פסק-דין בתיק ע"פ 4495/03
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4495/03
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת מ' נאור
המערער:
עזרא וואהב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין וגזר דינו של
בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.פ. 40162/02 מיום 6.4.03 שניתן על ידי כב'
השופט טימן שלי שלמה
תאריך הישיבה:
י"ג בכסלו התשס"ד
(08.12.03)
בשם המערער:
עו"ד ירום הלוי
בשם המשיבה:
עו"ד איילה אורן
פסק-דין
השופטת מ' נאור:
1. המערער ושניים אחרים, אברהם יצחק ואבי סוסן
(להלן: יצחק וסוסן, בהתאמה), נסעו ב-24.5.02 בשעה שלוש לפנות בוקר ברחובות בפתח
תקווה, ברכב שהיה בחזקתו של המערער. המערער היה הנהג. סוסן ישב לצדו, ויצחק ישב
במושב האחורי. במהלך הנסיעה הושלכו מהרכב אקדח ותחמושת. האקדח והתחמושת נגנבו כמה
ימים קודם לכן, במהלך התפרצות לדירת מגורים. הרכב נעצר, כפי שעוד יתואר, על-ידי
ניידת משטרה. בתוך הרכב נמצא בין שני המושבים הקדמיים כובע גרב בו חורים המיועדים לעיניים.
מחוץ לרכב נמצא, פרט לאקדח ולתחמושת, גם זוג גרביים. השלושה הואשמו בבית המשפט
המחוזי בתל-אביב בנשיאת נשק ותחמושת שלא כדין בניגוד לסעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק
העונשין, התשל"ז-1977. המערער שבפנינו הואשם גם בנהיגה ברכב בפזיזות וברשלנות,
ובאי ציות לרמזור אדום.
2. המערער הוא אסיר משוחרר ברשיון. בשנת 1985
ביצע עבירה של רצח בכוונה תחילה. עונשו נקצב בשנת 1992 ל-23 שנים, ובתום דיונים
חוזרים ונשנים בפני ועדת השחרורים הוא שוחרר ברשיון. לכך שהמערער היה אסיר ברשיון
יש חשיבות בענייננו. כפי שנראה, הערכאה הראשונה קבעה כי יצחק ביקש "לקחת את
התיק" כולו על עצמו בלבד, כדי לחלץ את המערער מהפקעת רשיון האסיר.
הכרעת הדין
3. יצחק הודה במשפט בכך שהוא שהחזיק באקדח ובתחמושת
ובכך שהיה זה שהשליכם מהמכונית. לטענתו, הוא היה היחיד שידע על קיומו של האקדח,
אותו מצא לדבריו ממש סמוך לארוע, ולפי עדותו הוא היה זה שהשליך את האקדח והתחמושת שהיו
ברשותו ללא ידיעת חבריו. על המועד בו העלה יצחק גרסה זו לראשונה – עוד אעמוד בהמשך
הדברים. התביעה לא הסתפקה בהודאתו של יצחק, ועמדה על המשך שמיעת הראיות בעניינו
יחד עם משפטם של האחרים. הכרעת הדין (שניתנה על-ידי כב' השופט ש' טימן) משותפת לכל
הנאשמים. יצחק הורשע בנשיאת נשק והובלתו לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין ובנשיאת
והובלת תחמושת לפי הסיפא לאותו סעיף. על יצחק הוטל מאסר בן שנתיים לריצוי בפועל
ומאסר של חושיים על תנאי. המערער הורשע גם כן בעבירות אלה, וכן בעבירה של אי ציות
לרמזור אדום. על המערער הוטל עונש מאסר בפועל בן שלוש וחצי שנים, עונש מאסר על
תנאי של 18 חודשים ופסילה מלהחזיק רשיון נהגיה לתקופה של שנתיים. סוסן זוכה על-ידי
בית המשפט מחמת הספק. בית המשפט ציין כי גירסתו של סוסן מעוררת חשד וכי היא בלתי
אמינה. בית המשפט ציין כי קיים חשד ממשי שסוסן ידע על קיומו של הנשק במכונית וחבר לשניים
האחרים לצורך ביצועה של עבירה. בית המשפט הבחין בין עניינו של סוסן, שזוכה מחמת
הספק, לבין עניינו של המערער שהורשע: נגד המערער קיימת, כפי שנראה, חזקה הקבועה
בדין לפיה משנמצא נשק ברכבו רואים אותו כמחזיק בנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.
