דוד עשור נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4492/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4492/01 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס המערער: דוד עשור נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 10.1.01 בב"ש 21598/00 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ח' סלוטקי תאריך הישיבה: ג' בתמוז תשס"ב (13.6.02) בשם המערער: עו"ד י' דיין בשם המשיבה: עו"ד מ' קרשן פסק-דין השופט א' מצא: בעקבות זיכויו בדין עתר המערער - על-פי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז‑1977 - לפסיקת פיצויים בגין תקופת מעצרו ולהחזר הוצאות הגנתו. בית‑המשפט המחוזי (השופטת ח' סלוטקי) דחה את בקשתו. מכאן הערעור שלפנינו. רקע 2. ביום 29.8.1999 הואשם המערער בעבירת הצתה, בניגוד לסעיף 448א לחוק העונשין. בכתב האישום נטען, כי אור ליום 23.8.1999, בשעה 00:47, המערער ואדם נוסף (שהיה רעול-פנים ואשר לא נתפס) הציתו את רכבו הפרטי של השוטר יעיש לוי (להלן: המתלונן), וזאת בתגובה לכך שביום 5.8.1999 רשם המתלונן למערער דו"חות תנועה. האשמת המערער התבססה, בעיקר, על גרסת המתלונן בחקירה, שלפיה היה עד-ראייה לאירוע וזיהה את המערער כמי שהיה אחד מן השניים שהציתו את מכוניתו. ביום המעשה נעצר המערער לחקירה ועם הגשת כתב האישום נגדו נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשת התביעה והאריך את מעצרו עד לתום ההליכים במשפטו. עררו של המערער על ההחלטה לעוצרו נדחה על-ידי בית-המשפט העליון (בש"פ 6136/99). ביום 22.2.2000, בעוד פרשת הראיות מתנהלת והולכת, ולאחר שבית-המשפט המחוזי כבר הספיק לשמוע את עדויות המתלונן ועדי-תביעה נוספים, הודיע סניגורו דאז של המערער לבאת-כוח התביעה, כי הגיעה לידיו קלטת שבה נשמע המתלונן מודה בפני עורך הדין דיין - ידיד משפחתו של המתלונן ומי שהינו בא-כוחו הנוכחי של המערער - כי התעורר בלבו ספק באשר לזהות המצית. חקירתו הנוספת של המתלונן, שהתקיימה ביום 1.3.2000, העלתה, כי לאחר שמסר את עדותו במשפטו של המערער, נתקל ברחוב בשני אנשים הדומים במבנה גופם למערער ולאדם הנוסף, רעול הפנים, שאותו ראה בליל האירוע. עובדה זו, בצירוף "שמועות" שהגיעו לאוזניו כי לא המערער הוא מי שהצית את רכבו, ערערו את ביטחונו באשר לאמיתות הזיהוי. בעקבות גביית הודעתו הנוספת של המתלונן ביקשה התביעה (ביום 2.3.2000) מבית-המשפט לשחרר את המערער ממעצרו בתנאים מגבילים; ובית-המשפט הורה לשחררו ל"מעצר‑בית" מחוץ לתחומי עירו. ביום 30.3.2000 הותר למערער לשוב לביתו, אך תנאים מגבילים מסוימים - בכללם עיכוב יציאה מהארץ - הוסיפו לחול עליו. ביום 14.6.2000, לאחר שהמשטרה השלימה את חקירתה הנוספת, והגם שלא שוכנעה בחפותו של המערער, ביקשה התביעה לחזור בה מכתב האישום ולזכות את המערער. בבקשתה צוין, כי "מדובר בזיכוי מלא לאור השלב שבו נמצא התיק". כתוצאה מכך זוכה המערער מן האשמה שיוחסה לו והתנאים המגבילים שהוטלו עליו הוסרו. בסך‑הכול שהה המערער 193 ימים במעצר מלא ו-28 ימים במעצר-בית; ובמשך 76 ימים נוספים הוסיפו לחול עליו תנאים מגבילים. החלטת בית-המשפט המחוזי 3. בעקבות זיכויו עתר המערער לפני