועלתה על-ידי המערער. בהתאם לאותה תיזה שהעלה עו"ד כהן, רכב המזדה נסע לפני רכבו של המערער וגם נפגע על ידו, אך זאת משום ש"רכב אחר שנסע אחריו פגע בו ודחף אותו לעבר רכב המזדה". בישיבה הבאה, מיום 25.3.2012, ביקש עו"ד אדיר כהן לתקן את תגובתו, באומרו כי המערער "לא יטען שרכב אחר שנסע אחריו פגע בו ודחף אותו לעבר רכב המזדה". בפתח ישיבת ההוכחות, מיום 11.6.2012, מסר עו"ד אילון לבית המשפט את הדברים הבאים: "בישיבת יום 15.12.2011 ניתנה תשובת [המערער] לכתב האישום. אני מבקש להבהיר שלמרות שבתשובה לאישום הצהרנו כי אנו מודים בסעיף 2 לכתב האישום, הרי שטענתנו היא שרכב המזדה היה מאחורי רכב [המערער]. טענתנו היא שרכב המזדה נסע מאחורי רכב [המערער], עקף את רכב [המערער] וסטה ימינה לנתיב נסיעת [המערער]" (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 20-16). 46. העולה מן המקובץ הוא, כי בשלבים מסויימים של ההליך המשפטי, ובהפרשי זמן ניכרים, ניתנו הסברים שונים לגבי אופן התרחשות התאונה, שאינם מתיישבים אלה עם אלה. הסברים אלה, שלכל אחד יש עיגון מסויים בחומר הראיות, באו כדי למלא את החלל שהותיר המערער עצמו, בכך שלא נתן כל גרסה, עליה הוא יכול להעיד מכלי ראשון, לגבי אופן התרחשות התאונה. בסופו של יום, נמסר על-ידי עו"ד אילון ההסבר שהוא מקובל, באופן עקרוני, גם על פרקליטיו דהיום של המערער. בנסיבות אלה, אין ניתן לדבר על כשל בייצוגו של המערער, שכן סנגוריו עשו את המיטב מבחינתם על מנת לספק הסבר להתרחשות התאונה, המתיישב עם חפותו של המערער מאשמה. עם זאת, יש טעם בטענת פרקליטיו הנוכחיים של המערער, כי לא היה מקום לזקוף לחובתו של מרשם את דבר שינויי הגרסה, מאחר שהדברים לא באו מפיו, אלא שהתרחישים השונים הועלו על-ידי סנגוריו. כפי שציין, בצדק, בית משפט קמא, גם "תרחיש העקיפה" לא בא מפיו של המערער עצמו אלא שסנגורו טען, כי "לא נשללה האפשרות שכך קרה". מן הראוי להבהיר כבר עתה, כי בית משפט קמא לא קבע כי הוא אינו נותן אמון במערער בשל שינויי הגרסה, ודחיית "תרחיש העקיפה" נעשתה על-ידי בית משפט קמא לאחר ניתוח מדוקדק של הראיות ולגופו של עניין. בנסיבות אלה, לא נגרם למערער כל נזק, ואין כל תימוכין לטענת באי כוחו של המערער, כי הדבר השפיע על שיקול דעתו השיפוטי של בית המשפט לחובתו של המערער. לאור האמור, דין הטענות כלפי סנגוריו הקודמים של המערער, בין אם יוגדר הדבר כטענת כשל בייצוג ובין אם לאו – להידחות. האחריות לתאונה 47. טרם שנדון בשאלת האחריות לתאונה, מן הראוי לפרוס את העובדות שאינן שנויות במחלוקת: המערער נהג את רכבו, טנדר מסוג מיצובישי, בכביש מס' 40 מכיוון דרום לצפון; בהגיע המערער לק"מ ה-151 בכביש 40, בסמוך לפני צומת משאבי שדה, סטה המערער עם רכבו מעט ימינה בתוך נתיב נסיעתו, ופגע מאחור ברכב מסוג מזדה שנסע לפניו, כאשר חלקו השמאלי-קדמי של רכב המערער פוגע בחלק הימני-אחורי של רכב המזדה; כתוצאה מהפגיעה "נזרק" רכב המזדה אל הנתיב הנגדי והתנגש במשאית שנסעה בכביש 40, מכיוון צפון לדרום; עקב ההתנגשות נגרם מותם של נהג המזדה, אילן לוי ז"ל ושל נוסע שישב לידו, יהונתן אזולאי ז"ל; התאונה התרחשה באור יום, בקטע כביש ישר, יבש ותקין, כאשר תנאי הראות היו טובים. בנסיבות אלה, כאשר אין חולק כי רכבו של המערער פגע בחלק האחורי של המזדה, וכתוצאה מכך נגרמה התוצאה הקטלנית, ובעיקר כאשר לתנאים הסביבתיים בזירת התאונה לא היתה כל השפעה על התרחשות התאונה, עובר הנטל הטקטי להבאת ראיות או למתן הסבר סביר לגבי אופן התרחשות התאונה אל כתפי הנהג הפוגע, ולוּ כדי הטלת ספק סביר בדבר אשמתו. כפי שציינתי בע"פ 2619/14 פלוני נ' מדינת ישראל (30.11.2014) (להלן: עניין פלוני), "הפסיקה הכירה בקיומה של 'תאונה מדברת', שהיא ביטוי לחזקה עובדתית לפיה נהג זהיר אינו פוגע בהולך רגל במעבר חצייה או סוטה באופן חד לנתיב הנגדי (ראו, בהקשר זה, רע"פ 1713/93 בוקובזה נ' מדינת ישראל (7.6.1993); רע"פ 489/03 דרעי נ' מדינת ישראל (7.3.2003))". באותה מידה ניתן לומר כי נהג זהיר אינו פוגע מאחור ברכב הנוסע לפניו, ועצם הפגיעה מלמדת, לכאורה, על אחריותו לתאונה, ולעניין זה אינני רואה מקום להבחנה בין נסיעה בכביש עירוני או בכביש בינעירוני. עם זאת, הוספתי וציינתי בעניין פלוני, כי אמנם עובר הנטל הטקטי להבאת ראיות המפריכות את החזקה העובדתית אל כתפי הנאשם, אך "הנטל להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר רובץ לעולם על התביעה". 