חזקה זו אינה קיימת לגבי סוסן.
4. לפני שבית המשפט עסק בעניינו של כל אחד
משלושת הנאשמים בנפרד, הוא פנה תחילה לשני עניינים המשותפים לכל הנאשמים – השאלה
אם אכן, כטענת המאשימה, ניהלה ניידת משטרה מרדף אחרי רכב בו נהג המערער שלפנינו וכן
עסקה הערכאה הראשונה בגרסאות הכלליות של הנאשמים. נעמוד תחילה על ממצאיו של בית
המשפט בשני הנושאים האמורים, ואחר כך נפנה לעניינו של המערער.
"המרדף":
5. תחילת הארוע היתה במה שנראה לשוטרים
המעורבים בעניין כ"מרדף" אחר מכונית פרטית לבנה שנסעה באופן חשוד, מכונית
שנמלטה מניידת שדלקה אחריה. השוטרים איבדו קשר עין עם המכונית אחריה דלקו ואחר כך
ראו את הרכב בו נהג המערער וסברו כי זהו הרכב שראו לפני שאיבדו קשר עין. בית המשפט
לא השתכנע שהמכונית הלבנה אותה ראו השוטרים בתחילת המרדף היא אכן המכונית הלבנה בה
נהג המערער. לטענת המערער הוא הגיע בכלל מכיוון אחר. כיוון שבית המשפט לא השתכנע
כי בתחילת הדרך רדפו השוטרים אחרי רכבו של המערער, הוא לא זקף לחובת המערער קטע
דרך מסוים ולא קצר במהלכו נסעה הניידת עם אורות מהבהבים אחרי רכב לבן. מכל מקום,
בית המשפט קיבל כי החל משלב מסוים (שהיה שלב קצר) - מאמצע רחוב בשם סלור - נסעו
השוטרים בעקבות רכב לבן, שהתברר בסופו של דבר שהיה נהוג בידי המערער. המערער חצה
רמזור באדום כשהניידת ממש צמודה אליו. השוטרים קראו במערכת הכריזה לרכב לעצור,
והרכב לא עצר. כשהגיע רכבו של המערער לרחוב בשם פרומקין הושלך האקדח מצידו הימני
של הרכב, ואחר -כך החל הרכב להאט מהירות. ברחוב פרומקין הושמעה גם צפירה המכונה
"ברווז".
בית המשפט קבע כי ניתן לראות, באמת,
כמרדף, רק קטע נסיעה קצרצר על פני כ-150 מטרים, שבסיומו האט המערער את מהירות רכבו
ועצר בסוף רחוב פרומקין, שניות לפני שנחסם בידי ניידת.
גרסאות המערער ושני המעורבים האחרים –
השניים עלו כטרמפיסטים:
6. המערער נסע, לטענתו,
נסיעה חסרת תכלית באמצע הלילה בפתח תקווה כיוון שנדדה שנתו בלילות כתוצאה מתאונת
הדרכים שעבר ב-2001. לפי עדות המערער ועדויות חבריו לנסיעה, היו סוסן ויצחק
טרמפיסטים ברכבו של המערער. בנסיעתו חסרת התכלית נתקל המערער בסוסן בקטע בו נסע,
לטענתו, ממש לפני שניידת המשטרה היתה בעקבותיו. סוסן יצא, לגרסתו שלו, ממקום
בילוי. סוסן ביקש מהמערער טרמפ ונענה בחיוב. ממש בסמוך לאחר מכן נתקל המערער גם
ביצחק. גם יצחק ביקש מהמערער טרמפ וגם הוא נענה בחיוב. כך, על פי הטענה, נקבצה
החבורה לתוך רכבו של המערער. נסיעתם המשותפת היתה קצרצרה משום שמיד בסמוך לעליית
סוסן ויצחק על הרכב דרשו מהם השוטרים לעצור. המערער אכן האט ועצר. הוא עצר,
לדבריו, ביוזמתו-הוא, כשהבחין בקריאות הניידת, ולא בשל כך שנחסם על-ידה.
