בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
4494/97
וערעור
שכנגד
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט י' טירקל
המערער: סלאח
יוסף סלאח
נ
ג ד
המשיב: סברי
יוסף סלאח
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בירושלים
בת.א. 861/95 שניתן ביום
29.5.97
על ידי כבוד השופט ע' קמא
תאריך
הישיבה: י"ט בכסלו תשנ"ט (8.12.98)
בשם
המערער: עו"ד אברהם גורן
בשם
המשיב: עו"ד יחזקאל ביניש, עו"ד
אליהו ציגלר
פסק-דין
השופט י' טירקל:
רקע עובדתי
1. יוסוף מחמד סאלח מאד'ייה (להלן
-"המנוח"), נפטר בשנת 1965 והותיר אחריו אלמנה (להלן -
"האם"), ארבעה בנים וחמש בנות. בשנת 1991 ניתן בבית הדין השרעי בירושלים
צו ירושה המצהיר על זכויות יורשי המנוח. בין ילדיו של המנוח התעוררה מחלוקת בעניין
נכסי העזבון ופירותיו. האח סברי, שהוא המשיב והמערער בערעור שכנגד (להלן -
"המשיב"), הגיש ביום 22.1.95, בבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה על דרך
של המרצת פתיחה נגד אחיו הבכור סלאח, שהוא המערער והמשיב בערעור שכנגד (להלן -
"המערער"), בה תבע סעדים שונים. תחילה ביקשו בעלי הדין להסמיך את בית
המשפט לפסוק בתובענה על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב],
התשמ"ד1984-, אולם אחרי שהמחלוקת התרחבה והסתבכה, העביר בית המשפט המחוזי את
ההליך לפסים של תובענה רגילה. ביום 5.10.95 הוגש כתב תביעה מתוקן, שבו צורפו
כתובעים מלבד המשיב, גם אחיו סובחי ושתי אחיותיו פאטמה וסובחיה (כולם יחד יכונו
להלן - "התובעים"). יצוין כי בעת פטירת המנוח היה המערער בגיר ואילו
ארבעת התובעים היו קטינים.
2. עיקר הסעדים שתבעו התובעים מהמערער בכתב
התביעה המתוקן הם: ליתן דינים וחשבונות לגבי נכסי העזבון ופירותיהם; למסור לידי
התובעים את החלקים שהם זכאים להם בנכסי העזבון; להצהיר כי הזכויות בשתי חנויות
שייכות לעזבון; להצהיר כי המשיב זכאי לבנות על מחציתו של גג בית בשכונת שועפט
השייך, לטענתו, לעזבון (המגרש והבית שעליו יכונו להלן - "הבית בשועפט");
להצהיר כי הדירה שבה מתגוררת אם המשפחה בבית בשועפט, שייכת לחמש בנותיו של המנוח;
להצהיר, כי יורשי המנוח הם הבעלים של מקרקעין נוספים שבעזבון, לפי חלקיהם לפי צו
הירושה; וכן לפצות את המשיב, המתגורר בקנדה, על הוצאות שנגרמו לו בשל נסיעותיו
לישראל לצורך ההתדיינויות.
אחרי הגשת כתב התביעה המתוקן הוגשו מטעם המשיב
תצהירים נוספים שבהם הוסיף טענות שלא נטענו בו מלכתחילה, וזאת על פי מסמכים שצירף.
כך טען המשיב "כי הוא זכאי לרבע מהזכויות [בבית בשועפט]", כי הוא בעל
רבע מזכויות דמי המפתח בחנות שבשוק הבשמים 25 וכי המערער לא עמד בהתחייבותו לפצות
אותו בסכום של 20,000 דינר תמורת זכויותיו בחנות זו.