48. השאלה הטעונה הכרעה בענייננו היא, מטבע הדברים, האם הראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא יש בהם כדי לספק הסבר לגבי אופן התרחשות התאונה, באופן המתיישב עם חפותו של המערער. 49. נפתח תחילה בהודעותיו של המערער בחקירתו במשטרה, ולאחר מכן נבחן את עדותו בבית המשפט, ואת יתר הראיות שהוגשו לבית משפט קמא. בפתח הודעתו הראשונה, מיום 21.3.2011 שעה 14:45, (ת/10), כיומיים לאחר התרחשות התאונה, נאמר כי המערער מסר את דבריו לאחר שהתייעץ טלפונית עם עורך דין לפני תחילת החקירה. לדברי המערער, הוא יצא מביתו בכפר יונה למסיבת פורים באזור ניצנה בשעה 07:00 בבוקר. הוא שהה במסיבה עד לשעה 13:00-12:00, ומאחר שהיה חם והוא היה עייף, נכנס המערער למכוניתו, הפעיל את המזגן, וישן "ממש טוב", עד לשעה 17:00-16:30. המערער טען, כי שתה במסיבה "שתי בירות מהחבית בכוס פלסטיק לא גדולה", וכן "ציסר של ארק". לאחר מכן הוא קם, שתה מים, ויצא לדרך בנסיעה על כביש 40 מדרום לצפון. הנסיעה היתה בשיירה, כאשר מהירות הנסיעה היתה בין 70 ל-90 קמ"ש. תוך כדי נסיעה, כאשר לפניו נוסע "רכב לבן קטן", הוא הבחין כי אותו רכב "סטה ימינה בצורה חדה", ובשלב זה הוא ראה "משהו לבן" מתקרב אליו והוא הזיז את הגוף ימינה וניסה לברוח לימין, "ואז היה בום והרגשתי את החלק השמאלי של הרכב מתרומם", ומיד לאחר מכן התהפך רכבו על צידו. לשאלה, מה היה "הדבר הלבן" שנע לעברו, השיב המערער "לדעתי המשהו הלבן זה היה הארגז של המשאית שהגיע בהפתעה ממול". לגבי הרכב מסוג מזדה שהיה מעורב בתאונה, אמר המערער בהודעתו "לא זכור לי שראיתי את המזדה בתוך השיירה". לשאלה, האם הבחין במשאית לפני התאונה השיב המערער "ראיתי את המשאית מגיעה ממול בטווח רחוק ממני, אני לא יכול לומר מאיזה מרחק ראיתי אותה". משנשאל המערער, האם הוא ראה רכב היוצא מתוך השיירה לנתיב הנגדי, השיב המערער: "מלפני לא ראיתי שום רכב שיוצא מתוך השיירה לנתיב הנגדי, מאחורי אני לא יודע". לדבריו, הוא לא הסתכל לאחור ולכן אינו יודע אם נסעו כלי רכב מאחוריו. 50. בהודעתו השניה של המערער, מיום 29.5.2011 שעה 15:27, (ת/11), למעלה מחודשיים לאחר התאונה, הודעה שנמסרה אף היא לאחר התייעצות ולאחר שהמערער קרא את הודעתו הראשונה, מסר המערער כי מספר ימים לאחר התאונה הוא נזכר "בעוד דברים". לדברי המערער, "המזדה יצאה לעקיפה כמה וכמה פעמים, אפילו ניסתה לעקוף וחזרה אחורה... המזדה יצאה לעקיפה ארוכה ואז חזרה אחורה... בשלב מסוים היא לא חזרה ימינה לנתיב הימני סיום עקיפה אלא האטה על הנתיב השמאלי וחזרה אחורה, ואת המהלך זכור לי שקרה פעמיים עם המזדה". לשאלה, האם מאחוריו נסעו כלי רכב, השיב המערער הפעם בצורה שונה: "מן הסתם אני נסעתי בשיירה, כן נסעו כלי רכב אחרי וגם לפני". המערער נשאל האם המזדה, אותה ראה כשהיא מנסה לעקוף, היא אותה מזדה שהיתה מעורבת בתאונה, ועל כך השיב: "הדברים קרו מהר מידי בכדי שאני יוכל לראות אם זה הרכב שהיה מעורב בתאונה". לגבי המשאית, מסר המערער כי הוא הבחין בה בו זמנית עם סטיית הרכב הלבן שנסע לפניו. לדבריו, הוא הבחין בארגז המשאית, והוסיף כי כאשר ראה את המשאית "הארגז היה מטלטל ימינה ושמאלה, שלדעתי קרה משהוא איתה שגרם לרכב שהיה לפני לסטות ימינה". לשאלת החוקר, האם המזדה עליה דיבר המערער השלימה את עקיפת רכבו, השיב המערער: "אני לא זוכר שהיא השלימה את העקיפה. בזכות זה שהיא חזרה כל פעם, זה האיר את זכרוני בגלל שהיא יצאה וחזרה כמה ימין (צ"ל כנראה "פעמים" – א.