בית-המשפט המחוזי לפסיקת פיצויים בגין תקופת מעצרו (לרבות בשל אובדן הכנסתו, הפגיעה בשמו הטוב ועוגמת הנפש שנגרמה לו) וכן לחיוב המדינה לשלם לו את הוצאות הגנתו. בדחותו בקשה זו קבע בית-המשפט לאמור: לא ניתן לקבוע כי להאשמת [המערער] לא היה יסוד וכי הוא לא עבר את העבירה בה הואשם, אלא, למעשה, זיכויו הוא זיכוי מחמת הספק, לאור הספק שהתעורר בליבו של המתלונן ... לפיכך, ואף שב"כ המאשימה הסכימה 'לזיכוי מלא', כדבריה, עת חזרה בה מכתב האישום, אין מדובר, במהות העניין, בזיכוי מוחלט. מסקנה אחרת תוביל לכך שגם מקום שהתביעה מעריכה כי הנאשם יזוכה מחמת הספק, היא לא תחזור בה מהאישום עד לסוף ההליך הפלילי, על מנת שהזיכוי יהיה מחמת הספק, שאז היא לא תחוייב בהוצאות. להלן הטעים בית-המשפט, כי בשלב החקירה בחר המערער בשתיקה, וכי בנסיבות אלה היה מקום לשלול ממנו את הוצאותיו אף אילו היה מזוכה זיכוי מוחלט. בית-המשפט הוסיף, כי לא מצא יסוד לקבוע שחקירת המשטרה - הן לפני הגשת כתב האישום והן לאחר שהובא לידיעתה דבר השינוי שחל בעמדת המתלונן - נוהלה ברשלנות או באיטיות. בית-המשפט לא ייחס חשיבות לכך שהמתלונן הוא שוטר, ושהוא לא פנה מיוזמתו לרשויות התביעה עת התעורר בלבו ספק בדבר צדקת תלונתו על המערער. לדעת בית‑המשפט, "המתלונן הוא קרבן לעבירת הצתת רכבו והינו עד ככל העדים". בהקשר זה הוסיף בית-המשפט, כי המתלונן לא העיד לפניו במסגרת הדיון בבקשה לפסיקת פיצויים, וכי "היה מקום, עפ"י כללי הצדק הטבעי, לתת לו להשמיע דבריו, בטרם הטלת אחריות על המדינה בשל מחדלו, אם אכן היה כזה". נסיבות המצדיקות פיצוי או שיפוי 4. סעיף 80 לחוק העונשין, בחלקיו הנדרשים לענייננו, קובע: הוצאות ההגנה מאוצר המדינה 80. (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בסכום שייראה לבית-המשפט; ... (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. (ג) ... שתי עילות מונה סעיף 80(א) לפיצוי או לשיפוי נאשם שזוכה. האחת, כי "לא היה יסוד להאשמה"; והשנייה, כי התקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בהליך לפני בית‑המשפט המחוזי - וכך גם בערעור שלפנינו - לא טען המערער כי עומדת לו זכות על-פי העילה הראשונה ובקשתו לפיצוי ולשיפוי נסמכה, אך ורק, על העילה השנייה הקבועה בסעיף 80(א), שעניינה בקיום "נסיבות אחרות" המצדיקות לפסוק לו פיצוי על מעצרו ולשלם לו את הוצאות הגנתו. 5. לאחר הגשת הערעור ניתן בבית-משפט זה, בהרכב מורחב, פסק-הדין המנחה בפרשת דבש (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73), שעניינו אופן פירושו ויישומו של סעיף 80 לחוק העונשין. בעקבות זאת השלימו הצדדים את טענותיהם ביחס להשפעת פסק-הדין האמור על עניינו של המערער. בפסק-דינו בפרשת דבש מנה השופט חשין נסיבות משלושה "סוגים", העשויות להקים בסיס לפסיקת פיצוי או שיפוי לנאשם שזוכה, על יסוד העילה השנייה הקבועה בסעיף 80(א). כדבריו: על דרך הכלל נחלקות נסיבות אלו לשלושה סוגים: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט) (שם, בעמ' 118). אך באותו הקשר הטעים, כי אין די בהתקיימות "נסיבות אחרות" מאחד הסוגים הללו כדי להוביל לפסיקת פיצוי או שיפוי, באשר ייתכנו מקרים שלצד הנסיבות