להשלמת הרקע הכללי של המחלוקות יצוין כי לטענת
התובעים כלל העזבון נכסים רבים וכן כספים רבים שהמערער עשה בהם שימוש. לעומתם היתה
גרסתו של המערער, האם והעדים שמטעמו, כי נכסי העזבון היו מועטים והמנוח הותיר
אחריו חובות רבים.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' קמא), בפסק
דינו מיום 29.5.97, דחה את כל תביעותיהם של התובעים, אולם נעתר באופן חלקי לתביעתו
של המשיב וקבע כי הוא זכאי לבנות על מחציתו של גג הבית בשועפט. לאור התוצאה שאליה
הגעתי אעמוד רק על תמצית הכרעותיו של בית המשפט המחוזי ורק במידה שהן נוגעות
לעניין זה.
4. בעניין הבנייה על הגג ראה בית המשפט את
"עיקר הסכסוך שבין [המשיב] והתובעים האחרים, שנגררו אחריו, לבין
[המערער]" בהוסיפו כי "'יתר הדברים' לא באו אלא 'לתפארת המליצה'".
את טענת התובעים כי "מקור הכספים לרכישת המגרש שעליו נבנה הבית בשועפט נבע
מכספי העזבון ומפרותיו" דחה. כפי שאמר "טענה זו כחספא עלמא היא, שכן
הראיות ועדויות האם והדוד - מוכיחות דווקא את הטענה שהמגרש אכן נרכש ע"י
האחים סלאח (המערער - י' ט') וסאלח (אח נוסף שלא היה שותף להליכים -י' ט') מכספם
הם". עוד ציין כי "[המשיב] מודה, כי הוא לא שילם דבר בעד רכישת המגרש
בשכונת שועפט".
בית המשפט קבע כי על המגרש נבנו שלוש דירות,
אחת עבור האם ושתיים נוספות - עבור המערער ועבור אחיו סאלח. בשנת 1987 חתמו ארבעת
האחים - בני המנוח שהם המערער, המשיב, סובחי וסאלח - על הסכם (להלן - "הסכם
1987") בו נקבע, בין היתר, כי הבעלות בבית בשועפט תהיה לארבעת האחים בחלקים
שווים בתנאי שסובחי והמשיב יבנו על גג הבית שתי דירות בתוך חמש שנים. סובחי ניצל
את הזכות אך המשיב לא בנה ואף התכחש "להתחיבותו או לחתימתו על התחייבות לבנות
בתוך חמש שנים". ביום 9.11.91 נערכה "ישיבת בוררות" שבה השתתפו
המערער, סאלח, סובחי ונכבדים שונים ואילו המשיב לא השתתף. במסמך שנערך בישיבה
(להלן - "מסמך המכובדים") נקבע, בין היתר, כי "הבעלות של המחצית
השניה בגג שייכת [למשיב] והוא רשאי לבנות בו או למכור אותו לאחד האחים: [המערער],
סאלח או סובחי בלבד". במסמך המכובדים לא צוינה מגבלת הזמן של חמש שנים.
בית המשפט הוסיף וקבע כי "ניתן לפרש את
הנתינה הזו [הכוונה לזכות הבניה על הגג - י' ט'] כמתנה, שהתממשה לגבי התובע 2 (האח
סובחי - י' ט'), אך נותני המתנה - [המערער] וסאלח, טוענים כי הם חזרו בהם
ממנה". עוד קבע כי בהסכם 1987 נקבע אומנם שהמשיב זכאי לבנות על גג הבית בתוך
חמש שנים אך במסמך המכובדים ויתרו המערער וסאלח על מגבלת הזמן. לדעתו של בית המשפט
צירופם של הסכם 1987 ומסמך המכובדים יוצר, כלשונו:
"התחיבות
כלפי [המשיב] והכרה בבעלותו על מחצית הגג, ואין נפקא מינה אם זכות זו נובעת מהכרה
בבעלות בנכס האמור או אם זו תמורה על ויתורו של [המשיב] על זכויות בחנות שבשוק
הבשמים 25, או מתנה שניתנה לו כשם שניתנה לאחיו סובחי. זכותו של [המשיב] לענין
הבניה במחצית הגג - שרירה וקיימת והוא זכאי לנצלה, הכל בכפוף להיתר בניה שיקבל
כדין".
עוד קבע, כי המשיב "רשאי למכור זכות זו לאחד מאחיו:
[המערער], סאלח או סובחי".