ש.), נזכרתי שהיא יצאה לעקיפה". החוקר הטיח במערער כי הוא פגע בפינה האחורית ימנית של המזדה שנסעה לפניו, וכתוצאה מכך המזדה נדחפה שמאלה ונפגעה מחזית המשאית, ועל כך הגיב המערער באומרו "לא זכור לי מצב כזה שאני פגעתי ברכב מאחורה. זכור לי אני יודע שאני קיבלתי מכה ברכב ועפתי לצד ימין". לאחר שהוצגו למערער שברי בקליט מהחלק השמאלי קדמי של רכבו ומהחלק הימני אחורי של המזדה, דבר שאינו מתיישב, לכאורה, עם טענתו כי לא פגע במזדה, אמר המערער: "לפי מה שאתה מראה לי, כאן יש אפשרות שההשערה הקודמת שלי שהרכב מזדה עקף וכמו שאמרתי קודם יש אפשרות שכאשר חזר מהעקיפה ניסה להיכנס, והצד האחורי ימני של המזדה יפגע בצד השמאלי קדמי שלי". בהתייחס לסימן שנתגלה על הכביש, אשר נוצר מהגלגל האחורי ימני של המזדה, דבר המעיד, לכאורה, על כך שהמזדה נסעה בנתיב הנסיעה הימני לכיוון צפון, אמר המערער: "זה לא נכון, המזדה לא נסעה לפני". לדברי המערער, הרכב הלבן סטה ימינה "ואז היתה אפשרות למזדה שיצאה לעקיפה לחזור בפתאומיות למקום שבו היה הרכב הלבן שברח ימינה". לשאלה מדוע לא אמר את הדברים הללו בחקירתו הראשונה, טען המערער כי לאחר התאונה הוא היה נסער ואמר את מה שזכר, ולאחר מספר ימים "נזכרתי בעוד דברים שאמרתי לך בחקירה זו". יצוין, כי לכל הקטעים המצוטטים מהודעותיו של המערער הוכנסו סימני פיסוק, לפי מיטב שיפוטי, לצורך הבנה טובה יותר של הדברים 51. בחקירתו הראשית של המערער בבית המשפט, מסר המערער, בין היתר, "אני כל הזמן נסעתי ישר ולא הסטתי את ההגה ובשלב מסוים, כפי שתיארתי, הרכב שלפניי סטה ימינה ומשאית שהגיעה ממול פגעה בי וגרמה לכך שהרכב שלי התהפך על צידו ובמצב הזה החלקתי ובסופו של דבר הרכב הסתובב ונעצר" (עמ' 35 לפרוטוקול, ש' 26-24). בהמשך, סייג המערער את דבריו, בתשובה לשאלה "ממה קיבלת את המכה?". המערער השיב לשאלה זו באומרו "אני לא יודע, כשהשוטר שאל אותי אמרתי לו על דרך ההשערה שיכול להיות שקיבלתי מכה מהמשאית. ממקומות שונים במשאית. אבל אני לא ראיתי שכך בפועל היה" (עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 9-8). בחקירה הנגדית אישר המערער, כי לא ראה בשום שלב את המזדה שהיתה מעורבת בתאונה, והוסיף "אני לא ראיתי את רכב המזדה נכנס ביני ובין הרכב הלבן שנסע לפני. אני גם לא ראיתי ממה נפגעתי" (עמ' 38 לפרוטוקול, ש' 5-4). המערער הוסיף עוד, כי "כששואלים אותי כמי שהיה בשטח, אני לא יכול להגיד מה היה, שכן לא ראיתי את התמונה מלמעלה. עשינו ביחד (עם הבוחן – א.ש.) השערות אפשריות" (עמ' 38 לפרוטוקול, ש' 11-10). בין יתר ההשערות שהועלו, דובר גם על אפשרות העקיפה של המזדה, ולדברי המערער הוא נזכר, זמן מה לאחר התאונה, כי היתה מזדה שניסתה לעקוף אותו, אך ללא הצלחה. המערער אינו יודע אם מדובר באותה מזדה שהיתה מעורבת בתאונה. 52. עדות חשובה נוספת היא עדותו של נהג משאית האיסוזו, מוניר אבו שנדי. בהודעתו הראשונה במשטרה מיום 28.3.2011, (נ/4), מסר מוניר כי הוא נסע בכביש 40 מצפון לדרום במהירות 90-80 קמ"ש. תוך כדי נסיעה, הוא הבחין בשני כלי רכב הנוסעים בנתיב הנגדי, והוסיף "עד כמה שאני זוכר הרכב הראשון היה טנדר והרכב אחריו היה רכב פרטי שחור". לדבריו, הוא הבחין ברכב הפרטי "כאילו נותן גז" ופוגע "חזית באחור של הטנדר ואז הרכב הפרטי נזרק לכיוון שלי וממש נזרק לאוטו שלי". מוניר הוסיף, כי שני כלי הרכב הנ"ל נסעו מולו ישר. לשאלת החוקר, האם אפשר שהעד מתבלבל בסדר נסיעת הרכבים, השיב מוניר "אני לא יודע מה להגיד לך". לשאלה, "האם היה מצב שבו אחד הרכבים יצא לעקיפה לפני התאונה?", השיב מוניר באופן נחרץ "לא ראיתי מצב כזה. לא ראיתי מישהוא מהם יוצא לנתיב שלי". לאחר שתיאורית העקיפה הועלתה כאפשרות סבירה על-ידי המערער, זומן מוניר לחקירה נוספת, ובהודעתו השניה, מיום 5.6.2011, (נ/5) הוא שלל את האפשרות כי המזדה עקפה את רכבו של המערער, ונכנסה לנתיב נסיעתו. לשאלת החוקר: "במהלך הנסיעה שלך לפני התאונה, האם היה רכב אשר עקף מהכיוון ההפוך וחסם את הדרך שלך?", השיב מוניר: "לא היה מצב כזה". לשאלה נוספת של החוקר: "נהג הטנדר אומר שהמזדה עקפה אותו ואז אתה הגעת ממול ואז המזדה חזרה לנתיב, האם ראית מצב כזה?", השיב מוניר "אני לא זוכר מצב כזה". 