המקימות עילה לפיצוי, תתקיימנה נסיבות שתצדקנה לשלול מן הנאשם את הפיצויים, או להפחית את שיעורם. בלשון השופט חשין (שם): במקרים מתאימים ראוי גם לשלול או להפחית פיצוי או שיפוי, למשל: נאשם שהביא על עצמו, במעשים או בהתבטאויות, את כתב-האישום שהוגש נגדו כגון בהטעיית רשויות החקירה; נאשם שנמנע מתגובה על האשמות שהוטחו בו בחקירה וכיו"ב. חשוב להטעים, כי בשקילת הנסיבות המקימות זכות לפיצוי כנגד הנסיבות המצדיקות שלילת או הפחתת הפיצוי, נתון לבית-המשפט שיקול-דעת רחב. ובצדק ציין חברי, השופט ריבלין, כי בהפעלת שיקול-דעתו האמור עשוי בית-המשפט לייחס משקל גם לשיקולים כלליים של מדיניות משפטית שאינם מיוחדים למקרהו של הנאשם המבקש, כגון, "שיקולים חוקתיים, מוסדיים ותקציביים, או השיקול שלא לרפות את ידי התביעה מלבחון מחדש את המשך ניהולו של ההליך הפלילי" (ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל [טרם פורסם; בפסקה 10 לפסק-הדין]). 6. בבחינת השאלה, אלו "נסיבות אחרות" המקימות עילה לפיצוי או לשיפוי מתקיימות בעניינו של המערער, אתייחס תחילה לאופי זיכויו של המערער ולנסיבותיו האישיות. לבסוף, אשוב לבחון אם בעניינו של המערער מתקיימות נסיבות שעניינן הליכי המשפט, שבגדרו נדרש המערער ליתן את הדין על האשמה שיוחסה לו, וכן אתייחס למשקל שיש לייחס, בנסיבותיו של המקרה הנתון, לשתיקתו של המערער בשלב החקירה, כשיקול המצדיק לשלול ממנו את פיצוייו או להפחיתם. אופי הזיכוי 7. סעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע: תוצאות חזרה מאישום 94. (א) חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית המשפט את הנאשם מאותו אישום. (ב) בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם. (ג) ... התביעה חזרה בה מן האישום לאחר שהמערער כבר השיב לאשמה. בהתאם לסעיף 94(א) - ובהיעדר הסכמה לביטול כתב האישום בהתאם לסעיף 94(ב) - היה על בית-המשפט לזכות את המערער, כפי שאמנם עשה. ואולם בהחלטתו לדחות את עתירת המערער לפיצוי ושיפוי קבע בית-המשפט, כי למעשה המדובר ב"זיכוי מחמת הספק"; ולקביעה זו אין בידי להסכים. בשלב שבו התביעה חזרה בה מן האישום, טרם החלה פרשת ההגנה וטרם נשמעה עדות המערער. לפני בית‑המשפט עמדו רק כפירתו של המערער בעובדות כתב האישום וחלק מראיות התביעה, אך לא הייתה לפניו אף לא ראיה אחת מטעם ההגנה. בנסיבות אלה לא היה בידי בית-המשפט - ועל כן לא היה הוא רשאי - להטיל ספק בחפותו של המערער. כן אין לבוא בטרוניה אל המערער, על כי לא הגיש את ראיותיו לעניין חפותו במסגרת בקשתו לפיצוי ולשיפוי. לא זאת מטרתו של הליך זה. המערער נהנה מחזקת החפות ולא נדרש להוכיחה על-מנת לזכות בפיצוי או בשיפוי. לא שאלת חפותו של המערער היא שהועמדה בספק, והובילה את התביעה אל החלטתה לחזור בה מן האישום, אלא אמינות זיהויו על-ידי המתלונן כמבצע העבירה שבה הואשם. נמצא כי זיכויו של המערער היה זיכוי "מוחלט" ולא זיכוי "מחמת הספק". ואולם, הגדרת זיכויו של נאשם כ"מוחלט" אינה גוררת בהכרח זכאות לפיצוי ולשיפוי. עמד על כך השופט חשין - עמו הסכימו רוב שופטי ההרכב - בפרשת דבש: לא אמרנו - אף לא נאמר - כי זיכוי טכני או זיכוי מן הספק יביאו בהכרח לשלילת שיפוי