השגות המערער
5. ככל שניתן להבין את השגותיו של המערער מכוונות
הן בעיקרן נגד זכויות הבנייה על מחצית גג הבית בשועפט, שהעניק בית המשפט
המחוזי למשיב, יותר משהן מכוונות נגד חלקו של המשיב בבעלות בבית, שלא ברור
מתוך פסק הדין אם הוא זכאי לה. לעניין זה טוען הוא כי אין למשיב ולא היו לו זכויות
בעלות בבית בשועפט מן הטעם שהמגרש נרכש בכספים של המערער וסאלח. כל שהמשיב זכה בו
היה מכוח הסכם 1987 שיצר התחייבות מצד המערער וסאלח כלפי המשיב להתיר לו לבנות על
הגג בתנאי שיממש את זכות הבנייה שלו תוך 5 שנים. אין למסמך המכובדים - שהסיר את
מגבלת הזמן - כל נפקות הואיל והמשיב לא היה צד למסמך זה, לא השתתף בעריכתו וכן לא
השתתף בדיון שקדם לעשייתו. כך או כך, המשיב לא מימש את זכותו לבנות על הגג תוך חמש
שנים ולפיכך פגה התחייבותם של המערער ושל סאלח. יתר על כן סאלח - שהוא אחד מבעלי
הבית בשועפט - לא היה בעל דין בהליכים לפני בית המשפט המחוזי ולפיכך אין בכוחו של
פסק הדין, לפיו ניתנו למשיב זכויות בנייה על גגו של הבית, לחייב את סאלח.
המערער מעלה גם השגות בכיוון אחר, שניתן לראות
בו כיוון חילופי לקודם. לדעתו, אפילו היה תוקף מחייב למסמך המכובדים רשאים היו הוא
וסאלח, לחזור בהם מהתחייבותם לתת את המתנה כל עוד לא "נטל" אותה המשיב
על-ידי מימוש זכות הבנייה שלו. כפי שאמר, אין הבדל בין הסכם 1987 לבין מסמך
המכובדים, "בשניהם המערער נותן מתנה, וזאת המתנה - לא הושלמה בלקיחה, והיא
בוטלה לפני לקיחתה ע"י המשיב ולכן יכול המערער לחזור בו ממנה לפני
לקיחתה". המערער אכן חזר בו כאשר הודיע למשיב שהוא חוזר בו ממסמך המכובדים.
בכך הודה גם המשיב בכתב תביעתו המתוקן:
"בעת
ביקורו האחרון בישראל בחודש ינואר 1995, לפני הגשת תביעה זאת, הודיע [המערער]
[למשיב] כי הוא חוזר בו [ממסמך המכובדים] שערך ביום 1.11.91 בנוכחות עדים ובו
הבטיח [למשיב] זכויות בניה על גג בית העזבון בשועפט".
6. בפי המערער טעמים נוספים מדוע היו הוא
והאח סאלח זכאים לחזור בהם ממתנתם, וכן טעמים נוספים לביסוס הטענה כי המשיב אינו
זכאי לבנות על מחצית הגג כאמור לעיל. לאור התוצאה שאליה בדעתי להגיע אין צורך
לעמוד על כל אלה.
השגות המשיב בערעור שכנגד
7. בערעורו שכנגד משיג המשיב על דחיית תביעותיו -
שנכללו בתביעותיהם של התובעים - כפי שפורטו בסעיף 2 דלעיל. כפי שציינתי בסעיף 3
לעיל יפורטו להלן רק ההשגות שעניינן מסקנתו של בית המשפט בדבר זכותו של המשיב
לבנות על גג הבית בשועפט וכן השגות דיוניות, בעלות אופי כללי יותר.
לעניין הבית מונה המשיב מסמכים שונים, ביניהם
מסמך המכובדים, שעליהם סומך הוא את תביעותיו. חשיבות מיוחדת מייחס הוא להסכם משנת
1974 שלפיו נרכש הבית בשועפט (להלן - "הסכם הרכישה") אחרי מותו של
המנוח. לטענתו של המשיב נרכש הבית בכספים של העזבון ובהסכם הרכישה שעליו חתמו -
מלבד המוכר - המערער, המשיב והאחים סאלח וסובחי, הוכר כבעל רבע מהזכויות בבית
בשועפט. עוד טוען הוא, לעניין הבית, כי טעה בית המשפט בקובעו שהוא זכאי למכור את
זכויותיו בגג הבית בשועפט רק לאחד מאחיו, אף על פי שמכוח הסכם הרכישה בידיו רבע מן
הבעלות במגרש שעליו נבנה הבית.