7. הערכאה הראשונה
תיארה את גרסת השלושה בעניין הטרמפים ולא קבעה ממצא ברור בשאלה אם אכן עלו סוסן
ויצחק בזה אחר זה על הרכב במקום שנטען שעלו. בפרק שכותרתו היא "הערת
אגב" רשם בית המשפט כך:
"25. יש להודות על האמת, שעל פי מהלך הדברים, כפי שנתברר בבית
המשפט ועל אף כל מחדלי המשטרה, מתעורר חשד כבד, לפיו חברו כל שלושת הנאשמים לביצוע
מעשה עבירה, כשהם מצוידים באקדח וכובע גרב עם חורים לעיניים (אולי גם עם זוג
גרביים) וייתכן-אפילו-שבפריטים נוספים שלא נמצאו.
אולי מדובר גם באותה מכונית שחמקה מן השוטרים ברחוב חובבי ציון
והמשיכה לרחוב סלור, כששלושת הנאשמים מצויים בה, ולא כפי הגרסה לפיה עלו עליה
הנאשמים 2 ו-3 כטרמפיסטים ברחוב סלור.
אולם גם אם עלו שם, לצורך ביצועה של העבירה, אין מתפוגג החשד
כי שלושתם חברו לביצועו של מעשה אחד, כשהנאשם 2 'לוקח על עצמו את התיק' מסיבות
כאלו ואחרות.
אולם, בידוע הוא, שעל פי חשד או אפשרות אין מרשיעים ואין מזכים
נאשמים.
על פי שיטתנו האדברסרית, חייבת התביעה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר,
אשמתו של כל אחד מהנאשמים על פי הראיות שבידה ועל פי מידת האימון שנותן בית המשפט
באותן ראיות, לעומת האימון שהוא נותן בראיות ההגנה" (עמ' 170 לפסק-הדין).
8. במקום אחר מתייחס בית המשפט בפסק הדין
לגרסת עד הגנה בשם נאוי ומציין:
"עדותו של שאול נאוי – שנתבקש על ידי גרושתו של הנאשם 1 (המערער –
מ.נ.) להיזכר במה שהיה וסיפר שראה את הנאשם 2 (יצחק – מ.נ.) עולה למכוניתו, דווקא
ביום ההוא – גם היא איננה יכולה להועיל לנאשם 1, במידה כזו שיש בה כדי להביא סתירת
החזקה. אפילו אניח שמדובר בעד אובייקטיבי, שלא רק בגלל בקשת גרושת
הנאשם 1, אמר מה שאמר ואכן ניחן בזיכרון טוב ועל כן דבריו נכונים – יש בעדותו רק
כדי להוכיח שהנאשם 2 חבר לנאשם 1 ליד ה'בסטה' שלו ברחוב סלור. וכבר קבעתי שאין לי
כל בטחון כי המכונית שנראתה על ידי השוטרים ברחוב חובבי ציון, היא מכוניתו של
הנאשם 1, מה גם שלא ראו כמה אנשים יושבים בה. החבירה הזו אל הנאשם 1 איננה יכולה
לאמת את סיפורו של הנאשם 2 על כל מרכיביו, אלא רק את העובדה שעלה אל מכוניתו של
הנאשם 1 ברחוב סלור".