או פיצוי מנאשם, אך בה-בעת גם לא נאמר כי זיכוי "מוחלט" יביא מעצמו לפסיקת שיפוי או פיצוי. כל שאומרים אנו אינו אלא זה, שטיב הזיכוי - כל זיכוי; ונסיבות הזיכוי - כל הנסיבות; גם הזיכוי גם הנסיבות שיקולים שלעניין הם לבחינתו של בית-המשפט אם יורה או אם לא יורה על תשלום פיצוי או על שיפוי; ובמקום בו יורה על שיפוי או פיצוי - על שיעורם של אלה (שם, בעמ' 111). לכאורה, יפה דין זה גם בעניינו של המערער. לא הרי זיכוי מוחלט, מחמת חזרתה של התביעה מכתב האישום, כהרי זיכוי מוחלט המבוסס על הכרעה שיפוטית, כי הנאשם כלל לא ביצע את העבירה שיוחסה לו. אכן, אילו קבע בית-המשפט, באופן פוזיטיווי, כי המערער לא ביצע את העבירה שיוחסה לו, הרי שלפי הלכת דבש, קרוב להניח כי די היה בכך בלבד כדי להקים לו זכות לפיצוי ולשיפוי (שם, בעמ' 117); ולא כך אירע בפרשתנו. מאידך יש להטעים, כי מכך שזיכויו של המערער התבסס על החלטת התביעה לחזור בה מכתב האישום (ולא על הכרעה שיפוטית שהוא לא ביצע את העבירה שיוחסה לו) גם לא נובע כי אין לזכותו בפיצוי ושיפוי. כעולה מהלכת דבש, אף זיכוי מוחלט מסוג זה עשוי להישקל, בין כלל הנסיבות האחרות, כמצדיק פיצוי ושיפוי; שהלוא בהחלטתה לחזור בה מהאשמת המערער, לאחר שמיעת רוב ראיותיה, גילתה התביעה את דעתה כי לוא ידעה מראש את מה שנודע לה בדיעבד, הייתה נמנעת מהגשת כתב האישום (השוו לאמור בהערתי בפרשת דבש, בעמ' 133). נסיבותיו האישיות של המערער 8. לביסוס זכאותו לפיצוי או שיפוי בשל נסיבותיו האישיות, טען המערער, כי מעבר לשלילת חירותו ולפגיעה בשמו הטוב, שהסב לו המעצר, הרי שעקב שלילת יכולתו לעבוד ולהשתכר - הן בתקופה שבה שהה במעצר, הן בתקופה שבה הוגבל למעצר-בית ואף לאחר מכן, עד שנקלט בעבודה חדשה - נגרמו לו הפסדים כבדים ומשפחתו הגיעה עד לפת לחם. בנוסף, טען, נמנעה ממנו הזכות להיות נוכח בלידת בתו ולהימצא במחיצת משפחתו בתקופה הסמוכה ללידת בתו, וכי פגיעה נוספת זו הסבה לו עוגמת-נפש רבה. לטענת המערער, המדובר ב"נזקים קיצוניים בחריגותם", ומן הדין לחייב את המדינה לפצותו עליהם. מנגד טענה המשיבה, כי לפי הלכת דבש, אין המערער יכול להסתפק בהעלאת טענות אלה, אלא היה עליו להוכיחן. מכל מקום, לדבריה, הנזקים שעליהם הצביע המערער אינם קיצוניים בחריגותם, אלא הם נזקים רגילים שנקיטת הליך פלילי ככלל גורמת לנאשם, וכי, משום כך, אין הם מצדיקים פיצוי. כן ציינה, כי הפיצוי לפי סעיף 80 לא נועד לפצות על נזקים כפגיעה בשם הטוב או כאב וסבל, שבגינם ניתן לתבוע פיצוי בתביעה אזרחית. אכן, בפרשת דבש נקבע, כי הנטל להוכיח את העילות שבסעיף 80(א) רובץ על שכמו של הנאשם (שם, בעמ' 118). ואולם, מאחר שהדיון בבקשת המערער בבית‑המשפט המחוזי התקיים לפני מתן פסק-הדין בעניין דבש, נראה לי כי, בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, ניתן לחרוג מן הכלל האמור. ראוי לציין, כי בדונו (בפרשת דבש) בנטל הרובץ על הנאשם להוכיח "נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי ושיפוי, העיר השופט חשין: לעניין נטל זה נוסיף, שדומה כי לאחר חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועד שיחליט על שיפוי ופיצוי, יספק בית-משפט עצמו בנסיבות שאינן חמורות