השגותיו הדיוניות הן על כך שבית המשפט
"מנע מהמשיב להוכיח את טענותיו באמצעות אחיו סובחי שביקש להצטרף כתובע נוסף
לתביעה ולהמציא תצהיר נוסף מטעמו"; "דחה את בקשת המשיב להמציא תצהיר
שהיווה עדות הזמה לעדות המערער"; וכן חייב אותו בהוצאות למרות שקיבל חלקית את
תביעתו.
דיון בהשגות המערער
8. העיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי - לאור
השגותיו של המערער כפי שפורטו לעיל - מראה כי פסק הדין לוקה בחסרונם של ממצאים
שבעובדה ובחסרונן של מסקנות משפטיות לגבי שורה של שאלות שהועמדו להכרעה, שעניינן
הבית בשועפט:
מי היו הבעלים של הבית בשועפט אחרי שרכשו
אותו המערער וסאלח - האם המערער וסאלח לבדם או גם המשיב וסובחי ? האם יצרו הסכם
1987 ומסמך המכובדים - כל אחד בפני עצמו או שניהם ביחד - התחייבות של המערער
וסאלח, ואולי גם של סובחי, כלפי המשיב להתיר לו לבנות על מחצית גגו של הבית, או
שהיתה כאן הכרה בבעלותו של המשיב בחלק מן הבית שהיתה מקדמת דנא? האם מדובר ברכישת
זכות על-ידי המשיב - של בעלות או של בנייה - תמורת ויתור על זכות אחרת? האם ניתנה
זכות הבעלות או הבנייה למשיב כמתנה או שהיתה כאן רק התחייבות לתת מתנה? האם היתה
הבנייה תנאי לנתינת המתנה, אם היה מדובר במתנה ממש ולא בהתחייבות לתיתה? האם היו
המערער וסאלח רשאים לחזור בהם מהתחייבותם, אם היתה כזאת, בין בדרך של חזרה
מהתחייבות ובין בדרך של ביטול מסמך המכובדים? האם רשאי היה בית המשפט לתת פסק דין
המתיר למשיב לבנות על מחצית הגג אף על פי שסאלח - שהוא, כנראה הבעלים של מחצית
הבית בשועפט או של רבע ממנו - לא היה בעל דין בבית המשפט המחוזי ?
בהעדר ממצאים ומסקנות כאמור, חסרה תשתית
שבלעדיה לא היה בית המשפט המחוזי רשאי להגיע למסקנה הסופית שאליה הגיע; לאמור, כי
המשיב זכאי לבנות על מחצית הגג וכי הוא רשאי למכור זכות זאת לאחד מאחיו דווקא, ולא
לכולם יחד או לאדם אחר.
דיון בהשגות המשיב בערעור שכנגד
9. כל השגותיו של המשיב לגבי תביעותיו שנדחו הן
נסיון לערער על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי שהיו בסיס לדחיית התביעות,
תוך חזרה על גרסתו העובדתית כפי שהציג אותה לפני בית המשפט המחוזי. טיעון זה יש
לדחות. הלכה פסוקה היא שאין דרכו של בית משפט של ערעור להתערב, בדרך כלל, בקביעות
עובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם טעותה בולטת לעין (ראה למשל
ע"א 525/78 סנובסקי ואח' נ' לבון, פ"ד לד(4) 266, 270; ע"פ
4912/91 תלמי ואח' נ' מ"י, פ"ד מח(1) 581, 611-610; ע"א
1750/90 אהרונסון נ' אהרונסון ואח', פ"ד מו(1) 336, 340). בית המשפט
המחוזי בחן ושקל את הראיות וכפוף לענין הבית בשועפט לא מצאתי מקום להתערב
בממצאיו.
