חיים אריה שטיינברגר נ. בית משפט מחוזי מרכז

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4497/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ג' קרא העותר: חיים אריה שטיינברגר נ ג ד המשיבים: 1. בית משפט מחוזי מרכז-לוד 2. בית משפט השלום ברמלה 3. מדינת ישראל 4. אברהם עמר עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותר: עו"ד אורי בן נתן בשם המשיבים 3-1: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. במוקד העתירה שלפנינו ניצבת החלטה מיום 11.4.2021 שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט העמית א' טל, השופטת העמיתה ז' בוסתן והשופטת ד' עטר), שישב כערכאת ערעור בהליך פלילי שהתנהל נגד העותר והמשיב 4. מדובר בהחלטת ביניים, שניתנה אגב דיון בערעור שהגישה המדינה על זיכויו מחמת הספק של העותר מעבירת סמים שבה הואשם, ועניינה בגילוי ראיה חסויה. 2. ואלה הן עובדות המקרה בתמצית. ביום 23.10.2017 הוגש בבית משפט השלום ברמלה כתב אישום נגד העותר שהוא עורך-דין במקצועו, ונגד המשיב 4, שהיה אסיר בעת הרלוונטית; על פי כתב האישום, העותר ביקר את המשיב 4 בבית הסוהר, ובמהלך הביקור העביר לו סם מסוג קוקאין במשקל 0.9404 קילוגרם. לעותר יוחסה עבירה של אספקת סם מסוכן (סעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973), ולמשיב 4 יוחסה עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית (סעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודה). לדברי המדינה, כחודשיים לפני האירוע המתואר, התקבלה ידיעה מודיעינית שהעלתה חשד שלפיו העותר מעביר סמים למשיב 4 במהלך ביקוריו בבית הסוהר; ובמסגרת ההליך הפלילי הוצאה תעודת חיסיון לטובת הציבור מכוח סעיף 45(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 החוסה את תוכנה של ידיעה זו (להלן: הידיעה המודיעינית או הראיה החסויה). בקשת העותר לגילוי הראיה החסויה נדחתה על ידי בית משפט השלום ברמלה (השופט מ' מזרחי, ס"נ) ביום 1.5.2019, משנקבע כי באותה עת עדיין לא ברור אם תוכן הידיעה המודיעינית חיוני ורלוונטי להגנת הנאשמים; ובתוך כך הובהר כי "מדובר בהחלטה זמנית, נכון לשלב זה של הדיון, ובהמשך הדרך, יתכן כי תתקבלנה החלטות אחרות, בין ביוזמת צד ובין ביוזמת בית המשפט." ואולם לא ניתנו החלטות נוספות בבקשה לגילוי הראיה החסויה. ביום 27.1.2020 זיכה בית משפט השלום את העותר מחמת הספק מהמיוחס לו בכתב האישום, והרשיע את המשיב 4 בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית (ת"פ 42032-10-17). בין היתר צוין בהכרעת הדין, המתפרשת על פני 80 עמודים, כי תעודת החיסיון הוצאה ביחס ל"ראיה חיונית ורלוונטית להגנת הנאשמים" וכי כתוצאה מכך הגנתם נפגעה, "כך שהם ניהלו פרשת הגנה מבלי שהיו ערים לכל הראיות הרלוונטיות שבתיק" (עמ' 79 להכרעת הדין). המדינה הגישה ערעור על זיכויו של העותר, והמשיב 4 הגיש ערעור על הרשעתו ולחלופין על חומרת העונש שהושת עליו (ע"פ 22067-03-20 ו-ע"פ 12124-07-20; שני ההליכים נדונו יחד ויכונו להלן: הערעור). במהלך הדיון בערעור ביקשו העותר והמשיב 4 כי ערכאת הערעור תכריע בשאלת הראיה החסויה ונחיצותה להגנת הנאשמים, ובית המשפט המחוזי מרכז-לוד פסק בהחלטה קצרה מיום 11.4.2021 כי "לא היה מקום ואין מקום גם היום לגלות את הראיה"; והובהר כי "בפרפרזה שנמסרה לב"כ הצדדים נאמר כי הידיעה היא מפברואר 2017 ותוכנה הוא 'האסיר אבי עמר קיבל סמים באמצעות עו"ד'. ידיעה זו היוותה רקע בלבד, בשים לב לכך שהאישום שיוחס לנאשמים בכתב האישום ארע באפריל 2017" (להלן: החלטת החיסיון). העתירה שלפנינו מכוונת כלפי החלטת החיסיון. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 30.5.2021 ניתן פסק דין בערעור, ובית המשפט המחוזי הרשיע את העותר בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום והשיב את התיק לבית משפט השלום לצורך שמיעת טיעונים לעונש ומתן גזר דין. הערעור שהגיש המשיב 4 בגין הרשעתו נדחה, והערעור על חומרת העונש התקבל באופן חלקי. 3. העתירה דנן הוגשה לבית המשפט העליון ביום 27.6.2021, שעה שבבית משפט השלום היה קבוע דיון לטיעונים לעונש ליום המחרת (28.6.2021). כפי שכבר צוין, הסעד שהתבקש בעתירה הוא ביטול החלטת החיסיון; וכן התבקש צו ביניים לעיכוב ההליכים נגד העותר בבית משפט השלום. לדברי העותר, הן בית משפט השלום הן בית המשפט המחוזי חרגו מסדרי הדין בדיון בבקשה לגילוי ראיה חסויה, באופן שהביא לפגיעה אנושה בזכותו להליך הוגן וגרם לעיוות דין קשה. על פי הנטען שגה בית משפט השלום בכך שלא חזר ודן בבקשה לגילוי ראיה חסויה בנפרד ולפני הכרעת הדין, שאז הבקשה היתה מתקבלת. בהקשר זה מדגיש העותר כי אילו היה בית משפט השלום מורה על קבלת הבקשה, "הכדור" היה עובר למדינה – שהיתה נדרשת להחליט אם לחשוף את הראיה החסויה או לזכות את העותר והמשיב 4; ואולם בנסיבות שבהן בית המשפט קבע ממצאים בנוגע לרלוונטיות ולחשיבות של הראיה רק בשלב הכרעת הדין, זיכויו של העותר היה "מחמת הספק" במקום זיכוי מלא. בהתייחס לבית המשפט המחוזי, נטען כי זה חרג מסמכותו שעה שנכנס בנעלי בית משפט השלום והכריע בבקשה לגילוי ראיה חסויה לגופה, וזאת חלף להחזיר את הבקשה לבית משפט השלום להשלמת מלאכת ההכרעה. זאת ועוד, לטענת העותר החלטת בית המשפט המחוזי לוקה בחוסר הנמקה – ומדובר בפגם חמור במיוחד שעה שהחלטה זו הופכת את קביעותיו של בית משפט השלום, שלפיהן מדובר בראיה חיונית ורלוונטית להגנת הנאשמים. לבסוף נטען כי עניין לנו ב"שרשרת כשלים" דיוניים בשתי ערכאות שונות, היורדת לשורשו של ההליך הפלילי ומצדיקה את קבלת העתירה. 4. במועד שבו הוגשה העתירה (27.6.2021), וכאשר החלטת החיסיון ניתנה עוד ביום 11.4.2021, לא ראיתי מקום למתן צו הביניים המבוקש והבקשה בנדון נדחתה מחמת שיהוי; עם זאת, התבקשו תגובות המדינה והמשיב 4 לעתירה. ביום 28.6.2021 ביקש העותר להבהיר כי החליט שלא לטעון את טענותיו כלפי החלטת החיסיון עד למתן פסק דין בערעור, שכן טענות אלה היו מתייתרות אילו היה הערעור נדחה; וכי התקופה שלמן מועד פסק הדין (30.5.2021) ועד להגשת העתירה היתה דרושה לו על מנת לכלכל את צעדיו המשפטיים. לגישתו של העותר, במצב דברים זה אין העתירה נגועה בשיהוי. המשיב 4 בתגובתו תומך בעמדת העותר ובסעד המבוקש בעתירה. המדינה מצידה סבורה כי דין העתירה להידחות על הסף – הן בשל שיהוי כבד שדבק בה, הן בשל קיומו של סעד חלופי, והן משום שבג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות ביניים של הערכאה הפלילית. לגופם של דברים נטען כי גם המדינה ראתה טעם לפגם בכך שרק במסגרת הכרעת הדין נקבע על ידי בית משפט השלום כי הידיעה המודיעינית היא