במיוחד (שם). אשר לנזקים "כלליים", כגון פגיעה בשם הטוב או כאב וסבל, אמנם נפסק בעבר, כי אלה אינם באים בגדר הפיצוי לפי סעיף 80 (ראו: האמור בע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, בעמ' 519, והאסמכתאות המובאות שם). אך דומה כי בהלכה זו חל כרסום עוד קודם לפרשת דבש (ראו את הערות השופטים טירקל וזמיר בפרשת יוסף הנ"ל, בעמ' 528-527). ומשנפסק, בפרשת דבש, כי כלל נסיבות העניין רלוואנטיות לשאלת הפיצוי, ספק אם הלכה זו עודנה תקפה. למצער יש לומר, כי הגיונית קשה להצדיק תפיסה המגבילה את הפיצוי בגין מעצר - ששיעורו ממילא מוגבל לגובה התקרה שנקבעה לכך, לפי הוראת סעיף 80(ב) והתקנות שהותקנו מכוחה - דווקא לנזק הכלכלי של אובדן הכנסה, שהוא, לעיתים קרובות, הנזק הפחות חמור שנגרם לנאשם עקב מעצרו. ראו, בהקשר זה, גם את דברי השופט ריבלין, בפרשת חמדאן הנ"ל, בפסקה 9 לפסק-הדין. גם העובדה שנאשם אשר זוכה רשאי, בנוסף להגשת בקשה לפי סעיף 80, לתבוע את מלוא נזקיו בתביעה אזרחית (ראו רע"א 7652/99 מדינת ישראל נ' יוסף, פ"ד נו(5) 493), אינה משנה ממסקנה זו. יתר הנסיבות 9. נותר, אפוא, לדון בסוג הנסיבות הראשון - הליכי המשפט בכללם - וכן בנסיבות הנוגעות להתנהגות הנאשם, העשויות להצדיק, לפי הדברים שצוטטו לעיל מפרשת דבש, "לשלול או להפחית פיצוי או שיפוי". לעניין זה ראוי, לדעתי, להבחין בין שני שלבים בהליך שהתנהל נגד המערער, כאשר הקו המפריד בין שני השלבים הוא המועד שבו החל לכרסם במתלונן הספק בדבר זהותו של המצית. על-פי החומר שלפנינו נוכל לקבוע, כי מועד זה חל, בקירוב, ביום 1.2.2000. 10. בכל הנוגע לשלב הראשון, יש לדעתי לייחס חשיבות רבה לעובדה שבחקירתו בחר המערער לשמור על זכות השתיקה. שיטתנו מכירה, אמנם, בזכותו של חשוד לשתוק בחקירתו, ואולם, לעניין הפיצוי והשיפוי, הבחירה לעשות שימוש בזכות זו כרוכה במחיר. כך נקבע - בהסתמך על הלכות המשפט המשווה - בהלכת דבש (ראו את סקירת ההלכות בפסקאות 25 ו-29 לפסק-דינו של השופט חשין). כן עמדה על כך השופטת ביניש: התנהגותו של נאשם במהלך החקירה במשטרה או במהלך משפטו, אף היא נכללת בגדר מכלול השיקולים שיובאו לעניין החזר הוצאות ותשלום פיצויים. אדם המבקש להקים לעצמו זכות לפיצוי או שיפוי, צריך להראות, בין היתר, כי התנהגותו שלו לא גרמה למצב שנקלע אליו בחקירתו או במשפטו ולא תרמה לו (ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 450, 463; כן ראו הפניות למשפט המשווה בפרשת טוויל, בעמ' 464‑465, וע"פ 53/00 יששכר נ' מדינת ישראל, דינים עליון סב 299). בשלבו הראשון של ההליך שנוהל נגד המערער לא נפל כל פגם בפעולתה של התביעה; ואף בהתנהגותו של המתלונן לא היה כל דופי. על כך ניתן ללמוד מתצהיר שערך בא-כוח המערער, שהיה, כזכור, מי שהקליט את דברי המתלונן, ואשר הוגש על‑ידי המשיבה כראיה. בתצהיר נאמר כי "בכל שיחותיי עם [המתלונן], מעולם לא ציין בפני זה האחרון, כי ניסה להפליל את [המערער] במעשה ההצתה, אלא, ככל הנראה, המדובר בטעות כנה שנעשתה בתום לב". מכאן נובע, כי לגבי השלב הראשון, אין למערער עילה להלין, אם ביחס לעצם החזקתו במעצר ואם ביחס להתמשכות משפטו ומעצרו. אלמלא בחר להחריש בחקירה והיה מציג את