10. נותרו לדיון ארבע השגותיו האחרות של המשיב
בערעורו שכנגד. כזכור, השגתו הראשונה והעיקרית היא כי טעה בית המשפט בכך שהגביל את
זכותו למכור את הזכויות שיש לו בגג הבית בשועפט רק לאחד מאחיו, אף על פי שהוכר
כבעלים של רבע מהזכויות בבית בשופעט. כפי שנראה להלן, השגה זאת דינה להתברר בבית
המשפט המחוזי.
ההשגה השנייה עניינה האח סובחי "שביקש
להצטרף כתובע נוסף לתביעה ולהמציא תצהיר נוסף מטעמו". הואיל והאח סובחי צורף
לכתב התביעה המתוקן מתייתרת ההשגה בעיקרה. אשר לסירובו של בית המשפט להתיר למשיב
להגיש תצהיר נוסף של סובחי הלכה פסוקה היא כי אין בית המשפט לערעורים נוטה להתערב
בשיקול דעתו של בית המשפט המקורי - "הן כאשר בית המשפט המקורי התיר סטיה
מסדרי הדין הרגילים והן כאשר בית המשפט המקורי לא התיר סטיה כזאת" (א' הרנון דיני
ראיות (חלק ראשון, תשמ"ה), בע' 133). עוד נאמר כי "צריכים להיות
נימוקים משכנעים מאוד בשביל להניע את בית-המשפט הזה לעשות כן" (ע"א
35/59 שרעבי נ' קמרה, פ"ד יד 1289, 1291). בענייננו, קבע בית המשפט,
בהחלטתו המנומקת מיום 2.7.96 - ובדין קבע - כי :
" הבקשה לצרף תצהיר נוסף על ידי המבקש סאלח
סובחי בהמ' 5252/96 אינה אלא תביעה נוספת המבוססת על עילות חדשות שזכרן לא בא
בתביעה המקורית ולא בבקשתו של המבקש להצטרף כתובע נוסף. חלק לא מבוטל מן הטענות
מתייחסות לעבר והיו בידיעת המבקש. מכל מקום, לאחר שעדי התביעה והתובעים, לרבות
המבקש, כבר פרסו את כל היריעה ואת מסכת הראיות שלהם בבית המשפט אין הצדקה בשלב זה
להעיד את המבקש מחדש ולפרוס את היריעה לגבי הענינים הנוספים".
עניינה של ההשגה השלישית בכך שטעה בית המשפט
בדחותו את בקשתו של המשיב להגיש תצהיר שיזים את עדותו של המערער. בנימוקיו
ל"בקשה להשמעת עדות הזמה" טען המשיב בפני בית המשפט המחוזי כי
"[המערער] קיים שיחות אחדות עם עד ההזמה לאחר סיום עדות עדיו בבית המשפט
ולאחר תחילת עדותו הוא" וכי "בשיחות אלה לא הכחיש [המערער] כי כל רכושו
מקורו בחנויות העזבון". עוד כתב כי "בתצהירו ---, מעיד עד ההזמה כי עדות
עדי [המערער] ועדי [המערער] עצמו אין בהן אמת" ופירט בהמשך רשימה של דוגמאות.
בית המשפט, בהחלטתו מיום 29.8.96, קבע כי:
"אינני
רואה בנסיבות הענין כל הצדקה להבאת עדות הזמה בשלב הזה או בשלב אחר. הענין הטעון
בירור מוצה עד תום וניתנה הזדמנות נאותה לתובעים להביא עדים, די והותר".
בערעורו שכנגד טוען המשיב כי "אין כל ספק כי אילו היה
כב' בית המשפט קמא מעיין בתצהיר היה משנה את דעתו מקצה אל קצה על מהימנותו של
המערער אשר ביסס על גירסתו על דברי שקר ועל עדי שקר כמפורט להלן".