ראיה חיונית ורלוונטית להגנת הנאשמים, וזאת חלף קבלת החלטה מתאימה במסגרת העתירה לגילוי הראיה החסויה. ואולם המדינה עומדת על כך שבעת הזו אין לשעות לטענות העותר בנדון, משאלה נטענות לראשונה רק לאחר שהורשע בדין על ידי ערכאת הערעור. נוסף לזאת, נטען כי אין יסוד לקבוע שערכאת הערעור היתה חסרת סמכות לדון ולהכריע בבקשה לגילוי ראיה חסויה לגופה – שכן הכלל הוא שערכאת הערעור מוסמכת ליתן כל החלטה שהערכאה הדיונית היתה מוסמכת לתת. יצוין כי סמוך לאחר שנתקבלה בתיק בית המשפט תגובת המדינה לעתירה, ביום 20.7.2021 נגזר דינו של העותר בבית משפט השלום והושתו עליו 11 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים. בעת כתיבת שורות אלה התקבלה בתיק בקשה מאת העותר להגיש התייחסות מטעמו לתוכן גזר הדין – ואולם איני רואה מקום להיעתר למבוקש; גזר הדין מדבר בעד עצמו, וממילא האמור בו חורג מגדר המחלוקת נושא העתירה. 5. לאחר עיון בעתירה ובתגובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחותה על הסף. ואפרט. נקודת המוצא לדיון בעתירה היא שבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות של ערכאות אחרות – ובפרט לא כשמדובר בהחלטות ביניים בהליך פלילי. דינן של טענות מסג זה להתברר במסגרת ערעור על פסק הדין כולו, למעט במקרים חריגים ונדירים שבהם ההחלטה התקבלה בחוסר סמכות או בשרירות קיצונית, וכן במקרים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית או כאשר דחיית העתירה תסב נזק בלתי הפיך (ראו לאחרונה: בג"ץ 4739/21 קרוואני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 6 (8.7.2021); בג"ץ 8628/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 6-5 (13.12.2020)). אמות מידה מחמירות אלה אינן מתקיימות בענייננו. במקרה דנן, לא רק שמבוקשת התערבות בהחלטת ביניים שניתנה במסגרת הדיון בערעור – אלא שהעתירה הוגשה רק לאחר שכבר ניתן פסק הדין בערעור, ובמסגרתו בוטל זיכויו של העותר והוא הורשע בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. העיתוי שבו הוגשה העתירה, למעלה מחודשיים לאחר שניתנה החלטת החיסיון וכמעט חודש לאחר שניתן פסק הדין בערעור, מעורר כשלעצמו חשד כי כל תכליתה של העתירה היתה לעכב את גזירת דינו של העותר; ומכל מקום בנסיבות אלה העתירה לוקה בשיהוי מובהק המצדיק אף הוא את דחייתה. אם לא די בכך, לעותר עומד סעד חלופי בדמות הגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין בערעור, שבגדרה באפשרותו לטעון אף ביחס להחלטת החיסיון, וגם בשל כך דין העתירה להידחות על הסף. אפילו נגרם לעותר עיוות דין כנטען על ידו, ואינני מביעה עמדה בנדון, עניין זה צריך להתברר במסגרת ההליך הפלילי ובגדרה של בקשת רשות ערעור – ואין לעשות שימוש בעתירה לבג"ץ כ"מסלול עוקף" לכלל שבהיעדר הוראה מפורשת בחוק החרות, אין זכות ערר או ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי (ראו מיני רבים: בג"ץ 5900/19 שטנגר נ' בית משפט השלום בראשון לציון, פסקאות 5-4 (24.09.2019)). 6. התוצאה היא שהעתירה נדחית על הסף. לפנים משורת הדין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ג באב התשפ"א (‏22.7.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21044970_G05.docx זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1