גרסתו, אפשר ובית-המשפט היה מוצא בגרסתו טעם שלא לעוצרו עד תום ההליכים במשפטו. המערער טען לפנינו, כי "טרם נדרש ליתן הסברו, מדוע בחר לשתוק בחקירתו במשטרה, וכמובן, גם בהמשך ההליכים לא ניתנה בידו הזכות לעשות כן". טענה זו תמוהה היא. שהרי, דבר לא מנע מן המערער להסביר - במסגרת הדיון בבקשתו לפיצוי ולשיפוי, או, למצער, בטענותיו לפנינו ‑ על שום-מה בחר להחריש בחקירה. בנסיבות אלו, המשקל שניתן לייחס לזיכויו המוחלט ולנסיבותיו האישיות של המערער - כעילה לפסיקת פיצוי על מעצרו - אינו יכול להיות גדול. 11. שונים הם פני הדברים ביחס לשלב השני של ההליך; קרי, מיום 1.2.2000 ואילך. כאן המשקל שניתן לייחס לשתיקתו של המערער בחקירה הוא נמוך יחסית. עד‑תביעה המאבד את ביטחונו ביחס לאמינות הגרסה שמסר בעדותו המפלילה, חייב לדווח על כך באופן מיידי לרשויות התביעה או לבית-המשפט. זהו חלק מחובתו להעיד עדות אמת. לא כך נהג המתלונן בענייננו: כעולה מגרסתו בשלב חקירתו המשלימה, משהתעוררו ספקותיו ביחס לאמיתות זיהויו של המערער, נועץ ביועץ המשפטי של המשטרה במחוזו, והאחרון הנחה אותו לפנות לקצין החקירות. חרף זאת נמנע המתלונן מלעשות כן, וכאשר נחקר על כך, הסביר: רציתי עוד קצת זמן להרהר בעניין ולא ידעתי איך לבוא ולומר את הספק שיש לי אחרי כל הגיבוי והעידוד שקיבלתי מהמשטרה בעקבות המקרה. הידיעה אודות הספקות שהתעוררו בלב המתלונן נמסרה לתביעה, כזכור, על-ידי הסניגור. מחדלו של המתלונן להודיע לקצין החקירות לאלתר, כי שוב איננו בטוח באמיתות הגרסה שמסר בתלונתו ובעדותו במשפט, הפך את המשך שהותו של המערער במעצר ואת המשך משפטו לבלתי-צודקים, לפחות לכאורה. אמנם הגורם לאי-צדק זה לא היה נעוץ בהתנהגות התביעה אלא בהתנהגותו של המתלונן; ואולם, הפיצוי והשיפוי, שבידי בית-המשפט לפסוק בהתאם לסעיף 80, אינם באים לכפר רק על נזק שנגרם עקב מחדלי התביעה. מטרת פסיקתם של פיצוי ושיפוי, כאמור, היא להעביר חלק מעלויותיו של הליך פלילי, שלאחר פתיחתו נתגלה כבלתי-צודק, מן הנאשם לקופת הציבור, אשר לטובתו נפתח ההליך מלכתחילה. כידוע, תשלום הפיצוי אינו מתבצע מתוך תקציב התביעה, אלא מאוצרה הכללי של המדינה. על כן, גם אי-צדק שאין מקורו בהתנהגות התביעה עשוי להצדיק פיצוי ושיפוי לפי סעיף 80. לא זו אף זו: אי הצדק שנגרם למערער גדול במיוחד; לא רק משום שהמדובר בעד התביעה המרכזי, שעל תלונתו והודעתו בחקירה התבסס כתב האישום שהוגש נגד המערער, אלא גם משום שהמדובר במתלונן שהוא שוטר. אין בידי להסכים לדעת בית-המשפט המחוזי, כי שוטר "הינו עד ככל העדים". אף על כך עמדה השופטת ביניש בפרשת טוויל (בעמ' 468-467): אף אם נכון הוא שעדותו של רס"ל אמסלם לא הייתה עדות יחידה מטעם התביעה, הרי שעדות זו אין לראותה ככל עדות של עד מן הציבור. מדובר בעדות של שוטר, נציג רשויות אכיפת החוק. - - - בהליכי מעצר, אשר אין נבחנות בהם שאלות הנוגעות למהימנות העדים, יש משקל רב ביותר לעדותו של איש משטרה אשר נכח בזירת האירוע. לכאורה, עדות זו הנמסרת מפי נציג רשויות אכיפת החוק מקימה חזקה לכאורית שעדות מהימנה היא. - - - יהא הדבר אשר יהא, כאשר שוטר מעיד כי היה עד ראייה לפשע, מהימנותו אינה נבחנת בשלב המעצר עד תום ההליכים, ובכך