9. ניתן, ככל הנראה, להבין מהקטע המצוטט, אף
שבית המשפט מביע בכך פקפוק, שבית המשפט נכון היה לצאת מההנחה הנוחה למערער לפיה
אכן עלה יצחק על רכבו של המערער ברחוב סלור ממש בסמוך לזירה בה נעצר הרכב. בנסיבות
אלה, גם עלינו לצאת מהנחה זו.
10. נוכל, איפוא, לעבור לקביעותיו של בית המשפט
בעניינו של המערער.
קביעותיו של בית המשפט בעניינו של
המערער
11. את הדיון בעניינו של המערער פתח בית-המשפט
בציון העובדה שאין ראיה ישירה להחזקתו בנשק. עם זאת, עומדת נגדו החזקה הקבועה
בסעיף 144 (ד) לחוק העונשין, הקובעת:
"מקום שנמצא בו נשק, רואים את המחזיק במקום כמחזיק הנשק, כל עוד
לא הוכח היפוכו של דבר".
12. הראיה המרכזית העשויה לסתור את החזקה היתה
הודאתו של יצחק. לעניין זה ציין בית המשפט כי הוא קיבל אמנם את הודאתו של יצחק,
לפיה הוא נשא את האקדח וגם השליך אותו: האקדח אכן נזרק לצידה הימני של המכונית. עם
זאת, כך קבע, פירוש הדברים איננו כי הוא מקבל את כל דבריו של יצחק בעניין החזקתו
הבלעדית בנשק, ללא ידיעתם של השניים האחרים.
13. בית המשפט עמד בהרחבה על ההתפתחות בגרסאותיהם
של יצחק ושל המערער. כשנחקר יצחק שעות ספורות לאחר מעצרו ב-24.5.02, הוא סרב לענות
לשאלות השוטר שחקר אותו. אחר-כך נפגש יצחק עם המערער ועם סוסן גם בבית המעצר, גם
בהליכי הארכת המעצר, וגם כשהוגש נגדם כתב האישום. במעצר, כך עלה מעדותו של יצחק,
המערער קילל אותו ואת סוסן ודרש לדעת מי מהם "עשה לו את זה" (דהיינו מי מהם
הביא את האקדח). המערער סיפר לשניים שהוא השתחרר ממאסר עולם ברישיון וששליש מתקופת
המאסר עודנה תלויה ועמדת כנגדו. יצחק חשש, לדבריו, שהמערער יעשה חקירה משלו וידע מיהו
שהביא את האקדח, ואז הוא, יצחק, יהיה ב"בעיה" עם המערער. לכן - לא אמר בתחילה
דבר. גם בדיון על הארכת המעצר בבית משפט השלום לא אמר דבר, וכך גם כשהובא לבית המשפט
ב-27.5.02. רק ב-2.6.02, לאחר ההחלטה בעניין מעצר הנאשמים עד תום ההליכים, זעק יצחק
בבית המשפט שהאקדח שלו. בעקבות זאת נגבתה ממנו, ביום 5.6.02, הודעה שניה בה מסר,
לראשונה, את גרסתו, שהושמעה, לימים, גם במשפט. לפי גירסה זו, אותה כינה בית המשפט,
ובצדק, "גירסה כבושה", ממש לפני שפגש יצחק במערער הוא אכל טריפים ועישן
חשיש ולפתע הרגיש שהוא דורך על משהו; זו היתה שקית כהה; הוא פתח אותה; בתוך כובע
שבשקית - מצא את האקדח. הוא הכניס את הכובע והאקדח מתחת לבגדיו, כיסה אותם בחולצה
והמשיך לשוטט. אחר-כך ראה את המערער מעלה את סוסן לרכבו; הוא שרק למערער וביקש
ממנו טרמפ. סוסן והמערער לא ידעו, לדבריו, דבר על האקדח והכובע. על כך אומר בית
המשפט:
"כזכור, אכן קיבלתי הודאתו של הנאשם 2 בעבירה המיוחסת לו, דהיינו
בנשיאת האקדח והובלתו, לצורך הרשעתו. אולם, אין זאת אומרת שאני מקבל את כל
דבריו במשטרה או בבית המשפט בעניין החזקתו הבלעדית בנשק, ללא ידיעתם של
הנאשמים האחרים, כלשונה וכרוחה."