גם בכך אין להתערב. השאלה אם להתיר השמעת
עדים, במטרה לערער את מהימנותם של עדי בעל הדין שכנגד, מסורה לשיקול דעתו של
השופט. על כך נאמר:
"
אין איפוא לדבר על זכותו של בעל-דין להביא ראיות מפריכות, הואיל והענין מסור
לשיקול דעתו של בית המשפט המקורי וערכאה ערעורית לא תתערב אלא מנימוקים כבדי משקל.
המבחן העיקרי הוא נטל ההוכחה. ענין שהתובע נושא בנטל להוכיחו, אין מתירים לו לדחות
את הבאת הראיות לגביו באמצעות עדות מפריכה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר התובע
הופתע מטיעונו או מראיותיו של הצד שכנגד. (א' הרנון, שם, בעמ' 130; וראו גם
י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית - 1995) בע' 508-507).
עוד
נאמר על כך כי -
"גם
ערעור מהימנות של עד מעדי ההגנה עשוי, במקרים מסוימים, להצדיק הרשאת הבאת עדות
מפריכה ---, אך הדבר נתון לשיקול-דעתו של השופט, הדן בעניין, וערכאת הערעור לא
תתערב בכך, אלא מנימוקים כבדי משקל" (ע"א 365/81 אזולאי נ' לביא ואח',
פ"ד לח(4) 125, 130).
המשיב לא הביא לפני בית המשפט המחוזי או לפנינו כל נימוק של
ממש ולפיכך יש לדחות את ההשגה.
השגתו הרביעית של המשיב עניינה פסיקת ההוצאות.
בית המשפט קבע כי התובעים ישלמו, הדדית, הוצאות וכן את שכר טירחתו של עורך דינו של
המערער בסכום של 5,000 ש"ח. המשיב סבור כי טעה בית המשפט בכך שהטיל עליו
הוצאות למרות שתביעתו נתקבלה באופן חלקי. גם בכך אין ממש. כבר נאמר כי:
"בעל
דין שזכה במקצת תביעתו או ערעורו, ואילו יתרת התביעה או הערעור נדחו, מן הראוי
שבית המשפט יקצוב את ההוצאות כך שכל אחד משני בעלי הדין יקבל הוצאות על הסכום בו
זכה, אך יש גם ובעל דין שכזה, משלם הוצאות" (ראו י' זוסמן, שם,
בע' 545 והאסמכתאות שם (ההדגשות שלי - י' ט')).
עוד
ייאמר כי :
"בית-משפט
שלערעור יתערב רק במקרים נדירים וקיצוניים בשיקולי הדרגה הראשונה בכל הנוגע לפסיקת
הוצאות, וזאת כשנפלה טעות משפטית או כשנתגלו פגם או פסול בשיקול הדעת של בית
המשפט" (ע"א 716/82 עיריית הרצליה נ' אמר וערעור שכנגד, פ"ד
לט(4) 217, 221; וראו גם ספרו של י' זוסמן, שם, בע' 544 והאסמכתאות שם).
במקרה שלפנינו אין למצוא פגם או פסול שכזה. כפי שציין בית
המשפט "תביעת התובעים נדחתה, למעט תביעתו של [המשיב] לענין זכויות הבניה על
הגג". לפיכך בדין חייב אותם בית המשפט בהוצאות.
סיכום
11. לפיכך מתקבל ערעורו של המערער, וכן מתקבל
הערעור שכנגד של המשיב, במובן זה שמבוטל החלק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי
שעניינו זכויותיו של המשיב בגג הבית בשועפט. יתר חלקיו של פסק הדין שעניינם דחיית
תביעותיהם האחרות של התובעים יעמדו בעינם.
הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון
בשאלות שפורטו בסעיף 8 דלעיל ובהשגתו הראשונה של המשיב, כאמור בסעיף 10 דלעיל
ויחזור וייתן את פסק דינו. לצורך ההכרעה בשאלות אלה רשאי הוא לצרף בעלי דין דרושים
וכן לשמוע ראיות וטענות לפי שיקול דעתו. בנסיבות העניין לא ייפסקו הוצאות.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין
אני מסכים.
המשנה
לנשיא
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.
ניתן היום, כ"ו בטבת תש"ס
(4.1.2000).
המשנה לנשיא ש ו פ
ט ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97044940.M05