עלול הוא בהבל פיו לגרום לנאשם להיות נתון במעצר תקופה ארוכה. ... מעצרו של אדם על יסוד עדות שוטר שנמצאה בלתי מהימנה, מעניק משקל רב בהכרעה לטובת פיצויו של אותו אדם בגין המעצר. יתירה מזאת: אף שמדובר בהצתת רכבו הפרטי של המתלונן, כלל הנסיבות שאפפו את ההליך היו קשורות, באופן הדוק, לעבודתו המשטרתית. ביטוי בולט לכך ניתן בפרק העובדתי בכתב האישום, בו תואר המתלונן כשוטר, שבגדר תפקידו רשם דו"חות תנועה למערער, וכנגד המערער נטען, כי "בתגובה למסירת הדו"חות הנ"ל", הצית במזיד, ביחד עם אחר, את רכבו הפרטי של המתלונן. גם התנהגות המתלונן לאחר שהתעורר הספק בלבו, פנייתו בבקשת עצה ליועץ המשפטי של המשטרה במחוזו וההסבר שנתן בחקירתו למחדלו לפנות לקצין החקירות, מעידה על הקשר שהתקיים בין נסיבות האירוע שעליו התלונן לבין תפקידו הרשמי כשוטר. יתר-על-כן: מגרסת המתלונן ניתן, לכאורה, להסיק, כי גם היועץ המשפטי של המשטרה, שאותו שיתף המתלונן בלבטיו, חייב היה לעשות יותר משעשה בעקבות הדברים ששמע מפי המתלונן. הדעת נותנת שאילו גילה יוזמה וטרח להביא את הדברים לאלתר לידיעת התביעה, חזקה שהתביעה הייתה מקדימה לפעול לשחרורו המהיר של המערער ממעצרו; ובמחדלו לעשות כן ניתן לראות פגם שיש לייחסו למשטרה כגוף. בית‑המשפט המחוזי העיר, כזכור, כי "היה מקום, עפ"י כללי הצדק הטבעי, לתת [למתלונן] להשמיע דבריו, בטרם הטלת אחריות על המדינה בשל מחדלו". לכך לא ניתן להסכים. אין מדובר בסנקציה אישית המוטלת על המתלונן, אלא בחיובה של המדינה, שבמסגרת הדיון בעתירת המערער לתשלום פיצויים רשאית הייתה, אילו רצתה בכך, להעיד את המתלונן מטעמה. מעצר הבית והתנאים המגבילים 12. נותר עוד להתייחס לתקופה שבה שהה המערער במעצר-בית ובתנאים מגבילים אחרים. המערער ביקש לפצותו גם בגין תקופה זו. לטענת המשיבה, סעיף 80(א) לחוק העונשין עוסק אך ורק במעצר במתקן כליאה רשמי, ואיננו חל על נאשם אשר שוחרר לחלופה שבעגה המקובלת נהוג לכנותה בשם "מעצר-בית". הדין במחלוקת זו הוא עם המשיבה. סעיף 7 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), קובע לאמור: מקום המעצר 7. עצור יוחזק במקום מעצר, באחריות משטרת ישראל או שירות בתי הסוהר, שהשר לבטחון פנים הכריז עליו כמקום מעצר; הכרזה לפי סעיף זה תפורסם ברשומות. גם אילו היה סעיף 80(א) עומד לעצמו, היה קשה מאוד לפרש את התיבה "מעצרו או מאסרו" ככוללת גם הגבלות אחרות על חירותו של אדם, שאינן מעצר או מאסר. לא-כל-שכן, שמסקנה זו מתחייבת מכך שסעיף 80(א) אינו עומד לעצמו, אלא יש לקוראו על רקע הוראות חוק המעצרים. כמה טעמים לכך: ראשית, חוק המעצרים הוא החוק העיקרי המסדיר את נושא המעצר, שבתוצאותיו דן סעיף 80(א) (ראו את סעיף 1(ג) לחוק המעצרים, שלפיו "הוראות חוק זה יחולו על מעצר ועל עיכוב לפי כל חוק, אלא אם כן נקבעו בחוק הוראות אחרות"). שנית, שיקולים של הרמוניה חקיקתית מצדיקים, ככלל, לפרש מונחים זהים בחוקים שונים באותו האופן. ושלישית, חוק המעצרים כולל הוראה משלימה להוראת סעיף 80(א), שעניינה פיצויים בגין מעצר אשר לא הוגש בעקבותיו כתב אישום. המדובר בסעיף 38(א) לחוק, הקובע לאמור: פיצוי בשל מעצר 38. (א) נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט. ... סעיף