14. בית המשפט לא רחש אמון לגרסתו של יצחק; הוא
לא האמין לו שכבש את גרסתו כיוון שהיה נתון תחת השפעת סמים; סיפורו על אופן מציאת
האקדח נראה לבית המשפט מוזר; בית המשפט התקשה לקבל שיצחק זרק מהרכב את האקדח
והמחסנית, אך את כובע הגרב שעטף את הנשק השאיר דווקא בין שני המושבים הקדמיים של
הרכב, אף שכובע הגרב הוא גם כן מוצג מפליל.
15. על כן, כך סיכם בית המשפט, גרסתו הכבושה
והחדשה של יצחק אינה יכולה להועיל למערער ואין המערער יכול, באמצעותה, לסתור את
חזקת-המקום העומדת נגדו.
16. חזקת המקום, כך קבע בית המשפט, איננה נסתרת
גם באמצעות גרסתו של המערער, שאיננה אמינה. תמצית גרסתו של המערער היא שהוא שוטט
ברכב בלילה, כמנהגו, עקב תאונת דרכים שעבר. את שני המעורבים האחרים לקח
כטרמפיסטים. על האקדח - לטענתו - לא ידע דבר. בית המשפט עמד על כך שכשהמערער נעצר הוא
אמר לקצין מראש "לא נותן עדות ולא יודע על מה אתה מדבר". בית
המשפט היה מוכן לקבל שהמערער משוטט בשעות הלילה עקב תאונה שעבר, ולא זקף את עצם
השוטטות לחובתו. בית המשפט דחה את גרסתו של המערער, בין השאר בשל כך שהמערער לא
מסר מיד את גרסתו. לסיכום הכרעת הדין בעניין המערער רשם בית המשפט:
"41. תוצאתם של כל אלו – שהנאשם 1 לא הצליח לעמוד בנטל המוטל
עליו לסתור את החזקה העומדת כנגדו וקבועה בחוק, כאמור לעיל, ולשכנעני במידה שבה
משכנעים שופט במשפטים אזרחיים, כי חזקה זו נסתרה וכי הוא כ'מחזיק המקום'
(המכונית) איננו גם ה'מחזיק בנשק'.
42. לפיכך, ועל פי החזקה הקבועה בחוק, אני רואה להרשיעו בעבירות
המיוחסות לו בכתב האישום, לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק העונשין; ועל פי קביעתי
שלעיל גם בעבירה (השולית יחסית) של אי ציות לרמזור אדום, לפי תקנה 22 לתקנות
התעבורה, ולזכותו מהעבירה הנוספת שיוחסה לו: נהיגה ברכב בפזיזות וברשלנות, לפי
סעיף 338(1) לחוק העונשין".
הטענות בערעור:
17. טענתו המרכזית של המערער בהודעת הערעור
המתוקנת היא כי בית המשפט שגה בכך שהחיל עליו את חזקת המקום שבסעיף 144(ד) לחוק
העונשין. לטענתו האקדח כלל לא נמצא ברכב, אלא היה מוסתר במכנסים של יצחק
מהשלב שקדם לעלייתו של יצחק לרכב ועד להוצאתו החפוזה מבגדיו והשלכתו מחלון הרכב.
למערער - כך הטענה - כלל לא היתה שליטה על האקדח.
18. עוד טען בא-כוח המערער בהרחבה, שבית המשפט
צריך היה להאמין למלוא גרסתו של המערער שניכרים בה סימני אמת, ולקבוע כטענתו, כי
כלל לא ידע אודות האקדח שנשא עמו יצחק מתחת לבגדיו. עוד טען שגם בגרסתו של יצחק
ניכרים סימני אמת. על כן הרים המערער את הנטל לסתור את החזקה, גם אם החזקה חלה.