53. מוניר הובא לעדות מטעם ההגנה, ובחקירתו הראשית מסר את הדברים הבאים: "לקראת אזור משאבי שדה, הגיעו מולי שני רכבים שנסעו במסלול הנגדי למסלול שאני נסעתי. כשהם התקרבו אליי, אז ראיתי שרכב פרטי שנסע אחרי הטנדר, יצא לעקיפה או משהו כזה ופתאום הוא ראה שאני נמצא מולו הוא חזר חזרה למסלול שלו. בחזרה הוא פגע בטנדר מאחור ואז הרכב הפרטי עף ופגע בקבינה של המשאית שלי" (עמ' 41 לפרוטוקול, ש' 14-10). בחקירתו הנגדית, נשאל מוניר כיצד הדברים הללו מתיישבים עם הודעותיו במשטרה, שם טען כי לא היתה כל עקיפה, ותגובתו היתה: "אני לא זוכר את הדברים במדויק. מה שמסרתי במשטרה סמוך לתאונה, זה מה שהיה" (עמ' 42 לפרוטוקול, ש' 27-26). 54. עד נוסף, שהיה במועד הרלבנטי בזירת האירוע, הוא ד"ר עידו אולשה, שמסר בעדותו כי נסע אחרי משאית האיסוזו, אשר נסעה לאט לפני פניה ימינה בצומת משאבי שדה. לדבריו, "אני פתחתי קצת מרחק כדי לתת לה (למשאית – א.ש.) לבלום לקראת הפניה" (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 7-6). בשלב זה, הבחין ד"ר אולשה, כי "המשאית מתחילה לזגזג, זגזוגים עדינים במסלול שלה" (עמ' 28, ש' 8-7). לדברי העד, הוא לא הבין מה סיבת הזגזוגים, "ואז שמעתי מכה חזקה והמשאית התהפכה על גבה" (ש' 8). לשאלת הסנגור, מסר ד"ר אולשה, כי "כברת הדרך שבמהלכה היו הזגזוגים של המשאית, היתה קצרה מאוד" (ש' 31). מבחינת המרחק מדובר בכ-20 מ', שבהם זגזגה המשאית, וזאת במשך שתיים-שלוש שניות. לא ידוע לד"ר אולשה מה סיבת הזגזוגים, כיוון שלא ראה מה התרחש לפני המשאית. בשלב התהפכות המשאית, ראה העד רכב פרטי מימין למשאית, כשהוא עומד על גלגליו, אך מחוּץ לחלוטין "ובאותו זמן (ראיתי) רכב מסחרי שהופיע מולי בנתיב, כשהוא מזגזג חזק למדי בין המסלולים, לא פגע בי ובמראה ראיתי שהוא התהפך על צידו מספר עשרות מטרים מאחוריי" (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 13-12). 55. עדות מרכזית נוספת היא עדותו של רס"מ שרון סולומון, בוחן תאונות דרכים באגף התנועה במרחב הנגב. העד הגיע לזירת התאונה, זמן קצר לאחר התרחשותה, והכין תיק ובו מסמכים, דוחות ותצלומים, שהוגש לבית משפט קמא. על יסוד ניתוח הממצאים שהתגלו במקום התאונה, וניתוח הנזקים בכלי הרכב המעורבים, הגיע רס"מ סולומון למסקנה כי התאונה התרחשה באופן הבא: "[המערער] נסע על כביש 40 מדרום לצפון, בטנדר מיצובישי. המדובר בכביש דו סטרי ובו נתיב נסיעה אחד בכל כיוון... במהלך הנסיעה הוא סטה ימינה לכיוון השול הימני. במהלך הסטיה הוא התנגש עם החלק הקדמי שמאלי שלו, בחלק האחורי ימני של רכב פרטי מסוג מזדה שנסע לפניו באותו מסלול. כתוצאה מכך, המזדה נדחף שמאלה לנתיב הנגדי. במהלך הדחיפה שמאלה, משאית שהגיעה ממול על כביש 40 מצפון לדרום, התנגשה בחזיתה בדופן הימנית של רכב המזדה. כתוצאה מהתנגשות זו המזדה נדחף לשטח עפר מערבה, ימינה בכיוון נסיעת המשאית. כתוצאה מההתנגשות המשאית נכנסה לסבסוב, התהפכה על דופן שמאל שלה ונעצרה בשטח, מערבה, מצד ימין לכיוון נסיעתה כשהיא על דופן שמאל. המיצובישי בו נהג [המערער], המשיך בתנועה, לאחר ההתנגשות במזדה, ישר לכיוון צפון ובשלב מסוים התהפך על דופן ימין והחליק על הדופן עד למקום עצירתו הסופי, בצומת משאבי שדה" (עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 13-4). עוד מסר רס"מ סולומון, כי על סמך סימני טביעת הצמיגים בכביש ניתן לקבוע כי "עובר לתאונה, המיצובישי היה אחרי המזדה ופגע בו מאחור כאשר המזדה נמצאת בנתיב הימני, מיושרת, דהיינו על הנתיב עצמו בנסיעה ישר" (עמ' 14, ש' 24-23). טביעת הצמיג האחורי-ימני של המזדה מלמדת לדבריו של רס"מ סולומון, כי "בזמן האימפקט שבין המיצובישי למזדה, המזדה נסע בנתיב הימני לפני המיצובישי, ישר ולא באלכסון" (עמ' 13, ש' 22-21). בהתאם לשחזור, ההתנגשות התרחשה, כאשר "המיצובישי נוסע על הנתיב הימני כשהוא נוסע ישר עם נטיה מסוימת ימינה, ואילו המזדה נסע ישר לגמרי לפני רכב המיצובישי" (עמ' 15, ש' 28-26). בחקירתו הנגדית לא שלל רס"מ סולומון את האפשרות כי בשלב מסוים רכב המזדה עקף את רכבו של המערער, אך הוסיף כי בעת התרחשות התאונה ניתן לקבוע "באופן חד משמעי" כי ההתנגשות התרחשה "כאשר המזדה היתה בנתיב הימני, מיושרת, עם הפנים לכיוון צפון" (עמ' 18, ש' 5-4). בהמשך, אומר רס"מ סולומון "כשאני אומר שהמזדה היתה מיושרת עם הפנים לכיוון צפון, או כשאני אומר שהמזדה נסעה ישר עם הפנים לכיוון צפון, זה היינו הך" (עמ' 19, ש' 3-2). 