זה בחוק המעצרים מתפרש, כמובן, בהתאם ליתר הוראותיו של חוק המעצרים. ולאור הדמיון הרב שבינו לבין סעיף 80(א) לחוק העונשין, כמו גם העובדה שמדובר בהוראות המשלימות זו את זו, מן ההכרח לפרש גם את סעיף 80(א) באותו אופן. זאת ועוד: על משמעות המונח "מעצר" בחוק המעצרים (וכן גם בסעיף 80(א) לחוק העונשין) ניתן ללמוד לא רק על דרך החיוב, מסעיף 7 לחוק המעצרים, אלא גם על דרך השלילה, מסעיף 48 לחוק. סעיף זה, שכותרתו "תנאי השחרור בערובה", הוא המסדיר את הטלתם על אדם של תנאים מגבילים, לרבות מה שמכונה בעגה "מעצר‑בית". יוצא, אפוא, כי התנאים המגבילים - בכללם התנאי בדבר "מעצר-בית" - הם תנאי "שחרור" ולא תנאי "מעצר"; וממילא לא ניתן לקבל בגינם פיצוי שנועד להשתלם עבור מעצר. אכן, התוצאה שלפיה נאשם, או חשוד, אינו יכול לזכות בפיצוי, לפי סעיף 80 לחוק העונשין או לפי סעיף 38 לחוק המעצרים, בגין התקופה שבה היה משוחרר בתנאים מגבילים - ויהיו אלה קשים ככל שיהיו - אינה קלה; וראוי שהמחוקק ישקול להרחיב את ההסדרים החקיקתיים הקיימים באופן שהללו יכללו אפשרות לפסוק פיצוי גם בגין הגבלת חירות פחותה ממעצר. שאלה אחרת היא, אם בידי מי שנפגע מהגבלה כזאת, שבדיעבד נתבררה כבלתי-צודקת, לתבוע את נזקו בהליך אזרחי; אך שאלה זו חורגת מגדר ההכרעה בערעור שלפנינו. סוף דבר 13. בפרשת דבש נקבע, אמנם, כי "במקום שנאשם זוכה בערכאת הדיון, עיקר שיקול הדעת אם ייפסקו ואם לא ייפסקו פיצוי ושיפוי - ואם ייפסקו, מה יהא שיעורם - יינתן לערכאה שלדיון, ובית-המשפט שלערעור לא יתערב בהחלטות ערכאה קמא אלא מטעמים מבוררים" (שם, בעמ' 109). בהתייחסי לכך בפרשה דומה ציינתי, כי "העובדה שפסק-הדין בפרשת דבש, על ההנחיות ההילכתיות שנכללו בו, לא עמד לנגד עיניה של ערכאת הדיון בענייננו, מהווה, כשלעצמה, 'טעם מבורר', העשוי להצדיק עיון בצדקת הכרעתו של בית המשפט המחוזי" (ע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 870, 873); ודין זה יפה גם לפרשתנו. 14. לאחר שקלול כלל נסיבות העניין - לרבות זיכויו המוחלט של המערער, נסיבותיו האישיות, שתיקתו בחקירה, התנהגותה התקינה של התביעה והפגמים שנפלו בהתנהלות המשטרה - הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור בחלקו ולהורות על פיצויו ושיפויו של המערער כדלקמן: בגין השלב הראשון של ההליך, שתחילתו עם מעצרו של המערער ביום 23.8.1999 וסיומו ביום 31.1.2000, ייפסקו למערער 20% מסכום הפיצוי המרבי בגין מעצר, הקבוע בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982. ואילו בגין השלב השני, שתחילתו ביום 1.2.2000 וסיומו עם שחרורו של המערער ממעצר ביום 2.3.2000, ייפסקו לו 80% מסכום הפיצוי המרבי האמור. בנוסף ייפסק למערער שיפוי בגין הוצאות הגנתו, שיועמד על מחצית הסכום המרבי הקבוע לכך בתקנות הנ"ל. ההליך ייקבע להשלמה לפני כבוד הרשם, שלאחר שמיעת טענות וקבלת נתונים כנדרש, יקבע את גובה הסכומים שעל המדינה לשלם למערער. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, ו' באייר תשס"ג (8.5.03). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01044920_F05.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.