דיון
19. עמדתי על ממצאי הכרעת הדין, מה שיש בה, ומה
שאין בה. אם נתמצת את הקביעות, ככל שהן נוגעות למערער: האקדח והתחמושת נזרקו כשרכב
משטרה נסע כברת דרך קצרה אחרי רכבו של המערער עם אורות מהבהבים וכריזה. בנוסף -
בין שני המושבים הקידמיים היה כובע גרב עם חורים לעיניים. ואולם, הכרעת הדין איננה
כוללת ממצא שהאקדח והנשק הוסתרו כל העת בבגדיו של יצחק. בית המשפט פיצל את גרסתו
של יצחק והיה מוכן לקבוע רק שיצחק זרק את האקדח והתחמושת מהרכב.
20. לעניין החזקת נשק יצר המחוקק חזקה שבדין
הקבועה בסעיף 144(ד) לחוק העונשין, שצוטטה לעיל. חזקה זו, נפסק, "מעבירה לכתפי
הנאשם את נטל השכנוע, ומשמעות הדבר היא שעליו להביא הוכחה לסתירת החזקה במידה
הנדרשת מתובע במשפט אזרחי ואין הוא יוצא חובת ההוכחה בהבאת ראיה שיש בה אך כדי
לעורר ספק סביר" (ע"פ 4941/90 מדינת ישראל נ' אלוש, פ"ד מו(4) 181). כפי שהוסבר שם, מידת
ההוכחה עשויה להשתנות ממקרה למקרה ובקביעתה יש להתחשב, בין היתר, גם ביכולתו
האובייקטיבית של הנאשם להוכיח על רקע הנסיבות העובדתיות הקונקרטיות את העובדה השלילית
הנדרשת לסתירת החזקה. (להבדל בין החזקה שבסעיף 144 לבין מקרים בהם אין חזקה כלל –
ראו ע"פ 843/78 אבו קסיס נ' מדינת ישראל,
פ"ד לג(3) 349, דברי השופט י. כהן).
21. השאלה אם עלה בידי נאשם לסתור את החזקה שבדין
אם לאו – תלוית נסיבות היא. כך, בע"פ 6343/00 ברדוגו נ' מדינת ישראל (לא פורסם), אליו מפנה הסניגור, נמצא
אקדח גנוב בתא כפפות במכוניתו של המערער. נוסע במכונית, זוהר שמו, העיד כי הוא נשא
על גופו אקדח בלא ידיעת המערער, ומשהבחין במכונית משטרה מוסוויתאותה הכיר, הטמין
את האקדח בתא הכפפות שבמכוניתו של המערער לאחר שהמערער כבר יצא ממנה.
בדחיית הטענה כי החזקה נסתרה הסתמך בית משפט המחוזי על עדויות שוטרים וקבע כי
המערער וזוהר כבר עמדו שניהם מחוץ למכונית כשיכלו לראשונה להבחין בשוטרים. ואולם –
ולכן הסכימה גם המדינה בערעור באותה פרשה - נפלה בעניין זה טעות מלפני הערכאה
הראשונה: למעשה העיד אחד השוטרים כי כשניתן היה להבחין בשוטרים המערער עמד מחוץ
למכונית וזוהר עוד ישב בתוכה. בית משפט זה החליט על קבלת הערעור ועל זיכויו של
המערער, וציין:
"מהכרעת הדין עולה כי הטעם היחיד [ההדגשה הוספה - מ.נ.] לדחיית
עדויות המערער וזוהר היה סתירתן את עדויות השוטרים. כיום ברור, כי אחד השוטרים
בעדותו מחזק את גרסתו של זוהר. בנסיבות אלה, החזקה שנקבעה בסעיף 144(ד) לחוק
העונשין, תשל"ז-1977 - בדבר היות מחזיק מקום שנמצא בו נשק, כל עוד לא הוכח
היפוכו של דבר, מי שמחזיק בנשק - הפועלת לחובת המערער, שבמכוניתו נמצא הנשק, אינה
יכולה עוד להכריע. שכן, ניתן הסבר להימצאות הנשק במכוניתו של המערער".