56. לאחר שפרטנו בהרחבה, אף מעבר למקובל בערכאת ערעור, את עיקרי הראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא, באשר לאופן התרחשותה של התאונה המחרידה, ניתן לקבוע כי המערער לא עמד בנטל המשני הרובץ על שכמו, להסביר כיצד אירעה התאונה, באופן המתיישב עם חפותו מאשמה. כאמור, התאונה התרחשה לאור יום, בכביש ישר ותקין, כאשר תנאי הראות היו אופטימליים (לקביעת הבוחן, ניתן לראות למרחק של כ-500 מ'), ובשעה שתנאי מזג האוויר היו טובים. המערער עצמו, אינו מספק כל הסבר כיצד התרחשה התאונה, לבד מהעלאת השערות שאינן נתמכות בראיות. יצוין, כי המערער אף אינו יודע אם רכב המזדה שניסה לעוקפו, עובר לתאונה, הוא זה שנפגע על-ידו "ונזרק" אל הנתיב הנגדי, שם התרחשה התאונה הקטלנית. מעדות הבוחן אנו למדים כי רכב המערער פגע בחלקו הקדמי שמאלי בחלק האחורי ימני של המזדה, כאשר זו נסעה בנתיב נסיעתו של המערער, כשהיא מיושרת לפנים, דבר שאינו מתיישב עם כניסה פתאומית ומפתיעה של המזדה, לפני רכבו של המערער. עוד יש לתהות, כיצד זה לא הבחין המערער כי רכב המזדה מנסה לעוקפו, ואף נאלץ להכנס במפתיע לפניו, במקום לחזור בבטחה לנתיבו. דבריו של נהג המשאית, מוניר, שוללים, הלכה ולמעשה, את תיאורית העקיפה, כאשר בהודעותיו במשטרה הוא חזר והדגיש כי לא היה ניסיון עקיפה של רכב כלשהו, עובר לתאונה. אכן, בהודעתו הראשונה טעה מוניר בסדר נסיעתם של כלי הרכב, כאשר מסר כי הרכב הפרטי נסע אחרי הטנדר שהוא רכבו של המערער, כאשר אין חולק כי בעת המגע בין שני הרכבים, המזדה נסעה לפני רכבו של המערער. ואולם, מוניר לא דבק בסדר נסיעה זה באופן נחרץ, לעומת דבריו הברורים והחד משמעיים בנושא העקיפה. גם בעדותו בבית המשפט, לאחר שטען כי הוא זוכר שרכב מסוים יצא לעקיפה, חזר מוניר ואישר את דבריו בחקירתו במשטרה. הנה כי כן, הממצאים בשטח, עדותו של הבוחן המשטרתי ודבריו של נהג המשאית, מוניר, כל אלה מצביעים על כך שרכב המזדה נסע כברת דרך מסויימת לפני רכבו של המערער, כאשר זה פגע בו מאחור, תוך כדי סטייה מסויימת ימינה, וכתוצאה מכך "נזרק" רכב המזדה לנתיב הנגדי ונפגע על-ידי המשאית שנסעה ממול. 57. ההגנה ניסתה לערער תרחיש זה, לנוכח העובדה כי המשאית זגזגה לפרק זמן קצר לפני הפגיעה במזדה, וזאת בטענה כי ניתן להסביר זגזוג זה בכך שהרכב העוקף הופיע בפתאומיות אל מול המשאית. סבורני, כי יש לדחות טענה זו בשים לב לעובדות שיפורטו להלן. ד"ר אולשה, שנסע אחרי המשאית, טען לזגזוג "עדין" שנמשך שניות ספורות, ולא לתגובה פתאומית ודרמטית של המשאית, תגובה שהיתה מצופה מנהג המבחין כי לנגד עיניו, רכב נוסע מולו במסלול התנגשות. לדברי ד"ר אולשה, המשאית האטה את מהירות נסיעתה לקראת פניה ימינה בצומת משאבי שדה, כך שהיה זמן מספיק להבחין בפגיעה של הטנדר ברכב הפרטי, פגיעה שהתרחשה בנתיב הנגדי, ולאחריה התרחשה התאונה הקטלנית. זה ההסבר הסביר לזגזוגה "העדין" של המשאית, ויצוין כי כל החישובים שנעשו על-ידי ההגנה, כדי לנסות ולהפריך תרחיש זה, התבססו על מהירות נסיעה גבוהה של המשאית, כאשר ברור כי לא כך היו פני הדברים, כמפורט לעיל. לכך יש לצרף, כאמור, את דבריו של נהג המשאית מוניר, אשר שלל בהודעותיו במשטרה, את האפשרות לפיה הוא הבחין ברכב עוקף המופיע באופן מהיר ופתאומי, אל מול חזית רכבו. לסיכום, הנני סבור כי צדק בית משפט קמא בקובעו עובדתית, כי המערער פגע מאחור במזדה שנסעה לפניו בנתיב נסיעתו, וכל זאת כאשר המערער "לא קלט את המתרחש מולו, לא הגיב למצב, והמשיך לנסוע במהירות, שלא התאימה לנסיבות, לעבר רכב המזדה שנסע לפניו, עד שפגע בו מאחור ודחפו למסלול הנגדי, שם המשאית התנגשה בו בעוצמה ומחצה אותו" (עמ' 10 להכרעת הדין). הרשעה בעבירה של הריגה או בגרימת מוות בהתרשלות 58. הנתונים שאין עליהם מחלוקת הם, כי המערער נהג ברכב מסוג מיצובישי כאשר הוא שיכור, בשל המצאות ריכוז אלכוהול של 130 מ"ג ב-100 מ"ל דם, פי שניים וחצי מריכוז האלכוהול המותר. לכך יש להוסיף את העובדה כי המערער פגע מאחור ברכב מסוג מזדה, שנסע לפניו, וגרם "לזריקתו" לנתיב הנגדי. זאת, מבלי שניתן הסבר סביר מדוע הוא לא הבחין, לטענתו, ברכב זה ומדוע פגע בו, כאשר כל התנאים הסביבתיים היו אופטימליים מבחינתו של המערער. אשר לעבירה שעניינה נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, נקבע בע"פ 5002/94 איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ט(4) 151 (1995) (להלן: עניין איסק) כי "די בכך שכמות האלכוהול, בדמו של הנהג עולה 'על חמישים מיליגרם... במאה מיליליטר של דם' כדי לצאת ידי חובת הוכחתה של השכרות... ואין זה מועיל לנהג אם יוכיח, כי אף-על-פי שמצויה בדמו כמות כזו של אלכוהול – אין הוא שיכור" (שם, בעמ' 164). ועוד נקבע בעניין איסק, בהקשר לעבירת ההריגה, "כי לצורך הרשעה בעבירה של הריגה – לרבות כאשר זו נגרמת בתאונת דרכים – די בהוכחת הלך נפש של 'פזיזות'; ומשמעותה של זו היא – נטילה מודעת של סיכון בלתי סביר, מתוך אדישות לאפשרות ממשית של פגיעה בחייו או בשלמות גופו... של אחר, או מתוך תקווה שתוצאה כזו לא תתרחש" (שם, בעמ' 162, וראו גם פסק דיני בע"פ 5373/12 אבורמד נ' מדינת ישראל (15.4.2015) והפסיקה המאוזכרת שם לעניין עבירת ההריגה). מי שנוהג ברכב כשהוא שיכור וגורם לתאונה קטלנית "מוחזק כמי שהיה מודע: לעובדת נהיגתו ברכב כשהוא שיכור, לרבות לסיכונים הכרוכים בנהיגתו בשל שכרותו ולאפשרות הממשית שיגרום בשל כך לפגיעה בגופו של אחר (לרבות למותו), כשהוא מגלה 'פזיזות' כלפי אפשרות זו. החזקה האמורה – הנעוצה בהשלכותיה ה'טבעיות' של השכרות – הינה חזקה שבעובדה, המתחייבת מניסיון החיים ומהכרת השפעת השכרות על תפקודו של השיכור ובתור שכזו, די לנאשם להקים ספק לזכותו, על מנת להיחלץ מאחיזתה" (עניין חוג'ה, בעמ' 238). בע"פ 2163/07 סעת נ' מדינת ישראל (17.10.2007), (להלן: עניין סעת), התקבל ערעורה של המדינה על זיכויו של המשיב מעבירה של הריגה והרשעתו תחתיה בעבירה של גרימת מוות בהתרשלות, כאשר הוא נהג ברכב שעה שבדמו ריכוז אלכוהול כפול מן המותר, היינו 108 מ"ג ל-100 מ"ל דם. השופט ע' פוגלמן ציין, כי ריכוז זה של אלכוהול בצרוף בדיקת מאפיינים שנערכה למשיב "מחייב את המסקנה לפיה לא היה [המשיב] צלול בעת שנהג ברכב, ונהיגתו הושפעה משכרותו" (שם, בפסקה 5). לכך יש להוסיף את אירוע התאונה עצמו, שבו פגע המשיב בהולכי רגל שחצו כביש רחב, מבלי שניתן על ידו הסבר מדוע לא הבחין בהם. אשר לטענתו של המשיב כי כשירותו לנהיגה לא נפגעה, נקבע בעניין סעת, כי "משקלה של עדות הנהג על כשירותו לנהוג ממילא מוגבל, נוכח השפעת השתייה על יכולתו להעריך את המציאות" (שם, בפסקה 6). בע"פ 8748/08 ברכה נ' מדינת ישראל (10.10.2011) נדון ערעורו של מי שנהג בשכרות, וגרם למותם של ששה אנשים, תוך שהוא נכנס לצומת, כאשר בכיוון נסיעתו דלק אור אדום, ופגע ברכב בו נסעו המנוחים. בדחותה את הטענה, כי אין להחיל בעניינו של המערער את חזקת הפזיזות, קבעה השופטת א' חיות, כי: "המערער, מצידו, לא הצליח לספק הסבר חלופי כלשהו לכשלים הבולטים בנהיגתו. משכך ובהינתן מכלול הראיות המפורטות לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי לא עלה בידי המערער לסתור את החזקה כי שכרותו השפיעה על אופן נהיגתו. ודוק, לעניין זה די בכך כי היה בשכרותו כדי להשפיע על יכולתו לנהוג ברכב במידת הזהירות המתחייבת בנסיבות המקרה – כפי שאכן ארע במקרה דנן – ואין צורך להראות כי הוא הגיע כדי מצב של 'חוסר שליטה' בשל שכרותו" (שם, בפסקה 29, וראו גם, ע"פ 398/04 מדינת ישראל נ' בניאשווילי (20.12.2004)). 