22. אכן, עניין עניין ונסיבותיו. בענייננו אנו,
בנסיבות עליהן עמדנו בהרחבה, לא האמין בית המשפט לגרסת יצחק ופיצל אותה כפי שתואר,
ולא האמין לגרסת המערער. שתי הגרסאות היו גרסאות כבושות והן נמסרו רק לאחר שהיתה
למערער ולחבריו אפשרות לתאם גרסאות. בעיני יש משקל רב מאד לכך שהמערער סרב,
בתחילה, למסור גרסה (והסבריו שהדבר היה בשל השפעת כדורים שהביאה לו גרושתו לא
התקבלו). מי שהסתבך, כפי טענתו, בשל טרמפיסטים שלקח, יזעק מיד ויטען לחפותו; יתאר
מיד כי הטרמפיסטים היו ברכבו זמן קצר, והוא לא ראה עליהם דבר (ראו והשוו לעניין
עדות כבושה של נאשם - ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת
ישראל (לא פורסם)). לא כך עשה המערער, שסרב במפגיע למסור עדות.
נוכח עיתוי העלאת הגירסה, אין פלא שהערכאה הראשונה ראתה שלא לקבלה. בפרשת ברדוגו
שהוזכרה לעיל לא נתקבלה הגירסה רק בשל טעות של הערכאה הראשונה בתוכן עדותו
של אחד השוטרים. אין זה המצב בענייננו. הסיפור כולו אכן אינו מעורר אימון, ומותר
היה לערכאה הראשונה לקבוע כך.
23. הסניגור, עו"ד הלוי, ציין בתשובה
לשאלתנו שאין הוא טוען שבכל מקרה שאחד המעורבים "לוקח על עצמו את התיק" חייב
בית המשפט לזכות את שאר המעורבים. לא בכדי ניסה הסניגור ככל יכולתו לשכנענו שבית
המשפט טעה בכך שלא נתן אמון בגרסאותיהם על המערער והאחרים. ואולם, עיון בהכרעת
הדין מעלה שבית המשפט הניח לטובת המערער כל הנחה שניתן היה להניחה: שהשוטרים רדפו
תחילה אחרי מכונית לבנה אחרת שאיננה מכוניתו של המערער ועל כן לא ניתן לזקוף
לחובתו בריחה מהשוטרים; שיצחק עלה לרכב ברחוב סלור, דהיינו ממש בסמוך לתפיסתו;
שהמערער עצר את הרכב מרצונו ולא בשל כך שניידת חסמה אותו, ועוד ועוד. איני סבורה
שיש יסוד להתערבותו של בית משפט זה באי האמון שרחש בית המשפט לגרסאות המעורבים.
נותרת החזקה שבדין בעינה. בידי המערער לא עלה לסתור אותה, ויש לאשר את הרשעתו.
24. בטיעונים בעל פה טען הסניגור טענה שלא
הועלתה בהודעת הערעור ולפיה משקבע בית המשפט שלא היה "מרדף" בתחילת הדרך
מתבקש לבטל את ההרשעה בעניין הנסיעה באור אדום. ואולם, עיון מדוקדק בהכרעת הדין
מעלה כי קטע הנסיעה באדום היה אחרי שהניידת החלה לנסוע בעקבות מכוניתו של
המערער. על כן, אין מקום לזיכויו של המערער גם מעבירה זו, ולעונש הפסילה יש הצדקה.
25. על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט א' גרוניס
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת מ' נאור.
ניתן היום, י"ח בטבת תשס"ד (12.1.2004).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03044950_C09.docעע+
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il