59. ובחזרה לענייננו. בהינתן העובדה כי המערער נהג ברכב בשעת התאונה כאשר ריכוז האלכוהול בדמו עולה על פי שניים וחצי מהמותר בדין, קמה בעניינו של המערער "חזקת הפזיזות", שלפיה הוא היה מודע, הן למצב שכרותו והן לאפשרות כי עקב מצבו זה תגרם תאונה שבה יקופחו חיי אדם. המערער לא סתר חזקה זו, כאשר נסיבות התאונה מלמדות על השפעת מצב שכרותו על דרך נהיגתו. נחזור ונזכיר, כי בלא כל סיבה נראית לעין, פגע המערער ברכב מסוג מזדה אשר נסע לפניו, וגרם לדחיפתו אל הנתיב הנגדי, שם הוא נפגע על-ידי משאית, דבר שגרם למותם הטראגי של נוסעי המזדה. בנסיבות אלה, היה מקום להרשיע את המערער בעבירת הריגה, ודין הטענה כי מדובר, לכל היותר, בעבירה של גרימת מוות בהתרשלות, להידחות. מסקנת הביניים היא, אפוא, כי יש לדחות את הערעור על הכרעת דינו של בית משפט קמא. הטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה 60. ואם הגענו עד הלום, נותר לנו עוד לדון בטענה כי במקרה דנן נתגלו מחדלי חקירה, אשר פגעו ביכולתו של המערער להתגונן. המחדלים שצויינו הם אלה: אי איתורו של הרכב "הקטן הלבן" שגרם, לטענת המערער, לסטייתו ימינה. לצד זאת נטען כי היה מקום לאתר גם רכב מסוג טויוטה שנסע לפני הרכב הקטן; לא אותרו עדי ראייה לאירוע, לרבות אלה שמסרו הודעה על התרחשות התאונה, למשטרה ולמד"א; ולא נבדק כראוי התרחיש שהעלה המערער, לגבי אופן התרחשות התאונה. לטעמי, אין כל ממש בטענות אלה. אשר לאיתורם של כלי רכב שונים, כגון הרכב הלבן או הטויוטה, המערער לא המציא פרטים מספיקים, על מנת להביא לאיתורם. כך, למשל, לא נאמר באיזה סוג רכב מדובר, בהתייחס לרכב הלבן, ולא נמסרו פרטים מזהים כלשהם לגבי הטויוטה. לפיכך, אין לבוא בטרוניה אל גורמי החקירה, שמבחינתם איתור כלי הרכב המבוקשים, הוא בבחינת "חיפוש מחט בערימת שחת". בהתייחס לטענה בדבר אי איתורם של עדי ראייה נוספים לתאונה, הובהר כי הודעה בנוגע לתאונה נמסרה על-ידי ד"ר עידו אולשה בלבד, ולא ידוע על מודיעים או על עדי ראייה נוספים. פנייה לעדים שהיו במקום התאונה להתייצב במשטרה ולמסור עדות, לא נענתה. אשר לבדיקת התרחיש שהועלה על-ידי המערער, יש לציין, ראשית לכל, כי המערער לא טען לקיומו של תרחיש מעין זה, וממילא לא היה על גורמי החקירה לבדוק כל אפשרות תיאורטית, שנזכרה במהלך החקירה. זאת ועוד, בדיקתו של הבוחן והממצאים שנתגלו בשטח שללו, הלכה ולמעשה, את התרחיש הנ"ל, כך שלנושא זה לא היתה כל השלכה על יכולתו של המערער להתגונן. לבסוף, גם אם נניח כי מדובר במחדלי חקירה, ואינני סבור כך, עדיין יש להראות כי בשל מחדלים אלה "נפגעה יכולתו של הנאשם להתמודד כראוי עם חומר הראיות אשר עמד נגדו, עד כי קיים חשש ממשי כי הגנתו קופחה, כמו גם זכותו להליך הוגן" (ע"פ 5633/13 ניימן נ' מדינת ישראל (10.7.2013) בפסקה 48, וראו גם, ע"פ 3947/12 סלאח נ' מדינת ישראל (21.1.2013); ע"פ 6304/12 ספרונוב נ' מדינת ישראל (26.1.2015)). בשים לב למכלול הראיות שהוצגו בעניינו של המערער, אינני סבור כי, בנידון דידן, נפגעה כהוא זה יכולתו של המערער להתגונן, או שקופחה זכותו להליך הוגן. כפי שנקבע בע"פ 7702/10 כהן נ' מדינת ישראל (29.5.2014) "כידוע, עצם עובדת קיומם של מחדלי חקירה אין בה, כשלעצמה, כדי להביא לזיכויו של הנאשם, והשאלה אותה יש לשאול היא האם, חרף קיומם של מחדלי חקירה, קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם" (שם, בפסקה 60). נראה בעיניי, כי דברים אלה ישימים גם בענייננו, ולפיכך יש לדחות את הטענה בנוגע לקיומם של מחדלי חקירה והשלכותיהם על שאלת אשמתו של המערער. 61. סיכומם של דברים, לא נמצאה כל עילה להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא ואציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעור על חומרת העונש 62. בפתח הדיון בערעור על חומרת העונש, מן הראוי להזכיר את ההלכה הידועה, לפיה ערכאת ערעור לא תיטה להתערב במידת העונש שהושת על-ידי הערכאה הדיונית, אלא אם מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים, או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית (ע"פ 5323/12 אבו ליל נ' מדינת ישראל (17.6.2014); ע"פ 7702/10 כהן נ' מדינת ישראל (29.5.2014); ע"פ 2358/14 טופז נ' מדינת ישראל (21.5.2014)). לאחר שבחנתי את כלל השיקולים הצריכים לעניין, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין בעונש שהושת על המערער, למרות שאינו קל, משום סטייה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות כגון דא, ולפיכך דין הערעור על חומרת העונש להידחות. להלן עיקרי הטעמים העומדים ביסוד עמדתי זו. 63. המערער הורשע בעבירות של הריגה, פציעה ונהיגה בשכרות. זאת, לאחר שגרם, תוך כדי נהיגה בשכרות, לתאונה קשה שבמהלכה קיפדו את חייהם שני בחורים צעירים, ונגרמה טרגדיה משפחתית קשה וכואבת. בעצם נהיגתו במצב של שכרות, נטל המערער על עצמו סיכון מודע לכך שנהיגתו, בתנאים אלה, עלולה להסתיים בתוצאה קטלנית, סיכון שהתממש, למרבה הצער ודאבון הלב. אשר לתכלית הענישה בעבירות מסוג זה, נקבע בע"פ 8191/08 גבארה נ' מדינת ישראל (24.5.2014) (להלן: עניין גבארה), "לא נקמנות ולא הרצון לרצות איש הם העומדים לנגד עיניו של בית המשפט בבואו לגזור דינו של עבריין, כי אם השאיפה להגשים את התכליות הניצבות בבסיסו של הדין הפלילי, בכללן תכליות ההרתעה והגמול. על בית המשפט להרים את תרומתו ולשאת במלאכת המאבק הנחוש בתאונות הדרכים, וזאת באמצעות מתן ביטוי לערך קדושת החיים על ידי הטלת ענישה מחמירה... בשל האמור לעיל, עלה בשנים האחרונות רף הענישה בעבירות מסוג זה" (שם, בפסקה 20). אכן, בעבירות של נהיגה בשכרות שגרמו לתוצאה קטלנית קיים מנעד רחב של עונשים, בהתאם לנסיבות העבירה, תוצאות התאונה, ונסיבותיו האישיות של הנהג העבריין. בע"פ 4441/13 פלונית נ' מדינת ישראל (14.8.2014), הוטל על המערערת, אשר הורשעה בעבירה של הריגה תוך כדי נהיגה בשכרות, עונש של שנת מאסר, לאחר שהתביעה הגבילה את טיעוניה, לעונש של שתי שנות מאסר. הגישה המקלה לעונש הוסברה במצבה הרפואי הקשה של המערערת, ונסיבותיה האישיות. ערעורה על חומרת העונש נדחה, תוך שנקבע כי, עם כל ההתחשבות במצבה הרפואי והמשפחתי, לא ניתן להימנע מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל. בעניין גבארה הושתו על המערער 8 שנות מאסר לריצוי בפועל, לאחר שהוא נכנס לצומת, כאשר בכיוון נסיעתו דלק ברמזור אור אדום, וגרם למותם של שני נוסעי רכב פרטי ולפציעתם של שלושה נוסעים אחרים. בית משפט זה דחה את הערעור, בהפנותו לפסיקה שבה נאמר, בין היתר, כי "עונשים מירביים שנקבעו בחוק למי שהורשעו בעבירות תעבורה אלו ואחרות לא לתפארת המליצה נוצרו, וראוי שבתי המשפט יתנו דעתם אליהם" (ע"פ 11786/04 אבו טריף נ' מדינת ישראל (5.9.2005)). במקרים חמורים במיוחד, כדוגמת המקרה שנדון בע"פ 7332/11 עטאללה נ' מדינת ישראל (6.10.2013), נקבע עונש של 14 שנות מאסר למי שנהג ברכב בזמן פסילה ובהיותו שיכור, וגרם לתאונה שבה נהרגו שלושה הולכי רגל וכן נהג של רכב שנפגע מרכבו של המערער (וראו גם, ע"פ 1894/14 צ'אקול נ' מדינת ישראל (13.1.2015)). 64. יש לראות את מעשיו של המערער, אשר נהג ברכב במצב של שכרות, תוך שהוא מסכן את חייו שלו וחייהם של אחרים, כחלק מתופעה רחבה יותר, של נהגים הנוטלים חירות לעצמם לנהוג ברכב, תחת השפעת משקאות אלכוהוליים. כמו במקרים רבים אחרים, כך גם בענייננו – נפגעה יכולתו של המערער להפעיל שיקול דעת ראוי, בנסיבות המקום והזמן, ולהעריך נכונה את המציאות. למותר הוא לחזור ולהזכיר את התוצאות הקשות וההרסניות של נהיגה זו, ודי להפנות לדברים הנוגעים ללב שהשמיעו אימותיהם של המנוחים. מבלי להתעלם מגילו הצעיר של המערער ונסיבותיו האישיות, יש גם לתת את הדעת להרשעותיו התעבורתיות הקודמות וכן לעובדה כי הוא בחר לנהוג ברכבו, לאחר התאונה, בהיותו נתון תחת פסילת רישיונו. 65. בנסיבות שתוארו לעיל, נראה כי העונש שהושת על המערער, הן ברכיב המאסר לריצוי בפועל, הן ברכיב הפסילה, והן בחיוב בפיצויים למשפחות המנוחים, הינו ראוי ומאוזן, ודין הערעור על חומרת העונש להידחות. 66. לסיכום, הנני סבור כי אין בסיס להתערבותנו בהכרעת הדין ובעונש שהושת על המערער, ואמליץ לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏כ"ד באייר התשע"ה (‏13.5.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14044980_I14.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il